אני רוצה לספר לכם משהו שאף אחד לא יודע על רענן שקד. לדעתי אפילו הוא לא זוכר את זה – אם כי במקרה שלו זה לא מאוד מפתיע, האיש לא זוכר שהסתמסנו לפני חמש דקות – אבל זה סיפור שאני נזכר בו לפחות אחת לשבוע.
ובשביל לספר לכם את הסיפור הזה כמו שצריך, אנחנו נצטרך לצלול אל אחד הרגעים האפלים ביותר בחיים שלי.
רגע לפני שנצלול, אתם צריכים להבין משהו על רענן ועלי: כל החיים המקצועיים והאישיים שלי היו נראים לגמרי אחרת אם לא הייתי פוגש אותו בגיל 22. הייתי שנייה אחרי הצבא, ״7 ימים״ היה הר האוורסט של העיתונות והאיש, שהיה גם כוכב בהתהוות וגם סגן עורך ״7 ימים״, הסכים לקבוע איתי פגישה.
ואז, כמובן, שכח לגמרי שקבע איתי.
18 שנה אחר כך, אנחנו נקרא לזה עוד יום רביעי במשרד.
עטיפת הספר ״אושר לאנשים לא מאושרים״ מאת רענן שקד
וואו, איך הייתי לחוץ לפני הפגישה הזו. הוא היה רענן שקד הענק, מבקר הטלוויזיה השנון והמעולה שקראתי אותו באדיקות כל יום. אני הייתי עלם צעיר שהגיע מ״במחנה״, עבד למחייתו ככתב ספורט בעיתון תל אביב ופרסם כתבה ורבע ב״בלייזר״ זצ״ל. לעבוד ב-7 ימים בגיל הזה ועם הרזומה הזה היה על סף המופרך.
ובכל זאת, הוא הסכים להיפגש.
רק אלוהים זוכר על מה דיברנו שם או כמה זמן זה נמשך. יש לי בלק אאוט מוחלט מהפגישה הזאת. נדמה לי שסיכמנו שאני אוכל להיות פרילאנסר של המגזין אם יהיה לי רעיון ממש טוב, ושאני ארגיש חופשי לשלוח לו למייל רעיונות שהוא לעולם לא יקרא.
הוא שכח אותי לדעתי ברגע שיצאתי מהדלת, אם לא לפני.
אני יצאתי עם הרגשה שלא עזבה אותי שאני נועדתי לעבוד עם האיש הזה.
שבועיים אחר כך התייצבתי לו שוב במשרד, הפעם בהפתעה מוחלטת, ובעיניים נוצצות בישרתי לו: ״התפטרתי!״.
״מאיפה התפטרת?״, הוא שאל אותי, לפי דעתי כדי לנסות להבין מי אני ומאיפה אני מוכר לו.
״מהמקומון!״, אמרתי לו בהתרגשות שרק בן 22 יכול לה, ״החלטתי שאני רוצה לעבוד כאן איתך!״.
רענן גירד בראש. הסתכל עלי ביאוש. נאנח אנחה רעננית קלאסית, כזאת שמשלבת הוצאת אוויר יחד עם ״אוי״, ואז משך בכתפיים ואמר: ״טוב, אז כדאי שנמצא לך משהו לעשות״.
זהו.
ככה התקבלתי ל-7 ימים.
אבל זו רק האקספוזיציה לסיפור, כדי שתבינו מי האיש ומה הוא עשה בשבילי.
ארבע שנים אחר כך רענן הפך להיות עורך ״24 שעות״ ומינה אותי לאחד מסגניו.
באחד הערבים הייתה לנו סגירה לחוצה. ממש. ״24 שעות״, כשמו כן הוא, הוא מוסף יומי וסיר לחץ מבעבע. לא פעם ולא פעמיים נפלו או נפסלו כתבות מסיבות שונות שעה או אפילו פחות לפני הסגירה, ואנחנו היינו צריכים למצוא פתרונות.
אבל היום הזה של הסגירות שאני מספר לכם עליו היה קשה אפילו בסטנדרטיים השוחתיים שלנו. זו כבר הייתה הכתבה השלישית שנפלה באותו יום, המדורים שערכתי גם הם נפסלו מסיבות אחרות, אני זוכר שהשעה הייתה 17:47 כי היה לי שעון גדול על הקיר בחדר.
וגוש של לחץ התחיל להתיישב לי על הסרעפת.
יורדים לדפוס בשבע.
גג בשבע וחצי.
ניסיתי כמיטב יכולתי, אבל בקושי הצלחתי לראות את המסך.
הכל היה מטושטש נורא.
ניסיתי להכניס אוויר ולא הצלחתי.
השותפה שלי לחדר הלכה באותו יום בשלוש, והייתי לבד במשרדים שלנו. כל שאר העורכים היו בגרפיקה בקצה השני של הקומה.
ניסיתי להכניס אוויר.
לא הצלחתי.
ניסיתי שוב.
לא הצלחתי.
ניסיתי להתיישב על הכסא, החטאתי אותו בקילומטרים ועפתי על הרצפה.
ראיתי שחור.
בכוחותיי הבאמת אחרונים הצלחתי לטפס על הכסא ולהתיישב. הזעתי בכל מקום בגוף. אפילו יותר מראיון הקבלה עם רענן. כאב לי בחזה. הייתי בטוח שזה הסוף. בטוח. משוכנע.
השעה הייתה 17:51 כשהוא נכנס בדלת עם העתקי שמש כדי לשאול איפה, לכל הרוחות, הכתבה שהייתי אמור לנפק.
הוא נתן בי מבט אחד. אני חושב שהייתי חיוור נורא, ובטוח שהייתי מבוהל. ניסיתי לדבר. לא הצלחתי.
הוא לא אמר מילה. הוא רק לקח את הכסא של השותפה שלי וגלגל אותו לידי.
הוא הניח את העתקי השמש על השולחן.
17:52.
העיתון יורד לדפוס עוד שעה וקצת.
הוא העורך הראשי, כן?
הוא התיישב לידי בשקט על הכסא.
זהו. זה כל מה שהוא עשה.
והוא ישב שם כמה דקות טובות.
פער הגילאים בינינו, שעומד על 17 שנה לטובתו, הותיר אותי כמעט תמיד בנקודה שאני צריך עצה והוא זה שיודע על החיים, ותנו לי להגיד לכם ממרומי הלא-אושר שלי ומהמקור הכי ראשון שיכול להיות: ברגעים הכי קשים ועצובים ומפחידים בחיים שלכם, אתם כל כך רוצים שהאיש הזה ישב לידכם. אתם צריכים שהאיש הזה ישב לידכם. לא יכול להיות שם מישהו טוב יותר
״אתה לא עומד למות״, הוא אמר לי בסוף בלי שאמרתי לו כלום.
״מה שאתה חווה עכשיו נקרא התקף חרדה. אני חושב שזה לא הראשון שלך, נכון?״.
הנהנתי.
״ידעתי שאתה כזה. זה חזק יותר מהאחרים?״.
הנהנתי שוב.
״אנחנו תיכף נלך לשתות מים ביחד, אני לא רוצה ללכת להביא לך ולהשאיר אותך לבד. אתה לא תמות, בסדר? אם זה היה התקף לב כבר לא היית פה. אני רוצה להגיד לך שזה בסדר. תדע שזה קורה. הכל בסדר. אל תפחד״.
ותוך כדי שהוא דיבר התחילו להיפתח לי הריאות.
״גם לי יש כאלה״, הוא סיפר לי, ואז סיפר לי על ההתקפים שלו.
באריכות.
ובפתיחות.
ובנדיבות.
התחלתי להרגיש את האוויר מהמזגן.
18:21.
״אני רוצה להגיד לך שאתה עורך מצוין ואתה כותב מבריק. אתה יודע שאני חושב את זה עליך, אבל זה טוב להזכיר. אני יושב פה ואני רגוע כי אני יודע שאם אתה רוצה אתה מתקתק לי את זה ברבע שעה. ואני רוצה להגיד לך שגם אם לא תצליח לתקתק לי את זה ברבע שעה אז הכל בסדר ואני אקח עלי את כל האחריות לזה שיש שני עמודים ריקים. שמעת?״.
הנהנתי. כבר נשמתי כמעט באופן עצמוני.
הוא המשיך לשבת לידי.
שנינו המשכנו לשתוק.
הטלפון שלו צלצל פעם אחר פעם והוא פשוט לחץ על השתק.
הטלפון שלי צלצל פעם אחר פעם. הוא לחץ על השתק גם בשבילי.
18:37.
״אתה רוצה לערוך או שאתה רוצה ללכת הביתה? שתי האופציות קבילות״.
״אני רוצה לערוך״, אמרתי לו.
״אז אני ארחיק מפה את כולם, שיהיה לך שקט״, הוא חייך. ״תסמס לי כשאתה מסיים, אני אטפל בגרפיקה, שלא תצטרך לצאת מהמשרד״.
ואז – וזה הקטע הכי טוב בסיפור – הוא יצא מהמשרד שלי, סגר את הדלת בעדינות ואז צרח בכל הקומה ״איפה עומר? מישהו ראה את עומר?! הוא לא במשרד! שכולם ילכו לחפש אותו, עכשיו״.
וככה קיבלתי שקט מוחלט לערוך בלי שאף אחד יכנס, וגם התקפעתי מצחוק.
למרות שזה ברור מאליו, אני כן רוצה להדגיש: אני לא חושב שזה מובן מאליו בשום דרך, מה שהוא עשה שם.
ולנצח, עד הקבר, אני אהיה אסיר תודה שזה האיש שנכנס בדלת באחד הרגעים הנמוכים בחיי.
האיש המופלא הזה, שאני באמת מרגיש שיש לי את הזכות לספר לכם עליו ואותו, הוציא לפני יומיים את הספר ״אושר לאנשים לא מאושרים״, ולמרות שכמה אנשים הרימו גבה תנו לי להגיד לכם משהו אחרי כמעט עשרים שנה של היכרות: האיש הזה יודע דבר או שניים על להיות לא מאושר.
אבל את זה אתם כנראה יודעים כבר.
מה שאתם לא יודעים זה איזה עצות מדהימות יש לו לאנשים לא מאושרים כמעט כמוהו.
אבל אני כן יודע.
אוהו, אני יודע.
אני הראשון שיודע.
פער הגילאים בינינו, שעומד על 17 שנה לטובתו, הותיר אותי כמעט תמיד בנקודה שאני צריך עצה והוא זה שיודע על החיים, ותנו לי להגיד לכם ממרומי הלא-אושר שלי ומהמקור הכי אמין שיכול להיות: ברגעים הכי קשים ועצובים ומפחידים בחיים שלכם, אתם כל כך רוצים שהאיש הזה ישב לידכם.
אתם צריכים שהאיש הזה ישב לידכם.
לא יכול להיות שם מישהו טוב יותר.
אושר לאנשים מאושרים הוא הרבה יותר מספר. זו הזדמנות לשבת עם רענן בבור הפרטי של החיים שלכם ובנוחות ביתכם, ולהיות בטוחים שהוא יודע בדיוק מה צריך להגיד.
ושהוא לגמרי האיש שיכול להוציא אתכם משם.
איך מתחילים לכתוב?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה
הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-79 ש״ח בלבד
תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
