לפעמים – כמו, למשל, השבוע – אני עדיין שומע אותו צועק עלי.
וזה מדהים, כי הוא אף פעם לא באמת צעק.
אבל בדיוק עבור אנשים כמו רלף קליין (כן, ה-רלף קליין) המציאו את הביטוי ״מרעים בקולו״.
יש שני דברים שאני יכול לספר לכם על רלף קליין: האחד הוא שאני משוכנע במאה אחוז שהוא הרעים עלי בקולו יותר מעל כל ילד אחר בשנות התשעים.
והשני הוא שהאיש האדיר הזה הפך אותי לכותב שאני היום ולימד אותי את כל מה שאני יודע על כתיבה.
רק למען הסר ספק, רלף קליין לא השלים הכנסה כמורה להבעה בשעות הפנאי שלו. הוא היה ונשאר מאמן כדורסל. ולמרבה הצער, זה לא השלב שבו אני מספר לכם שהייתי חלק מהסגל של נבחרת ישראל ומכבי תל אביב. הייתי רוצה, כמובן, אבל למרות שניחנתי בחתיכת כשרון המצאה אני לא חושב שאפילו אני יכול לכתוב משהו מופרך כל כך.
לא לא, הייתי ילד צעיר עם עודף משקל, חסר כושר גופני ונטול כשרון מינימלי בכדורסל.
ומסיבה בלתי מוסברת, אלה בדיוק הילדים שרלף קליין רצה לאמן.
וכך, בכל יום שלישי וחמישי בארבע באולם אוסישקין הישן והלא קיים עלו חבורה של ילדים ללא יכולות להתאמן תחת עינו הבוחנת של קליין הגדול.
זה לא כל כך מסובך מה שהוא מבקש. רלף קליין
מילה על רלף קליין, כי בכל זאת חוויתי אותו מקרוב: הרצינות שבה הוא לקח את האימונים האלה מפתיעה אותי עד היום. אני באמת לא יודע ואין לי שום עניין לברר מה עמד מאחורי הפרויקט הזה, מי מימן אותו ובאיזה תלוש משכורת, אבל הנה מה שאני כן יודע: רלף קליין מעולם לא איחר. הוא מעולם לא הלך לפני שריקת הסיום ו-וידא שכל הילדים נאספו. ולמרות שהייתה לו האפשרות לשבת ולצפות בנו מהצד או מהיציע, הוא עמד על הקווים לכל אורך האימון, עם משרוקית על הצוואר, ידיים שלובות, מבט נטול שביעות רצון על הפנים ולא הוריד מאיתנו את העיניים לרגע.
ובחיי, המבט הלא מרוצה והכועס שלו צורב לי לפעמים את התחת עד היום.
אלוהים יודע במה זכיתי, אולי הראיתי עוד פחות כשרון מכל השאר, אבל האיש המופלא הזה בחר לאמץ אותי.
לא, לא ישבנו לשיחות ארוכות ולא, לא יצרנו את ההמשך של ״ללכת שבי אחריו״. היחסים התחילו בארבע והסתיימו בחמש, אבל בחיי, השעתיים האלה בשבוע הספיקו כדי שאזכור את כל מה שהוא לימד אותי עד עכשיו.
אני רוצה להדגיש משהו, כי אין לי ספק שאם רלף קליין היה מאמן בעת הזו קבוצה של הורים – שזו דרך יפה להגיד אמהות – היו מתלוננים עליו תוך שבועיים, ולכן כולי הודיה שגדלתי בשנים שעוד היה מותר שאנשים דוגמת קליין יסתובבו ליד ילדים.
כי רלף קליין לא היה נחמד אלינו. הוא לא היה מכיל. הוא התייחס אלינו בדיוק כפי שהתייחס לשחקנים המקצוענים שאימן: באותה התלהבות ותשוקה ומסירות וכעס ועצבים, ולא רק הרעים בקולו אלא לעיתים פלט גם קללות. הוא לא ליטף – לא מטאפורית ובוודאי שלא פיזית – אף אחד מאיתנו ולא חילק מילים טובות.
אפילו לא אחת.
למי שלא חווה את רלף קליין, התיאור הזה, שעלול להצטייר כמבוגר שמתבריין על חבורת ילדים קטנים, יכול להישמע מפחיד או מאיים, אבל הרשו לי להבטיח לכם ולהצהיר כאן בריש גלי: זה אפילו לא היה קרוב.
קודם כל, כי הוא רלף פאקינג קליין.
ודבר שני, כי בתור ילד אתה יודע ולומד מהר מאוד מי רוצה לפגוע בך, ומי מנסה לפזר לך פלפל על התחת. מי מנסה להוריד אותך למטה, ומי רואה את מה שאתה יכול להיות במקום את מה שאתה עכשיו.
האם זה נעשה תמיד בדרך הנעימה והמנומסת ביותר? ממש לא. האם זה היה חינוכי ופדגוגי ומותאם גיל? וואו, לא.
אבל האם זה נעשה תמיד עם לב טהור ומתוך הכוונות הטובות ביותר? בהחלט כן. וכוונות טובות הן אנרגיה שאי אפשר לטעות בה.
בכל פעם שעשיתי טעות – מה שקרה כל 17 שניות בערך – רלף היה שורק, עוצר את האימון או את המשחק ומרעיד את האולם כולו בקול הבס שלו: ״כדורסל זה פשוט! יו טייק דה בול אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט! זה כל כך מסובך מה שאני מבקש?״.
המטרה של כל חברי הקבוצה המשונה שהיינו הייתה אחת: להיות בלתי נראים ולקוות שרלף לא ישים לב אליך עד סוף האימון. אבל אני הייתי גדול בעשרים קילו וגבוה בעשרה סנטימטר מהשאר, ככה שלא ממש היה לי איפה להתחבא. אם נוסיף לזה את העובדה שכל הקונספט של קליעת כדור לטבעת היה באמת גדול עליי, הייתי מטרה מתבקשת לעיני הנץ של קליין.
בכל פעם שעשיתי טעות – מה שקרה כל 17 שניות בערך – רלף היה שורק, עוצר את האימון או את המשחק ומרעיד את האולם כולו בקול הבס שלו: ״כדורסל זה פשוט! יו טייק דה בול אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט! זה כל כך מסובך מה שאני מבקש?״.
וככה התחילה סדרת האימונים שלי: כשכולם סיימו לרוץ אני הצטוויתי לעשות עוד שלושה סיבובים. כשכולם זרקו לסל מכל מקום אני נשארתי על קו העונשין להמשיך ולזרוק. כשהכדורים שזרקתי לא נכנסו רלף שם לי יד על הכתף ואמר: ״אתה יודע איך נהיים טובים יותר? זורקים חמש מאות זריקות יותר מהיריב שלך״.
תנו למשפט הזה רגע לחלחל.
אבל הוא לא רק שרק וצעק. הוא גם הדגים וזרק: קליעה מחצי מרחק, קליעה ממרחק שלם, רגל ציר, ועכשיו תעמוד פה ותזרוק. חמישים פעם. מאה פעם. מאתיים פעם. בזמן שכולם שיחקו, אני זרקתי. ובכל פעם שהכדור נכנס הוא שלח לעברי רבע חיוך ואמר: ״אתה רואה? יו פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט. לא מסובך״.
זה ישמע מוזר, אבל המשפט הסתום הזה באמת הפך אותי לשחקן טוב יותר. לא הייתי איזה עילוי גדול, אבל כבר לא הייתי מחפיר. אפילו מצאתי מקום בחמישייה, ובכל פעם שהכדור הגיע אלי לא התבלבלתי ולא חשבתי מה צריך לעשות כי ידעתי: יו טייק דה בול, אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט. זה הכל.
ואחרי שעשיתי את זה 3,000 פעם, גיליתי שרלף צדק: זה באמת לא כל כך מסובך מה שהוא ביקש.
התקופה איתו עיצבה את כל תפיסת העולם שלי, והקול הרועם שלו, שהדהד בכל רחבי אוסישקין, נתקע לי טוב טוב בראש, מזכיר לי ששום דבר לא מסובך, וכל מה שצריך לעשות הוא רק להתאמן יותר מהיריב; שעבודה קשה היא לא רק הבסיס, היא גם הרוב המוחלט של הקומות; שמסירות ומוסר עבודה לעולם ינצחו כישרון מולד; שמשמעת וכוח רצון הם שני הכלים החשובים ביותר שאפשר להחזיק בארסנל שלך.
את כל מה שרלף לימד אותי אני מיישם היום ככותב, ומלמד לספר סיפורים בדיוק כמו שהוא לימד אותי לשחק כדורסל: יש גיבור. הגיבור הזה רוצה משהו. המשהו הזה הוא בלתי מושג. תוך כדי שהוא ישנה את אופיו ויגלה על עצמו דברים שהוא לא ידע, הוא ישיג אותו. הסוף.
יו טייק דה בול, אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט.
וזה לא כל כך מסובך מה שהוא מבקש.
לא הספקתי להגיד לו תודה. התביישתי להרים לו טלפון ופחדתי שהוא בכלל לא יזכור ושאולי סדרת האימונים הזו הייתה הרבה יותר משמעותית עבורי מאשר עבורו – מה שכנראה נכון – והשנים עברו וליבו של רלף נדם בגיל 77, מוקדם מאוד, מוקדם מדי.
והשבוע, עת כתבתי את הדראפט ה-18 לפרק הראשון של ״חף משפע״, הרגשתי פתאום את העיניים שלו מאחורי הגב שלי. לא הייתי צריך להסתוב אפילו כדי לדעת שזה הוא. הרגשתי את היד שלו נוחתת לי על הכתף, ונאנחתי כי ידעתי בדיוק מה עומד לבוא.
ומחקתי הכל. והתחלתי מחדש. ובחיי שהרגשתי אותו עומד לידי עם הידיים על המותניים והמשרוקית בפה, וכתבתי ככה. וכשהראיתי לרותם את הגרסה ה-19 היא אמרה ״או! זה זה!״, ואני ידעתי שהיא צודקת.
והסתכלתי עליו. והוא הסתכל עלי. וקצת דמעתי, כי הוא באמת היה כל כך משמעותי עבורי, ואין לי תמונה איתו אבל זכרונות דווקא כן, ולא דיברנו מילה והוא חייך את רבע החיוך הקמצני שלו ואמר: ״אתה רואה? יו פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט. זה כל כך מסובך מה שאני מבקש?״.
איך מתחילים לכתוב?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה
הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-59 ש״ח בלבד
תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
סיבה למסיבה
אף פעם לא עשיתי מסיבה.
כאילו, אתם יודעים, עשיתי אחת בגיל שש וגם בר מצווה הייתה לי, אבל מסיבה
זו הסיבה שבגללה אני כותב
אני רוצה לספר לכם על נורית פייגה.
עד אתמול לא הכרתי את נורית פייגה. זאת אומרת, כבר נפגשנו פעם, מסתבר,
16 מחשבות על הכבש השישה עשר
א. ״עומר?״. ״נכון״. ״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על
פרשת השבוע
א. ״עומר?״. ״נכון״. ״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על
לא רלוונטי
״נו״, היא מסתכלת עלי בהתלהבות, ״אז מה אתה אומר?״.
אני מסתכל עליה. מסתכל על השרטוטים ששרטטה במחברת. איזה משפך הולך
גבר הולך לעיבוד
קר לי.
למרות שסוף דצמבר בחוץ, ומולי יושבים אנשים בחולצה קצרה ואחד מהם בכפכפים והילדים שלי ישנים בחדר שלהם בלי