מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.
לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.
אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.
אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.
ואז 21 חיילים.
והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.
רס״ן איליי לוי ז״ל (צילום: אלבום פרטי)
אני בכוונה אומר ״האוטו שלי״, כי עד עכשיו זה מרגיש לי כמו חוויה חוץ גופית. בדרך הארוכה המובילה לקרית שאול ראיתי אלפי האנשים האלה עם דגלים, ופתאום, משום מקום, כל הגוף שלי זעק רק דבר אחד: את הרצון לעמוד איתם.
הידיים שלי שברו ימינה לחנייה. הילדים שלי, שהיו איתי באוטו, נבהלו קצת. הייתי אומר שהם חשבו שאבא שלהם השתגע, אבל לדעתי הם אוחזים במחשבה הזו כבר כמה חודשים טובים. בחוץ ירד גשם זלעפות. חיפשתי מקום להניח את האוטו במפרץ המלא עד אפס מקום, ומשום מקום הגיע איש עם דגל, סימן לי לפתוח את החלון, הצביע על האוטו שלו, אמר לי ״תחסום אותי״ והלך.
פשוט נתן לי לחסום אותו והלך.
באלוהים, מי האנשים האלה?!
הלבשתי את הילדים במעילים. כל אחד קיבל מטריה. הם נראו מבולבלים, אבל לא יכולתי להסביר כי הרגליים שלי פשוט משכו אותי לשם.
נעמדנו רחוק מכל החבורה. אנשים סימנו לי להתקרב. מישהי נחמדה הגישה לשני הילדים שלי דגל ואמרה ״יש לנו מספיק, קח, שיהיה לילדים״. רציתי לענות לה, אבל במקום מילים יצאו לי דמעות, כי זו הייתה הפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה שהבנתי מה אני מרגיש: לבד.
כל כך לבד.
אני לא מתכוון לבד ברמה האישית. ברוך השם יש לי שני ילדים שכל רגע שאחד מהם לא צריך ממני משהו זה בונוס, וברוך השם יש לי את רותם שהיא חבילת הפרימיום והדלקס של כל מה שאדם יכול לרצות בחייו.
אבל ברמה הלאומית, אני לבד.
המדינה נטשה פה ב-7.10. אתם מרגישים את זה טוב כמוני. אני לא מדבר רק על היום השחור עצמו, אלא גם על הימים שבאו אחריו, שבהם המדינה עשתה מאמץ אדיר לגרום ליותר ויותר אנשים להבין עד כמה הם לבד.
זה לא עניין של ימין או שמאל או כן ביבי או לא ביבי. הנה, רק אתמול קראתי על גדוד נח״ל שנכנס לעזה והשאיר את כל הציוד האישי שלו – טליתות, תפילין, אוזניות יקרות, טלפונים – באיזה מחסן נעול בבסיס צאלים. המחסן נפרץ. הדברים כולם נגנבו.
צה״ל הודיע בתגובה רשמית שהוא אינו אחראי.
צבא הגנה לישראל, שבבסיסו נשארו הדברים, שהחיילים שהדברים האלה שלהם נכנסו לפאקינג עזה בשביל לשמור על החיים של כולנו וכל מה שהוא היה צריך לעשות זה לשמור להם על האוזניות המחורבנות, התנהג כמו אחרון החניונים התל אביביים והגיב במשיכת כתפיים.
מישהו בטוקבקים כתב ״אם על אוזניות הם לא יודעים לשמור, איך הם ישמרו עלינו״, ואני רק הרגשתי את הבור של הלבד הזה הולך ומעמיק.
ואז המכוניות הגיעו, ושרשרת דגלים אנושיים שמקום תחילתה אינו ידוע וסופה ממש בחלקת הקבר הטרייה הרכינה ראש ועמדה דום ועידו ואילה אפילו הצדיעו והסתכלתי מסביב על כל הסיטואציה האיומה והיפה הזאת, ולראשונה מאז שהנוח׳בה חצו את הגדרות כאילו הן לא שם הרגשתי סוף סוף את מה שכבר חשבתי שאבד לנצח: חלק ממשהו גדול יותר
ולא שהוא לא היה חפור היטב קודם. אני קורא כל כתבה על כל עצמאי שהמדינה נטשה אותו ונשבר לי הלב, כי גם אני עצמאי שננטש בגל הקודם של הקורונה. ביטוח לאומי הולך ומתגלה כתרמית פירמידה שאינה מבטחת שום דבר אף פעם. אני לא רוצה לפתוח דיון על התקציב, אולי חלק מכם חושבים שהוא טוב, אבל כשמדינה מחליטה להשאיר את המשרד לעניינים אסטרטגיים של גילה גמליאל – ואת גילה גמליאל באופו כללי – ולקצץ בחינוך ובבריאות ובתרבות זה גורם לי להרגיש שהמדינה הזאת היא לא שלי.
ושאני לבד.
ואז הדגלים האלה. וההבנה הכל כך ברורה שאני לא יודע מי האנשים האלה, אבל אני כל כך רוצה להיות חלק מהם.
עמדנו שם בשקט. בכינו כולנו יחד על חייל שלא הכרנו, רס״ן איליי לוי, רק בן 24, הבן של אילנית ורענן ובן הזוג של נרי, שעליו אפשר להגיד בודאות שהוא לא השאיר אותנו לבד. הראיתי לילדים תמונה שלו בטוויטר צוחק, ואילה אמרה שהוא נראה חייל נחמד מאוד.
ואז המכוניות הגיעו, ושרשרת דגלים אנושיים שמקום תחילתה אינו ידוע וסופה ממש בחלקת הקבר הטרייה הרכינה ראש ועמדה דום ועידו ואילה אפילו הצדיעו והסתכלתי מסביב על כל הסיטואציה האיומה והיפה הזאת, ולראשונה מאז שהנוח׳בה חצו את הגדרות כאילו הן לא שם הרגשתי סוף סוף את מה שכבר חשבתי שאבד לנצח: חלק ממשהו גדול יותר.
זו כנראה קלישאה – אבל מה אכפת לי, זה הפייסבוק שלי – אבל להיות חלק משרשרת כזאת, ולראות את הילדים שלי משתלבים בה בכזו טבעיות, מבהירה לי בפעם המי יודע כמה שאולי אין פה מדינה, אבל יש פה אנשים.
ואני לא יודע אם היה נציג לממשלה בלוויה (חיפשתי, לא מצאתי את האינפורמציה הזאת), אבל אני כן יודע שהיו שם אלפי נציגים מישראל.
ושלמרות שחשבתי שזה השכול שמחבר בינינו, היום אני יודע שזה הרצון לחיות.
ולהרגיש שלמרות הכל, אנחנו איזה חלק מקולקטיב מתפקד.
וזה שהמדינה נטשה אותנו לא אומר שאנחנו נטשנו אחד את השני.
וברגע האמת, אנחנו, בניגוד אליהם, לא ניעלם.
ושכל כך הרבה מדברים על זה שאי אפשר לנצח את חמאס כי חמאס הוא רעיון, ובכן, מה אני אגיד, שיהיה בהצלחה איתנו. מבט אחד על שרשרת הדגלים הבלתי נגמרת הזאת תבהיר גם לאיש הסקפטי והפסימי ביותר במדינה שאנחנו רעיון מוצלח יותר, צודק יותר, אנושי יותר וטוב יותר.
כשהמכוניות סיימו לעבור חלק מהאנשים המשיכו לבית הקברות ואני הרגשתי שנתתי לילדים שיעור בציונות ואין צורך לתת להם גם דלקת ריאות. בדרך חזרה חיפשתי את האישה שהדגל שלה. היא שאלה אם יש לי דגל בבית. התביישתי להודות שלא. היא חייכה והתכופפה לילדים ואמרה ״תשמרו, שיהיה לכם״, והלכה.
על האוטו שלי נשען האדם שאמר לי לחסום אותו. ״סליחה״, מיהרתי אליו וחיפשתי את המפתחות. ״הכל בסדר״, הוא חייך והתרומם והניח לי יד על הכתף. ״כל הכבוד לך שבאת ככה עם הילדים״.
מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.
אבל יום יבוא, ואולי אני אצליח להיות הם.
איך מתחילים לכתוב?
הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-59 ש״ח בלבד
תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
דה וסט אין דה וורלד
1. ״אבא״, היא צמצמה את העיניים והסתכלה עלי. ״מה… מה אתה לובש?״.
2. לפני שאני אספר לכם מה אני לובש, אני רק רוצה לציין שעוד חודשיים היא תהיה בת שמונה. היא ישנה עם בובת ארנב כל לילה. ובכל זאת, איכשהו הלכתי לישון עם ילדה וקמתי עם נערה מתבגרת בת 15. ועכשיו אני אספר לכם מה אני לובש.
3. אני לובש וסט, בסדר? אני לובש וסט שקניתי ביותר מדי כסף כי לרגע חשבתי שאני יכול להיות האדם הזה שיכול ללבוש וסט.
4. לא, אתם יודעים מה? זה לא נכון. מה שקרה זה שרותם ואני היינו באיזה יריד בפרדס חנה, ושם היה דוכן של וסטים. רותם אוהבת וסטים. אני, לעומת זאת, מודע למגבלותיי.
5. לרותם יש את הנטייה המרגיזה להיות דמות מושלמת מסרט, ולכן היא דפדפה בין הקולבים, מצאה וסט מושלם במידה מושלמת, מדדה אותו והייתה סופר מרוצה. ואז המוכר הסתכל עלי ושאל אותי: ״ואתה? מה איתך?״.
6. ״אני לא״, אמרתי לו וצחקתי. ״למה לא?״, הוא שאל. ״כי אני לא מגניב מספיק בשביל ללבוש וסט״, עניתי לו את האמת, כי וסט לגברים זו המקבילה לשפם: אתה יכול שיהיה לך אחד, אבל צריך סוג מסוים של אופי ופאסון כדי שתוכל להסתובב איתו בציבור.
7. לי אין אותו.
מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
