בקנייה מעל 199 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

איך דואר זבל שינה לי את החיים

״שלום עומר״, הוא כתב לי באנגלית בפונט ענק ושכח לשחרר את כפתור הקאפסלוק. הכותרת של המייל הייתה ״התרגום של הספר שלך״ מכתובת עם סיומת שמעולם לא נתקלתי בה, וג׳ימייל – והשכל הישר שלי – הבהירו לי שברור שמדובר בספאם. 

עוד נוכל מצא את דרכו לדואר שלי. 

רק שבועיים לפני סיפר לי חבר טוב וסופר מאוד מוערך ומוכר איך גנבו לו אלפי דולרים ואת הזכויות לתרגום הספר שלו באיטלקית, וסיפר שיש זן חדש של נוכלים מתוחכמים שמנסים לעבוד על סופרים מוכרים בישראל. עכשיו זה פשוט היה תורי כנראה.

״מצאתי את ספרך ׳כולם לחייך באתר ׳עברית׳״, הוא כתב לי באנגלית גדולה מדי, ״והחלטתי לתרגם אותו על דעת עצמי. האם חשבת לפרסם את ספרך בחו״ל? ואם כן, באיזו דרך היית רוצה שמו״לים יצרו איתך קשר?״.

מתוך שמונה השנים שבהן אני סופר, להערכתי בזבזתי משהו כמו יותר משנה נטו בניסיון שמו״לים מחו״ל יצרו איתי קשר. עברתי כל סוכן אפשרי בארץ, התקשרתי, ביקשתי להיפגש איתם, ומשזה לא עבד דפקתי להם על דלתות המשרד שלהם כמו שאני יודע לעשות וכמו שהגשמתי את כל החלומות שלי עד כה, וביקשתי להיפגש איתם. הנחתי להם את הספרים שלי על השולחן, ורק התחננתי שיעיפו בהם מבט. 

התשובות נעו איפשהו בין התעלמות מוחלטת לבין זיעה באי נוחות בכסא תוך איזה סירוב מנומס ומגומגם. רק לפני כמה חודשים שלחתי את הספרים שלי לסוכנת מוכרת שהתקשרה וביקשה להיפגש במשרדה בצפון למרות שהיא יושבת בתל אביב, ואחרי שלוש וחצי שעות נסיעה ועוד לפני שהספקתי לסגור את הדלת היא אמרה לי ״אתה יכול להירגע, אנחנו לא נתרגם את הספר שלך״.

״לא יכולת להגיד לי את זה בטלפון?!״, השתדלתי לא לחנוק אותה.

״אנחנו לא מוסרים תשובות בטלפון״, היא משכה בכתפיה באדישות ואפילו לא סימנה לי לשבת. 

זהו. הפגישה נגמרה.

״את יכולה לפחות להגיד לי למה?״, שאלתי אותה בעודי אוחז את ידית הדלת ומתאפק לא לעקור אותה מהמקום.

״כן״, היא אמרה ואפילו לא טרחה להסתכל עלי. ״אתה פשוט לא הישראל שהיינו רוצים להראות לעולם״.

אתה. לא. הישראל. שהיינו. רוצים. להראות. לעולם. 

אם היא הייתה יורה לי חץ ללב אני חושב שזה היה כואב פחות.

בקרוב גם בחו״ל. כולם לחייך

נסו לגלגל רגע את המשפט הזה כמו כדור באולינג אליכם ישר ללב. הספרים שלי מצליחים כאן. הם ללא ספק מצדיקים תרגום. אבל חבורה של שומרי סף החליטה לא שאני לא מספיק טוב – שזה עוד איכשהו לגיטימי – אלא נפסלתי על סעיף של ישראלי בלאי. אני, עומר ברק, לא ישראלי מספיק יפה, מסתבר. אני, שכותב ספרים על דברים איזוטריים כמו גבריות או לידה שקטה, לא מתעסק בנושאי הליבה הישראלים כמו קיבוץ, כיבוש או שואה ולכן, הכי פשוט, הישראלי שהיינו שמחים להשאיר בישראל. 

בשלב הזה אולי יהיה לגיטימי לשאול למה לא לתרגם ולהוציא לבד, הרי יש מספיק אנשים שעשו את זה, והתשובה היא פשוטה: לא בא לי לעשות את זה לבד. במקרה הזה ספציפית מתחשק לי למצוא סוכן והוצאה בחו״ל שתגיד שזו כן הישראל שהיא הייתה רוצה להראות לעולם, אבל אני סוטה מהנושא וזה לא הסיפור עכשיו.

הסיפור הוא שויתרתי לחלוטין על האפשרות להצליח גם מעבר לים. 

והסיפור הוא על מייל שכולו בקאפס לוק מכתובת מונפצת מבחור בשם סרגיי שכתב לי מייל באנגלית על הספר שלי בעברית ועל זה שמצאתי, סוף סוף, על מי להוציא את כל העצבים והתסכול שלי משבע השנים האחרונות.

אני אחסוך מכם את התשובה הלא מנומסת שלי (בעברית, שהרי אם הוא תירגם הוא דובר השפה, נכון?) ורק אגיד שאלו מסוג התשובות שהייתה מעוררת לאמא שלי את האינסטינקט לשטוף לי את הפה עם אקונומיקה. אין לי אומץ לקרוא שוב את המייל הזה, אבל נדמה לי שהאשמתי אותו בגניבה, הטרדה, סטוקריות, איימתי לשלח בו את עורך הדין שאין לי וכתבתי לו שלא משנה כמה הוא רוצה על התרגום הקקמייקה שלו, הוא יכול לקפוץ לי. לא יקרה.

ולחצתי על סנד.

אולי יש משהו בזיהוי שלהם שאני לא הישראל שהיינו רוצים להראות לעולם. 

סרגיי ענה לי אחרי פחות משעה, התנצל (!) שהוא לא הציג את עצמו, סיפר שהוא אלמן המתגורר בקנדה אבל גר המון שנים בישראל, ומאז שאשתו נפטרה לפני שלוש שנים הוא מתרגם ספרים ישראלים להנאתו ומנסה למצוא להם הוצאות בחו״ל.

ואני יודע בדיוק מה אתם חושבים עכשיו, כי זה בדיוק מה שאני חשבתי: אוקיי, אז זה בטוח ספאם.

רק ליתר בטחון וכדי לוודא שאני לא טועה, נתתי את התרגום לרוסית שהוא שלח לי לחברה שזוהי שפת האם שלה וקראה את הספר בעברית. הייתי משוכנע שהיא תגיד לי שזה מזעזע ותורגם בגוגל טרנסלייט, אבל היא התקשרה ואמרה: ״אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל הוא כותב אותך יותר טוב ממך״.

כתבתי שוב לסרגיי. התנצלתי. שאלתי אותו כמה הוא רוצה בעבור התרגום שהוא עשה בהתנדבות. 

״לא רוצה אפילו סנט״, הוא ענה, הפעם לא בקאפס-לוק. ״אהבתי מאוד את הספר, ואני מאחל לך המון בהצלחה. נחכה לשמוע מההוצאות״. 

שיטה סופר מוזרה לנוכל, תודו. 

רק ליתר בטחון וכדי לוודא שאני לא טועה, נתתי את התרגום לרוסית שהוא שלח לי לחברה שזוהי שפת האם שלה וקראה את הספר בעברית. הייתי משוכנע שהיא תגיד לי שזה מזעזע ותורגם בגוגל טרנסלייט, אבל היא התקשרה ואמרה: ״אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל הוא כותב אותך יותר טוב ממך״

חודש אחר כך התקשר בחור בשם אלכסנדר, מו״ל הוצאת סינבאד, שהם ההוצאה של פרדריק בקמן, קארל אובה קנאוסגארד, אלנה פרנטה ואחרי מה שהיה, בלי צל של ספק, המו״מ הקצר ביותר בהיסטוריה, גם שלי. הטלפון שחיכיתי לו כל כך הרבה שנים הגיע. וגם אם הוא בהודעת וואטסאפ, זה עדיין נורא מרגש.

אני יודע שאתם מצפים כאן לאיזה מוסר השכל על חלומות או על הגשמתם או על זה שאתה כותב ספר ואתה אף פעם לא יודע מה יקרה איתו או שכשאתה מקדיש את חייך לעזור לסופרים אחרים בסוף מישהו יעזור לך, או אפילו שחזור מוצלח של המשפט שכולכם אהבתם ש״קודם באה האמונה – אחר כך בא הנס״, אבל אני שומר את הכל לאוסף מגנטי הפיל-גוד שלי, אז אי אפשר.

אני גם לא אגיד משהו על אנשים שדורכים עליך רק כי הם יכולים ומטיחים בך דברים איומים רק כי להם זה נעים לשמוע או אנשים שמינו את עצמם לשומרי הסף של התרבות או נה-נה-בננה או שלמרות שזו לא הישראל שאנחנו רוצים להראות לעולם מסתבר שזו ישראל שהעולם רוצה לראות או כמה זה חשוב להאמין בעצמך גם כשאף אחד אחר לא, בעיקר כי זה לא נכון שאף אחד אחר לא. אני תמיד האמנתי, ומעולם לא הפסקתי להאמין. ואני זה לא אף אחד.

ולקח לי הרבה מאוד זמן להגיד את המשפט את זה.

ולקח לי עוד יותר הרבה זמן גם להאמין בו.

האמת היא שאני בעיקר רוצה להגיד ולספר ולחלוק שבעוד כמה חודשים יתחיל ״כולם לחייך״ את המסע שלו מסביב לעולם בלי שום מסר נסתר או איזו תובנה מטורפת, רק לשתף שקרה לי דבר מדהים ומופלא וניסי ולא צפוי שחיכיתי לו כל כך הרבה שנים וכבר חשבתי שלא יתגשם בגלגול הזה ושאני מתרגש ממנו כל כך, ושעם כל הרוע הזה מסביב רק להגיד שגם דברים טובים יכולים לקרות.

ולהגיד גם שאני משקיע כל כך הרבה בתכנון ובמחשבה על איך דברים אמורים להיות ואיך בדיק הם יקרו, ובסוף הנה, דבר אקראי מוביל לדבר אקראי מוביל לחוזה תרגום עם הוצאה גדולה בחו״ל. ואולי לקראת גיל ארבעים כדאי לי ללמוד שבאמת אי אפשר לתכנן כלום בחיים. 

אה, ושכדאי לענות לאנשים שכותבים לכם מיילים מוזרים. אפילו אם הוא כתוב בקאפסלוק. 

איך מתחילים לכתוב?

מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי

ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה

המדריך לתכנון ספרים

הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-59 ש״ח בלבד

פשוט לכתוב את הספר שלך

תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד

 לכתוב את עצמי

הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון

הפודקאסט ״מדברים כתיבה״

בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון

 

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

נייר דלק

אני תמיד שוכח שיש את השלב הזה בהגשמת חלומות שבו אני מרגיש מטומטם.

הוא תמיד מפתיע, השלב הזה, כי באמת, החיים קשים מספיק גם בלעדיו, אבל אתמול בשעה 1:37 הוא הגיע במלוא עוצמתו.

והוא הגיע, מכל הדברים, בגלל שלא זכרתי איפה הנחתי את הסלוטייפ.

עכשיו אתם בטח תוהים בשביל מה אני צריך סלוטייפ, ומאיזה חומרים לכל הרוחות עשויים החלומות שלי.

אז אני מניח שצריך להסביר.

כבר תשעה חודשים שאין לי באמת מושג מה אני עושה. אני יודע, יש גם כמה שרים בממשלה שיכולים להגיד את זה, אבל באמת, מאז אוקטובר אין לי ממש מושג מה אני עושה. כל מה שאני יודע הוא שאיפשהו באמצע אוקטובר החלטתי להתחיל הכל מחדש, ובגלל שברגע נהיו לי כל כך הרבה פחדים חדשים ומחשבות משונות כמו באיזה ארון מחביאים את הילדים, סט הפחדים הקודם שהחזקתי נראה לי פתאום קצת מטומטם.

והחלטתי שאם אני כבר ישן על הספה וקופץ מאזעקות מדומיינות כל היום וכל טריקת דלת מקפיצה את הדופק שלי ל-280, אז לפחות אני אנסה לבטל כמה פחדים ישנים.

ובגלל זה, בגדול, מצאתי את עצמי סוגר את כל העסקים הקודמים שלי, מעלה מן האוב קובץ תרגילי כתיבה שאני מפתח כבר כמה שנים, מתקשר למעצבת הכי טובה שאני מכיר ואומר לה ״אני צריך שתקחי ממני כסף לפני שאני אתחרט״, מדפיס, מפנה מקום במחסן, אומר לעצמי: אתה יכול לעשות את זה, עומר.

ודווקא בסלוטייפ נשברתי.

קרא עוד »

האבל השקט

אתמול מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.

שזה דבר מוזר מאוד למצוא את עצמך מתגעגע אליו, אפילו בסטנדרטים שלי.

רובכם המכריע – אוקיי, בואו נהיה כנים, כולכם חוץ ממני – לא יודעים אפילו מה זה כבל די.בי 25. אתם, אני מניח, מכירים אותו בשמו העממי יותר כ״הזהו הענק שהיה פעם עם המלא פינים שמתחבר למאחורה של המדפסת״.

אח, אין כבל פאלי יותר מדי.בי 25. אבל זה לא הנושא עכשיו.

הנושא עכשיו הוא שמצאתי את עצמי מתגעגע לדי.בי 25 כי קניתי מדפסת חכמה. עשיתי את כל ההכנות המוקדמות. וידאתי שזה מתאים למק. ראיתי לפחות עשרים ביקורות ביוטיוב. הורדתי את האפליקציה לטלפון מבעוד מועד. לא חשדתי בכלום כשהיא התעקשה להתחבר לטלוויזיה שלי וטענה שהיא מדפסת. חשבתי שזה יסתדר.

ואז הגיע השליח עם המדפסת.

הופתעתי מאוד לגלות שבכמה שנים שלא הייתה לי מדפסת אפילו את הדיו ואת הדרך שממלאים אותו הם שינו לכתב חידה שלא היה מבייש פרעונים, אבל בואו לא נתעכב על זה ונגיע לרגע המופלא שבו האפליקציה טענה שכל מה שצריך זה שלושה צעדים פשוטים כדי לחבר את המדפסת שלי לכל המכשירים כולם.

והיא נתקעה בשלב הראשון.

קרא עוד »

כבל עם ועדה

אתמול מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.

שזה דבר מוזר מאוד למצוא את עצמך מתגעגע אליו, אפילו בסטנדרטים שלי.

רובכם המכריע – אוקיי, בואו נהיה כנים, כולכם חוץ ממני – לא יודעים אפילו מה זה כבל די.בי 25. אתם, אני מניח, מכירים אותו בשמו העממי יותר כ״הזהו הענק שהיה פעם עם המלא פינים שמתחבר למאחורה של המדפסת״.

אח, אין כבל פאלי יותר מדי.בי 25. אבל זה לא הנושא עכשיו.

הנושא עכשיו הוא שמצאתי את עצמי מתגעגע לדי.בי 25 כי קניתי מדפסת חכמה. עשיתי את כל ההכנות המוקדמות. וידאתי שזה מתאים למק. ראיתי לפחות עשרים ביקורות ביוטיוב. הורדתי את האפליקציה לטלפון מבעוד מועד. לא חשדתי בכלום כשהיא התעקשה להתחבר לטלוויזיה שלי וטענה שהיא מדפסת. חשבתי שזה יסתדר.

ואז הגיע השליח עם המדפסת.

הופתעתי מאוד לגלות שבכמה שנים שלא הייתה לי מדפסת אפילו את הדיו ואת הדרך שממלאים אותו הם שינו לכתב חידה שלא היה מבייש פרעונים, אבל בואו לא נתעכב על זה ונגיע לרגע המופלא שבו האפליקציה טענה שכל מה שצריך זה שלושה צעדים פשוטים כדי לחבר את המדפסת שלי לכל המכשירים כולם.

והיא נתקעה בשלב הראשון.

קרא עוד »

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

קרא עוד »

לא קל לעיקול

"אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.

וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.

מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.

מספר מאזור חיוג 02.

הלו?

אנחנו מעקלים לך את החשבון.

והמון סימני קריאה אחר כך.

בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.

ככה, בקטנה.

אבל בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.

ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.

קרא עוד »

ככה נוח לי

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

נייר דלק

האבל השקט

כבל עם ועדה

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים