״שלום עומר״, הוא כתב לי באנגלית בפונט ענק ושכח לשחרר את כפתור הקאפסלוק. הכותרת של המייל הייתה ״התרגום של הספר שלך״ מכתובת עם סיומת שמעולם לא נתקלתי בה, וג׳ימייל – והשכל הישר שלי – הבהירו לי שברור שמדובר בספאם.
עוד נוכל מצא את דרכו לדואר שלי.
רק שבועיים לפני סיפר לי חבר טוב וסופר מאוד מוערך ומוכר איך גנבו לו אלפי דולרים ואת הזכויות לתרגום הספר שלו באיטלקית, וסיפר שיש זן חדש של נוכלים מתוחכמים שמנסים לעבוד על סופרים מוכרים בישראל. עכשיו זה פשוט היה תורי כנראה.
״מצאתי את ספרך ׳כולם לחייך באתר ׳עברית׳״, הוא כתב לי באנגלית גדולה מדי, ״והחלטתי לתרגם אותו על דעת עצמי. האם חשבת לפרסם את ספרך בחו״ל? ואם כן, באיזו דרך היית רוצה שמו״לים יצרו איתך קשר?״.
מתוך שמונה השנים שבהן אני סופר, להערכתי בזבזתי משהו כמו יותר משנה נטו בניסיון שמו״לים מחו״ל יצרו איתי קשר. עברתי כל סוכן אפשרי בארץ, התקשרתי, ביקשתי להיפגש איתם, ומשזה לא עבד דפקתי להם על דלתות המשרד שלהם כמו שאני יודע לעשות וכמו שהגשמתי את כל החלומות שלי עד כה, וביקשתי להיפגש איתם. הנחתי להם את הספרים שלי על השולחן, ורק התחננתי שיעיפו בהם מבט.
התשובות נעו איפשהו בין התעלמות מוחלטת לבין זיעה באי נוחות בכסא תוך איזה סירוב מנומס ומגומגם. רק לפני כמה חודשים שלחתי את הספרים שלי לסוכנת מוכרת שהתקשרה וביקשה להיפגש במשרדה בצפון למרות שהיא יושבת בתל אביב, ואחרי שלוש וחצי שעות נסיעה ועוד לפני שהספקתי לסגור את הדלת היא אמרה לי ״אתה יכול להירגע, אנחנו לא נתרגם את הספר שלך״.
״לא יכולת להגיד לי את זה בטלפון?!״, השתדלתי לא לחנוק אותה.
״אנחנו לא מוסרים תשובות בטלפון״, היא משכה בכתפיה באדישות ואפילו לא סימנה לי לשבת.
זהו. הפגישה נגמרה.
״את יכולה לפחות להגיד לי למה?״, שאלתי אותה בעודי אוחז את ידית הדלת ומתאפק לא לעקור אותה מהמקום.
״כן״, היא אמרה ואפילו לא טרחה להסתכל עלי. ״אתה פשוט לא הישראל שהיינו רוצים להראות לעולם״.
אתה. לא. הישראל. שהיינו. רוצים. להראות. לעולם.
אם היא הייתה יורה לי חץ ללב אני חושב שזה היה כואב פחות.
בקרוב גם בחו״ל. כולם לחייך
נסו לגלגל רגע את המשפט הזה כמו כדור באולינג אליכם ישר ללב. הספרים שלי מצליחים כאן. הם ללא ספק מצדיקים תרגום. אבל חבורה של שומרי סף החליטה לא שאני לא מספיק טוב – שזה עוד איכשהו לגיטימי – אלא נפסלתי על סעיף של ישראלי בלאי. אני, עומר ברק, לא ישראלי מספיק יפה, מסתבר. אני, שכותב ספרים על דברים איזוטריים כמו גבריות או לידה שקטה, לא מתעסק בנושאי הליבה הישראלים כמו קיבוץ, כיבוש או שואה ולכן, הכי פשוט, הישראלי שהיינו שמחים להשאיר בישראל.
בשלב הזה אולי יהיה לגיטימי לשאול למה לא לתרגם ולהוציא לבד, הרי יש מספיק אנשים שעשו את זה, והתשובה היא פשוטה: לא בא לי לעשות את זה לבד. במקרה הזה ספציפית מתחשק לי למצוא סוכן והוצאה בחו״ל שתגיד שזו כן הישראל שהיא הייתה רוצה להראות לעולם, אבל אני סוטה מהנושא וזה לא הסיפור עכשיו.
הסיפור הוא שויתרתי לחלוטין על האפשרות להצליח גם מעבר לים.
