אני זקן מדי לחרא הזה

בזמן האחרון התחלתי להגדיל את הפונט במחשב. 

 

כל החיים התגאיתי שאני עובד בפונט 11. זה הגודל הקבוע שלי. תמיד היה. גם כשכולם התקדמו ל-14 או 16 או אפילו 18 הגדול והמסורבל אני נשארתי נאמן לגודל של אינשטיין וקיוטקסט. גודל מנצח לא מחליפים, או משהו כזה.

 

וזה לא שלפני שבועיים פתחתי את המחשב וצעקתי ״הו לא! אני עיוור!״ והפכתי לגיבור ברומן של סאראמאגו, זה רק שפתאום האותיות נראו לי קצת מרוחות. זה הכל. ממש לא משהו דרמטי. אם צמצמתי את העיניים וקירבתי את הראש עדיין הצלחתי לקרוא יופי, אבל כשהרחקתי את הראש האותיות שוב התחככו קצת זו בזו, ולכן הבעיה הייתה ברורה לי מיד: המסך נדפק. 

 

זה כל הסיפור.

דווקא הזדקן בחן. לחוץ חתונה בספריה העירונית

אז קניתי מסך. סמסונג. קעור. 32 אינץ׳. 8k, לא פחות. חיברתי את המחשב. כיוונתי את עוצמת הבהירות לעוצמה הגבוהה ביותר. חיברתי את המחשב. סידרתי את המקלדת.

 

מצמצתי פעמיים.

ואמרתי את שתי המילים היחידות שאדם במצבי יכול להגיד: סססאמכ ערס.

 

עכשיו, זה לא יהיה הרגע שבו תשמעו ממני איך גם בפסע לארבעים אני עדיין מרגיש צעיר. זה לא הסיפור שלי. אני נולדתי בן 87 ומשם אני רק מפליג קדימה. אם יש דבר שאני מחכה לו זה שאני אגיע לגיל שבו זה לגיטימי ללבוש גופיית סבא לבנה ותחתונים, לשבת במרפסת שלי וסתם לצעוק הערות רנדומליות לעוברים ולשבים.

 

אני רק רוצה לראות את העוברים והשבים האלה, זה הכל.

 

וזו לא רק הראייה. בזמן האחרון עידו ואני משחקים בפיפ״א ביחד. זאת אומרת, הוא משחק ואני מספר לו איך שיחקתי בפיפ״א 94 הראשון שיצא, כשלחלוץ של נבחרת ישראל קראו רוני רוזנטל ולעשרת השחקנים האחרים קראו חיים שלמה. 

 

״אבא תבעט כבר״ זו התגובה הרשמית של בן התשחורת הזה.

 

אגב, לקח לי שבע דקות להיזכר במילה תשחורת. גם זה קורה לי בזמן האחרון. משום מה זכרתי ״בן התפרוחת״, וכשפניתי מיואש לגוגל בתקווה שיושיע כי זה לא נשמע לי כמו המונח הנכון הסתבר שזה סוג של חצב. 

 

אז הנה, שלא תגידו שלא למדתם משהו.

אם יש משהו שהחיים לימדו אותי, הוא שלפעמים האדם היחיד שיכול להציל את הילד שהיית הוא המבוגר שתהפוך להיות. אבל אני חושב שאני לומד עכשיו ש האדם היחיד שיכול להציל את המבוגר שהפכת להיות הוא הילד שהיית

איפה היינו? אה, כן, פיפ״א. בקיצור, הוא הסביר לי איך משחקים. או לפחות ניסה להסביר לי איך משחקים. אני מודה שתמיד הסתכלתי בחשדנות על השלט שלו ואמרתי לעצמי בלב ״לא יכול להיות שהוא באמת משתמש בכל הכפתורים האלה״. בזמני היה לנו בעיטה, מסירה וגליץ׳, ואני ממש זוכר את ההתרגשות כשבפיפ״א 98 הוסיפו את הכפתור שאפשר לי גם לרוץ מהר. איזו חגיגה זו הייתה. איזה עולם חדש ומסעיר. 

