הקדמה
את הטקסט הזה אני כותב לכם משטיפת המכוניות.
אם תהיתם איך נראים חיי הזוהר, אז הנה, ממש ככה.
לא שיש משהו רע בלכתוב לכם טקסט משטיפת המכוניות, חלילה. להיפך, מדובר בחתיכת הישג, כי לאחרונה האוטו שלי הגיע למצב מביש אחרי שיותר מחודשיים לא הוא ולא אני ביקרנו כאן. פעם הייתי לוקח אותו כל שבוע לשטיפה, אבל אני אפסיק לשעמם אתכם למוות ואכתוב לכם את מה שבאמת רציתי לכתוב: יצא לי פרק מעולה.
ממש.
וידעתי שהוא יצא לי כאן, בחום, מתחת לשמשיה מחוררת כשאני עומד למות מהרעלת ניקוטין כי פינת הישיבה של השטיפה היא גם פינת העישון.
השראה היא דבר מוזר. בחיי. הפרק הכי טוב של לחוץ חתונה יצא כשהמתנתי שמוקד השירות של ישראכרט יענו לי. את הסיום של כולם לחייך כתבתי בדירה באילת כששני הילדים שלי יושבים עלי ורואים יחידת החילוץ. את חף משפע כתבתי במלון סופר מפנק בשיקגו שלא שילמתי עליו שקל.
לא כל כתיבת ספר היא איומה.
דמיינתי שזה יהיה אחרת, זה מה שאני מנסה לומר.
בתור התחלה, דמיינתי שזה יהיה בפריז.
דמיינתי אספרסו. דמיינתי יוקרה. דמיינתי מגש גבינות עצום בגודלו.
בסוף בכלל נגמלתי מקפאין ואני מנסה לשמור על המשקל שלי.
בחיי שלא דמיינתי שלהיות כותב זה אומר לסחוב את הלפטופ שלך – ומקלדת ניידת, למקרה שתשפוך על המחשב שלך קפה והיא תפסיק תעבוד. מבוסס על סיפור אמיתי – ומטענים ובטריות נייידות ובאופן כללי להתנייד כמו טכנאי של סלקום ולמצוא חלונות של 25-40 דקות במקומות הכי לא סבירים שאפשר.
אבל ברגע שהשלמתי עם זה שלא מדובר בתקלה זמנית ושככה נראית העבודה, התחלתי ליהנות מזה.
אוקיי, לקבל את זה.
אוקיי, לא לסבול מזה ממש.
ולקבל את העובדה האדיוטית של החיים שאני יכול לפנות שש שעות לשבת על קפה נטול קפאין וסנדוויץ׳ סלמון מפנק ולא לכתוב כלום, ואז לשבת בשמש הקופחת באין תנאים ולזכות בפרץ יצירתיות.
למה? כי החיים זה דבר מטומטם, זה למה.
בכל מקרה, השבוע רציתי לכתוב לכם על שיחה סופר מעניינת שהייתה לי על הצלחה.
ובגלל שאין מקום מתאים מזה לשטיפת מכוניות, אולי כדאי שנתחיל.
מה קורה אצלי
המחזור ה-29 של ״לתכנן את הספר שלי״ יצא לדרך ברביעי האחרון והוא סולד אאוט לחלוטין, שזה רצף של 29 מחזורים שאני מאוד גאה בו. גם האנשים בשטיפת המכוניות מאוד התרגשו כשסיפרתי להם את זה.
ב-19.10, יום שני, 10:00, רותם ואני נקיים את ההרצאה ״איך למצוא את הקול האותנטי שלך ברשת״ שמיועדת לבעלי עסקים – אבל לא רק – שרוצים לכתוב ברשתות בלי שאיזושהי בינה מלאכותית תשאל אותם אם הם רוצים גם פידיאף עם זה. ההשתתפות ללא עלות (אבל צריך להירשם מראש), ואתם מאוד מוזמנים.