והסיפור הוא על מייל שכולו בקאפס לוק מכתובת מונפצת מבחור בשם סרגיי שכתב לי מייל באנגלית על הספר שלי בעברית ועל זה שמצאתי, סוף סוף, על מי להוציא את כל העצבים והתסכול שלי משבע השנים האחרונות.
אני אחסוך מכם את התשובה הלא מנומסת שלי (בעברית, שהרי אם הוא תירגם הוא דובר השפה, נכון?) ורק אגיד שאלו מסוג התשובות שהייתה מעוררת לאמא שלי את האינסטינקט לשטוף לי את הפה עם אקונומיקה. אין לי אומץ לקרוא שוב את המייל הזה, אבל נדמה לי שהאשמתי אותו בגניבה, הטרדה, סטוקריות, איימתי לשלח בו את עורך הדין שאין לי וכתבתי לו שלא משנה כמה הוא רוצה על התרגום הקקמייקה שלו, הוא יכול לקפוץ לי. לא יקרה.
ולחצתי על סנד.
אולי יש משהו בזיהוי שלהם שאני לא הישראל שהיינו רוצים להראות לעולם.
סרגיי ענה לי אחרי פחות משעה, התנצל (!) שהוא לא הציג את עצמו, סיפר שהוא אלמן המתגורר בקנדה אבל גר המון שנים בישראל, ומאז שאשתו נפטרה לפני שלוש שנים הוא מתרגם ספרים ישראלים להנאתו ומנסה למצוא להם הוצאות בחו״ל.
ואני יודע בדיוק מה אתם חושבים עכשיו, כי זה בדיוק מה שאני חשבתי: אוקיי, אז זה בטוח ספאם.
רק ליתר בטחון וכדי לוודא שאני לא טועה, נתתי את התרגום לרוסית שהוא שלח לי לחברה שזוהי שפת האם שלה וקראה את הספר בעברית. הייתי משוכנע שהיא תגיד לי שזה מזעזע ותורגם בגוגל טרנסלייט, אבל היא התקשרה ואמרה: ״אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל הוא כותב אותך יותר טוב ממך״.
כתבתי שוב לסרגיי. התנצלתי. שאלתי אותו כמה הוא רוצה בעבור התרגום שהוא עשה בהתנדבות.
״לא רוצה אפילו סנט״, הוא ענה, הפעם לא בקאפס-לוק. ״אהבתי מאוד את הספר, ואני מאחל לך המון בהצלחה. נחכה לשמוע מההוצאות״.
שיטה סופר מוזרה לנוכל, תודו.
רק ליתר בטחון וכדי לוודא שאני לא טועה, נתתי את התרגום לרוסית שהוא שלח לי לחברה שזוהי שפת האם שלה וקראה את הספר בעברית. הייתי משוכנע שהיא תגיד לי שזה מזעזע ותורגם בגוגל טרנסלייט, אבל היא התקשרה ואמרה: ״אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל הוא כותב אותך יותר טוב ממך״
חודש אחר כך התקשר בחור בשם אלכסנדר, מו״ל הוצאת סינבאד, שהם ההוצאה של פרדריק בקמן, קארל אובה קנאוסגארד, אלנה פרנטה ואחרי מה שהיה, בלי צל של ספק, המו״מ הקצר ביותר בהיסטוריה, גם שלי. הטלפון שחיכיתי לו כל כך הרבה שנים הגיע. וגם אם הוא בהודעת וואטסאפ, זה עדיין נורא מרגש.
אני יודע שאתם מצפים כאן לאיזה מוסר השכל על חלומות או על הגשמתם או על זה שאתה כותב ספר ואתה אף פעם לא יודע מה יקרה איתו או שכשאתה מקדיש את חייך לעזור לסופרים אחרים בסוף מישהו יעזור לך, או אפילו שחזור מוצלח של המשפט שכולכם אהבתם ש״קודם באה האמונה – אחר כך בא הנס״, אבל אני שומר את הכל לאוסף מגנטי הפיל-גוד שלי, אז אי אפשר.
אני גם לא אגיד משהו על אנשים שדורכים עליך רק כי הם יכולים ומטיחים בך דברים איומים רק כי להם זה נעים לשמוע או אנשים שמינו את עצמם לשומרי הסף של התרבות או נה-נה-בננה או שלמרות שזו לא הישראל שאנחנו רוצים להראות לעולם מסתבר שזו ישראל שהעולם רוצה לראות או כמה זה חשוב להאמין בעצמך גם כשאף אחד אחר לא, בעיקר כי זה לא נכון שאף אחד אחר לא. אני תמיד האמנתי, ומעולם לא הפסקתי להאמין. ואני זה לא אף אחד.
ולקח לי הרבה מאוד זמן להגיד את המשפט את זה.
ולקח לי עוד יותר הרבה זמן גם להאמין בו.
האמת היא שאני בעיקר רוצה להגיד ולספר ולחלוק שבעוד כמה חודשים יתחיל ״כולם לחייך״ את המסע שלו מסביב לעולם בלי שום מסר נסתר או איזו תובנה מטורפת, רק לשתף שקרה לי דבר מדהים ומופלא וניסי ולא צפוי שחיכיתי לו כל כך הרבה שנים וכבר חשבתי שלא יתגשם בגלגול הזה ושאני מתרגש ממנו כל כך, ושעם כל הרוע הזה מסביב רק להגיד שגם דברים טובים יכולים לקרות.
ולהגיד גם שאני משקיע כל כך הרבה בתכנון ובמחשבה על איך דברים אמורים להיות ואיך בדיק הם יקרו, ובסוף הנה, דבר אקראי מוביל לדבר אקראי מוביל לחוזה תרגום עם הוצאה גדולה בחו״ל. ואולי לקראת גיל ארבעים כדאי לי ללמוד שבאמת אי אפשר לתכנן כלום בחיים.
אה, ושכדאי לענות לאנשים שכותבים לכם מיילים מוזרים. אפילו אם הוא כתוב בקאפסלוק.
איך מתחילים לכתוב?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה
הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-59 ש״ח בלבד
תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
חושב מחוץ לקופסה
. “קופסאות״, לחש לי קול מאחורי האוזן שלי. ״אתה חייב קופסאות. אנחנו מוכרחים להשיג עוד קופסאות!״.
2. עכשיו, רק שיהיה ברור, אני לא מורגל בקולות מאחורי האוזן שלי. זה חדש. אבל מהיום הראשון שהתחילו הדיבורים על המלחמה עם איראן, הדבר היחיד שאני שמעתי זה ״קופסאות״. קופסאותקופסאותקופסאות.
קופסאות!!!
3. וככה, דוקטור, מצאתי את עצמי יושב בלילה מול טמו ומזמין, שאלוהים יכה אותי בברק אם אני משקר עכשיו, 230 קופסאות.
4. דברים שלא ידעתי על קופסאות וכנראה גם אתם לא: יש המון מהם. בכל הגדלים ובכל הסוגים ומכל החומרים. האדם הסביר היה מסתפק באיזו חבילה סטנדרטית של 15 או 20, כי כמה דברים כבר אפשר לשים בקופסאות בבית, אבל אני מעולם לא הייתי סביר, ולדעתי שליש מכלכלת סין נכון לעכשיו הגיעה ישירות מהארנק שלי.
והמספר הנוסף הוא
1. בתחילת כיתה ח׳ זימנו אותי לשיחה דחופה לחדר המנהלת. ידעתי שאני בצרות גדולות, אחרת מה יש לי לחפש אצל המנהלת, רק שלא היה לי שמץ של מושג מה עשיתי.
2. בחדר המנהלת חיכו לי בחצי גורן סגנית המנהלת, המנהלת, יועצת השכבה שלי ורכזת השכבה שלי. כותרת השיחה הייתה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
3. אני לא מגזים ולא ממציא וזה לא סיכום, אגב, כי זה אשכרה היה משפט הפתיחה של המנהלת. ישבתי מול ארבע נשים מבוגרות ממני, היה שקט ואפשר היה לשמוע רק את הלב שלי, והמנהלת נאנחה ואמרה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
4. הסיבה לפסגת העילית הזו הייתה, מסתבר, כי ביקשתי לרדת מחמש לארבע יחידות מתמטיקה, מה שהיה, בבית הספר שלנו, גרוע יותר מהצטרפות לכת השטן. במשך ארבעים דקות שרובן נחרטו לי באחורי הראש עד היום הסבירו לי שזה העתיד שלי, שזה הסיכוי היחיד שלי להצלחה, שבלי חמש יחידות מתמטיקה אני אהיה עני מרוד.
5. ״אני מציעה בחום שתתחיל להתאמן על המתמטיקה שלך״, אמרה לי רכזת השכבה, ״אחרת החיים שלך יהיו עצובים מאוד״.
6. ואז סגנית המנהלת שאלה ״אם לא מתמטיקה, מה אתה מתכוון לעשות בחיים?״. ״אני רוצה לכתוב״, עניתי.
7. את השקט הנורא שהשתרר בחדר אחרי שעניתי את זה אפשר היה לשמוע עד משרד החינוך בירושלים.
