בקנייה מעל 149 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

אני זקן מדי לחרא הזה

בזמן האחרון התחלתי להגדיל את הפונט במחשב. 

 

כל החיים התגאיתי שאני עובד בפונט 11. זה הגודל הקבוע שלי. תמיד היה. גם כשכולם התקדמו ל-14 או 16 או אפילו 18 הגדול והמסורבל אני נשארתי נאמן לגודל של אינשטיין וקיוטקסט. גודל מנצח לא מחליפים, או משהו כזה.

 

וזה לא שלפני שבועיים פתחתי את המחשב וצעקתי ״הו לא! אני עיוור!״ והפכתי לגיבור ברומן של סאראמאגו, זה רק שפתאום האותיות נראו לי קצת מרוחות. זה הכל. ממש לא משהו דרמטי. אם צמצמתי את העיניים וקירבתי את הראש עדיין הצלחתי לקרוא יופי, אבל כשהרחקתי את הראש האותיות שוב התחככו קצת זו בזו, ולכן הבעיה הייתה ברורה לי מיד: המסך נדפק. 

 

זה כל הסיפור.

דווקא הזדקן בחן. לחוץ חתונה בספריה העירונית

אז קניתי מסך. סמסונג. קעור. 32 אינץ׳. 8k, לא פחות. חיברתי את המחשב. כיוונתי את עוצמת הבהירות לעוצמה הגבוהה ביותר. חיברתי את המחשב. סידרתי את המקלדת.

 

מצמצתי פעמיים.

ואמרתי את שתי המילים היחידות שאדם במצבי יכול להגיד: סססאמכ ערס.

 

עכשיו, זה לא יהיה הרגע שבו תשמעו ממני איך גם בפסע לארבעים אני עדיין מרגיש צעיר. זה לא הסיפור שלי. אני נולדתי בן 87 ומשם אני רק מפליג קדימה. אם יש דבר שאני מחכה לו זה שאני אגיע לגיל שבו זה לגיטימי ללבוש גופיית סבא לבנה ותחתונים, לשבת במרפסת שלי וסתם לצעוק הערות רנדומליות לעוברים ולשבים.

 

אני רק רוצה לראות את העוברים והשבים האלה, זה הכל.

 

וזו לא רק הראייה. בזמן האחרון עידו ואני משחקים בפיפ״א ביחד. זאת אומרת, הוא משחק ואני מספר לו איך שיחקתי בפיפ״א 94 הראשון שיצא, כשלחלוץ של נבחרת ישראל קראו רוני רוזנטל ולעשרת השחקנים האחרים קראו חיים שלמה. 

 

״אבא תבעט כבר״ זו התגובה הרשמית של בן התשחורת הזה.

 

אגב, לקח לי שבע דקות להיזכר במילה תשחורת. גם זה קורה לי בזמן האחרון. משום מה זכרתי ״בן התפרוחת״, וכשפניתי מיואש לגוגל בתקווה שיושיע כי זה לא נשמע לי כמו המונח הנכון הסתבר שזה סוג של חצב. 

 

אז הנה, שלא תגידו שלא למדתם משהו.

אם יש משהו שהחיים לימדו אותי, הוא שלפעמים האדם היחיד שיכול להציל את הילד שהיית הוא המבוגר שתהפוך להיות. אבל אני חושב שאני לומד עכשיו ש האדם היחיד שיכול להציל את המבוגר שהפכת להיות הוא הילד שהיית

איפה היינו? אה, כן, פיפ״א. בקיצור, הוא הסביר לי איך משחקים. או לפחות ניסה להסביר לי איך משחקים. אני מודה שתמיד הסתכלתי בחשדנות על השלט שלו ואמרתי לעצמי בלב ״לא יכול להיות שהוא באמת משתמש בכל הכפתורים האלה״. בזמני היה לנו בעיטה, מסירה וגליץ׳, ואני ממש זוכר את ההתרגשות כשבפיפ״א 98 הוסיפו את הכפתור שאפשר לי גם לרוץ מהר. איזו חגיגה זו הייתה. איזה עולם חדש ומסעיר. 

 

הוא שאל אותי אם אני בטוח שאני מבין. אמרתי לו שעם כל הכבוד לתשע שנות חייו, כדאי שיתחיל כבר את המשחק ויתכונן לתבוסה. הוא אולי צעיר, אבל אני בעל ניסיון. 

 

אני, עידו, מכיר את המנוע של המשחק הזה עוד כשכל מה שהיה שם זה מנוע.

 

בקיצור, הוא קרע אותי 0-8 במחצית.

 

ולקראת הדקה ה-70, כשהוא כבר הוביל עלי בתוצאה דו ספרתית, קמתי מהספה וסיננתי משפט שיצא לי מהפה לראשונה בחיי: ״נראה לי שאני זקן מדי בשביל החרא הזה״.

 

ככה אני מרגיש בזמן האחרון לגבי כמעט הכל. המלחמה. התקציב. הפוליטיקה. מזה שקר לי כל הזמן כבר חודש שלישי ברציפות. כאבי הגב כשאני מחליף מצעים. החדשות. האולפנים. אנשים שאומרים לי שאני רק צריך לצלוח את העונה הראשונה. לבדוק לייקים בפייסבוק. לעשות אקסלים כל הזמן. הודעות מזדמנות ממס הכנסה. 

 

וניסיתי לחשוב עם עצמי מתי הייתה הפעם האחרונה שבה לא הייתי כזה, ונדהמתי לגלות שהיא הייתה לפני עשור, כשנכנסתי למשרד של הבוס שלי בידיעות אחרונות והודעתי לו שאני מתפטר כדי לכתוב את הספר שלי. 

 

לא היו לי שום חישובים. לא הייתה שום תוכנית עסקית. לא ידעתי איך עושים אחת כזאת בכלל. בדיוק נולד לי אז ילד – זה שרציתי להיות ההשראה שלו ועכשיו מתגלגל מצחוק עם השלט ואומר לי ״יו, אבא, לא ידעתי שאפשר להיות כזה גרוע״ – ורציתי להגיד לו שהוא יכול וצריך לנסות להגשים חלומות, וחשבתי שאי אפשר להגיד דבר כזה אם אני לא מנסה להגשים את החלום שלי.

 

אז נכנסתי. התפטרתי. שום דבר מזה לא נשמע למישהו הגיוני, אבל אני הייתי צעיר ונאיבי וחדור אמונה ואמרתי לכל מי שפקפק שזה רעיון טוב והוא יצליח למרות שלא הייתה לי שום סטטיסטיקה שתגבה את זה. 

 

ולמרבה הפלא, זה בדיוק מה שקרה.

 

אבל עברו שבע שנים מאז שהוא יצא.

 

ושבע שנים זה הרבה מאוד זמן.

 

ובזמן האחרון, ואולי דווקא בחסות כל הזוועה שמתרחשת פה, התחלתי להתגעגע לילד הזה נורא. ואם יש משהו שהחיים לימדו אותי, הוא שלפעמים האדם היחיד שיכול להציל את הילד שהיית הוא המבוגר שתהפוך להיות.

 

אבל אני חושב שאני לומד עכשיו שהאדם היחיד שיכול להציל את המבוגר שהפכת להיות הוא הילד שהיית.

 

אז השבוע החלטתי ללכת על זה. יהיה ספר שהוא רק אני, בלי דמויות יותר. תהיה מחברת תרגילי כתיבה מיוחדת ושונה. ובעיקר, יהיה מופע יחיד, עם במה והכל, שבו אני אעשה את מה שתמיד פחדתי לעשות, ואעלה לבד על הבמה בלי לחלוק אותה עם אף אחד.

 

והדבר היחיד שמנחם אותי הוא שאם יבוא קהל או לא יבוא קהל זה יהיה אותו דבר מבחינתי, כי אני ממילא לא רואה כלום.

 

אז בחודש הבא, בלי שום תוכנית עסקית ורק עם תחושת בטן, אני יוצא לדרך עם ״חף משפע״. וזו דרך מפחידה ומרגשת מאוד. 

 

ומדי פעם ביום אני שואל את עצמי למה. בשביל מה אני צריך את זה. אני גרוש, עם שני ילדים ושכר דירה וחשבונות על הראש. זה לא הזמן לקחת סיכונים. זה גם לא הגיל. 

 

ואין לי שום תשובה טובה באמת, מלבד העובדה שאולי 

אני מבוגר עייף וחרד ומותש וציני וסרקסטי וסקפטי וכועס ועכשיו גם דמנטי ועיוור, אבל אני עדיין יכול לחלום. 

 

זה החרא היחיד שאני עוד לא זקן מדי בשבילו.

איך מתחילים לכתוב?

מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי

ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה

המדריך לתכנון ספרים

הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-59 ש״ח בלבד

פשוט לכתוב את הספר שלך

תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד

 לכתוב את עצמי

הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון

הפודקאסט ״מדברים כתיבה״

בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון

 

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

קרא עוד »

לא קל לעיקול

"אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.

וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.

מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.

מספר מאזור חיוג 02.

הלו?

אנחנו מעקלים לך את החשבון.

והמון סימני קריאה אחר כך.

בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.

ככה, בקטנה.

אבל בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.

ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.

קרא עוד »

ככה נוח לי

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

זה הסוף (בפעם השלישית)

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

ניפגש על הספה

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

האנטישמים החדשים

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

זה הסוף (בפעם השלישית)

ניפגש על הספה

האנטישמים החדשים

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

נרשמת בהצלחה!