 

הוא שאל אותי אם אני בטוח שאני מבין. אמרתי לו שעם כל הכבוד לתשע שנות חייו, כדאי שיתחיל כבר את המשחק ויתכונן לתבוסה. הוא אולי צעיר, אבל אני בעל ניסיון. 

 

אני, עידו, מכיר את המנוע של המשחק הזה עוד כשכל מה שהיה שם זה מנוע.

 

בקיצור, הוא קרע אותי 0-8 במחצית.

 

ולקראת הדקה ה-70, כשהוא כבר הוביל עלי בתוצאה דו ספרתית, קמתי מהספה וסיננתי משפט שיצא לי מהפה לראשונה בחיי: ״נראה לי שאני זקן מדי בשביל החרא הזה״.

 

ככה אני מרגיש בזמן האחרון לגבי כמעט הכל. המלחמה. התקציב. הפוליטיקה. מזה שקר לי כל הזמן כבר חודש שלישי ברציפות. כאבי הגב כשאני מחליף מצעים. החדשות. האולפנים. אנשים שאומרים לי שאני רק צריך לצלוח את העונה הראשונה. לבדוק לייקים בפייסבוק. לעשות אקסלים כל הזמן. הודעות מזדמנות ממס הכנסה. 

 

וניסיתי לחשוב עם עצמי מתי הייתה הפעם האחרונה שבה לא הייתי כזה, ונדהמתי לגלות שהיא הייתה לפני עשור, כשנכנסתי למשרד של הבוס שלי בידיעות אחרונות והודעתי לו שאני מתפטר כדי לכתוב את הספר שלי. 

 

לא היו לי שום חישובים. לא הייתה שום תוכנית עסקית. לא ידעתי איך עושים אחת כזאת בכלל. בדיוק נולד לי אז ילד – זה שרציתי להיות ההשראה שלו ועכשיו מתגלגל מצחוק עם השלט ואומר לי ״יו, אבא, לא ידעתי שאפשר להיות כזה גרוע״ – ורציתי להגיד לו שהוא יכול וצריך לנסות להגשים חלומות, וחשבתי שאי אפשר להגיד דבר כזה אם אני לא מנסה להגשים את החלום שלי.

 

אז נכנסתי. התפטרתי. שום דבר מזה לא נשמע למישהו הגיוני, אבל אני הייתי צעיר ונאיבי וחדור אמונה ואמרתי לכל מי שפקפק שזה רעיון טוב והוא יצליח למרות שלא הייתה לי שום סטטיסטיקה שתגבה את זה. 

 

ולמרבה הפלא, זה בדיוק מה שקרה.

 

אבל עברו שבע שנים מאז שהוא יצא.

 

ושבע שנים זה הרבה מאוד זמן.

 

ובזמן האחרון, ואולי דווקא בחסות כל הזוועה שמתרחשת פה, התחלתי להתגעגע לילד הזה נורא. ואם יש משהו שהחיים לימדו אותי, הוא שלפעמים האדם היחיד שיכול להציל את הילד שהיית הוא המבוגר שתהפוך להיות.

 

אבל אני חושב שאני לומד עכשיו שהאדם היחיד שיכול להציל את המבוגר שהפכת להיות הוא הילד שהיית.

 

אז השבוע החלטתי ללכת על זה. יהיה ספר שהוא רק אני, בלי דמויות יותר. תהיה מחברת תרגילי כתיבה מיוחדת ושונה. ובעיקר, יהיה מופע יחיד, עם במה והכל, שבו אני אעשה את מה שתמיד פחדתי לעשות, ואעלה לבד על הבמה בלי לחלוק אותה עם אף אחד.

 

והדבר היחיד שמנחם אותי הוא שאם יבוא קהל או לא יבוא קהל זה יהיה אותו דבר מבחינתי, כי אני ממילא לא רואה כלום.

 

אז בחודש הבא, בלי שום תוכנית עסקית ורק עם תחושת בטן, אני יוצא לדרך עם ״חף משפע״. וזו דרך מפחידה ומרגשת מאוד. 

 

ומדי פעם ביום אני שואל את עצמי למה. בשביל מה אני צריך את זה. אני גרוש, עם שני ילדים ושכר דירה וחשבונות על הראש. זה לא הזמן לקחת סיכונים. זה גם לא הגיל. 

 

ואין לי שום תשובה טובה באמת, מלבד העובדה שאולי 

אני מבוגר עייף וחרד ומותש וציני וסרקסטי וסקפטי וכועס ועכשיו גם דמנטי ועיוור, אבל אני עדיין יכול לחלום. 

 

זה החרא היחיד שאני עוד לא זקן מדי בשבילו.

איך מתחילים לכתוב?

מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי

ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה

המדריך לתכנון ספרים

הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-59 ש״ח בלבד

פשוט לכתוב את הספר שלך

תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד

 לכתוב את עצמי

הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון

הפודקאסט ״מדברים כתיבה״

בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון

 

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

כל כך הרבה פעמים שואלים אותי איך הכרתי את רותם ואיך נהיינו זוג, והאמת היא שהתשובה מאוד פשוטה ומורכבת משתי מילים בלבד: כתבתי אותה.

ואני יודע שזה נשמע מוזר וקצת מקריפ, אבל זו האמת. את רותם כתבתי.

ולכבוד יום הולדתה ה-45 שיחול מחר הנה הסיפור המלא שכולל משאלה, מכשפה, ספר ישן, מסר מהיקום וד״ש מהמאה השלישית. ומעשה שהיה כך היה.

קרא עוד »

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

לא לכל אדם יש הזדמנות ללמוד צניעות.

ולא לכל אדם יש הזדמנות שהמורה שלו יהיה רונאלדיניו.

וכן, אם אתם תוהים, זה לגמרי היה שיעור פרטי.

ומעשה שהיה כך היה.

השנה היא 2006. שנה קודם לכן הפכתי, במהלך שאני מתקשה להסביר איך הוא קרה והיה מורכב מכל כך הרבה תתי מהלכים ממוזלים שקרו בבת אחת, לאחד מפרשני הספורט הבכירים של ידיעות אחרונות. הייתי משוחרר טרי מהצבא וכתבתי את אחד משני טורי הפרשנות של המשחק המרכזי של ליגת העל, ובואו נתנסח בעדינות שזה לא גרם לי להיות מאוד צנוע.

אפשר גם להתנסח לא בעדינות, כמובן, ולהגיד שבאותה תקופה הייתי חתיכת אסהול שהשתן עלה לו לראש.

קרא עוד »
רלף קליין, צילום: לע״מ

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

אני זקן מדי לחרא הזה

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

מי האנשים האלה?

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

איך מרימים את החלומות שלך אחרי שהם מתנפצים על הרצפה?

ב-22:30 בלילה הוא עוד ישב למרגלות שולחן המטבח והרכיב לגו. זו הייתה השקית השביעית או השמינית או השש עשרה (יש 22, אם תהיתם) ולמרות שהוא רק בן תשע, זה באמת פרויקט חייו. האבא של הילד הזה, יכול להיות שאתם מכירים אותו, דוחק בו ללכת לישון. בהתחלה בנחמדות, אחר כך בפחות נחמדות, אחר כך כמו שאבא שלו נשמע בדרך כלל ב-22:30 בלילה.

אני מסתכל עליו ורואה אותי. לא בכל מה שקשור ליכולות הלגו, כמובן, בזה יש לי אפס, אלא בגלל שאני מכיר את ההתלהבות הזאת. אני מכיר את התשוקה הזאת. גם אותי אמא שלי ניסתה לשלוח לישון כשהייתי יושב מול הדף, ובשנים מאוחרות יותר מול המחשב, ולקראת שתיים בלילה היא פשוט הייתה הולכת לישון מיואשת ואני הייתי ממשיך לתקתק במרץ. אני יודע איך זה כשזה זורם לך בגוף. מה שלא ידעתי אז ואני יודע היום הוא איך זה להיות הורה בסיטואציה הזאת, ואחרי שני מדיחים ושלוש מכונות כביסה וארוחת ערב וארבעה סיפורים לקטנה אני רק רוצה לשכב על הספה בשקט, מה גם שלמרות שהוא צועק שהוא לא עייף בכלל, אני רואה את העיניים שלו נעצמות על הלגו, אז פאקינג לך לישון כבר, שמעת?

שמעתי, אבא, שמעתי.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך