השנה שבה הבנתי מה זה להיות יוצר: סיכום שנה קצת אחר ל-2020

זו היתה שנה מטורפת. 

והסיבה שאני קורא ל-2020 ״מטורפת״ היא רק בגלל שהעברית מעולם לא טרחה להמציא מילה הולמת יותר לשנה הביזארית הזאת. 

אם לא עקבתם אחרי מה שקרה לי השנה כתבתי על זה כאן וכאן וגם כאן, ואם עקבתם אז אתם כבר יודעים: המשרד שלי נסגר, הסרט שלי שוכב במחסנים ומחכה שיפתחו את בתי הקולנוע, סדרת הטלוויזיה שלי הוקפאה ומחכה שיאפשרו התקהלות גדולה יותר מכמות האוהדים שמגיעים למשחק בית של הפועל רעננה, צילומי הסרט החדש שלי נכנסו לפריזר בדיוק מאותה הסיבה ובאופן מדהים ומפתיע ממש, כל זה לא עשה לי חשק אדיר לכתוב את הספר החדש שלי, מה שגרם לדחייה שלו לראש השנה 2021.

אני חושב שזה יהיה די מדויק לומר שלא ככה ציפיתי ש-2020 תיראה. 

ובכל זאת, למרות שזו הייתה צריכה להיות השנה הטובה והעמוסה בקריירה שלי, דווקא השנה המשונה הזאת שבה כלום לא קרה והכל קרה בה היא השנה שבה הפכתי ליוצר. 

כי רגע לפני שהיא נוטשת לטובת – אני מקווה, כבר אין לדעת – שנה טובה יותר, אני יכול להגיד את מה שלא ממש יכולתי להגיד בשום שנה בשלוש השנים האחרונות: אני יוצר טוב יותר ממה שהייתי בתחילת השנה הזאת. 

וזה משפט שבחודש מרץ לא היה שום סיכוי בעולם שחשבתי שאגיד בסוף השנה הזאת.

למרות שזו הייתה שנה כמעט בלתי אפשרית ליצור בה, הנה דרך קצת אחרת להסתכל עליה, עלי, על המקצוע שלי ועל יצירה באופן כללי, בתקווה שאולי גם אתם תקבלו איזו פרפסקטיבה קצת אחרת על השנה הזו. 

1.  הצלחתי להמציא את עצמי מחדש

בסוף חודש מרץ תפס אותי אדם שאני מאוד מאוד מעריך ואמר לי: ״אל תשכח שיש לך משפחה לפרנס. גם ללכת להיות שליח בוולט זה בסדר. צריך להביא כסף הביתה״. 

המשפט הזה חורר לי את הלב.

למעשה, הוא מחורר לי אותו עד עכשיו.

הימים היו הימים שבהם התקשורת עוד התעניינה במשבר בעולם התרבות, וסיפרה על מפיקים, שחקנים, יוצרים וכותבים שהלכו לסדר מדפים בסופר, עברו למכור בבסטת ירקות או המירו את הבמה באופניים. 

וכמעט כל מי שהכיר אותי הציע לי את אותו המסלול בדיוק. 

זה תמיד מדהים אותי כמה מעט קרדיט נותנים בעולם הגדול ליוצרים. איש לא היה מעז להציע למדען או לרואה חשבון ללכת לעבוד בשליחויות (לא שיש משהו רע בשליחויות, חלילה, הכוונה היא להחלפת מקצוע פתאומית), אבל לכותבים אין את הפריבילגיה הזאת. גם ככה העבודה שלי נתפסת בעיני רבים כאיזו חופשה אחת גדולה ומתמשכת וכבלון שעתיד היה להתפוצץ בכל רגע, לכן זה לא ממש מפתיע שקיבלתי את עצות האחיתופל האלה ברגע שהכל קרס.

 אבל בניגוד לבדרך כלל, כשהכל מסביבי קרס ברגע חשבתי לעצמי שאולי הם צודקים. לא היו לי שום כוחות נפשיים להתנגד לאמירות האלה.

ולכן אני גאה במיוחד במה שקרה השנה.

חלומות שהזנחתי שנים, פרוייקטים שקברתי במגירה מאז גיל 25, דברים שהנחתי ברשימת ה״יום אחד״ שלי והשארתי אותם להעלות אבק נשלפו באחת מארכיון הרעיונות שלי. צללתי עמוק אל תוך המחברות שלי, אל תוך הרעיונות שלי, אל תוך הנשמה שלי, אל תוך השאלה מה אף פעם לא עשיתי כי הוא הפחיד אותי עד מוות.  

ועשיתי את כל אלה השנה. 

ככה כתבתי את המדריך לכתיבת ספרים שתמיד חלמתי לכתוב, הקמתי את הסדנה לתכנון ספרים שפנטזתי עליה שנים, הרמתי אתר, הקמתי את הבלוג הזה, פתחתי ניוזלטר וגם גנזתי את הספר שידעתי שהוא לא מספיק טוב וכתבתי את הספר שבאמת רציתי לכתוב. 

וכן, גם אתם יודעים וגם אני יודע שקיבלתם ממני כמה דברים מוזרים ולא ברורים השנה. סרטונים נטולי מסר ואמירה, מיילים שלא ממש ברור היה מה המטרה שלהם, הכרזה פומפוזית על מוצרים שמעולם לא ראו אור, סדרות שהתחלתי והפסקתי אחרי חודשיים.

זו הייתה שנה קשה ליצור בה, לחשוב בה ולנסות להבין מי אני בכלל. לא הכל תפס, לא הכל היה ברמות האנרגיה הרגילות שלי, לא הכל היה בפוקוס. 

אבל מעולם לא הייתי גאה בעצמי כמו שהייתי בשנה הזאת.

בסוף חודש מרץ תפס אותי אדם שאני מאוד מאוד מעריך ואמר לי: ״אל תשכח שיש לך משפחה לפרנס. גם ללכת להיות שליח בוולט זה בסדר. צריך להביא כסף הביתה״. המשפט הזה חורר לי את הלב. למעשה הוא מחורר לי אותו עד עכשיו

2. הפכתי להיות קשוח יותר

בשום דרך, לא משנה כמה תמתחו את גבולות המילה, אי אפשר לכנות אותי ״קשוח״.

אני נפגע בקלות, מסתובב בלי עור בכלל, לא יכול להתמודד עם המחשבה שמישהו, איפשהו, כועס עלי וכל ביקורת מוציאה לי את הרוח מהמפרשים ומנפצת לי את הנשמה. 

אבל אחרי השנה הזאת, ולראשונה בחיי, אני מרשה לעצמי להגיד על עצמי שאני בד-אס. לגמרי.

כמות הכשלונות שהייתה לי השנה הייתה אסטרונומית. ככה זה כשמנסים המון דברים חדשים, וכשצריך ללמוד איך ללכת מחדש. 

ונפלתי כמעט בכל צעד. 

ארגנתי הרצאות שבהן לא נרכש אפילו כרטיס אחד. כתבתי פוסט שהיה אמור להפוך עולמות והגיע ל-17 איש. איבדתי את הידיים ואת הרגליים בניסיון ללמוד שש מערכות חדשות שונות. כל התכונות החלשות שלי, כל השרירים העסקיים המנוונים שלי, נאלצו פתאום להתחיל ולפעול. 

וזה כל כך כאב.

והדבר היחיד שאני יכול להגיד בסוף השנה הזאת הוא שלא הרמתי ידיים. ועבורי, לפחות, זה חתיכת הישג.

הפסקתי לפחד מוורדפרס. ומצמד המילים ״תזרים מזומנים״ ו״שיווק דיגיטלי״. רכשתי מערכת אשראי ולמדתי לתפעל אותה לגמרי לבד. התחלתי לנהל תקציב אמיתי. הפסקתי להיעלב ממישהו שהסיר עוקב או ביקש הסרה מרשימת הניוזלטרים, וליהנות מהאלפים שבוחרים להישאר. סיימתי לפחד לבקש עזרה ועם המחשבה שאני יכול וצריך לעשות הכל, ושכרתי את העובדים הטובים והנכונים ביותר שהיו לי בחיים. למדתי שאם משהו לא הלך ואני עדיין מאמין בו, הדרך היחידה לגרום לו לעבוד היא לנסות אותו שוב ושוב ושוב.

עד שאני אמצא את הדרך שבה זה יעבוד.

השנה הייתה השנה שבה הפסקתי לשחק בלהיות יוצר, והתחלתי להבין מה זה אומר באמת, על כל הצדדים העסקיים, המנטליים והכלכליים שבדבר.

השנה הפכתי להיות יוצר באמת.

3. גיליתי את מקור ההשראה האולטימטיבי

בתחילת הסגר השני התחיל מחזור המתקדמים שלי בסדנה לתכנון ספרים, והאמת? הכנתי את עצמי לגל ביטולים. למי יש כוח, חשבתי לעצמי, לכתוב ספר כשהכל מסביב שוב נסגר וקורס.

והתשובה שהפתיעה אותי יותר מכל אחד אחר הייתה: לכולם.

לא היה ביטול אחד. או הברזה אחת. הקורס הזה סיים את דרכו עם 100% הגשה, שזו סטטיסטיקה מטורפת גם כשהכל בחוץ אוטופי ורגוע לחלוטין. 

אבל הם הגישו תרגילים. כל שבוע. בלי תירוצים. בלי דחיות. ובכל שבוע מחדש, כשראיתי את תיבת המייל המלאה באנשים שמצליחים לפנות זמן ולכתוב את הספר שלהם, אמרתי לעצמי: אם הם יכולים, אז גם אני. 

השנה התלמידים שלי התגלו כמקור ההשראה האולטימטיבי. כל טקסט שהגיע הוכיח שאנשים עדיין רוצים לכתוב, שאנשים עדיין רוצים לקרוא, שאנשים עדיין רוצים ליצור, ובניגוד לכל כתבות ה״הכל אבוד״ שהתפרסמו חדשות לבקרים הצלחתי, בעזרת אנשים מוכשרים מאין כמוהם, לנפח בועה שבה כולם כותבים במרץ, עובדים במרץ וספרים חדשים הם הדבר היחיד שמשנה.

השנה הזאת גרמה לי להבין מה באמת חשוב, איפה אני באמת רוצה להיות ומה אני באמת רוצה לעשות עם החיים שלי. 

והשנה הזאת התלמידים שלי התגלו כמקור ההשראה האולטימטיבי. ובחיי שלא הייתי יכול לבקש משהו טוב יותר מזה.

ארגנתי הרצאות שבהן לא נרכש אפילו כרטיס אחד. כתבתי פוסט שהיה אמור להפוך עולמות והגיע ל-17 איש. איבדתי את הידיים ואת הרגליים בניסיון ללמוד שש מערכות חדשות שונות. כל התכונות החלשות שלי, כל השרירים העסקיים המנוונים שלי, נאלצו פתאום להתחיל ולפעול.  וזה כל כך כאב.

4. למדתי להסתכל אחרת על תוכן  

אולי בגלל שגדלתי בלי הרשת, אולי בגלל שבעולם העיתונות שבו התבגרתי אינטרנט תמיד נחשבה כמילה חצי מגונה שמיועד לחובבנים בלבד, כל עיסוק שהיה קשור, ולו בעקיפין, לעולם הדוט קום הביך אותי.  

אבל לא השנה.

השנה מצאתי דרכים אחרות לעשות תוכן. תפסתי מצלמה, תפסתי מיקרופון, תפסתי מקלדת, תפסתי אומץ וכמי שההפקה האחרונה שהוא עמד בראשה מנתה 560 עובדים אני לא יכול לתאר לכם כמה מפתיע היה הגילוי שאני יכול להפיק תוכן לגמרי לבד. 

אני לא מדבר רק על פוסטים לפייסבוק או תמונות לאינסטגרם. אני מדבר על פרסומות. מודעות. סרטונים. הרצאות. סדנאות. ספרים. דפי נחיתה. כל רעיון שעלה לי בראש השנה הפך למציאות. וזו הייתה – ועודנה – חוויה מטורפת. לא פחות. 

השנה גיליתי את פיינל קאט פאו ואת לומה פיוז׳ן ואת לייטרום ופוטושופ וקאנווה וקלנדלי וגו טו וובינר ועולם שלם שלא היה לי מושג שקיים נפתח בפני. ואני חושב שאף פעם לא הייתי כל כך מרותק ונדהם ומסוקרן ומפוחד ונרגש בו זמנית.

כולנו נעשה וניצור תוכן אחרת בשנים הקרובות. כולנו נצטרך ללמוד להפוך למכונה משומנת של איש אחד. ואני לעולם אזכור את 2020 כשנה שבה הפסקתי לפחד מזה, והתחלתי להתרגש ממש מהאופציה הזאת, וממה שהיא טומנת בחובה.

5.  פיתחתי את היכולת להגיד תודה

אני קוטר לא נורמלי. תמיד הייתי. שימו אותי בסיישל במזג אוויר מושלם עם האלכוהול הטעים ביותר והמנה הטעימה ביותר של השף הטוב ביותר בעולם כולו, ותוך שבע שניות או פחות אני כבר אגיד לכם – ובעיקר לעצמי – מה לא בסדר פה וכמה הכל מחורבן. 

ודווקא השנה למדתי להוקיר תודה.

למען הסר ספק, זה לא קרה ביום אחד. זה גם לא איזה שינוי מוחלט שבו אני לובש לבן וכותב חמישה דברים שאני מודה עליהם כל יום. זה שיא של כמה שנים שבהן קראתי בכל רגע פנוי ספרים על חשיבה חיובית כי, אה, קצת נמאס לי להקשיב לעצמי מקטר.

ודווקא השנה, כשברוך השם היה מלוא הטנא על מה לקטר, משהו השתנה. 

השנה למדתי להגיד לעצמי ״כן, זה יכול לעבוד״.

השנה למדתי להתאכזב אחרי שמשהו לא עובד, ולא לפני. 

ואז להגיד לעצמי ״בסדר, זה יעבוד בפעם הבאה״.

השנה הקהל שלי הוכיח את עצמו יותר מאי פעם. אם נכנסתם לקרוא פוסט שלי בבלוג, הגבתם, עשיתם לייק, נרשמתם לניוזלטר, באתם להרצאה חינמית או בתשלום, אין לכם מושג מה המשמעות של זה הייתה עבורי השנה. 

לא ציפיתי שהשנה הזאת תיראה ככה. ואני לא עד כדי כך מתקדם בתהליך שלי שאני אגיד עליה תודה. אבל לא הכל היה שחור בה, והיו בה גם לא מעט דברים טובים. ובחיים לא הייתי מאמין שאני אכתוב את המשפט הזה בסיומה. 

תודה שקראתם אותי ב-2020, ושנה טובה יותר לכולנו. 

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

כל כך הרבה פעמים שואלים אותי איך הכרתי את רותם ואיך נהיינו זוג, והאמת היא שהתשובה מאוד פשוטה ומורכבת משתי מילים בלבד: כתבתי אותה.

ואני יודע שזה נשמע מוזר וקצת מקריפ, אבל זו האמת. את רותם כתבתי.

ולכבוד יום הולדתה ה-45 שיחול מחר הנה הסיפור המלא שכולל משאלה, מכשפה, ספר ישן, מסר מהיקום וד״ש מהמאה השלישית. ומעשה שהיה כך היה.

קרא עוד »

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

לא לכל אדם יש הזדמנות ללמוד צניעות.

ולא לכל אדם יש הזדמנות שהמורה שלו יהיה רונאלדיניו.

וכן, אם אתם תוהים, זה לגמרי היה שיעור פרטי.

ומעשה שהיה כך היה.

השנה היא 2006. שנה קודם לכן הפכתי, במהלך שאני מתקשה להסביר איך הוא קרה והיה מורכב מכל כך הרבה תתי מהלכים ממוזלים שקרו בבת אחת, לאחד מפרשני הספורט הבכירים של ידיעות אחרונות. הייתי משוחרר טרי מהצבא וכתבתי את אחד משני טורי הפרשנות של המשחק המרכזי של ליגת העל, ובואו נתנסח בעדינות שזה לא גרם לי להיות מאוד צנוע.

אפשר גם להתנסח לא בעדינות, כמובן, ולהגיד שבאותה תקופה הייתי חתיכת אסהול שהשתן עלה לו לראש.

קרא עוד »
רלף קליין, צילום: לע״מ

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

אני זקן מדי לחרא הזה

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

מי האנשים האלה?

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

איך מרימים את החלומות שלך אחרי שהם מתנפצים על הרצפה?

ב-22:30 בלילה הוא עוד ישב למרגלות שולחן המטבח והרכיב לגו. זו הייתה השקית השביעית או השמינית או השש עשרה (יש 22, אם תהיתם) ולמרות שהוא רק בן תשע, זה באמת פרויקט חייו. האבא של הילד הזה, יכול להיות שאתם מכירים אותו, דוחק בו ללכת לישון. בהתחלה בנחמדות, אחר כך בפחות נחמדות, אחר כך כמו שאבא שלו נשמע בדרך כלל ב-22:30 בלילה.

אני מסתכל עליו ורואה אותי. לא בכל מה שקשור ליכולות הלגו, כמובן, בזה יש לי אפס, אלא בגלל שאני מכיר את ההתלהבות הזאת. אני מכיר את התשוקה הזאת. גם אותי אמא שלי ניסתה לשלוח לישון כשהייתי יושב מול הדף, ובשנים מאוחרות יותר מול המחשב, ולקראת שתיים בלילה היא פשוט הייתה הולכת לישון מיואשת ואני הייתי ממשיך לתקתק במרץ. אני יודע איך זה כשזה זורם לך בגוף. מה שלא ידעתי אז ואני יודע היום הוא איך זה להיות הורה בסיטואציה הזאת, ואחרי שני מדיחים ושלוש מכונות כביסה וארוחת ערב וארבעה סיפורים לקטנה אני רק רוצה לשכב על הספה בשקט, מה גם שלמרות שהוא צועק שהוא לא עייף בכלל, אני רואה את העיניים שלו נעצמות על הלגו, אז פאקינג לך לישון כבר, שמעת?

שמעתי, אבא, שמעתי.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך