מי האנשים האלה?

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה. 

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

רס״ן איליי לוי ז״ל (צילום: אלבום פרטי)

אני בכוונה אומר ״האוטו שלי״, כי עד עכשיו זה מרגיש לי כמו חוויה חוץ גופית. בדרך הארוכה המובילה לקרית שאול ראיתי אלפי האנשים האלה עם דגלים, ופתאום, משום מקום, כל הגוף שלי זעק רק דבר אחד: את הרצון לעמוד איתם.

הידיים שלי שברו ימינה לחנייה. הילדים שלי, שהיו איתי באוטו, נבהלו קצת. הייתי אומר שהם חשבו שאבא שלהם השתגע, אבל לדעתי הם אוחזים במחשבה הזו כבר כמה חודשים טובים. בחוץ ירד גשם זלעפות. חיפשתי מקום להניח את האוטו במפרץ המלא עד אפס מקום, ומשום מקום הגיע איש עם דגל, סימן לי לפתוח את החלון, הצביע על האוטו שלו, אמר לי ״תחסום אותי״ והלך.  

פשוט נתן לי לחסום אותו והלך.

באלוהים, מי האנשים האלה?!

הלבשתי את הילדים במעילים. כל אחד קיבל מטריה. הם נראו מבולבלים, אבל לא יכולתי להסביר כי הרגליים שלי פשוט משכו אותי לשם. 

נעמדנו רחוק מכל החבורה. אנשים סימנו לי להתקרב. מישהי נחמדה הגישה לשני הילדים שלי דגל ואמרה ״יש לנו מספיק, קח, שיהיה לילדים״. רציתי לענות לה, אבל במקום מילים יצאו לי דמעות, כי זו הייתה הפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה שהבנתי מה אני מרגיש: לבד.

כל כך לבד.

אני לא מתכוון לבד ברמה האישית. ברוך השם יש לי שני ילדים שכל רגע שאחד מהם לא צריך ממני משהו זה בונוס, וברוך השם יש לי את רותם שהיא חבילת הפרימיום והדלקס של כל מה שאדם יכול לרצות בחייו. 

אבל ברמה הלאומית, אני לבד. 

המדינה נטשה פה ב-7.10. אתם מרגישים את זה טוב כמוני. אני לא מדבר רק על היום השחור עצמו, אלא גם על הימים שבאו אחריו, שבהם המדינה עשתה מאמץ אדיר לגרום ליותר ויותר אנשים להבין עד כמה הם לבד. 

זה לא עניין של ימין או שמאל או כן ביבי או לא ביבי. הנה, רק אתמול קראתי על גדוד נח״ל שנכנס לעזה והשאיר את כל הציוד האישי שלו – טליתות, תפילין, אוזניות יקרות, טלפונים – באיזה מחסן נעול בבסיס צאלים. המחסן נפרץ. הדברים כולם נגנבו. 

צה״ל הודיע בתגובה רשמית שהוא אינו אחראי. 

צבא הגנה לישראל, שבבסיסו נשארו הדברים, שהחיילים שהדברים האלה שלהם נכנסו לפאקינג עזה בשביל לשמור על החיים של כולנו וכל מה שהוא היה צריך לעשות זה לשמור להם על האוזניות המחורבנות, התנהג כמו אחרון החניונים התל אביביים והגיב במשיכת כתפיים. 

מישהו בטוקבקים כתב ״אם על אוזניות הם לא יודעים לשמור, איך הם ישמרו עלינו״, ואני רק הרגשתי את הבור של הלבד הזה הולך ומעמיק.

ואז המכוניות הגיעו, ושרשרת דגלים אנושיים שמקום תחילתה אינו ידוע וסופה ממש בחלקת הקבר הטרייה הרכינה ראש ועמדה דום ועידו ואילה אפילו הצדיעו והסתכלתי מסביב על כל הסיטואציה האיומה והיפה הזאת, ולראשונה מאז שהנוח׳בה חצו את הגדרות כאילו הן לא שם הרגשתי סוף סוף את מה שכבר חשבתי שאבד לנצח: חלק ממשהו גדול יותר

ולא שהוא לא היה חפור היטב קודם. אני קורא כל כתבה על כל עצמאי שהמדינה נטשה אותו ונשבר לי הלב, כי גם אני עצמאי שננטש בגל הקודם של הקורונה. ביטוח לאומי הולך ומתגלה כתרמית פירמידה שאינה מבטחת שום דבר אף פעם. אני לא רוצה לפתוח דיון על התקציב, אולי חלק מכם חושבים שהוא טוב, אבל כשמדינה מחליטה להשאיר את המשרד לעניינים אסטרטגיים של גילה גמליאל – ואת גילה גמליאל באופו כללי – ולקצץ בחינוך ובבריאות ובתרבות זה גורם לי להרגיש שהמדינה הזאת היא לא שלי. 

ושאני לבד.

ואז הדגלים האלה. וההבנה הכל כך ברורה שאני לא יודע מי האנשים האלה, אבל אני כל כך רוצה להיות חלק מהם. 

עמדנו שם בשקט. בכינו כולנו יחד על חייל שלא הכרנו, רס״ן איליי לוי, רק בן 24, הבן של אילנית ורענן ובן הזוג של נרי, שעליו אפשר להגיד בודאות שהוא לא השאיר אותנו לבד. הראיתי לילדים תמונה שלו בטוויטר צוחק, ואילה אמרה שהוא נראה חייל נחמד מאוד.

ואז המכוניות הגיעו, ושרשרת דגלים אנושיים שמקום תחילתה אינו ידוע וסופה ממש בחלקת הקבר הטרייה הרכינה ראש ועמדה דום ועידו ואילה אפילו הצדיעו והסתכלתי מסביב על כל הסיטואציה האיומה והיפה הזאת, ולראשונה מאז שהנוח׳בה חצו את הגדרות כאילו הן לא שם הרגשתי סוף סוף את מה שכבר חשבתי שאבד לנצח: חלק ממשהו גדול יותר.

זו כנראה קלישאה – אבל מה אכפת לי, זה הפייסבוק שלי – אבל להיות חלק משרשרת כזאת, ולראות את הילדים שלי משתלבים בה בכזו טבעיות, מבהירה לי בפעם המי יודע כמה שאולי אין פה מדינה, אבל יש פה אנשים. 

ואני לא יודע אם היה נציג לממשלה בלוויה (חיפשתי, לא מצאתי את האינפורמציה הזאת), אבל אני כן יודע שהיו שם אלפי נציגים מישראל. 

ושלמרות שחשבתי שזה השכול שמחבר בינינו, היום אני יודע שזה הרצון לחיות. 

ולהרגיש שלמרות הכל, אנחנו איזה חלק מקולקטיב מתפקד. 

וזה שהמדינה נטשה אותנו לא אומר שאנחנו נטשנו אחד את השני. 

וברגע האמת, אנחנו, בניגוד אליהם, לא ניעלם.  

ושכל כך הרבה מדברים על זה שאי אפשר לנצח את חמאס כי חמאס הוא רעיון, ובכן, מה אני אגיד, שיהיה בהצלחה איתנו. מבט אחד על שרשרת הדגלים הבלתי נגמרת הזאת תבהיר גם לאיש הסקפטי והפסימי ביותר במדינה שאנחנו רעיון מוצלח יותר, צודק יותר, אנושי יותר וטוב יותר. 

כשהמכוניות סיימו לעבור חלק מהאנשים המשיכו לבית הקברות ואני הרגשתי שנתתי לילדים שיעור בציונות ואין צורך לתת להם גם דלקת ריאות. בדרך חזרה חיפשתי את האישה שהדגל שלה. היא שאלה אם יש לי דגל בבית. התביישתי להודות שלא. היא חייכה והתכופפה לילדים ואמרה ״תשמרו, שיהיה לכם״, והלכה.

על האוטו שלי נשען האדם שאמר לי לחסום אותו. ״סליחה״, מיהרתי אליו וחיפשתי את המפתחות. ״הכל בסדר״, הוא חייך והתרומם והניח לי יד על הכתף. ״כל הכבוד לך שבאת ככה עם הילדים״. 

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

אבל יום יבוא, ואולי אני אצליח להיות הם.

איך מתחילים לכתוב?

המדריך לתכנון ספרים

הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-59 ש״ח בלבד

פשוט לכתוב את הספר שלך

תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד

 לכתוב את עצמי

הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון

הפודקאסט ״מדברים כתיבה״

בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון

 

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

כל כך הרבה פעמים שואלים אותי איך הכרתי את רותם ואיך נהיינו זוג, והאמת היא שהתשובה מאוד פשוטה ומורכבת משתי מילים בלבד: כתבתי אותה.

ואני יודע שזה נשמע מוזר וקצת מקריפ, אבל זו האמת. את רותם כתבתי.

ולכבוד יום הולדתה ה-45 שיחול מחר הנה הסיפור המלא שכולל משאלה, מכשפה, ספר ישן, מסר מהיקום וד״ש מהמאה השלישית. ומעשה שהיה כך היה.

קרא עוד »

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

לא לכל אדם יש הזדמנות ללמוד צניעות.

ולא לכל אדם יש הזדמנות שהמורה שלו יהיה רונאלדיניו.

וכן, אם אתם תוהים, זה לגמרי היה שיעור פרטי.

ומעשה שהיה כך היה.

השנה היא 2006. שנה קודם לכן הפכתי, במהלך שאני מתקשה להסביר איך הוא קרה והיה מורכב מכל כך הרבה תתי מהלכים ממוזלים שקרו בבת אחת, לאחד מפרשני הספורט הבכירים של ידיעות אחרונות. הייתי משוחרר טרי מהצבא וכתבתי את אחד משני טורי הפרשנות של המשחק המרכזי של ליגת העל, ובואו נתנסח בעדינות שזה לא גרם לי להיות מאוד צנוע.

אפשר גם להתנסח לא בעדינות, כמובן, ולהגיד שבאותה תקופה הייתי חתיכת אסהול שהשתן עלה לו לראש.

קרא עוד »
רלף קליין, צילום: לע״מ

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

אני זקן מדי לחרא הזה

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

מי האנשים האלה?

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

איך מרימים את החלומות שלך אחרי שהם מתנפצים על הרצפה?

ב-22:30 בלילה הוא עוד ישב למרגלות שולחן המטבח והרכיב לגו. זו הייתה השקית השביעית או השמינית או השש עשרה (יש 22, אם תהיתם) ולמרות שהוא רק בן תשע, זה באמת פרויקט חייו. האבא של הילד הזה, יכול להיות שאתם מכירים אותו, דוחק בו ללכת לישון. בהתחלה בנחמדות, אחר כך בפחות נחמדות, אחר כך כמו שאבא שלו נשמע בדרך כלל ב-22:30 בלילה.

אני מסתכל עליו ורואה אותי. לא בכל מה שקשור ליכולות הלגו, כמובן, בזה יש לי אפס, אלא בגלל שאני מכיר את ההתלהבות הזאת. אני מכיר את התשוקה הזאת. גם אותי אמא שלי ניסתה לשלוח לישון כשהייתי יושב מול הדף, ובשנים מאוחרות יותר מול המחשב, ולקראת שתיים בלילה היא פשוט הייתה הולכת לישון מיואשת ואני הייתי ממשיך לתקתק במרץ. אני יודע איך זה כשזה זורם לך בגוף. מה שלא ידעתי אז ואני יודע היום הוא איך זה להיות הורה בסיטואציה הזאת, ואחרי שני מדיחים ושלוש מכונות כביסה וארוחת ערב וארבעה סיפורים לקטנה אני רק רוצה לשכב על הספה בשקט, מה גם שלמרות שהוא צועק שהוא לא עייף בכלל, אני רואה את העיניים שלו נעצמות על הלגו, אז פאקינג לך לישון כבר, שמעת?

שמעתי, אבא, שמעתי.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך