אין דרך טובה באמת להתחיל טקסט שמנסה לסכם שנה, ולכן אני מתכוון לעשות משהו מהפכני וחתרני ופשוט לא לעשות את זה.למעשה, בואו נתחיל מהאמצע.שני דברים קרו לי השנה: חזרתי לכתוב, ובעיקר חזרתי לקרוא. אחרי שנים שבהן בקושי הצלחתי להרים ספר ליד (אם כי כן הייתה כמות מכובדת של ספרי אודיו) משהו בי ערג לשוב לפורמט האהוב והמוכר. לאו דווקא זה של דפים, אני מאוד אוהב לקרוא גם על האייפד שלי ועוד יותר אוהב את העובדה שכל ספר נמצא מרחק לחיצה אחת ממני, אבל אין ספק שהשנה לא היה רגע שהייתי בלי ספר ביד.וזה מזל גדול, כי השנה הזו הייתה שנה של ספרים מצוינים ומעולים.ובאמת היה קשה לבחור.ובכל זאת, הנה הספרים הטובים ביותר שקראתי השנה, ואולי גם אתם תאהבו אותם.

יש לי טעם מאוד מיינסטרימי בספרים.
אני לא אומר את זה לגנותי – אבל אל דאגה, יהיו מספיק אנשים שכן – אני אומר את זה כי בדרך כלל ספרים שהם רבי מכר ענקיים נוטים להיות כאלה גם אצלי. בספריה שלי אתם יכולים למצוא במקום של כבוד, בין היתר, את ״לאכול, להתפלל, לאהוב״, ״אין לי מושג איך היא עושה את זה״, ״פלא״, ״הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם״, וזו רק רשימה חלקית של ספרים שאהובים על ידי מיליונים וגם עלי.
מה שאני מנסה להגיד זה שאין לי איזה טעם ספרותי יוצא דופן.
והאמת? גם לא הייתי רוצה שיהיה לי.

המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת לליאת לב רן (לא מכירים? תיכף תכירו), הוא שהאישה הזו יודעת לשים רגל בדלת.
לא כביטוי, אלא פשוטו כמשמעו.

ככה הכרנו.

האישה הזו, מילולית, שמה את הרגל בדלת.

ובמקרה זו הייתה הדלת שלי.

אוקיי, לא בדיוק שלי. היא הייתה דלת ענקית כזאת של מוסך שמאחוריה היה חדר גדול שבו רענן שקד ואני עשינו את ״לכתוב את עצמי״, סדנת הכתיבה שלנו. זה היה המחזור השני שלנו והיינו המומים ומבוהלים מהעובדה ששוב הצלחנו למלא כיתה, ובדיוק כשעמדתי לסגור את הדלת ולהתחיל במפגש הראשון נשמעה צעקה ״רגע!״ ואישה לא מוכרת רצה לכיווני.