אני רוצה לספר לכם משהו שאף אחד לא יודע על רענן שקד. לדעתי אפילו הוא לא זוכר את זה – אם כי במקרה שלו זה לא מאוד מפתיע, האיש לא זוכר שהסתמסנו לפני חמש דקות – אבל זה סיפור שאני נזכר בו לפחות אחת לשבוע.
ובשביל לספר לכם את הסיפור הזה כמו שצריך, אנחנו נצטרך לצלול אל אחד הרגעים האפלים ביותר בחיים שלי.
רגע לפני שנצלול, אתם צריכים להבין משהו על רענן ועלי: כל החיים המקצועיים והאישיים שלי היו נראים לגמרי אחרת אם לא הייתי פוגש אותו בגיל 22. הייתי שנייה אחרי הצבא, ״7 ימים״ היה הר האוורסט של העיתונות והאיש, שהיה גם כוכב בהתהוות וגם סגן עורך ״7 ימים״, הסכים לקבוע איתי פגישה.
ואז, כמובן, שכח לגמרי שקבע איתי.
18 שנה אחר כך, אנחנו נקרא לזה עוד יום רביעי במשרד.
עטיפת הספר ״אושר לאנשים לא מאושרים״ מאת רענן שקד
וואו, איך הייתי לחוץ לפני הפגישה הזו. הוא היה רענן שקד הענק, מבקר הטלוויזיה השנון והמעולה שקראתי אותו באדיקות כל יום. אני הייתי עלם צעיר שהגיע מ״במחנה״, עבד למחייתו ככתב ספורט בעיתון תל אביב ופרסם כתבה ורבע ב״בלייזר״ זצ״ל. לעבוד ב-7 ימים בגיל הזה ועם הרזומה הזה היה על סף המופרך.
ובכל זאת, הוא הסכים להיפגש.
רק אלוהים זוכר על מה דיברנו שם או כמה זמן זה נמשך. יש לי בלק אאוט מוחלט מהפגישה הזאת. נדמה לי שסיכמנו שאני אוכל להיות פרילאנסר של המגזין אם יהיה לי רעיון ממש טוב, ושאני ארגיש חופשי לשלוח לו למייל רעיונות שהוא לעולם לא יקרא.
הוא שכח אותי לדעתי ברגע שיצאתי מהדלת, אם לא לפני.
אני יצאתי עם הרגשה שלא עזבה אותי שאני נועדתי לעבוד עם האיש הזה.
שבועיים אחר כך התייצבתי לו שוב במשרד, הפעם בהפתעה מוחלטת, ובעיניים נוצצות בישרתי לו: ״התפטרתי!״.
״מאיפה התפטרת?״, הוא שאל אותי, לפי דעתי כדי לנסות להבין מי אני ומאיפה אני מוכר לו.
״מהמקומון!״, אמרתי לו בהתרגשות שרק בן 22 יכול לה, ״החלטתי שאני רוצה לעבוד כאן איתך!״.
רענן גירד בראש. הסתכל עלי ביאוש. נאנח אנחה רעננית קלאסית, כזאת שמשלבת הוצאת אוויר יחד עם ״אוי״, ואז משך בכתפיים ואמר: ״טוב, אז כדאי שנמצא לך משהו לעשות״.
זהו.
ככה התקבלתי ל-7 ימים.
אבל זו רק האקספוזיציה לסיפור, כדי שתבינו מי האיש ומה הוא עשה בשבילי.
ארבע שנים אחר כך רענן הפך להיות עורך ״24 שעות״ ומינה אותי לאחד מסגניו.
באחד הערבים הייתה לנו סגירה לחוצה. ממש. ״24 שעות״, כשמו כן הוא, הוא מוסף יומי וסיר לחץ מבעבע. לא פעם ולא פעמיים נפלו או נפסלו כתבות מסיבות שונות שעה או אפילו פחות לפני הסגירה, ואנחנו היינו צריכים למצוא פתרונות.
אבל היום הזה של הסגירות שאני מספר לכם עליו היה קשה אפילו בסטנדרטיים השוחתיים שלנו. זו כבר הייתה הכתבה השלישית שנפלה באותו יום, המדורים שערכתי גם הם נפסלו מסיבות אחרות, אני זוכר שהשעה הייתה 17:47 כי היה לי שעון גדול על הקיר בחדר.
וגוש של לחץ התחיל להתיישב לי על הסרעפת.
יורדים לדפוס בשבע.
גג בשבע וחצי.
ניסיתי כמיטב יכולתי, אבל בקושי הצלחתי לראות את המסך.
הכל היה מטושטש נורא.
ניסיתי להכניס אוויר ולא הצלחתי.
השותפה שלי לחדר הלכה באותו יום בשלוש, והייתי לבד במשרדים שלנו. כל שאר העורכים היו בגרפיקה בקצה השני של הקומה.
ניסיתי להכניס אוויר.
לא הצלחתי.
ניסיתי שוב.
לא הצלחתי.
ניסיתי להתיישב על הכסא, החטאתי אותו בקילומטרים ועפתי על הרצפה.
ראיתי שחור.
בכוחותיי הבאמת אחרונים הצלחתי לטפס על הכסא ולהתיישב. הזעתי בכל מקום בגוף. אפילו יותר מראיון הקבלה עם רענן. כאב לי בחזה. הייתי בטוח שזה הסוף. בטוח. משוכנע.
השעה הייתה 17:51 כשהוא נכנס בדלת עם העתקי שמש כדי לשאול איפה, לכל הרוחות, הכתבה שהייתי אמור לנפק.
הוא נתן בי מבט אחד. אני חושב שהייתי חיוור נורא, ובטוח שהייתי מבוהל. ניסיתי לדבר. לא הצלחתי.
הוא לא אמר מילה. הוא רק לקח את הכסא של השותפה שלי וגלגל אותו לידי.
הוא הניח את העתקי השמש על השולחן.
17:52.
העיתון יורד לדפוס עוד שעה וקצת.
הוא העורך הראשי, כן?
הוא התיישב לידי בשקט על הכסא.
זהו. זה כל מה שהוא עשה.
והוא ישב שם כמה דקות טובות.
פער הגילאים בינינו, שעומד על 17 שנה לטובתו, הותיר אותי כמעט תמיד בנקודה שאני צריך עצה והוא זה שיודע על החיים, ותנו לי להגיד לכם ממרומי הלא-אושר שלי ומהמקור הכי ראשון שיכול להיות: ברגעים הכי קשים ועצובים ומפחידים בחיים שלכם, אתם כל כך רוצים שהאיש הזה ישב לידכם. אתם צריכים שהאיש הזה ישב לידכם. לא יכול להיות שם מישהו טוב יותר
״אתה לא עומד למות״, הוא אמר לי בסוף בלי שאמרתי לו כלום.
״מה שאתה חווה עכשיו נקרא התקף חרדה. אני חושב שזה לא הראשון שלך, נכון?״.
הנהנתי.
״ידעתי שאתה כזה. זה חזק יותר מהאחרים?״.
הנהנתי שוב.
״אנחנו תיכף נלך לשתות מים ביחד, אני לא רוצה ללכת להביא לך ולהשאיר אותך לבד. אתה לא תמות, בסדר? אם זה היה התקף לב כבר לא היית פה. אני רוצה להגיד לך שזה בסדר. תדע שזה קורה. הכל בסדר. אל תפחד״.
ותוך כדי שהוא דיבר התחילו להיפתח לי הריאות.
״גם לי יש כאלה״, הוא סיפר לי, ואז סיפר לי על ההתקפים שלו.
באריכות.
ובפתיחות.
ובנדיבות.
התחלתי להרגיש את האוויר מהמזגן.
18:21.
״אני רוצה להגיד לך שאתה עורך מצוין ואתה כותב מבריק. אתה יודע שאני חושב את זה עליך, אבל זה טוב להזכיר. אני יושב פה ואני רגוע כי אני יודע שאם אתה רוצה אתה מתקתק לי את זה ברבע שעה. ואני רוצה להגיד לך שגם אם לא תצליח לתקתק לי את זה ברבע שעה אז הכל בסדר ואני אקח עלי את כל האחריות לזה שיש שני עמודים ריקים. שמעת?״.
הנהנתי. כבר נשמתי כמעט באופן עצמוני.
הוא המשיך לשבת לידי.
שנינו המשכנו לשתוק.
הטלפון שלו צלצל פעם אחר פעם והוא פשוט לחץ על השתק.
הטלפון שלי צלצל פעם אחר פעם. הוא לחץ על השתק גם בשבילי.
18:37.
״אתה רוצה לערוך או שאתה רוצה ללכת הביתה? שתי האופציות קבילות״.
״אני רוצה לערוך״, אמרתי לו.
״אז אני ארחיק מפה את כולם, שיהיה לך שקט״, הוא חייך. ״תסמס לי כשאתה מסיים, אני אטפל בגרפיקה, שלא תצטרך לצאת מהמשרד״.
ואז – וזה הקטע הכי טוב בסיפור – הוא יצא מהמשרד שלי, סגר את הדלת בעדינות ואז צרח בכל הקומה ״איפה עומר? מישהו ראה את עומר?! הוא לא במשרד! שכולם ילכו לחפש אותו, עכשיו״.
וככה קיבלתי שקט מוחלט לערוך בלי שאף אחד יכנס, וגם התקפעתי מצחוק.
למרות שזה ברור מאליו, אני כן רוצה להדגיש: אני לא חושב שזה מובן מאליו בשום דרך, מה שהוא עשה שם.
ולנצח, עד הקבר, אני אהיה אסיר תודה שזה האיש שנכנס בדלת באחד הרגעים הנמוכים בחיי.
האיש המופלא הזה, שאני באמת מרגיש שיש לי את הזכות לספר לכם עליו ואותו, הוציא לפני יומיים את הספר ״אושר לאנשים לא מאושרים״, ולמרות שכמה אנשים הרימו גבה תנו לי להגיד לכם משהו אחרי כמעט עשרים שנה של היכרות: האיש הזה יודע דבר או שניים על להיות לא מאושר.
אבל את זה אתם כנראה יודעים כבר.
מה שאתם לא יודעים זה איזה עצות מדהימות יש לו לאנשים לא מאושרים כמעט כמוהו.
אבל אני כן יודע.
אוהו, אני יודע.
אני הראשון שיודע.
פער הגילאים בינינו, שעומד על 17 שנה לטובתו, הותיר אותי כמעט תמיד בנקודה שאני צריך עצה והוא זה שיודע על החיים, ותנו לי להגיד לכם ממרומי הלא-אושר שלי ומהמקור הכי אמין שיכול להיות: ברגעים הכי קשים ועצובים ומפחידים בחיים שלכם, אתם כל כך רוצים שהאיש הזה ישב לידכם.
אתם צריכים שהאיש הזה ישב לידכם.
לא יכול להיות שם מישהו טוב יותר.
אושר לאנשים מאושרים הוא הרבה יותר מספר. זו הזדמנות לשבת עם רענן בבור הפרטי של החיים שלכם ובנוחות ביתכם, ולהיות בטוחים שהוא יודע בדיוק מה צריך להגיד.
ושהוא לגמרי האיש שיכול להוציא אתכם משם.
איך מתחילים לכתוב?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה
הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-79 ש״ח בלבד
תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
פרשת השבוע
א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.
שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון.
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״.
פאק. זה נכון.
ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.
ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.
לא רלוונטי
״נו״, היא מסתכלת עלי בהתלהבות, ״אז מה אתה אומר?״.
אני מסתכל עליה. מסתכל על השרטוטים ששרטטה במחברת. איזה משפך הולך לאיזה מוצר, איזה לקוח הולך לאיזה מסלול. אנחנו מכירים מאז שהיינו ילדים וחברים טובים מאז שכשכל החברים שלנו הלכו לאוניברסיטה אנחנו הפכנו למנודים כשהחלטנו להקים כל אחד את העסק שלו. חישוב מהיר שעשינו הוליד שאנחנו עצמאיים כבר 17 שנה. מה ידענו על החיים בגיל 23? לא ידענו כלום. אולי זו הסיבה שבגללה יש לנו עסק.
״נו״, היא מסתכלת בעצמה על השרטוטים שלה ומשהו בעיניים שלה נהיה אפור, ״אז מה אתה אומר?״.
במחברת יש המון מוצרים חדשים שהיא רוצה להשיק השנה. דברים שהיא ראתה בחו״ל שיכולים לעבוד כאן. דברים שהיא ראתה בדמיון שיכולים לעבוד כאן. היא בעלת העסק הכי מוצלחת שאני מכיר, ותמיד הייתה השראה בשבילי לכמה קל היא גורמת לזה להיראות. פעם – ואני מדבר על לפני חודשיים – הייתי נגנב ונדלק מהשרטוטים האלה. עכשיו הם רק עושים לי סחרחורת. הכל נראה לי גדול ומסורבל ולא ברור.
גבר הולך לעיבוד
קר לי.
למרות שסוף דצמבר בחוץ, ומולי יושבים אנשים בחולצה קצרה ואחד מהם בכפכפים והילדים שלי ישנים בחדר שלהם בלי שמיכה מרוב שחם להם, אני יושב במרפסת שלי וקופא מקור.
פעם אהבתי קור. בחיי. אני עדיין זוכר את עצמי מדלג ברחובות שיקגו בינואר עם חולצה קצרה ופליז צבאי שחור בזמן שברחובות התחוללה סופת שלגים ומד המעלות באוטו הראה מינוס 17. אני זוכר את עצמי מתרגש משלג עד הברכיים בנסיעה עיתונאית לסיביר ואיך הזעתי בשק שינה באיסלנד כשבחוץ היה מינוס שמונה מעלות. אני זוכר שאמרתי פעם משפטים כמו ״כשהמעלות יורדות למינוס הריאות שלי נפתחות ואני סוף סוף מתחיל לנשום״.
אבל עכשיו יש 18 מעלות בחוץ ואני עם שתי חולצות, סוודר, חלוק ומפזר חום שהוצאתי החוצה והצמדתי אותו לרגל, ואני לא מרגיש שאני נושם מי יודע כמה.
בראש אני יודע שאני אוהב קור. במציאות אני רועד ושוקל ברצינות להוציא את הגטקעס, שהפעם האחרונה שלבשתי אותם הייתה במישיגן בקור של מינוס 5 מעלות וסופת השלגים הכי מטורפת שהייתי בה אי פעם.
אז אולי תשאלו למה שלא תיכנס פנימה לאיפה שחם, עומר, ואני אענה לכם שיצאתי החוצה כדי להירגע קצת. בשעה האחרונה קפצתי שלוש פעמים מהרעש של המקרר החדש כי חשבתי שהוא אזעקה, מהרעש שעשה החתול בארגז שלו כי חשבתי שזו אזעקה, מהאזעקה של השכנים כי חשבתי שזו אזעקה ומאזעקה מוקלטת ששודרה במפתיע בטלוויזיה כי חשבתי שזו אזעקה.
זאת אומרת, זו באמת הייתה אזעקה, אבל אתם מבינים למה אני מתכוון.
אפילו השקט נשמע כמו אזעקה. הדמיון ביניהם לא מפסיק להדהים אותי.
אבא, מה עושים עם בריונות?
השבוע עידו נכנס לאוטו עם דמעות ואמר ״אבא, מציקים לי בבית ספר״ וסיפר איך חמישה ילדים הקיפו אותו בהפסקה ודחפו אותו מכל כיוון.
יש דברים שאתה נשבע לעצמך שתדע להגיד לילדים שלך כשתהיה אבא. לרוב המוחלט של הדברים החיים לא הכינו אותי בכלל. אבל לזה? לזה התכוננתי היטב כל החיים, מאז גיל עשר, כשישבתי לבד בהפסקה על הספסל הכי רחוק ומוסתר שאפשר למצוא אחרי ששוב הציקו לי ודחפו אותי בהפסקה. אני ממש זוכר את עצמי מבטיח לעצמי – וכנראה גם מעודד את עצמי – שכשאני אהיה אבא הילדים שלי לא יעברו את זה.
ואני, שהתכוננתי, שמתאמן ומשייף את הנאום כבר שלושה עשורים, נאלמתי דום ולא מצאתי אפילו מילה אחת להגיד.
אני יודע את כל מה שהייתי אמור להגיד לו: שאני אגן עליו. שהכל בסדר. שאבא פה. שאני לא אתן לו לגדול לתוך אותן צלקות שאני מסתובב איתן על הגוף. אבל פתאום הרגע הזה הגיע מבלי שאף אחד הכין אותי לזה, והנה הילד שלי מנגב את הדמעות ומחכה למוצא פיו של אבא שלו, ואבא שלו יושב בכיסא הנהג, פותח וסוגר את הפה, ולא מוציא אפילו צליל.
כי באמת, מה יש לי להגיד?
אני פותח וולוג. הפעם באמת
אחרי בר המצווה שלי ביקשתי מההורים שלי רק בקשה אחת: אני רוצה מצלמת וידאו אמיתית.
בגלל שאני יודע שיש בקבוצה הזו גם כמה בני תשחורת שלא מבינים למה פשוט לא צילמתי עם הטלפון, אני אזכיר שבר המצווה שלי הייתה לפני 27 שנה. צילמנו בפילם, הסרטנו על קלטות וידאו ומצלמות וידאו היו המזוודה הענקית והבלתי ניתנת להרמה שאבא שלי היה מביא הביתה בחופשים. עד היום יש לנו כמה סרטונים שלי כילד בכל מיני גינות, ועד היום אני מעריץ את אבא שלי שסחב מצלמת פנסוניק שחורה ועצומה על הכתף רק כדי לתפוס כמה זכרונות.
אבל דור חדש של מצלמות, בהובלת סוני, כזה שכונה camcorder, עשה שמות בעולם מצלמות הוידאו, ותמורת מחיר שערורייתי מאוד של 14,000 שקל גם אתה היית יכול להיות הבעלים הגאה מאוד של המצלמה הקטנה שצילמה באיכות 240 פיקסלים והייתה יכולה להכיל 45 דקות שלמות של וידאו על קלטות VHS קטנות (180 ש״ח הקלטה, אינעל העולם), שנראו אז כמו פלא מודרני. לא פחות.
היה שלום, לוזר
אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.
אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.
זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.
אללללף.
סטופ.
נ׳.