אגב בעלי עסקים, באוקטובר רותם ואני נהיה בכמה (וכמה) ארגונים שרוצים שהעובדים שלהם ידעו לכתוב ולהציג את עצמם ברשתות לסדנה כיפית ומיוחדת של שלוש שעות. אם בדקתם ואנחנו לא מגיעים לארגון שלכם החודש, אפשר לסדר את זה אם תדברו איתנו
חידשתי מנוי ל-36 רחיצות כי היה מבצע שווה לראש השנה. חשבתי שבטח תרצו לדעת שעכשיו יש מצב שכל שבוע אני אכתוב לכם משטיפת המכוניות.
איך נראית הצלחה
״נראה לי שהקריירה שלי נגמרה״.
אם אתם לא מתחום האמנות, ההצהרה הזו נשמעת לכם קצת דרמטית.
אם אתם כן מתחום האמנות ולשמחתכם יש לכם גם חברים כאלה, אתם יודעים שזו פתיחה נורמלית לגמרי לארוחת צהריים.
מולי ישבה אחת הנשים הכי מצליחות בתחום האמנותי שלה, שבמזל עם השנים גם הפכה להיות חברה טובה מאוד. אחת לשבוע או שבועיים מישהו מאיתנו מצהיר שהקריירה שלו נגמרה.
הפעם זה היה תורי.
הצרה עם התחום שלנו, אני חושב, זה שמראש כל מה שיש לנו לא היה אמור להיות. היום היא ממלאת אולמות כמעט כל ערב, אבל היא זוכרת את התקופה שארבעה אנשים בקושי הגיעו להופעות. אני הוצאתי ספר ביכורים שהתפוצץ, אבל אני זוכר את 15 השנה שהיו לפניו שבהן הגשתי סדרה אחרי סדרה אחרי סדרה אחרי…
בקיצור, הגשתי 37 סדרות.
אף אחת מהן לא התקבלה.
אז כשסוף סוף מגיעה הצלחה והכרה, המחשבה הראשונה שעוברת לך בראש היא ״זה בטח טעות״.
ואז ״מישהו תיכף יעלה על זה שזו טעות״.
ואתה מצפה שיהיה איזה טקס מעבר. לא חייבים איזה משהו גרנדיוזי, כמובן, אבל בהחלט אפשר היה לארגן טקס במעמד ראש העיר ואחינעם ניני שבה יגזרו את הסרט האדום ויגידו לך ״ברוך הבא לחיים החדשים שלך, יא מצליחן! עשית את זה!״.
ואין כזה.
לפחות אני לא זכיתי לטקס כזה.
ואז קורה דבר מוזר: אתה מצליח, אבל החיים שלך ממשיכים כרגיל.
שום דבר לא משתנה.
לא הפחדים. לא החרדות. לא דפיקות הלב בכניסה לאתר של הבנק, כי פעם הייתה לך עוד עבודה אבל עכשיו זו העבודה שלך, והפרנסה שלך באמת תלויה במיליון גורמים שרק שלושה מהם קשורים באיזשהו קשר רופף אליך.
ויש חודשים טובים.
ויש חודשים מעולים.
ויש חודשים שלא.
ולוקח הרבה מאוד שנים וטעויות ללמוד את אמנות האיזון הפיננסי ביניהם, אבל מראש הסטייט אוף מיינד שלך הוא שגם כשמשהו מצליח, אתה שם בצד לחודשים שלא.
נו, תגידו לי אתם, אפשר להרגיש מצליח ככה?
בקיצור, שום שריר לא זז בפניה כשאמרתי לה שהקריירה שלי הגיעה לקצה. בחוסר עניין משווע היא שאלה אותי למה. סיפרתי לה על הפחד מהספר החדש. על זה שהפייסבוק כבר לא חושף אותי כמו פעם (״אולי בדיעבד זה לא היה כזה חכם לכתוב שאתה שונא את פייסבוק בפייסבוק, אה?״, היא אמרה לי). שאני מרגיש שאף אחד כבר לא רוצה לקרוא אותי. שהסדנאות התמלאו – אבל יותר לאט מאי פעם.
בגדול, אם לקצר, אני מסתובב עם תודעה של סינדרלה ושהשעה היא 23:58.
ואז היא עשתה דבר משונה.
היא לקחה את הטלפון, נכנסה לג׳ימיני, ואמרה לו ״ספר לי על עומר ברק״.
וג׳ימיני ענה לה: ״עומר ברק הוא אחד הסופרים והתסריטאים המצליחים והמוערכים בישראל. מה תרצי לדעת עליו?״.
קשקוש, עניתי לה. הוא סתם מנסה להתחנף.
״מאיפה הוא יודע שהוא צריך להתחנף אליך? זה הג׳ימיני שלי״.
אחר כך אמרתי לה שתוריד את הראיונות איתי. הוא שלף נתוני מכירות. אמרתי לה שתחפש ביקורות. הוא מצא 96% ביקורות חיוביות ברשת. בדק מספרי חשיפות של פוסטים לאורך השנים. באמת שעשינו לו חיים קשים, והוא לא השתכנע אחרת.
״אתה ואני״, היא אמרה לי, ״הגענו לטופ. פשוט ככה זה נראה״.
מה זאת אומרת ככה זה נראה? מה, אני לא יודע איך נראית הצלחה? מה, עומר אדם לא פותח קופה באצטדיון רמת גן ותוך שתי דקות האינטרנט כולו קורס כי כולם ניסו להשיג מקום? מה, לא צריך למכור את גופך כדי להשיג כרטיס להופעה של אודי כגן לפני 2029? אני יודע, אני בעצמי תרמתי טחול כדי להשיג שני כרטיסים באמצע בחמישי הקרוב.
אני רוצה את הטירוף הזה.
אני רוצה קמפיין.
״יש לי קמפיין״, היא הזכירה לי, ״רוצה שאני אספר לך כמה זה לא נראה כמו שאתה חושב?״
אז מה כן?
איך יודעים שהצלחת, למען השם?
חוץ מלשאול את ג׳ימיני, כמובן, כי מי בכלל מאמין לגולם הזה.
אחר כך היא סיפרה לי על הצרות שלה. ויש לה. אלו צרות שכל אמן מתחיל יקח בשתי ידיים, כמובן, אבל אנחנו לא מתחילים. שנינו עושים את זה כל החיים, ובנקודה הזאת מדובר כבר בדי הרבה חיים.
לא יכלו לשים שלט קטן שאומר ״הצלחה״?
אמרתי לה שאני מפחד שאף אחד לא יקנה את הספר.
היא צחקה.
כל מי שאני אומר לו את זה צוחק.
זה מעליב אותי נורא, כי אצלי בראש החשש הזה הוא אמיתי לחלוטין.
אחר כך היא סיפרה לי שהיא מפחדת לפני כל הופעה. אנשים מסתכלים עליה ושואלים אותה מה יש לך, והיא מתה לפני כל הופעה. גם שמוליק וילוז׳ני סיפר לי את זה פעם. ״אולי זו דרכנו לכבד את המעמד״, היא אמרה. ״אולי ככה אנחנו יודעים שעדיין אכפת לנו״.
ואולי העובדה שעדיין כל כך אכפת לנו היא ההצלחה, אני לא יודע.
ביציאה משטיפת המכוניות תפסה אותי המוכרת בילו ואמרה לי שהיא ממש אוהבת לקרוא אותי בפייסבוק, והבעלים כל כך התרשם מזה שנכנס לקוח מוכר שקיבלתי שני עצי ריח במתנה.
ככה נראית הצלחה, אם תהיתם.
ככה נראית הצלחה.
יומן כתיבה
אם ירצה השם ועם קצת מזל, בזמן שאתם קוראים את השורות האלה רותם ואני בדרך לסגור את עצמנו במלון בירושלים כדי לעבוד על שני הספרים שלנו.
אגב, לשאלה איך יודעים שאתה בזוגיות הכי טובה שיכולת למצוא יש רק תשובה אחת: כשהיא אומרת כן כשאתה מציע לה לבוא להתבודד איתך ולכתוב.
ואפילו נלהבת מהרעיון.
בכל מקרה, אני לא יודע כמה כתיבה תהיה במלון. בזמן שקראתי שוב את הספר לקראת הכתיבה של הפרקים האחרונים מצאתי כל כך הרבה בעיות וחורים בעלילה ועשיתי לי רשימה וטבלה מסודרת של 52 עמודים (נשבע לכם) עם תיקונים שצריך לעשות בספר.
כתיבה עושים בשטיפת מכוניות.
בשביל עבודה כל כך מעצבנת וסיזיפית כמו לתקן את עצמך, ובכן, זה כבר מצריך תפאורה קצת יותר נעימה.
לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שחופשות הכתיבה האלה הן לא פינוק ולא מותרות. חופשות כתיבה – או עריכה – הן הדרך שבה העבודה מתבצעת. לפעמים כדי לכתוב ספר צריך פשוט לנעול את עצמך בחדר בירושלים ולא לצאת עד שהוא גמור.
יש מקצועות גרועים מזה, זה כל מה שאני אומר.
האם הספר יסתיים השבוע? יש לי את כל התקווה והכוונות שכן. לצערי יש לי גם היכרות מוקדמת עם עצמי, ואני יודע שרגע לפני שאני אכתוב את המילה סוף ינחתו עלי אלף ואחד רעיונות טובים יותר ממה שיש עכשיו ופאנצ׳ים יותר מוצלחים ואני אשב ואכניס את כולם.
גם זו דרך לכבד את המקצוע, אני חושב.
ראיתי, קראתי, שמעתי
עמדתי במילה שלי וכתבתי על בודקת. שמחתי מאוד לראות שכל כך הרבה אנשים הסכימו איתי. אני איתן בדעתי שאין סדרה מיוחדת מזו בטלוויזיה הישראלית, ומאוד מקווה שמישהו רכש את הפלא הזה לעונה שנייה.
רותם (שגם מצאה את הפלא הזה, כי זה בטח לא אני) ואני היינו במופע-הרצאה-הצגה-לא יודע מה זה היה אבל זה היה מדהים ״מי באש״, שמספר את סיפורו של לאונרד כהן שבא להופיע כאן ביום כיפור. לשאלה מה יש לזמר כל כך מוכר לחפש בלבנט במלחמה התשובה ברורה: נולד לו ילד ראשון. ועכשיו זה ברור למה מלחמה נראית לו כמו הזדמנות לנוח קצת.זה מופע מרהיב שמשלבים בו כוחות וידיים אסתר רדא, גבע אלון, הצ׳לנית מאיה בלזיצמן (שרק בשבילה שווה לקנות כרטיס) והעיתונאי מתי פרידמן ויחד הם יצרו יצור כלאיים מהמם שכולל טקסטים, סיפור, שירים ובאמת חוויה על חושית. כרטיסים קונים כאן, ואני ממליץ למהר כי המקומות אוזלים במהירות.
אולי פספסתם
1. בימים האחרונים אני קורא בכל לילה את הסיפור של יעל לייבושור, ובעיקר את הפוסטים של אמא שלה, גילי. הנה למה אני חושב שגם אתם צריכים
2. נפלתי מהמקבילים השבוע, וחוץ מזה שאני חושב שאתם צריכים לרחם עלי ממש, הנה משהו מעניין מאוד שהבנתי
3. סרטון חדש ומצוין: אני ממשיך לנסות לעשות עליכם רושם באינסטגרם, וכל הזמן מפריעים לי לעשות את זה.
נתראה בשבוע הבא.
עומר.
מכירים מישהו שירצה לקרוא את הניוזלטר הזה? כאן מצטרפים.
