לפנייתי ה-238 חזרה נציגה בשם הדר.
היא לא נשמעה צעירה, אבל גם לא מבוגרת. בערך בגילי.
סיפרתי לה שוב את הסיפור כולו. היא הסבירה לי שוב שיש להם צורך באסמכתא שלאף גוף בנקאי בישראל אין את היכולת להנפיק.
בשלב הזה, לפי כל פרוטוקול אירוע אפשרי, הייתי אמור לצרוח עליה. להוציא עליה את כל העצבים של השנה האחרונה ואולי של החיים בכלל ןלאיים עליה שאם היא לא תפקיד את הכסף שלי בחשבון אני עובר למתחרים ולוקח את כל הקרובים שלי איתי.
אבל השיחה הזו התנהלה ביום שני בשש בערב.
הילדים שלי היו בגינת השעשועים אחרי שעשינו קניות בסופר ביחד. שתי דקות לפני כן עוד אספתי קלמנטינות שהתפזרו אחרי שהכדור של הבן שלי פספס את השער בקילומטר וחצי אבל פגע בול בשקית עם הפירות. הקטנה שלי רצתה את השוקולד היחיד שהשארנו בסופר, וכמובן שאם אתם הורים אתם יודעים שזה בדיוק השוקולד שהיא סירבה לקחת מהסופר כשהיינו לידו לפני שתי דקות.
אין לי כוח לעבור למתחרים.
וכבר חצי שנה אני מנסה לשכנע את ההורים שלי לראות ״הדב״ בדיסני פלוס והם מהססים כי יש להם השגות לגבי הטעם הטלוויזיוני שלי, ככה שאני לא מאוד בטוח ביכולות שלי לשכנע אותם להחליף את קרן הפנסיה שלהם מעכשיו לעכשיו.
הדר, כמובן, לא הייתה מודעת לכל ההתרחשויות האלה, בגלל שהיא הייתה עסוקה בלהסביר לי שהיא צריכה טופס שעשוי מנייר חד קרן שמנפיק בנקאי שיושב בפונדק ראש החזיר והדלפק שלו פתוח בימי חמישי בין השעות שתיים ארבעים וחמש לרבע לשלוש, כשנפלטה לי אנחה שלהערכתי הסתתרה שם קרוב ל39 שנים ושבעה חודשים, ואחריה משפט שבחיים לא חשבתי שיצא לי בשיחה עם בית השקעות: ״הדר״, אמרתי לה, ״התעייפתי״.
ושקט השתרר בצד השני.
והשקט הזה נמשך איזה זמן.
לא מעט זמן, האמת.
ואז, מכל התשובות בעולם, היא ענתה לי: ״פייר? אני מה זה מבינה אותך״.
ולרגע קסום אחד פתאום לא היינו הדר נציגת השירות ועומר שגנבו לו את הפנסיה.
היינו סתם שני אנשים עייפים שבארץ שלהם יש מלחמה כבר אלוהים יודע כמה זמן וגם החיים לפני זה, חייבים להודות, לא היו איזה תענוג גדול, ורק רוצים ללכת הביתה ולשים ראש.
״אתה יודע מה?״, היא אמרה לי. ״תן לי לבדוק משהו, בסדר?״.
וניתקה.
שבע דקות אחר כך היא התקשרה להגיד לי שהכל הסתדר.
״מה?״, שאלתי אותה המום, ״איך זה קרה?״.
״עזוב״, היא ענתה לי, ״זה הסבר מעייף״.
ושנינו צחקנו.
היא שאלה אם הילדים שברקע הם שלי.
אמרתי שכן.
היא שאלה אם יש עוד משהו שהיא יכולה לעשות בשבילי.
אמרתי שלא.
ונפרדנו.
וזהו.
שתי דקות אחר כך הגיע סמס שאישר שהפקדות של שנה שלמה שנעלמו הופיעו לי בחשבון, והכל רק בגלל מילה אחת.
ואולי זו המילה היחידה שמותר ואפשר וכדאי ורצוי וצריך להגיד בימים האלה.
וממרום גילי אני חושב – כלומר, אני כל כך זקן שאני כבר לא צריך לחשוב כי אני פשוט יודע – שאם נגיד אחד לשני קצת יותר ״התעייפתי״ וקצת פחות נעמיד פנים כאילו הכל כרגיל והכל בסדר והמשחקים השטותיים של פעם יכולים להמשיך, המדינה הזו תהייה מקום נסבל יותר לחיות בה בזמן הזה, וגם בזמן שאחריו.
אז זהו. התעייפתי.
ואם יהיה לכם כוח לנסות את מילת הקסם הזו בבית, יש מצב שהיא תפתיע אתכם הרבה יותר ממה שאתם חושבים.
כמו כן, חוכמולוגים שיכתבו בתגובות ״התעייפתי באמצע הקטע״ יצטרכו לקרוא בשבוע הבא את חווויותי מישיבת ועד הבית הקרובה בנושא ״איטום וחיפוי צד צפוני בניין 3״. ראו הוזהרתם. אין מספיק עייפות בעולם בשביל זה.
