גם אם אתם לא חובבי כדורגל גדולים, אתם בטח יודעים מי זה רונאלדיניו, שהיה השחקן הטוב בעולם בשנים האלה. ולא, זו לא דעה שלי, זו פיפ״א קבעה. אנחנו מדברים על שחקן שהיה חלק מקבוצה היסטורית שכללה, בין היתר, את צ׳אבי וסמואל אטו ודקו ו-ואלדס.
ואני יודע שחסר לכם איזה שם, ליאו משהו, אבל רגע, תיכף נגיע אליו.
התוכנית הייתה פשוטה: במשך יומיים רונאלדיניו – כן, הוא ולא אחר – יראה לי את העיר ואת המועדון. לא, לא ל״קבוצה של עיתונאים״. לי. אישית. ואני, בתמורה, אשאל אותו שאלות. אין לי מושג למה הכתבה הזו קרתה, והתשובה היחידה שעולה לי היא שאלוהים, כנראה, ממש אוהב אותי. אין לזה שום הסבר הגיוני אחר.
רונאלדיניו, יש לציין, התגלה כבחור סופר נחמד ללא טיפת יכולת לקרוא שעון, וככה התייבשתי שש שעות במסעדה עם היחצ״ן עד שהוא הגיע לחמש דקות ואת הסיור המשותף בראמבלאס עשיתי לבד. אבל בשעות שהוא כן פינה לטובת הכתבה הזו הוא היה אדיב ומצחיק וענה בכנות, וביום שבו הגעתי למועדון הוא עלה על גדותיו ועשה לי סיור במתקן וגם הכיר לי את כל השחקנים האחרים.
אחת מהתחנות בסיור הייתה לצפות באימון של הנוער של ברצלונה, שם התאמן אחד, נו, אתם יודעים נע. הוא אמנם כבר עלה לבוגרים, אבל עדיין התאמן עם הנוער, כי לא רצו, כפי שרונאלדיניו הסביר לי, שהוא יתפוס תחת.
אבל אתם יודעים מי לא התאמן עם הנוער וכן תפס תחת? בדיוק.
כי אני, גבירותיי ורבותיי, ראיתי את הילד הזה באיזה משחק או שניים.
וא-ני, גבירותיי ורבותיי, לא התרשמתי ממנו.
לא שלא היה לו כשרון ברגליים. היה לו. אבל ל-דעתי המקצו-עית הוא לא מסר מספיק מהר ואהב קצת יותר מדי את הכדור. וא-ני ראיתי אותו משחק ומה אגיד לכם, א-ני לא נפלתי מהכסא.
ואם אתם כן נפלתם מהכסא ממנו זה בגלל שאתם פשוט לא פרשני ספורט בכירים, זה הכל.
אז ככה זה היה. רונאלדיניו ואני ישבנו על הספסל הכי גבוה ביציע ואכלנו תמרים משקית שהוא הביא. הוא הצביע על כל מיני שחקנים וצחק עליהם. לפעמים גם בקול רם מאוד. אבל כשהוא הצביע על מסי הוא אמר ״זה יהיה השחקן הכי גדול של ברצלונה״.
ואני – וזה ציטוט מדויק – עניתי לו: ״פחחחחחחחח״.
הוא הסתכל עלי בהלם. נוטף בטחון עצמי שרק גבר צעיר בן 23 הסברתי לברזילאי שכנראה אינו מבין דבר וחצי דבר בכדורגל שהילד לא משחרר כדורים, לא עושה הגנה וש – סליחה, זה קצת קשה לי לכתוב את זה מבלי להתחבא מתחת לספה מרוב בושה – לא יצא ממנו כלום.
