מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.
גרם לי להרגיש חי, וזה מאוד נחוץ בתקופה הזאת. הוולוג השבועי
הייתי אמור להיות טוב יותר עם כסף. גם את זה אני יכול להגיד בוודאות. הייתי אמור להבין בהשקעות ובנדל״ן ולהיות חלק מארוחות הערב שבהם משווים נכסים בחו״ל ומחליפים מתווכים שאפשר להגיד להם שעומר שלח אותך.
אין לי מתווך אחד בטלפון.
מיותר להגיד שאין לי נכסים. גם לא נכס אחד.
למעשה, לפני שנה הלכתי לעורך דין כדי לעשות צוואה, והוא הקשיב לי והיה מאוד אדיב, ואז הוריד את המשקפיים ואמר: ״אתה לא צריך צוואה״.
״כי אני צעיר?״.
״לא״, הוא נאנח. ״כי אין לך שום דבר להוריש״.
***
יחסית לאדם הקשיש שאני זה מדהים שאני עדיין אוחז בציפורניים במחשבה שיום יבוא והכל יסתדר. יום אחד אני פשוט אלך לסניף מע״מ ואיזה עובד שלהם ינשך אותי ואחרי אני פשוט אהיה האיש הזה שיודע מה לעשות בכל מצב.
כי אני אגיד לכם את האמת ואת מה שמטריד אותי כרגע: אני בן 42 מחר, ואני לא יודע מה לעשות.
נניח, העסק שלי שוב עצר את פעילותו. זו הפעם השישית או השמינית או העשרים או אני לא זוכר כמה בשש השנים האחרונות. ובכל פעם שזה קרה גייסתי את הכוחות והמצאתי את עצמי מחדש.
כשאמרו לי שאי אפשר יותר לכתוב במשרה מלאה, התחלתי סדנאות.
כשהסדנאות נכנסו לסגרים, יצרתי אותן אונליין.
כשהתחילו המלחמות, רותם ואני איחדנו כוחות לכתיבה טיפולית.
ובפעם הזאת, במלחמה הזאת, מול האין פיצויים והאין אונים והאין לנו שום רצון לעזור לי של מי שהיא – לפי הרישומים הרשמיים, לפחות – גם הממשלה שלי, מעולם לא הרגשתי חסר אונים יותר.
אני לא יודע מה עוד לעשות.
אני לא יודע איך מתפרנסים כשסוגרים את כל הדלתות כולן.
והכי גרוע זה שאני מסתכל מסביבי על חברים, קולגות, אנשי עסקים מבריקים, האנשים הכי מצליחים שאתם מכירים את השמות שלהם היטב, חברים שכמוני מנהלים עסק כבר עשרים שנה.
וגם הם לא יודעים.
כולנו מבוגרים.
ובכל זאת אני מרגיש כאילו זו הפעם הראשונה שאני עושה את זה.
אני אגיד לכם מה הבעיה עם להיות מבוגר בעידן הנוכחי: שכל ניסיון החיים שלי מבוסס על חיים שכבר לא קיימים יותר
אני אגיד לכם מה הבעיה עם להיות מבוגר בעידן הנוכחי: שכל ניסיון החיים שלי מבוסס על חיים שכבר לא קיימים יותר.
נניח, פעם ידעתי לגלוש באינטרנט.
הנה, לגלוש. עוד מילה שכבר לא עושים באינטרנט.
בכל מקרה, פעם היו גולשים על מודם 14,400, וידעתי שכשאני רואה תמונה, למשל, אז היא אמיתית.
ואם היא הייתה מזוייפת, זה היה מאוד ברור.
אם ראיתי סרטון, הוא היה אמיתי.
אם קראתי ידיעה, זה כי מישהו בדק אותה לפני שהוא העלה אותה לאוויר.
הדבר היחיד שאני יודע לבדוק זה האם יש לבן אדם שש אצבעות, והאם יש מקפים ארוכים מדי. אחרת אין לי סיכוי. לפני שבועיים מצאתי את עצמי דומע – באמת, עם דמעות אמיתיות – מול סרטון מרגש כל כך של דוב גריזלי שחזר למשפחה שהצילה אותו ושיחק עם הילדים הבלונדיניים החמודים שלה בכדור.
זה בטח יפתיע אתכם כמו שזה הפתיע אותי שזה לא אמיתי.
מה כן אמיתי? אין לי מושג.
ויש לי ניסיון חיים. והרבה ממנו.
פשוט לא בחיים האלה.
זה הכל.
****
רגע לפני גיל 42 ההבנה היחידה שלי על החיים היא שאני צריך ללמוד הכל מחדש.
כל השאלות שידעתי את התשובות אליהן ירדו במיקוד.
ועכשיו יש חומר חדש לגמרי, ואני מניח שעם קצב הדברים הבלתי נגמר כאן בדיוק כשאני ארגיש שיש לי בו מושג הכל ישתנה שוב ויתחיל מחדש.
ואולי, רק אולי, זו משמעות החיים, ותמיד הייתה. להבין שכל האגדות והפנטזיות על ימים רגילים וחיים משעממים וקטנים וצפויים היו מה שהן: אגדות ופנטזיות. היום, לעומת זאת, אני במקום שאני קורא תפריט במסעדה ומרוב פיוז׳ן אני כבר לא מבין אף מנה. במקום שבו נפתלי בנט הוא התקווה של השמאל. במקום שבו לוחם מגלן שרוצה שגם חרדים יתגייסו מותקף על ידי אנשי ימין. במקום שבו דונאלד פאקינג טראמפ, ההוא מ״שכחו אותי בבית״ ושגילח את השיער לוינס מקמהן ברסלמניה, הוא התקווה הכי גדולה וכנראה גם היחידה לשלום כלל עולמי.
אני לא מבין כלום, והדבר היחיד שמציל אותי הוא שאני מבין את זה.
אז כן, מחר אני אהיה בן 42, והתשובה הנכונה היחידה למה אני יודע על החיים היא: כלום.
אבל לפחות עוד לא איבדתי את התקווה שאני אלמד.
