לא לכל אדם יש הזדמנות ללמוד צניעות.
ולא לכל אדם יש הזדמנות שהמורה שלו יהיה רונאלדיניו.
וכן, אם אתם תוהים, זה לגמרי היה שיעור פרטי.
ומעשה שהיה כך היה.
השנה היא 2006. שנה קודם לכן הפכתי, במהלך שאני מתקשה להסביר איך הוא קרה והיה מורכב מכל כך הרבה תתי מהלכים ממוזלים שקרו בבת אחת, לאחד מפרשני הספורט הבכירים של ידיעות אחרונות. הייתי משוחרר טרי מהצבא וכתבתי את אחד משני טורי הפרשנות של המשחק המרכזי של ליגת העל, ובואו נתנסח בעדינות שזה לא גרם לי להיות מאוד צנוע.
אפשר גם להתנסח לא בעדינות, כמובן, ולהגיד שבאותה תקופה הייתי חתיכת אסהול שהשתן עלה לו לראש.
כי אני ולא מלאך ולא שרף אמרתי לכל השחקנים הישראלים הגדולים, מאבי נמני ועד שמעון גרשון, בדיוק איך הם היו במשחק האחרון. אני ולא מלאך ולא שרף חילקתי טיפים לג׳ובאני רוסו והרצתי דאחקות על איציק זוהר ואלון מזרחי. תוסיפו לזה את העובדה שהייתי פרשן הספורט הצעיר ביותר בהיסטוריה של העיתון, ואני באמת המום שלא חטפתי איזו פגיעת ראש מרוב תעופה עצמית באותן שנים.
יום אחד – פעם דברים כאלה פשוט היו קורים בעיתונות – התקשרו מהמערכת ואמרו שיש איזה שיתוף פעולה עם חברת לא זוכר איזה, קרלסברג או אודי או משהו, ובמסגרתה הם מבקשים שאטוס לברצלונה לארבעה ימים כדי לבלות אותם עם רונאלדיניו לראיון עומק.
כמובן שאמרתי שאני אחשוב על זה ואחזור אליהם, וניתקתי.
ככה הוא הסתכל עלי, רק בלי החיוך. רונאלדיניו
גם אם אתם לא חובבי כדורגל גדולים, אתם בטח יודעים מי זה רונאלדיניו, שהיה השחקן הטוב בעולם בשנים האלה. ולא, זו לא דעה שלי, זו פיפ״א קבעה. אנחנו מדברים על שחקן שהיה חלק מקבוצה היסטורית שכללה, בין היתר, את צ׳אבי וסמואל אטו ודקו ו-ואלדס.
ואני יודע שחסר לכם איזה שם, ליאו משהו, אבל רגע, תיכף נגיע אליו.
התוכנית הייתה פשוטה: במשך יומיים רונאלדיניו – כן, הוא ולא אחר – יראה לי את העיר ואת המועדון. לא, לא ל״קבוצה של עיתונאים״. לי. אישית. ואני, בתמורה, אשאל אותו שאלות. אין לי מושג למה הכתבה הזו קרתה, והתשובה היחידה שעולה לי היא שאלוהים, כנראה, ממש אוהב אותי. אין לזה שום הסבר הגיוני אחר.
רונאלדיניו, יש לציין, התגלה כבחור סופר נחמד ללא טיפת יכולת לקרוא שעון, וככה התייבשתי שש שעות במסעדה עם היחצ״ן עד שהוא הגיע לחמש דקות ואת הסיור המשותף בראמבלאס עשיתי לבד. אבל בשעות שהוא כן פינה לטובת הכתבה הזו הוא היה אדיב ומצחיק וענה בכנות, וביום שבו הגעתי למועדון הוא עלה על גדותיו ועשה לי סיור במתקן וגם הכיר לי את כל השחקנים האחרים.
אחת מהתחנות בסיור הייתה לצפות באימון של הנוער של ברצלונה, שם התאמן אחד, נו, אתם יודעים נע. הוא אמנם כבר עלה לבוגרים, אבל עדיין התאמן עם הנוער, כי לא רצו, כפי שרונאלדיניו הסביר לי, שהוא יתפוס תחת.
אבל אתם יודעים מי לא התאמן עם הנוער וכן תפס תחת? בדיוק.
כי אני, גבירותיי ורבותיי, ראיתי את הילד הזה באיזה משחק או שניים.
וא-ני, גבירותיי ורבותיי, לא התרשמתי ממנו.
לא שלא היה לו כשרון ברגליים. היה לו. אבל ל-דעתי המקצו-עית הוא לא מסר מספיק מהר ואהב קצת יותר מדי את הכדור. וא-ני ראיתי אותו משחק ומה אגיד לכם, א-ני לא נפלתי מהכסא.
ואם אתם כן נפלתם מהכסא ממנו זה בגלל שאתם פשוט לא פרשני ספורט בכירים, זה הכל.
אז ככה זה היה. רונאלדיניו ואני ישבנו על הספסל הכי גבוה ביציע ואכלנו תמרים משקית שהוא הביא. הוא הצביע על כל מיני שחקנים וצחק עליהם. לפעמים גם בקול רם מאוד. אבל כשהוא הצביע על מסי הוא אמר ״זה יהיה השחקן הכי גדול של ברצלונה״.
ואני – וזה ציטוט מדויק – עניתי לו: ״פחחחחחחחח״.
הוא הסתכל עלי בהלם. נוטף בטחון עצמי שרק גבר צעיר בן 23 הסברתי לברזילאי שכנראה אינו מבין דבר וחצי דבר בכדורגל שהילד לא משחרר כדורים, לא עושה הגנה וש – סליחה, זה קצת קשה לי לכתוב את זה מבלי להתחבא מתחת לספה מרוב בושה – לא יצא ממנו כלום.
רונאלדיניו לא אמר שום דבר במשך כמה שניות. הוא הסתכל עלי. הסתכל על התמרים. שוב עלי. היה כל כך שקט עד שאני בטוח שאני האדם היחיד על הפלנטה שיודע איזה קול עושה תמר. בסוף הוא אמר: ״מוזר, חשבתי שאתה מבין בכדורגל״, ומאותו רגע תמו יחסינו.
רונאלדיניו לא אמר שום דבר במשך כמה שניות. הוא הסתכל עלי. הסתכל על התמרים. שוב עלי. היה כל כך שקט עד שאני בטוח שאני האדם היחיד על הפלנטה שיודע איזה קול עושה תמר. בסוף הוא אמר: ״מוזר, חשבתי שאתה מבין בכדורגל״, ומאותו רגע תמו יחסינו.
כאילו, הוא נשאר איתי כי הוא היה חייב, אבל הבחור הצוחק והדברן הסיר את החיוך שלו, שתק ואת הקור שנשב ממנו אפשר היה להרגיש גם עד מדריד.
בדיעבד, כמו שאתם יודעים, הסתבר שאני צדקתי ורונאלדיניו טעה. מסי הפך לשחקן בינוני שאיש לא מכיר וחוץ מ-12 אליפויות, שבעה גביעים, ארבע זכיות בליגת האלופות, זכייה בקופה אמריקה וזכייה במונדיאל הוא באמת לא עשה כלום בכדורגל.
אבל בסדר, לא כולם יכולים לראות את הנולד כמוני.
עברו כמעט עשרים שנה מהרגע הזה, והוא עדיין מביך אותי באותה עוצמה בדיוק, ובצדק, אבל הוא גם לימד אותי שיעור חשוב מאין כמוהו. ומאז, בכל פעם – וזו פעם ביום בשנים האחרונות – שתלמיד או תלמידה ניגשים אלי בחיל ורעדה ושואלים אותי מה אני חושב על הרעיון שלהם לספר, אני עונה להם באותן שלוש מילים: אני לא יודע.
אם אתם כותבים מתחילים, אני מאוד רוצה להגיד לכם שאני לא חושב שאף אחד, אף פעם, צריך לשאול מישהו אחר מה הוא חושב על הרעיון שלו. אני לגמרי חושב שאם אתם מאמינים בעצמכם זה מספיק. אני חושב שאף אחד לא יודע כלום.
ואני חושב שאם אתם כבר בוחרים לשאול מישהו מה דעתו על משהו עתידי, אז עכשיו גם אתם יודעים שזה יכול להיות כל אחד על הפלנטה, רק לא אני.
בתמונה: רונאלדיניו ואני לפני שעלינו למגרש האימונים של הנוער. אחר כך הוא כבר לא חייך יותר.
איך מתחילים לכתוב?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה
הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-59 ש״ח בלבד
תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
