החודש יהיה החודש הקלנדרי האחרון שבו אני אהיה בחור צעיר בשנות השלושים לחיי.
בחודש הבא, אם ירצה השם, אני מחליף קידומת, ואני אהיה קשיש בשנות הארבעים לחיי.
לכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שבגילי המופלג סוף סוף מותר לי להשתמש בו – שדווקא החודש הייתה לי התגלות של ממש.
ולכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שאני יכול להשתמש בו שוב בגלל שבגילי המופלג אני לא זוכר מה הביטוי שהשמשתי בו לפני חצי דקה – ואף סימבולי שזה קרה לי דווקא בהתעסקות עם קרן הפנסיה שלי.
ואם קראתם את ההקדמה הזאת ואמרתם לעצמכם ״יאללה, בוא נראה מה קרה עם קרן הפנסיה שלו״ אני אכריז בגאון שנהיה בינינו כזה אמון מטורף שאני יכול לספר לכם סוף סוף על הדברים שבאמת מעניינים אותי, כי אם הייתם מכירים את האני האמיתי הייתם יודעים שאין דבר שאני יותר אוהב ומתרגש ממנו מאשר סיפורים על ביורקרטיה קטנה, קטנונית, מרגיזה ומכעיסה.
רותם היא אישה ברת מזל, אני יודע.
בקיצור, השבוע דיברתי עם בית ההשקעות שמנהל את קרן הפנסיה שלי. ומכאן אני נשבע שהסיפור הזה רק משתפר.
ניסיתי לעשות סלפי חינני, אבל אני עייף מדי
אני לא רוצה לנקוב בשמו של בית ההשקעות הזה כי הכסף שלי אצלו ואני מרגיש שזה יתרון די גדול שיש לו עלי, אז אני רק ארמוז שמדובר בשם שמתחרז עם מטמולר – פחם והפרזנטור שלהם הוא חתיך הורס ששמו מתחרז עם שרון דביבינסקי ושמדי פעם – בעיקר רגע לפני שיש גול בטלוויזיה – הוא שואל ״אבל איפה הפנסיה שלכם, אתם יודעים?״.
ואני רוצה שתדעו שאם התשובה היא ״לא״ זה בסדר גמור, כי אני יכול להבטיח לכם שגם אם הפקדתם את הכסף ממש אצלם, גם מטמולר – פחם לא יודעים איפה הפנסיה שלכם.
כבר עשרה חודשים, פחות או יותר, שמטמולר – פחם ואני מנסים להבין איפה הכסף שהופקד לחשבון הפנסיה שלי.
כן, הם רואים את ההפקדות.
כן, הם רואים שזה ממני.
ולא, הם לא יודעים למה זה לא מופיע אצלי בחשבון.
ההסבר שאני מקבל מדי שיחה איתם הוא שלפני עשרה חודשים, בקירוב, שינו במטמולר – פחם את הנהלים ועכשיו האסמכתא שאני מעביר להם כבר שמונה שנים ברציפות על הפקדה בנקאית כבר לא טובה להם יותר, וצריך אסמכתא חדשה.
והבעיה היחידה עם האסמכתא הזו היא שעוד לא המציאו אותה.
לא עזרו צילומי מסך, אישור רשמי מהבנק, אישור לא רשמי מהבנק, שיחת ועידה עם הבנקאית, אישור של הבנק בכתב ובעל פה שההעברות אכן נעשו, שיחת זום משולשת עם שיתוף מסך של הבנק מחדר העסקאות שלו. כלום. כל אישור ואישור שהבאתי נדחה בבוז, וכל נציג או נציגה שדיברתי איתו ענה לי ״אני ממש מבין אותך, מר ברק, אם רק היה משהו שיכולתי לעשות״.
עד כאן נשמע ממש כמו סיפור רגיל לחלוטין שצריך היה להסתיים בצינור לילה או בכלבוטק או באיפה שאתם הצעירים תופסים את הנוכלים שלכם עכשיו.
אבל אז הגיע טוויסט מאוד לא צפוי.
הדר, כמובן, לא הייתה מודעת לכל ההתרחשויות האלה, בגלל שהיא הייתה עסוקה בלהסביר לי שהיא צריכה טופס שעשוי מנייר חד קרן שמנפיק בנקאי שיושב בפונדק ראש החזיר והדלפק שלו פתוח בימי חמישי בין השעות שתיים ארבעים וחמש לרבע לשלוש, כשנפלטה לי אנחה שלהערכתי הסתתרה שם קרוב ל39 שנים ושבעה חודשים, ואחריה משפט שבחיים לא חשבתי שיצא לי בשיחה עם בית השקעות: ״הדר״, אמרתי לה, ״התעייפתי״
לפנייתי ה-238 חזרה נציגה בשם הדר.
היא לא נשמעה צעירה, אבל גם לא מבוגרת. בערך בגילי.
סיפרתי לה שוב את הסיפור כולו. היא הסבירה לי שוב שיש להם צורך באסמכתא שלאף גוף בנקאי בישראל אין את היכולת להנפיק.
בשלב הזה, לפי כל פרוטוקול אירוע אפשרי, הייתי אמור לצרוח עליה. להוציא עליה את כל העצבים של השנה האחרונה ואולי של החיים בכלל ןלאיים עליה שאם היא לא תפקיד את הכסף שלי בחשבון אני עובר למתחרים ולוקח את כל הקרובים שלי איתי.
אבל השיחה הזו התנהלה ביום שני בשש בערב.
הילדים שלי היו בגינת השעשועים אחרי שעשינו קניות בסופר ביחד. שתי דקות לפני כן עוד אספתי קלמנטינות שהתפזרו אחרי שהכדור של הבן שלי פספס את השער בקילומטר וחצי אבל פגע בול בשקית עם הפירות. הקטנה שלי רצתה את השוקולד היחיד שהשארנו בסופר, וכמובן שאם אתם הורים אתם יודעים שזה בדיוק השוקולד שהיא סירבה לקחת מהסופר כשהיינו לידו לפני שתי דקות.
אין לי כוח לעבור למתחרים.
וכבר חצי שנה אני מנסה לשכנע את ההורים שלי לראות ״הדב״ בדיסני פלוס והם מהססים כי יש להם השגות לגבי הטעם הטלוויזיוני שלי, ככה שאני לא מאוד בטוח ביכולות שלי לשכנע אותם להחליף את קרן הפנסיה שלהם מעכשיו לעכשיו.
הדר, כמובן, לא הייתה מודעת לכל ההתרחשויות האלה, בגלל שהיא הייתה עסוקה בלהסביר לי שהיא צריכה טופס שעשוי מנייר חד קרן שמנפיק בנקאי שיושב בפונדק ראש החזיר והדלפק שלו פתוח בימי חמישי בין השעות שתיים ארבעים וחמש לרבע לשלוש, כשנפלטה לי אנחה שלהערכתי הסתתרה שם קרוב ל39 שנים ושבעה חודשים, ואחריה משפט שבחיים לא חשבתי שיצא לי בשיחה עם בית השקעות: ״הדר״, אמרתי לה, ״התעייפתי״.
ושקט השתרר בצד השני.
והשקט הזה נמשך איזה זמן.
לא מעט זמן, האמת.
ואז, מכל התשובות בעולם, היא ענתה לי: ״פייר? אני מה זה מבינה אותך״.
ולרגע קסום אחד פתאום לא היינו הדר נציגת השירות ועומר שגנבו לו את הפנסיה.
היינו סתם שני אנשים עייפים שבארץ שלהם יש מלחמה כבר אלוהים יודע כמה זמן וגם החיים לפני זה, חייבים להודות, לא היו איזה תענוג גדול, ורק רוצים ללכת הביתה ולשים ראש.
״אתה יודע מה?״, היא אמרה לי. ״תן לי לבדוק משהו, בסדר?״.
וניתקה.
שבע דקות אחר כך היא התקשרה להגיד לי שהכל הסתדר.
״מה?״, שאלתי אותה המום, ״איך זה קרה?״.
״עזוב״, היא ענתה לי, ״זה הסבר מעייף״.
ושנינו צחקנו.
היא שאלה אם הילדים שברקע הם שלי.
אמרתי שכן.
היא שאלה אם יש עוד משהו שהיא יכולה לעשות בשבילי.
אמרתי שלא.
ונפרדנו.
וזהו.
שתי דקות אחר כך הגיע סמס שאישר שהפקדות של שנה שלמה שנעלמו הופיעו לי בחשבון, והכל רק בגלל מילה אחת.
ואולי זו המילה היחידה שמותר ואפשר וכדאי ורצוי וצריך להגיד בימים האלה.
וממרום גילי אני חושב – כלומר, אני כל כך זקן שאני כבר לא צריך לחשוב כי אני פשוט יודע – שאם נגיד אחד לשני קצת יותר ״התעייפתי״ וקצת פחות נעמיד פנים כאילו הכל כרגיל והכל בסדר והמשחקים השטותיים של פעם יכולים להמשיך, המדינה הזו תהייה מקום נסבל יותר לחיות בה בזמן הזה, וגם בזמן שאחריו.
אז זהו. התעייפתי.
ואם יהיה לכם כוח לנסות את מילת הקסם הזו בבית, יש מצב שהיא תפתיע אתכם הרבה יותר ממה שאתם חושבים.
כמו כן, חוכמולוגים שיכתבו בתגובות ״התעייפתי באמצע הקטע״ יצטרכו לקרוא בשבוע הבא את חווויותי מישיבת ועד הבית הקרובה בנושא ״איטום וחיפוי צד צפוני בניין 3״. ראו הוזהרתם. אין מספיק עייפות בעולם בשביל זה.
איך מתחילים לכתוב?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה
הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-59 ש״ח בלבד
תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
דה וסט אין דה וורלד
1. ״אבא״, היא צמצמה את העיניים והסתכלה עלי. ״מה… מה אתה לובש?״.
2. לפני שאני אספר לכם מה אני לובש, אני רק רוצה לציין שעוד חודשיים היא תהיה בת שמונה. היא ישנה עם בובת ארנב כל לילה. ובכל זאת, איכשהו הלכתי לישון עם ילדה וקמתי עם נערה מתבגרת בת 15. ועכשיו אני אספר לכם מה אני לובש.
3. אני לובש וסט, בסדר? אני לובש וסט שקניתי ביותר מדי כסף כי לרגע חשבתי שאני יכול להיות האדם הזה שיכול ללבוש וסט.
4. לא, אתם יודעים מה? זה לא נכון. מה שקרה זה שרותם ואני היינו באיזה יריד בפרדס חנה, ושם היה דוכן של וסטים. רותם אוהבת וסטים. אני, לעומת זאת, מודע למגבלותיי.
5. לרותם יש את הנטייה המרגיזה להיות דמות מושלמת מסרט, ולכן היא דפדפה בין הקולבים, מצאה וסט מושלם במידה מושלמת, מדדה אותו והייתה סופר מרוצה. ואז המוכר הסתכל עלי ושאל אותי: ״ואתה? מה איתך?״.
6. ״אני לא״, אמרתי לו וצחקתי. ״למה לא?״, הוא שאל. ״כי אני לא מגניב מספיק בשביל ללבוש וסט״, עניתי לו את האמת, כי וסט לגברים זו המקבילה לשפם: אתה יכול שיהיה לך אחד, אבל צריך סוג מסוים של אופי ופאסון כדי שתוכל להסתובב איתו בציבור.
7. לי אין אותו.
מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
