בלוג

עומר: אוקיי.

רותם: יאללה, מתחילים.

עומר: כעיקרון התחלנו.

רותם: התחלנו כבר.

עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע האמת-

רותם: אה, אוקיי.

עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה.

רותם: כי זו אני, תמיד מגיעה ב-

עומר: ואוו, תמיד מגיעה-

רותם: קצת מאוחר מידיי.

עומר: קצת מאוחר מידיי, אין ספק, וואו.

רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטאלי בכתיבה.

עומר: שהוא, אני חייב להגיד-

רותם: לא רק על הפן המנטאלי בכתיבה, אלא הפן המנטאלי במחסומי כתיבה.

עומר: כן. הפן המנטאלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור, זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו. אבל בעצם, זה גם נורא הפתיע אותי ככותב ביומיום.

רותם: כן, כן, כן. אני, תראה, אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני בא מתחום הביבליותרפיה.

עומר: באמת?

רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה. הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם כשאנחנו קוראים ספר טוב, הוא משנה בתוכנו משהו ואנחנו מסיימים אותו ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם.

עומר: טוב, אז יש לנו, יש לנו פודקאסט. רותם: יא. עומר: יא. רותם: כמה זמן אנחנו מדברים על זה. זה אשכרה קורה. עומר: ואוו, אני חושב ש-4 שנים בערך אנחנו מדברים על הדבר הזה. רותם: וקבענו כבר כמה תאריכים, וכל פעם היה משהו, ואז קבענו את התאריך הזה. עומר: נכון, ואמרנו – לא מבטלים, לא מבטלים, לא מבטלים. רותם: לא מבטלים, לא מבטלים. עומר: שום דבר לא מבטל. ואז מה קרה? רותם: ואז מה קרה? היום יצא ספרך החדש. עומר: נכון, ספרי השני. רותם: בדיגיטל. עומר: בדיגיטל, נכון. היום הוא יצא בדיגיטלי. רותם: וואו, אז יצא שגם אנחנו מתחילי להקליט פודקאסט וגם יצא הספר השני שלך, אז אני חושבת שהכי טוב שנתחיל בפינתנו "עומר, מה אתה אומר?". (צוחקים) איך, איך חש סופר ביום בו יוצא ספרו השני?

לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.

למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.

אלה היו 72 טלפונים.

בשעתיים.

והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.

אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.

בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.

והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.

״אז תגיד״, היא הרימה את היד בסוף ההרצאה, כשפתחתי לשאלות. ״מה אתה באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה?״.

שיט. השאלה היחידה שאני באמת שונא לענות עליה.

״בעיני זה מאוד עצוב״, היא המשיכה בלי שעניתי, וגם האמת שידעתי שהיא לא מעוניינת בתשובה. ״זה רק מראה שסופרים לא יכולים להתפרנס פה וצריכים לעשות כל מיני חלטורות. אותי זה מביך לראות סופר שמנסה לשכנע אנשים לבוא לסדנת כתיבה. זה עצוב לכל הצדדים הנוגעים בדבר״.

ידעתי שאני לא אמור לענות לה. ידעתי שהחדר בספריה היפה בגבעתיים – ממוצע גילאים: 87, ואני לא מגזים – חשב בדיוק אותו דבר כמוה. הם באו כדי לשמוע שסופרים הם מסכנים, עניים וצריכים לעבוד בשש עבודות במקביל.

הם באו כדי לקבל הוכחה שלמרות שגם להם היה חלום לכתוב ספר, היה להם מזל גדול שהם הקשיבו לאמא שלהם, לבן הזוג שלהם או לעצמם וחסכו לעצמם את המבוכה, ההשפלה וחיי העוני המתלווים לכך.

לכן היא קצת הייתה מופתעת כשאמרתי לה שאני חושב שזה נהדר.

את הטקסט הזה אני כותב לכם מחופשת הכתיבה החלומית שלי.

ורגע לפני שאתם מתים מקנאה, אני גם אגלה לכם שזה, ככל הנראה, גם יהיה הטקסט הארוך ביותר שכתבתי בחופשה הזאת.

חופשות כתיבה הן, ללא צל של ספק, אחד הדברים הטובים ביותר שיש למקצוע הזה להציע. היכולת להגיע למשרדי ההוצאה, להגיד שאתה צריך תקציב בלתי מוגבל לצורך תחקיר לספר החדש שלך, שהנהלת חשבונות תגיד שהתקציב מוגבל בהחלט כי איפה נראה לך שאתה נמצא, לארוז תיק ולנסוע היא בהחלט סיבה טובה דיה להגיד לאמא ואבא שלעזאזל ההייטק, כתיבה זה המקום להיות בו.

אז הלכתי להנהלת חשבונות ובישרתי להם שהספר הבא קורה בירושלים, הזכרתי להם שב״כולם לחייך״ הם נאלצו לממן שני קרוזים אז מבחינתם מלון יוקרתי בירושלים זה ממש שיפור בתנאים ואני מקווה שהם מעריכים את זה, וברחתי עם הצ׳ק לפני שמישהו שם ירה בי.

אח, חיי הכתיבה.

ביום ראשון האחרון הגעתי לצומת ספרים לחתימת ספרים חגיגית ביותר. זאת שלפניה הייתה במודיעין (קהל קוראים אדיר, שתדעו) והייתה הצלחה גדולה עם עשרות אנשים שהגיעו עם ספרים חדשים וישנים, ולא היה לאף אחד ספק שמקום מרכזי בתל אביב יביא איתו את אותה הכמות, אם לא יותר.

ובכן, אני אעשה את זה קצר: אף אחד לא בא. אף לא נפש חיה אחת.

אני לא מתכוון לזה כמטאפורה או כדרך ביטוי להגיד שהיו ממש מעט אנשים, אני מתכוון לזה שהיו אפס אנשים. שני מוכרים, אני ושולחן גדול מידות עם ספרים מסודרים כל כך יפה וכיסא מהודר שבו התיישבתי.

ואף אחד אחר.

כמובן שהחלטתי להמתין, ואני שמח לבשר שהזמן הזה לא היה לשווא. בחנות היו כמה לקוחות, ואחת מהן ניגשה, הסתכלה בעניין ב״כולם לחייך״ ואמרה שאהבה את ״לחוץ חתונה״, אבל שהיא ציפתה לספר המשך ולא למשהו חדש. שתי דקות אחריה ניגש אלי אחד ממנהלי החנות ושאל: ״תגיד, אתה יודע איך הקודם מכר פה? חטפו אותו. את החדש לא חוטפים ככה. למה לא כתבת עוד אחד?״.

הנה טיפ ממני לחיים: אל תוציאו ספר באותו חודש קלנדרי שמאיר שלו עושה את זה. יו אר וולקאם.

לא שאני מזלזל בקנאה למישהו אחר, אבל בכל זאת נדמה לי שאם כבר מביאים סיפור על קנאת סופרים, אז עדיף שיהיה מאיר שלו. בטח אחרי שהאיש הוציא ספר שלושה שבועות וחצי אחרי שאני הוצאתי את שלי.

בואו נבהיר משהו לפרוטוקול: אני אוהב את מאיר שלו. למעשה, אני חושב שמאיר שלו הוא הסופר הישראלי הטוב ביותר. היכולת שלו לספר סיפורים היא פנומנלית ברמה בינלאומית בעיני ולמרות שהוא, כאילו, פאקינג מאיר שלו, אני אטען שהוא עדיין לא קיבל את ההערכה וההכרה הבינלאומית שהוא ראוי לה, כי הוא באמת ראוי להיות בטופ של הטופ, ולהסתכל על הטופ הזה מלמעלה. אני לא יכול לכתוב כמוהו גם אם הייתי רוצה, ותאמינו לי, היו מספיק שנים שרציתי.

בקיצור, כמו שאולי הבנתם, אני מחבב ומעריך את יצירותיו של האיש.

התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.

ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.

או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.

הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.

בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.

הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.

גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״

״נו״, שואל אותי כל בן אדם שמכיר אותי, ״אתה שמח?״.

אני אמור להיות שמח, אני יודע. בכל זאת, לא בכל יום, ולרוב גם לא בכל אף פעם, ספר יוצא ומגיע תוך פחות מ-48 שעות למקום הראשון ברבי המכר. ובכל זאת, לשאלה ״איך זה מרגיש להיות במקום הראשון״ יש תשובה אחת בלבד: מוזר.

זה מרגיש מוזר.

ומשמח.

ומבהיל מאוד.

זו מערבולת של רגשות, בקיצור.

ומה שהכי משונה הוא שהייתי בטוח שכשמודיעים לך (במקרה שלי בהודעת טקסט מההוצאה באחת בלילה עם המון סימני קריאה) שאתה במקום הראשון אז מקפצים בשמחה, מדלגים, מפזזים, אולי אפילו מרשים לעצמך לאכול שוקולד.

במרץ 2020 לקחו לי את הכתיבה.

אתם לא יודעים את זה כי שום דבר מזה לא קרה, אבל 2020 הייתה אמורה להיות השנה שלי. לא כי שידרתי מסרים ליקום, אלא כי הוא כבר ענה לי והיו לי חוזים מוכנים והכל היה פרוס.

מאי 2020 היה תאריך היציאה המקורי של הסרט ״עוד סיפור אחד״, וחודש אחר כך, במהלך שמעולם לא נעשה קודם בישראל, היה צריך לצאת ״כולם לחייך״ לחנויות ובאותו היום ממש גם סדרה שמבוססת עליו.

אבל גם אתם הייתם פה במרץ לפני שלוש שנים, אז אני לא צריך לספר את ההמשך.

״רק אל תבנה על הצלחה, בסדר?״, הוא לקח עוד שלוק מהקפה שלו והשפיל את העיניים לרצפה.הוא ואני מכירים מילדות, והוא אחד האנשים הכי קרובים אלי גם היום. הוא שאל איך הולך עם ״כולם לחייך״, ואמרתי לו בהתרגשות שהוא יוצא עוד שלושה שבועות.ואז הוא אמר לי את המשפט שלמעלה.ולצערי הרב, כאילו לא למדתי כלום בקריריה שלי, שאלתי אותו למה הוא חושב ככה.הוא מיד הסביר שהוא לטובתי. שהוא רק לא רוצה שיישבר לי הלב. שאף אחד כבר לא קורא. לא הוא ולא כל מי שהוא מכיר. כולם בנטפליקס. ספר זה משהו פרה היסטורי.וגם בוא, כן? זה לא שאתה עמוס עוז. אפילו לא קרוב.ידעתי שהקול הזה יגיע.

גבירותי ורבותי, עיתונאים, עיתונאיות, אנשי טלוויזיה ומדיה חדשה,

אני פורש מכתיבה.

ההודעה החלה לחלחל בי היום בשמונה בבוקר, עת הלכתי לבית הקפה השכונתי שלי ואמרתי לעצמי ״זהו, היום אני מתקדם בפרק הארור שאני תקוע בו כבר שלושה שבועות. היום זה נגמר!״.

קראתי אותו.

וקראתי אותו שוב.

וישבתי המון זמן – לפחות ארבעים דקות! – מול הטקסט הזה. ניסיתי למחוק, לנסח מחדש, לכתוב שוב, להחליף ספר. כלום. ביקשתי מהמלצר עוד קפה, הפעם חזק יותר, בהיתי במסך והבנתי: איבדתי את זה.

ואולי מעולם לא היה לי את זה.

בסוף השבוע האחרון הייתי במדבר וניסיתי לצרוח.

ולא, לא מהסיבות שאתם חושבים.

קודם כל, לשאלה שמטרידה אתכם ודאי יותר מכל: ״עומר, מה נפש עדינה כמוך שלא סובלת חום וחול עשתה במדבר?״.

ובכן, נסעתי לצום מיצים.

״תמצמץ פעמיים אם חטפו אותך. טלפון אחד לרווחה ויבואו לחלץ אותך״.

אז לא, אין צורך. למעשה – וזה בוודאי יפתיע לא מעט מכם – אני ממש יזמתי את הנסיעה הזו. כבר כמה חודשים טובים שאני חם על שינוי תזונה מאסיבי לגופי המתבגר, וכשהגיעה ההזדמנות זינקתי לאוטו ושרתי ״היי, דרומה״ ואפילו לא סובבתי את ההגה כשהגישו מיץ עשב חיטה והציגו אותו כארוחת צהריים.

ואז ביקשו ממני לצעוק.

הפעם הראשונה שבה עליתי על מטוס הייתה בשנת 1996, והייתה לי מטרה אחת בלבד בראש: חנות הספרים בארנס אנד נובל.

מי שהייתה אחראית לטירוף הספרותי שהתחולל אצלי בראש הייתה שירה, בת הדודה מדרגה אין לי מושג איזו שלי, שגרה בארצות הברית ועד לפני שנה בכלל לא הכרנו, אבל ביקור בזק שלה בישראל וביקור נימוסין קצר מצד המשפחה שלי הוביל לידיעה שיש לה אימייל, ולשנינו זה הספיק כדי שיתהפך לנו העולם.

"כל החיים חלמתי לכתוב״, הוא אמר בביישנות ושיחק עם הכפתורים בחולצתו המשובצת. ״אבל איכשהו לא הגעתי לזה עד עכשיו״

הוא היה התלמיד המבוגר הראשון שלי. הייתי בן 26, אולי אפילו פחות, ועשיתי סדנאות כתיבה במרתף של ההורים שלי. הוא היה רחוק מאוד מקבוצת הגיל המקובלת בסדנאות האלה, ובכל זאת הוא סידר את שערו הלבן והתיישב וכשהתבקש להציג את עצמו הוא פתח את הפה, דמע קצת ובקול מאוד סדוק אמר: ״קוראים לי מוטי ואני חולם לכתוב ספר כבר יותר מחמישים שנה. וכל הזמן אמרתי לעצמי שעכשיו זה לא הזמן ועוד מעט ובוקר אחד לא שמתי לב ונהייתי בן 84״.

״אתה יודע״, היא לקחה עוד שלוק מהקפה שלה והסתכלה שוב על צרור הדפים שמולה. ״אם אני מדלגת מפרק 9 ישר ל-11, אני לא מרגישה שחסר לי משהו״.

הייתי אומר שבאותו רגע השמיים נפלו עלי, אבל ישבנו בקומה השנייה של הארקפה בשוסטר והתקרה שם גם ככה נמוכה, אז התיאור הדרמטי הזה פחות מתאים כאן.

אבל שתדעו לכם שאם שרי שביט, העורכת של ״לחוץ חתונה״ ואני היינו יושבים תחת כיפת השמיים, הם היו נופלים עלי באותו רגע ממש.

השבוע התארחתי בג׳וסי טוק, הפודקאסט של ריי שגב. שם דיברנו על מיתוג אישי, ספרים, תוכנית התוכן שלי לשנה הקרובה – ולמה אין לי אחת כזאת וגם לא תהיה.אה, וגם על הרצון שלי להיות דוגמן. אחת השאלות שעלו בפודקאסט בכל הקשור לתוכן היא שאחד הדברים הקשים והמביכים ביותר עבור אנשים שמגיעים לתוכנית הליווי של ריי היא לכתוב על עצמם. הסיבות, אני מניח, מוכרות גם לך: כי זה שיווקי.

אין דרך טובה באמת להתחיל טקסט שמנסה לסכם שנה, ולכן אני מתכוון לעשות משהו מהפכני וחתרני ופשוט לא לעשות את זה.למעשה, בואו נתחיל מהאמצע.שני דברים קרו לי השנה: חזרתי לכתוב, ובעיקר חזרתי לקרוא. אחרי שנים שבהן בקושי הצלחתי להרים ספר ליד (אם כי כן הייתה כמות מכובדת של ספרי אודיו) משהו בי ערג לשוב לפורמט האהוב והמוכר. לאו דווקא זה של דפים, אני מאוד אוהב לקרוא גם על האייפד שלי ועוד יותר אוהב את העובדה שכל ספר נמצא מרחק לחיצה אחת ממני, אבל אין ספק שהשנה לא היה רגע שהייתי בלי ספר ביד.וזה מזל גדול, כי השנה הזו הייתה שנה של ספרים מצוינים ומעולים.ובאמת היה קשה לבחור.ובכל זאת, הנה הספרים הטובים ביותר שקראתי השנה, ואולי גם אתם תאהבו אותם.

יש לי טעם מאוד מיינסטרימי בספרים.
אני לא אומר את זה לגנותי – אבל אל דאגה, יהיו מספיק אנשים שכן – אני אומר את זה כי בדרך כלל ספרים שהם רבי מכר ענקיים נוטים להיות כאלה גם אצלי. בספריה שלי אתם יכולים למצוא במקום של כבוד, בין היתר, את ״לאכול, להתפלל, לאהוב״, ״אין לי מושג איך היא עושה את זה״, ״פלא״, ״הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם״, וזו רק רשימה חלקית של ספרים שאהובים על ידי מיליונים וגם עלי.
מה שאני מנסה להגיד זה שאין לי איזה טעם ספרותי יוצא דופן.
והאמת? גם לא הייתי רוצה שיהיה לי.

המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת לליאת לב רן (לא מכירים? תיכף תכירו), הוא שהאישה הזו יודעת לשים רגל בדלת.
לא כביטוי, אלא פשוטו כמשמעו.

ככה הכרנו.

האישה הזו, מילולית, שמה את הרגל בדלת.

ובמקרה זו הייתה הדלת שלי.

אוקיי, לא בדיוק שלי. היא הייתה דלת ענקית כזאת של מוסך שמאחוריה היה חדר גדול שבו רענן שקד ואני עשינו את ״לכתוב את עצמי״, סדנת הכתיבה שלנו. זה היה המחזור השני שלנו והיינו המומים ומבוהלים מהעובדה ששוב הצלחנו למלא כיתה, ובדיוק כשעמדתי לסגור את הדלת ולהתחיל במפגש הראשון נשמעה צעקה ״רגע!״ ואישה לא מוכרת רצה לכיווני.

אני חייב להודות: חוץ מאמא שלי (שלדעתי פשוט לא קוראת את העיתון הרלוונטי, אחרת היא הייתה הראשונה ששולחת לי) אני לא חושב שהיה בן אדם אחד שלא שלח לי את הכתבה שהתפרסמה בעיתון נפוץ על מצבו המזעזע של שוק הספרים.

ולא, גם השבוע אתם לא תקבלו לינק, משתי סיבות: האחת כי נראה שלכולכם כבר יש אותו, והשנייה היא שכפי שכבר כתבתי בבלוג בשבוע שעבר, אני לא מסכים עם מילה אחת שנכתבה שם.

זו, אגב, גם הסיבה שמזמן הפסקתי להתראיין לכתבות כאלה. מאותן סיבות אני חושש שלא תמצאו בכתבות כאלה גם אנשים כמו אשכול נבו, מאירה ברנע-גולדברג, שרית ישי-לוי, קרן אגם, אילן הייטנר, ליעד שהם או כל מי שממש מתפרנס מהכתיבה שלו.

איכשהו אף פעם לא מוצאים את הטלפונים של האנשים האלה. אני בטוח שזה סתם צירוף מקרים מוזר.

איך יודעים שאוגוסט? ובכן, הילדים בבית, הסתדרות המורים מאיימת בשביתה, ופתאום, משום מקום, מקהלות יווניות מתוזמרות היטב מדברות על שוק שרק הולך ומתכווץ, סופרים שלא מצליחים לגמור את החודש ותחזיות שחורות משחור על שוק שלא רק ירד מגדולתו, אלא גם צולל לתהום.

אז בואו נדבר רגע בכנות על שוק הספרים הישראלי.

וכדי שנוכל לדבר עליו בכנות אני אצטרך לכתוב כאן גילוי נאות: האמת האבסולוטית שאני עומד להנחית עליכם היא האמת האבסולוטית כפי שאני רואה אותה. כי זה הדבר הראשון שצריך לדעת על שוק הספרים: אין באמת שוק כזה.

לפני שבוע התחלתי לעבוד על הספר השלישי שלי.

אני יודע בדיוק מה אתם חושבים עכשיו: ״עומר, מה ספר שלישי? לא הרגע סיפרת לנו שהשני הסתיים והוא יוצא בינואר וכולנו עומדים עם כרטיסי אשראי שלופים ומחכים שתכריז על מכירה מוקדמת?״.

ואתם צודקים לגמרי.

ואני מבטיח שמיד אני לוקח את כספכם.

אבל זו לא הנקודה עכשיו.

הנקודה היא שהיה לי יום כתיבה נהדר.

מה נהדר, מדהים.

היום ישבתי במשרד שלי וצחקתי מבדיחה של עצמי.

למען ההגינות אני אגיד שאני חושב שהיא הייתה מצחיקה. למען ההגינות האמיתית אני אגיד שלא היה במשרד שלי איש חוץ ממני כדי לקבוע אם זה נכון.

אחר כך עשיתי עם עצמי הפסקת קפה. סיפרתי לעצמי סיפור והקשבתי בקשב רב.אישרתי לעצמי הפסקה של חמש דקות לגלישה באתרים. נזפתי בעצמי כשגיליתי שעברה יותר משעה. אמרתי לעצמי ״אתה מוכרח לחזור לכתוב״.

זה לא עבד. אין לי הרבה סמכות מול עצמי. הצרה איתי תמיד הייתה שאני בהחלט מצחיק את עצמי, אבל לא מפחיד את עצמי. אפילו לא קצת.

שבוע לפני שכתבתי את המילה הזאת בספר החדש שלי החלטתי לגנוז אותו.

הסתובבתי עם המחשבה הזו כבר כמה זמן, והיא נראתה לי הגיונית: כבר ארבעה או חמישה חודשים שאני מחפש את הדרך לסיים את הספר הזה, ולא מוצא. אין לו סיום. והבעיה, כך הגעתי למסקנה, היא בגלל ההתחלה שלו.

והאמצע גם.

ושכל הספר הזה גרוע, נבנה לא טוב, בנאלי, משעמם ולכן אין לי אלא לגנוז אותו, לפרוש מללמד אנשים אחרים איך לכתוב ספרים (לא שהם יבואו אחרי הכשלון המחפיר הזה, כן?), לסגור את הסדנאות וללכת להיות מה שתמיד ידעתי שבסוף אני אהיה: הומלס.

או סוכן ביטוח.

אבל אחד מהשניים.

"ממה שאני מבין״, הוא לגם עוד שלוק של בירה והסתכל עלי, ״סופר מקבל בקושי ארבעה שקלים לעותק. ואנשים לא מצליחים למכור אפילו חמישים עותקים. אז בשביל מה בכלל לטרוח, אתה מבין?״.השיחה הזו התקיימה ביום ראשון השבוע בפאב באזור הצפון, אבל זו באמת שיחה שנדמה כאילו היא התחילה מזמן ולא באמת נגמרת לעולם.

התלמידים שלנו מכירים את המקום הזה קצת אחרת. אוקיי, התלמידים שלנו מכירים את המקום הזה אחרת לגמרי.שלושה שולחנות ארוכים, שלושה שולחנות בר, 28 כסאות, ספה אחת, שולחן עבודה ארוך, המון ספרים בכל מקום, מיליון מחברות.אפילו לא עט אחד בנמצא אף פעם.

לפני שנתיים החלטתי שאני צריך ערוץ יוטיוב. היו להחלטה הזו הרבה סיבות, חלקן אפילו לא רעות, אבל הדבר היחיד שלא הייתי מוכן לסור ממנו הוא האג׳נדה הברורה שלי: זה מוכרח להיות טוב. מוכרח.

אני במשבר כתיבה.
כלומר, רגע, שנייה, בואו לא נהיה דרמטיים: המשפט הזה נכון לגבי כמעט בכל יום בעשור וחצי האחרונים. כל יום אני מכין לעצמי כוס קפה, מתיישב מול המחשב, פותח את מעבד התמלילים (אני האדם היחיד שעדיין קורא לזה ככה, נכון?), מניח את האצבעות על המקלדת ברכות ופשוט מזמין את הרעיונות לצוף ממני היישר אל הדף הלבן והחלק.
ולרוע המזל, הרעיונות אף פעם לא מקבלים את ההזמנה שלי.

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

אני לא סגור במאה אחוז על הרגע המדויק, אבל נדמה לי שנשברתי כשהגיעה הבקשה להצהרת הון ממס הכנסה לפני שבוע.
ולמרות שזכותו הטבעית של כל אדם להישבר כשנוחתת אצלו בקשה להצהרת הון, האמת היא שלמכתב ממס הכנסה אין הרבה קשר לטקסט הזה.
גם לפני שהמכתב הזה, על 870 עמודיו, כולם בעברית שאיש שאינו עובד במס הכנסה לא יבין מילה אחת ממנה, נחת בתיבת הדואר שלי, היה לי שבוע מחורבן.
אוקיי, בסדר, היה לי חודש מחורבן.
טוב, בסדר, עליתם עלי, הייתה לי שנה איומה.
ובכל זאת, אפילו בסטנדרטים המאוד לא גבוהים שלי, השבוע הזה היה אחר.
כמו כל שבוע, היו לי משימות. אנשים חיכו להן בצד השני. רובם אנשים שעובדים אצלי ונשכרו כדי לבצע משימות שאני לא טרחתי להגדיר להם. רק הבטחתי שתיכף אני שולח טקסטים והוראות מדוייקות, ואז לא רק שלא שלחתי, גם לא טרחתי לענות להם לטלפון. או לעשרות הוואטסאפים שהם שלחו לי בניסיון לברר אם אני עוד חי.
זה לא שלא רציתי. זה פשוט שלא הייתה שום דרך הגיונית להסביר שכבר שלושה ימים אני פשוט יושב ובוהה במחשב.
לא, לא, בפייסבוק או בוואינט. במחשב. במסך הזה שמבקש את הסיסמה שלך כדי להתחיל לעבוד, ואפילו אותו אני לא מצליח לעבור. המחשבה על להקליד שמונה תווים – אם כי אחד מהם מצריך אותי לדדות כל הדרך לקאפס לוק, אז לא קל כמו שזה נשמע – פשוט הרגישה גדולה עלי.

לא הרבה דברים שווים יצאו מהקורונה הזאת – אוקיי, בואו נתקן: שום דבר טוב לא יצא מהקורונה הזאת – אבל אם צריך לבחור משהו אחד, זה יהיה הפרוייקט המהמם הזה של הניו יורק טיימס, שבחר 75 אמנים מכל הסוגים, המינים, הצבעים והז׳אנרים, ושאל אותם שבע שאלות זהות על השנה הקשה שעברה עליהם.
ולמרות שאני מודה שקצת הופתעתי שהני״ט לא יצרו איתי קשר ובחרו לשלוח את השאלות הזהות שלהם לזבי חוטם כמו ארון סורקין, טיג נוטארו, קרן ראסל, פיבי ברידג׳ס, טייארי ג׳ונס וענקים אחרים החלטתי לבלוע את הגאווה ולענות על השאלות הנהדרות האלה בעצמי.
מעבר לעובדה שאני חושב שכל אחד – בטח אם הכל אחד הזה הוא יוצר באיזשהו תחום, אבל לאו דווקא – צריך לפנות לעצמו שעה ולענות, יש משהו כל כך מנחם בעובדה שזו הייתה שנה מחורבנת לכולם. ולא משנה איך קוראים לכם ואיפה אתם גרים, ככל הנראה האנרגיות היצירתיות שלכם היו ברצפה.
וזה בסדר.
אפילו בסדר גמור.
ואם האמנים הגדולים האלה מודים שהם נתקלו בקשיים ופקפקו ביכולותיהם, נראה לי שנחיה עם זה שזה קרה גם לנו. ואם תפקידה ההיסטורי של אמנות היה, מאז ומתמיד, לנסות ולגרום לכולנו להרגיש שאנחנו לא לבד, זה חתיכת תענוג צרוף לראות איך עשרות אמנים (ועיתון אחד) התאחדו והתאגדו בשבילנו.

לפני חודש, בערך, התבשרתי על ידי ספוטיפיי שאני יחיד סגולה.
לא שחשדתי בזה קודם, בהחלט היו סימנים מקדימים, אבל שאפליקציה שעשרות מיליונים ברחבי העולם משתמשים בה תבשר לי, שחור על גבי לבן, שאני שייך ל-0.05% נדירים ביותר מהאכולוסיה בחצי הכדור המערבי? את זה לא ראיתי בא.
ובכל זאת, מה אתם יודעים, אני יחיד סגולה. אני מניח שהאינפורמציה הבאה תגרום לכם לרטוט קצת מהתרגשות ולרעוד קצת מלחץ, ודעו לכם שאלו תגובות נורמטיביות לחלוטין כשאתם נמצאים בסביבתו של אדם מיוחד יותר מכם.

יש לי גזים.
לא, נו, לא כאלה.
אם לא גלשתם בפורומים הנכונים בשנתיים האחרונות (ואני לא מאשים אתכם, כל מה שיש שם זה חנונים ואנשים כמוני), אז אולי אתם לא יודעים ש-GAS החליף מזמן את משמעותו המקורית, והוא כבר לא הדבר הזה שעושה לכם שמות בבטן, אלא קיצור של GEAR ACQUISITION SYNDROME, שזה באמת שם הרבה יותר מקצועי ויפה לבחור שנכנס לחנות גאדג׳טים ואומר ״אני אקח את כל הצד הימני, תודה״.

היו לי לא מעט רעיונות גרועים לכתבות, ספרים וסיפורים במהלך השנים שלי ככותב, אבל מעטים הרעיונות שהצליחו להכניס אותי לכלא צבאי לשמונה ימים.
למעשה, היה בדיוק אחד כזה.
קודם כל, בואו נעשה סדר ונוריד את מפלס הדרמה: על אף שעל הנייר זה אכן היה כלא צבאי לכל דבר ועניין, אני מוכרח להודות שהמציאות הייתה הרבה פחות כואבת. אחרי יומיים, מפאת חוסר מקום בחדר הריתוקים, מצאתי את עצמי בחדר הנהגים הריק והעצום עם מיטה מתקפלת, מכשיר וידאו וערימת סרטים שלא הייתה מביישת את נטפליקס, מה שהוביל לבינג׳ הראשון בחיי עוד לפני שאפילו ידעתי איך קוראים לזה.
אבל זו לא הנקודה עכשיו.
הנקודה היא ששבועיים לפני המשפט הצבאי ההוא נשלחתי ככתב ״במחנה״ לסקר את האינתיפאדה השנייה (שאז רק התחילה) מקרוב.

״אני מתחנן בפנייך, רוני״, ניסיתי להוציא קול מגרוני הסדוק, ״אסור לך לתת לספר הזה לצאת לאור״.
הזמן הוא התאריך הזה בדיוק, לפני ארבע שנים. ״לחוץ חתונה״ כבר הודפס ונכרך ואפילו נארז בניילונים האלה שאף אחד לא יכול לפתוח, ואני קראתי אותו שוב, פעם אחת אחרונה.
ואחרי שבעה עמודים עצרתי והתקשרתי לרוני מודן, המנכ״לית של הוצאת מודן, ובדמעות התחננתי שתגנוז את הספר.
למרות שקראתי אותו עד אז מאות פעמים, למרות שהאישה שלצערה ניהלה איתי את השיחה הזאת השקיעה בו כסף, למרות שהוא נערך בצורה נפלאה על ידי שרי שביט ולמרות שהייתה לו עטיפה כל כך חמודה ונכונה עד שלמי בכלל היה אכפת מה כתוב בפנים, החלטתי לקרוא, רק עוד פעם אחת ויחידה, ולבדוק שהכל בסדר.
וזו הייתה הטעות שכמעט גמרה לי את הקריירה.

כמו כל דבר טוב באמת בחיים, שום דבר מזה לא אמור היה לקרות.
כמו כל דמות שאי פעם כתבתי, גם יוני, הגיבור הראשי של ״כולם לחייך״, הספר החדש שלי שבקרוב יצא לאור, היה אמור להיות כותב.
מה לעשות, עבדתי בעבודה אחת בלבד כל החיים.
חודשים ארוכים התלבטתי בין תסריטאי לבין פרסומאי, וכשהבנתי ששניהם זה פשוט מילים נרדפות לכותב, החלטתי להגשים חלום ילדות ישן דרך הגיבור שלי, ולתת לו להיות צלם.

לפחות פעם בשבוע – אם כי בשנה האחרונה זה קרוב יותר לשלוש פעמים ביום – מגיעה השאלה על איזה ספר אני יכול להמליץ כדי להפוך לכותב טוב יותר.
והתשובה, כמובן, ברורה: על הספר שלי, מה זאת אומרת.
ובכל זאת, למרות שברור שאחרי שתקראו אותו כל ספר יהיה רק תחליף חיוור,ֿ אני מוכן לקבל את העובדה שיש עוד כמה כותבים – כן, סטיבן קינג, אני לגמרי מסתכל עליך – שמכרו לא פחות עותקים ממני וגם להם יש איזה דבר או שניים די חשובים להגיד על התהליך ״הסיזיפי, המענה, הבלתי נסבל והקשה מנשוא, שבניגוד לכל היגיון אנושי בריא הוא גם כיף גדול, אם כי אף אחד מעולם לא הצליח להבין מדוע״, כפי שכתב בדיוק כה רב דיוויד פוסטר וואלאס, וצדק בכל מילה.

אף פעם לא הצלחתי להבין למה טכנולוגיה וכתיבה הם שני עולמות שונים כל כך. רוב האנשים הכותבים שפגשתי בחיי לא הצליחו להפעיל מחשב גם אם הדבר היה תלוי בחייהם, ורוב האנשים הטכנולוגיים שכתבתי בחיי לא הצליחו לחבר יותר משתי מילים בהודעת וואטסאפ מבלי לזעוק שמדובר בדבר הקשה ביותר בעולם.
עבורי, טכנולוגיה היא השראה לא פחותה מספרים.

למעשה, זה רק צירוף מקרים, שני ציוני נכשל בבגרות 3 יחידות במתמטיקה, סילוק ממגמת תכנות בתיכון ואפס יכולת לכתוב קוד שאני עוסק בכתיבה ולא בפיתוח אפליקציות מסעירות.
הייתי ככה קרוב. באמת.

זו היתה שנה מטורפת.
והסיבה שאני קורא ל-2020 ״מטורפת״ היא רק בגלל שהעברית מעולם לא טרחה להמציא מילה הולמת יותר לשנה הביזארית הזאת.
אם לא עקבתם אחרי מה שקרה לי השנה כתבתי על זה כאן וכאן וגם כאן, ואם עקבתם אז אתם כבר יודעים: המשרד שלי נסגר, הסרט שלי שוכב במחסנים ומחכה שיפתחו את בתי הקולנוע, סדרת הטלוויזיה שלי הוקפאה ומחכה שיאפשרו התקהלות גדולה יותר מכמות האוהדים שמגיעים למשחק בית של הפועל רעננה, צילומי הסרט החדש שלי נכנסו לפריזר בדיוק מאותה הסיבה ובאופן מדהים ומפתיע ממש, כל זה לא עשה לי חשק אדיר לכתוב את הספר החדש שלי, מה שגרם לדחייה שלו לראש השנה 2021.
אני חושב שזה יהיה די מדויק לומר שלא ככה ציפיתי ש-2020 תיראה.

לאיש שעיצב את תפיסת העולם הכותבת שלי לא היה שום קשר לספרים.

או לכתיבה.

למעשה, גם את העברית שידע הוא שיבש במבטא ההונגרי הכבד שלו.

אבל לאיש שהפך אותי לכותב ולימד אותי כל מה שאני יודע על כתיבה קוראים רלף קליין, מאמן הכדורסל האגדי.

לא, זה לא השלב שבו אני מספר לכם שהייתי חלק מהסגל של נבחרת ישראל ומכבי תל אביב. הייתי רוצה, ולמרות שאני סופר והתפקיד שלי הוא להמציא סיפורים, אני באמת לא חושב שמישהו יאמין למשהו כל כך מופרך.

הטוויסט הסיפורי השחוק ביותר תמיד מתחיל ביום בהיר אחד.
וביום בהיר אחד, חייו התמוטטו.
ובכן, יש לי משהו אחד להגיד לכם על חיים מתמוטטים: זה לא קורה ביום בהיר.
זה גם לא קורה ביום.
למעשה, זה קורה בקצת יותר משעתיים.

״בוקר טוב לעומר ברק״, פתח רזי ברקאי בטון מאוד מאוד מחוייך וידידותי את ״מה בוער״, ואם תקשיבו טוב טוב לראיון הזה, תוכלו לשמוע שם שתי שניות של שקט. 

שתי שניות שבהן הבנתי שהראיון הזה אבוד, ומכאן זה רק הולך להדרדר.

למרות שהראיון הזה התחיל באופן רשמי בשעה 9:07, הוא נהרס בשעה 8:53. שמתי את אילה בגן, גיליתי ששוב שכחתי את בקבוק המים שלה, נסעתי הביתה, חזרתי לגן, מסרתי את הבקבוק והודאה על כך שאני כשלון הורי לגננת, ועדיין היה לי מספיק זמן לשבת באוטו ולכתוב נקודות לקראת הראיון, שהיה אמור לעסוק בקשיי ההורים בתקופת הקורונה.

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

״ועכשיו״, צרח המנחה דרך תיבת הקריוקי המקרטעת, ״טיפאני תקפוץ לתוך בריכת הקורנפלקס הענקית! היכונו לדבר הכי מדהים שאי פעם ראיתם!״.
שום דבר במשפט הזה לא היה נכון.
כאילו, הכל נכון. הכל קרה ובדיוק בסדר הזה, אלא שהבריכה הענקית הייתה גיגית של מטר על מטר, היה בה פחות קורנפלקס ממה שהבת שלי מפזרת על הרצפה בארוחת בוקר נתונה

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

הייתי על פסגת האולימפוס כשהודיעו לי שהספר שלי הוא ספר הפרוזה הנמכר ביותר של תשע״ז.
זו לא מטאפורה, אגב, או ניסיון להתחכם. באמת הייתי על פסגת האולימפוס האמיתי לגמרי, טרשים והכל, כשקיבלתי את הוואטסאפ הזה, מסוג הרגעים ההזויים שהחיים מספקים לך ושאם הייתי מכניס אותם לספר הייתי נפסל על חוסר אמינות משווע

אני יודע בדיוק מה אתם חושבים עכשיו: איזה מזל שאתה כאן, עומר, אחרת לא היינו שמים לב שכבר יולי.
או יום שלישי.
או עדיין 2020.
ואתם לא לבד.
גם אני כבר לא מצליח לעקוב. למעשה, כל פעם שאני שם את הילדים בגן אני קצת בהלם שהוא עדיין פתוח.