״אתה לא עומד למות״, הוא אמר לי בסוף בלי שאמרתי לו כלום.
״מה שאתה חווה עכשיו נקרא התקף חרדה. אני חושב שזה לא הראשון שלך, נכון?״.
הנהנתי.
״ידעתי שאתה כזה. זה חזק יותר מהאחרים?״.
הנהנתי שוב.
״אנחנו תיכף נלך לשתות מים ביחד, אני לא רוצה ללכת להביא לך ולהשאיר אותך לבד. אתה לא תמות, בסדר? אם זה היה התקף לב כבר לא היית פה. אני רוצה להגיד לך שזה בסדר. תדע שזה קורה. הכל בסדר. אל תפחד״.
ותוך כדי שהוא דיבר התחילו להיפתח לי הריאות.
״גם לי יש כאלה״, הוא סיפר לי, ואז סיפר לי על ההתקפים שלו.
באריכות.
ובפתיחות.
ובנדיבות.
התחלתי להרגיש את האוויר מהמזגן.
18:21.
״אני רוצה להגיד לך שאתה עורך מצוין ואתה כותב מבריק. אתה יודע שאני חושב את זה עליך, אבל זה טוב להזכיר. אני יושב פה ואני רגוע כי אני יודע שאם אתה רוצה אתה מתקתק לי את זה ברבע שעה. ואני רוצה להגיד לך שגם אם לא תצליח לתקתק לי את זה ברבע שעה אז הכל בסדר ואני אקח עלי את כל האחריות לזה שיש שני עמודים ריקים. שמעת?״.
הנהנתי. כבר נשמתי כמעט באופן עצמוני.
הוא המשיך לשבת לידי.
שנינו המשכנו לשתוק.
הטלפון שלו צלצל פעם אחר פעם והוא פשוט לחץ על השתק.
הטלפון שלי צלצל פעם אחר פעם. הוא לחץ על השתק גם בשבילי.
18:37.
״אתה רוצה לערוך או שאתה רוצה ללכת הביתה? שתי האופציות קבילות״.
״אני רוצה לערוך״, אמרתי לו.
״אז אני ארחיק מפה את כולם, שיהיה לך שקט״, הוא חייך. ״תסמס לי כשאתה מסיים, אני אטפל בגרפיקה, שלא תצטרך לצאת מהמשרד״.
ואז – וזה הקטע הכי טוב בסיפור – הוא יצא מהמשרד שלי, סגר את הדלת בעדינות ואז צרח בכל הקומה ״איפה עומר? מישהו ראה את עומר?! הוא לא במשרד! שכולם ילכו לחפש אותו, עכשיו״.
וככה קיבלתי שקט מוחלט לערוך בלי שאף אחד יכנס, וגם התקפעתי מצחוק.
למרות שזה ברור מאליו, אני כן רוצה להדגיש: אני לא חושב שזה מובן מאליו בשום דרך, מה שהוא עשה שם.
ולנצח, עד הקבר, אני אהיה אסיר תודה שזה האיש שנכנס בדלת באחד הרגעים הנמוכים בחיי.
האיש המופלא הזה, שאני באמת מרגיש שיש לי את הזכות לספר לכם עליו ואותו, הוציא לפני יומיים את הספר ״אושר לאנשים לא מאושרים״, ולמרות שכמה אנשים הרימו גבה תנו לי להגיד לכם משהו אחרי כמעט עשרים שנה של היכרות: האיש הזה יודע דבר או שניים על להיות לא מאושר.
אבל את זה אתם כנראה יודעים כבר.
מה שאתם לא יודעים זה איזה עצות מדהימות יש לו לאנשים לא מאושרים כמעט כמוהו.
אבל אני כן יודע.
אוהו, אני יודע.
אני הראשון שיודע.
פער הגילאים בינינו, שעומד על 17 שנה לטובתו, הותיר אותי כמעט תמיד בנקודה שאני צריך עצה והוא זה שיודע על החיים, ותנו לי להגיד לכם ממרומי הלא-אושר שלי ומהמקור הכי אמין שיכול להיות: ברגעים הכי קשים ועצובים ומפחידים בחיים שלכם, אתם כל כך רוצים שהאיש הזה ישב לידכם.
אתם צריכים שהאיש הזה ישב לידכם.
לא יכול להיות שם מישהו טוב יותר.
אושר לאנשים מאושרים הוא הרבה יותר מספר. זו הזדמנות לשבת עם רענן בבור הפרטי של החיים שלכם ובנוחות ביתכם, ולהיות בטוחים שהוא יודע בדיוק מה צריך להגיד.
ושהוא לגמרי האיש שיכול להוציא אתכם משם.
לרכישת הספר מהאתר של רענן
