בקנייה מעל 199 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

מי האנשים האלה?

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה. 

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

רס״ן איליי לוי ז״ל (צילום: אלבום פרטי)

אני בכוונה אומר ״האוטו שלי״, כי עד עכשיו זה מרגיש לי כמו חוויה חוץ גופית. בדרך הארוכה המובילה לקרית שאול ראיתי אלפי האנשים האלה עם דגלים, ופתאום, משום מקום, כל הגוף שלי זעק רק דבר אחד: את הרצון לעמוד איתם.

הידיים שלי שברו ימינה לחנייה. הילדים שלי, שהיו איתי באוטו, נבהלו קצת. הייתי אומר שהם חשבו שאבא שלהם השתגע, אבל לדעתי הם אוחזים במחשבה הזו כבר כמה חודשים טובים. בחוץ ירד גשם זלעפות. חיפשתי מקום להניח את האוטו במפרץ המלא עד אפס מקום, ומשום מקום הגיע איש עם דגל, סימן לי לפתוח את החלון, הצביע על האוטו שלו, אמר לי ״תחסום אותי״ והלך.  

פשוט נתן לי לחסום אותו והלך.

באלוהים, מי האנשים האלה?!

הלבשתי את הילדים במעילים. כל אחד קיבל מטריה. הם נראו מבולבלים, אבל לא יכולתי להסביר כי הרגליים שלי פשוט משכו אותי לשם. 

נעמדנו רחוק מכל החבורה. אנשים סימנו לי להתקרב. מישהי נחמדה הגישה לשני הילדים שלי דגל ואמרה ״יש לנו מספיק, קח, שיהיה לילדים״. רציתי לענות לה, אבל במקום מילים יצאו לי דמעות, כי זו הייתה הפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה שהבנתי מה אני מרגיש: לבד.

כל כך לבד.

אני לא מתכוון לבד ברמה האישית. ברוך השם יש לי שני ילדים שכל רגע שאחד מהם לא צריך ממני משהו זה בונוס, וברוך השם יש לי את רותם שהיא חבילת הפרימיום והדלקס של כל מה שאדם יכול לרצות בחייו. 

אבל ברמה הלאומית, אני לבד. 

המדינה נטשה פה ב-7.10. אתם מרגישים את זה טוב כמוני. אני לא מדבר רק על היום השחור עצמו, אלא גם על הימים שבאו אחריו, שבהם המדינה עשתה מאמץ אדיר לגרום ליותר ויותר אנשים להבין עד כמה הם לבד. 

זה לא עניין של ימין או שמאל או כן ביבי או לא ביבי. הנה, רק אתמול קראתי על גדוד נח״ל שנכנס לעזה והשאיר את כל הציוד האישי שלו – טליתות, תפילין, אוזניות יקרות, טלפונים – באיזה מחסן נעול בבסיס צאלים. המחסן נפרץ. הדברים כולם נגנבו. 

צה״ל הודיע בתגובה רשמית שהוא אינו אחראי. 

צבא הגנה לישראל, שבבסיסו נשארו הדברים, שהחיילים שהדברים האלה שלהם נכנסו לפאקינג עזה בשביל לשמור על החיים של כולנו וכל מה שהוא היה צריך לעשות זה לשמור להם על האוזניות המחורבנות, התנהג כמו אחרון החניונים התל אביביים והגיב במשיכת כתפיים. 

מישהו בטוקבקים כתב ״אם על אוזניות הם לא יודעים לשמור, איך הם ישמרו עלינו״, ואני רק הרגשתי את הבור של הלבד הזה הולך ומעמיק.

ואז המכוניות הגיעו, ושרשרת דגלים אנושיים שמקום תחילתה אינו ידוע וסופה ממש בחלקת הקבר הטרייה הרכינה ראש ועמדה דום ועידו ואילה אפילו הצדיעו והסתכלתי מסביב על כל הסיטואציה האיומה והיפה הזאת, ולראשונה מאז שהנוח׳בה חצו את הגדרות כאילו הן לא שם הרגשתי סוף סוף את מה שכבר חשבתי שאבד לנצח: חלק ממשהו גדול יותר

ולא שהוא לא היה חפור היטב קודם. אני קורא כל כתבה על כל עצמאי שהמדינה נטשה אותו ונשבר לי הלב, כי גם אני עצמאי שננטש בגל הקודם של הקורונה. ביטוח לאומי הולך ומתגלה כתרמית פירמידה שאינה מבטחת שום דבר אף פעם. אני לא רוצה לפתוח דיון על התקציב, אולי חלק מכם חושבים שהוא טוב, אבל כשמדינה מחליטה להשאיר את המשרד לעניינים אסטרטגיים של גילה גמליאל – ואת גילה גמליאל באופו כללי – ולקצץ בחינוך ובבריאות ובתרבות זה גורם לי להרגיש שהמדינה הזאת היא לא שלי. 

ושאני לבד.

ואז הדגלים האלה. וההבנה הכל כך ברורה שאני לא יודע מי האנשים האלה, אבל אני כל כך רוצה להיות חלק מהם. 

עמדנו שם בשקט. בכינו כולנו יחד על חייל שלא הכרנו, רס״ן איליי לוי, רק בן 24, הבן של אילנית ורענן ובן הזוג של נרי, שעליו אפשר להגיד בודאות שהוא לא השאיר אותנו לבד. הראיתי לילדים תמונה שלו בטוויטר צוחק, ואילה אמרה שהוא נראה חייל נחמד מאוד.

ואז המכוניות הגיעו, ושרשרת דגלים אנושיים שמקום תחילתה אינו ידוע וסופה ממש בחלקת הקבר הטרייה הרכינה ראש ועמדה דום ועידו ואילה אפילו הצדיעו והסתכלתי מסביב על כל הסיטואציה האיומה והיפה הזאת, ולראשונה מאז שהנוח׳בה חצו את הגדרות כאילו הן לא שם הרגשתי סוף סוף את מה שכבר חשבתי שאבד לנצח: חלק ממשהו גדול יותר.

זו כנראה קלישאה – אבל מה אכפת לי, זה הפייסבוק שלי – אבל להיות חלק משרשרת כזאת, ולראות את הילדים שלי משתלבים בה בכזו טבעיות, מבהירה לי בפעם המי יודע כמה שאולי אין פה מדינה, אבל יש פה אנשים. 

ואני לא יודע אם היה נציג לממשלה בלוויה (חיפשתי, לא מצאתי את האינפורמציה הזאת), אבל אני כן יודע שהיו שם אלפי נציגים מישראל. 

ושלמרות שחשבתי שזה השכול שמחבר בינינו, היום אני יודע שזה הרצון לחיות. 

ולהרגיש שלמרות הכל, אנחנו איזה חלק מקולקטיב מתפקד. 

וזה שהמדינה נטשה אותנו לא אומר שאנחנו נטשנו אחד את השני. 

וברגע האמת, אנחנו, בניגוד אליהם, לא ניעלם.  

ושכל כך הרבה מדברים על זה שאי אפשר לנצח את חמאס כי חמאס הוא רעיון, ובכן, מה אני אגיד, שיהיה בהצלחה איתנו. מבט אחד על שרשרת הדגלים הבלתי נגמרת הזאת תבהיר גם לאיש הסקפטי והפסימי ביותר במדינה שאנחנו רעיון מוצלח יותר, צודק יותר, אנושי יותר וטוב יותר. 

כשהמכוניות סיימו לעבור חלק מהאנשים המשיכו לבית הקברות ואני הרגשתי שנתתי לילדים שיעור בציונות ואין צורך לתת להם גם דלקת ריאות. בדרך חזרה חיפשתי את האישה שהדגל שלה. היא שאלה אם יש לי דגל בבית. התביישתי להודות שלא. היא חייכה והתכופפה לילדים ואמרה ״תשמרו, שיהיה לכם״, והלכה.

על האוטו שלי נשען האדם שאמר לי לחסום אותו. ״סליחה״, מיהרתי אליו וחיפשתי את המפתחות. ״הכל בסדר״, הוא חייך והתרומם והניח לי יד על הכתף. ״כל הכבוד לך שבאת ככה עם הילדים״. 

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

אבל יום יבוא, ואולי אני אצליח להיות הם.

איך מתחילים לכתוב?

המדריך לתכנון ספרים

הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-59 ש״ח בלבד

פשוט לכתוב את הספר שלך

תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד

 לכתוב את עצמי

הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון

הפודקאסט ״מדברים כתיבה״

בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון

 

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

נייר דלק

אני תמיד שוכח שיש את השלב הזה בהגשמת חלומות שבו אני מרגיש מטומטם.

הוא תמיד מפתיע, השלב הזה, כי באמת, החיים קשים מספיק גם בלעדיו, אבל אתמול בשעה 1:37 הוא הגיע במלוא עוצמתו.

והוא הגיע, מכל הדברים, בגלל שלא זכרתי איפה הנחתי את הסלוטייפ.

עכשיו אתם בטח תוהים בשביל מה אני צריך סלוטייפ, ומאיזה חומרים לכל הרוחות עשויים החלומות שלי.

אז אני מניח שצריך להסביר.

כבר תשעה חודשים שאין לי באמת מושג מה אני עושה. אני יודע, יש גם כמה שרים בממשלה שיכולים להגיד את זה, אבל באמת, מאז אוקטובר אין לי ממש מושג מה אני עושה. כל מה שאני יודע הוא שאיפשהו באמצע אוקטובר החלטתי להתחיל הכל מחדש, ובגלל שברגע נהיו לי כל כך הרבה פחדים חדשים ומחשבות משונות כמו באיזה ארון מחביאים את הילדים, סט הפחדים הקודם שהחזקתי נראה לי פתאום קצת מטומטם.

והחלטתי שאם אני כבר ישן על הספה וקופץ מאזעקות מדומיינות כל היום וכל טריקת דלת מקפיצה את הדופק שלי ל-280, אז לפחות אני אנסה לבטל כמה פחדים ישנים.

ובגלל זה, בגדול, מצאתי את עצמי סוגר את כל העסקים הקודמים שלי, מעלה מן האוב קובץ תרגילי כתיבה שאני מפתח כבר כמה שנים, מתקשר למעצבת הכי טובה שאני מכיר ואומר לה ״אני צריך שתקחי ממני כסף לפני שאני אתחרט״, מדפיס, מפנה מקום במחסן, אומר לעצמי: אתה יכול לעשות את זה, עומר.

ודווקא בסלוטייפ נשברתי.

קרא עוד »

האבל השקט

אתמול מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.

שזה דבר מוזר מאוד למצוא את עצמך מתגעגע אליו, אפילו בסטנדרטים שלי.

רובכם המכריע – אוקיי, בואו נהיה כנים, כולכם חוץ ממני – לא יודעים אפילו מה זה כבל די.בי 25. אתם, אני מניח, מכירים אותו בשמו העממי יותר כ״הזהו הענק שהיה פעם עם המלא פינים שמתחבר למאחורה של המדפסת״.

אח, אין כבל פאלי יותר מדי.בי 25. אבל זה לא הנושא עכשיו.

הנושא עכשיו הוא שמצאתי את עצמי מתגעגע לדי.בי 25 כי קניתי מדפסת חכמה. עשיתי את כל ההכנות המוקדמות. וידאתי שזה מתאים למק. ראיתי לפחות עשרים ביקורות ביוטיוב. הורדתי את האפליקציה לטלפון מבעוד מועד. לא חשדתי בכלום כשהיא התעקשה להתחבר לטלוויזיה שלי וטענה שהיא מדפסת. חשבתי שזה יסתדר.

ואז הגיע השליח עם המדפסת.

הופתעתי מאוד לגלות שבכמה שנים שלא הייתה לי מדפסת אפילו את הדיו ואת הדרך שממלאים אותו הם שינו לכתב חידה שלא היה מבייש פרעונים, אבל בואו לא נתעכב על זה ונגיע לרגע המופלא שבו האפליקציה טענה שכל מה שצריך זה שלושה צעדים פשוטים כדי לחבר את המדפסת שלי לכל המכשירים כולם.

והיא נתקעה בשלב הראשון.

קרא עוד »

כבל עם ועדה

אתמול מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.

שזה דבר מוזר מאוד למצוא את עצמך מתגעגע אליו, אפילו בסטנדרטים שלי.

רובכם המכריע – אוקיי, בואו נהיה כנים, כולכם חוץ ממני – לא יודעים אפילו מה זה כבל די.בי 25. אתם, אני מניח, מכירים אותו בשמו העממי יותר כ״הזהו הענק שהיה פעם עם המלא פינים שמתחבר למאחורה של המדפסת״.

אח, אין כבל פאלי יותר מדי.בי 25. אבל זה לא הנושא עכשיו.

הנושא עכשיו הוא שמצאתי את עצמי מתגעגע לדי.בי 25 כי קניתי מדפסת חכמה. עשיתי את כל ההכנות המוקדמות. וידאתי שזה מתאים למק. ראיתי לפחות עשרים ביקורות ביוטיוב. הורדתי את האפליקציה לטלפון מבעוד מועד. לא חשדתי בכלום כשהיא התעקשה להתחבר לטלוויזיה שלי וטענה שהיא מדפסת. חשבתי שזה יסתדר.

ואז הגיע השליח עם המדפסת.

הופתעתי מאוד לגלות שבכמה שנים שלא הייתה לי מדפסת אפילו את הדיו ואת הדרך שממלאים אותו הם שינו לכתב חידה שלא היה מבייש פרעונים, אבל בואו לא נתעכב על זה ונגיע לרגע המופלא שבו האפליקציה טענה שכל מה שצריך זה שלושה צעדים פשוטים כדי לחבר את המדפסת שלי לכל המכשירים כולם.

והיא נתקעה בשלב הראשון.

קרא עוד »

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

קרא עוד »

לא קל לעיקול

"אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.

וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.

מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.

מספר מאזור חיוג 02.

הלו?

אנחנו מעקלים לך את החשבון.

והמון סימני קריאה אחר כך.

בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.

ככה, בקטנה.

אבל בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.

ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.

קרא עוד »

ככה נוח לי

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

נייר דלק

האבל השקט

כבל עם ועדה

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים