״אני מצטער, חמוד״, אמרתי לו והבטתי היישר אל תוך עיניו המבואסות. ״אני לא יכול לעזור לך עם זה״.
הנה הוא הגיע, הרגע הזה שכל כך חששתי ממנו.
הרגע שבו הילד שלי יבין שאני אדיוט מושלם.
אוקיי, רגע, זה יצא קצת דרמטי ואכן ככה זה נשמע כשצעקתי את זה על עצמי בתוך הראש שלי, אבל זה גם לא מאוד רחוק משם, כי המסכן עוד לא בן עשר, ובאמת שחשבתי שיהיו לי קצת יותר שנות חסד לפני שהוא יגלה שאבא שלו הוא, נו, בן אדם.
כבר כשהגיע המייל מבית הספר על המבחן השנתי בחשבון הרגשתי את הסוף מגיע. את המבחן של השנה שעברה צלחתי רק בקושי, אבל כשעברתי על רשימת הנושאים של השנה וגיליתי שם שברים פשוטים ומספרים מעורבים כבר ידעתי ששום דבר לא יהיה פשוט יותר.
אנחנו נצטרך לנהל את השיחה.
השיחה שבה אני אומר לו שאבא שלו לא יודע חשבון.
והייתי נורא רוצה לכתוב כאן ״אוקיי, רגע, זה יצא קצת דרמטי״, אבל האמת היא שזה דווקא תיאור מאוד נאמן למציאות. אבא שלו באמת לא יודע חשבון.
זה לא בשבילי, הדבר הזה, אבל ככה אני לומד למבחן
אני לא באמת יודע מתי התחלתי לפגר אחרי הכיתה, אבל כן יש לי זכרון מעומעם שבכיתה ו׳ הגשתי שיר על זה שאני לא יודע לענות על כלום במבחן בהנדסה. המורה שאיתה פתחנו את השנה בדיוק התאוששה מאיזה ניתוח או משהו, ואותה החליף בחור צעיר מאוד וערכי מאוד בשם תמיר, שתמך מאוד באמנות שלי ונתן לי מאה כי השיר היה מוצלח מאוד. הוא מאוד מאוד עודד אותי לכתוב בשיעורי החשבון וגרם לי להרגיש מאוד טוב עם עצמי ואני מאוד מודה לו על זה מאוד היום, אבל יכול להיות שיש לזה קשר כלשהו לעובדה שלחטיבה עליתי כמעט בלי ידע בכלל.
והמורה, שקראו לה אבלינה ובקושי דיברה שתי מילים בעברית, לא העריכה תלמידים שכותבים שירה במקום לענות על שאלות בטריגונומטריה.
בגלל ממוצע הציונים הגבוה שלי בכיתה ו׳ (תודה, תמיר!) שובצתי בטעות לחמש יחידות, ובואו נלך על משחק מילים טפשי למדי ונגיד שזה לא היה שבר פשוט בכלל, אלא דווקא שבר די מורכב. ישבתי בכיתה כמו כולם, הסתכלתי על הלוח כמו כולם, אבל פשוט לא הבנתי מה כתוב שם.
אתם ואני מכירים כבר מספיק זמן כדי לדעת שלא הרמתי ידיים, אבל לא יהיה כאן סיפור על איזה מאבק הירואי שבסופו גיליתי את המתמטיקאי הפנימי שבי. חזרתי הביתה. פתחתי את ספר הלימוד בנחישות. לא הבנתי מה כתוב גם שם. סגרתי אותו באותה נחישות. הסוף.
הציונים הגרועים לא איחרו להגיע. נכשלתי פעם אחר פעם אחר פעם, ועם מספרים נמוכים מאוד. קיבלתי 32, 18 ופעם אחת, למרות שפתרתי את כל המבחן, קיבלתי 4 (ובמילים: ארבע) עם נקודה על כל שאלה והערה מהמורה ״יפה שניסית״.
וסמיילי.
בית הספר כולו התגייס כדי לעזור לי, והוקם צוות חירום שכלל את ההורים שלי, רכזת השכבה, יועצת בית הספר וכמובן המורה למתמטיקה, שיחדיו ניסו לפענח ולפצח את הבעיה המורכבת שהיא אני. אחרי אינספור אבחונים ושיחות, התגלתה הבעיה: מסתבר, תחזיקו חזק, שאני לא יודע מתמטיקה.
ובשלב שזה התגלה כבר לא היה לי הרבה סיכוי ללמוד, כי כל כך פחדתי ממספרים עד שגם המורים הפרטיים הטובים ביותר – והייתה לי לפחות אחת כזאת – לא הצליחו לרפא את הפחד. הם גם לא ידעו איך.
והוא מורה טוב, הבן שלי. הוא סבלני מאוד, וממש לא אכפת לו להסביר לי כמה פעמים. הוא גם לא חושב עלי דברים רעים רק בגלל שאני לא יודע. שאלתי אותו אם זה לא נראה לו מוזר או מביך שהוא צריך ללמד אותי, והוא ענה לי: ״לא, אבא, למה שזה יהיה לי מוזר? אתה לימדת אותי לספר סיפורים, אז אני מלמד אותך חשבון״
הרתיעה ממספרים התגלגלה עם השנים לחרדה כלכלית של ממש, ושיחות שהתקיימו איתי בתיכון שהבהירו לי שאין לי שום עתיד ומקום בעולם בלי להצליח במספרים יצרו אצלי דיסוננס קוגנטיבי שהולך איתי לטיפול הפסיכולוגי שלי גם 16 שנה אחרי שהוא התחיל.
עם השנים למדתי איך לחיות עם הנכות הזאת ואפילו לעקוף אותה, או לכל הפחות לא להישיר אליה מבט, עד שהילד שלי חזר מבית הספר ושאל אותי אם אני יכול לעזור לו, ובתוכי עבר שוב אותו רעד שלא ידעתי שיכול לעבור בי ועוד כל כך קיים בתוכי.
והסתכלתי על השברים הפשוטים.
והם הסתכלו עלי.
והם לא היו פשוטים בכלל.
והסתכלתי על הילד שלי.
והוא הסתכל עלי.
אני מצטער, חמוד. אני לא יכול לעזור לך.
הוא סגר את המחברת.
קם מהשולחן וכבר פנה ללכת.
האכזבה הייתה מאוד ניכרת על פניו.
״אני מצטער״, אמרתי לו. ״אני פשוט לא יודע מה עושים עם כל המספרים האלה״.
״אבא״, הוא עצר והסתובב. ״אולי אתה רוצה שאני אלמד אותך?״.
ואני בלעתי את כל הגאווה האבהית שלי, הנהנתי ואמרתי ״כן״.
וככה עידו ואני לומדים חשבון של כיתה ד׳ ביחד כבר שלושה ימים. הוא שולט בחומר, כי הוא לא רק הבן של אבא שלו, וגם כי יש לו מורה נהדר ונפלא שקוראים לו אדורם שלימד אותו לאהוב מספרים ולהנות מהם ולשחק איתם ולהזיז אותם מצד לצד מבלי לפחד שכל עתידו כאדם מבוגר יוטל על הכף ויקרוס אם הוא יטעה.
והוא מורה טוב, הבן שלי. הוא סבלני מאוד, וממש לא אכפת לו להסביר לי כמה פעמים. הוא גם לא חושב עלי דברים רעים רק בגלל שאני לא יודע. שאלתי אותו אם זה לא נראה לו מוזר או מביך שהוא צריך ללמד אותי, והוא ענה לי: ״לא, אבא, למה שזה יהיה לי מוזר? אתה לימדת אותי לספר סיפורים, אז אני מלמד אותך חשבון״.
ואולי אלה באמת יחסי הגומלין הנכונים בין אבא לבן, למרות שאצלנו הם התחילו קצת מוקדם.
בשבוע הבא יש לו מבחן. הוא יעבור אותו כמו גדול. הוא אפילו אמר שללמד אותי עוזר לו לזכור טוב יותר, וכנגד כל חוקי הטבע, אולי בכל זאת העובדה שאבא שלו אדיוט מושלם הופכת אותו לקצת חכם יותר.
ולמרות שהוא מורה נהדר, גם השבוע אני לא בטוח שאני יודע כמה שווים חמישה רבעים פחות שני רבעים.
אבל השבוע לגמרי למדתי איך לוקחים ילד שבור ומחברים אותו מחדש למבוגר שלם.
איך מתחילים לכתוב?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה
הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-79 ש״ח בלבד
תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
