השנה שבה הבנתי מה זה להיות יוצר: סיכום שנה קצת אחר ל-2020

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

זו היתה שנה מטורפת. 

והסיבה שאני קורא ל-2020 ״מטורפת״ היא רק בגלל שהעברית מעולם לא טרחה להמציא מילה הולמת יותר לשנה הביזארית הזאת. 

אם לא עקבתם אחרי מה שקרה לי השנה כתבתי על זה כאן וכאן וגם כאן, ואם עקבתם אז אתם כבר יודעים: המשרד שלי נסגר, הסרט שלי שוכב במחסנים ומחכה שיפתחו את בתי הקולנוע, סדרת הטלוויזיה שלי הוקפאה ומחכה שיאפשרו התקהלות גדולה יותר מכמות האוהדים שמגיעים למשחק בית של הפועל רעננה, צילומי הסרט החדש שלי נכנסו לפריזר בדיוק מאותה הסיבה ובאופן מדהים ומפתיע ממש, כל זה לא עשה לי חשק אדיר לכתוב את הספר החדש שלי, מה שגרם לדחייה שלו לראש השנה 2021.

אני חושב שזה יהיה די מדויק לומר שלא ככה ציפיתי ש-2020 תיראה. 

ובכל זאת, למרות שזו הייתה צריכה להיות השנה הטובה והעמוסה בקריירה שלי, דווקא השנה המשונה הזאת שבה כלום לא קרה והכל קרה בה היא השנה שבה הפכתי ליוצר. 

כי רגע לפני שהיא נוטשת לטובת – אני מקווה, כבר אין לדעת – שנה טובה יותר, אני יכול להגיד את מה שלא ממש יכולתי להגיד בשום שנה בשלוש השנים האחרונות: אני יוצר טוב יותר ממה שהייתי בתחילת השנה הזאת. 

וזה משפט שבחודש מרץ לא היה שום סיכוי בעולם שחשבתי שאגיד בסוף השנה הזאת.

למרות שזו הייתה שנה כמעט בלתי אפשרית ליצור בה, הנה דרך קצת אחרת להסתכל עליה, עלי, על המקצוע שלי ועל יצירה באופן כללי, בתקווה שאולי גם אתם תקבלו איזו פרפסקטיבה קצת אחרת על השנה הזו. 

1.  הצלחתי להמציא את עצמי מחדש

בסוף חודש מרץ תפס אותי אדם שאני מאוד מאוד מעריך ואמר לי: ״אל תשכח שיש לך משפחה לפרנס. גם ללכת להיות שליח בוולט זה בסדר. צריך להביא כסף הביתה״. 

המשפט הזה חורר לי את הלב.

למעשה, הוא מחורר לי אותו עד עכשיו.

הימים היו הימים שבהם התקשורת עוד התעניינה במשבר בעולם התרבות, וסיפרה על מפיקים, שחקנים, יוצרים וכותבים שהלכו לסדר מדפים בסופר, עברו למכור בבסטת ירקות או המירו את הבמה באופניים. 

וכמעט כל מי שהכיר אותי הציע לי את אותו המסלול בדיוק. 

זה תמיד מדהים אותי כמה מעט קרדיט נותנים בעולם הגדול ליוצרים. איש לא היה מעז להציע למדען או לרואה חשבון ללכת לעבוד בשליחויות (לא שיש משהו רע בשליחויות, חלילה, הכוונה היא להחלפת מקצוע פתאומית), אבל לכותבים אין את הפריבילגיה הזאת. גם ככה העבודה שלי נתפסת בעיני רבים כאיזו חופשה אחת גדולה ומתמשכת וכבלון שעתיד היה להתפוצץ בכל רגע, לכן זה לא ממש מפתיע שקיבלתי את עצות האחיתופל האלה ברגע שהכל קרס.

 אבל בניגוד לבדרך כלל, כשהכל מסביבי קרס ברגע חשבתי לעצמי שאולי הם צודקים. לא היו לי שום כוחות נפשיים להתנגד לאמירות האלה.

ולכן אני גאה במיוחד במה שקרה השנה.

חלומות שהזנחתי שנים, פרוייקטים שקברתי במגירה מאז גיל 25, דברים שהנחתי ברשימת ה״יום אחד״ שלי והשארתי אותם להעלות אבק נשלפו באחת מארכיון הרעיונות שלי. צללתי עמוק אל תוך המחברות שלי, אל תוך הרעיונות שלי, אל תוך הנשמה שלי, אל תוך השאלה מה אף פעם לא עשיתי כי הוא הפחיד אותי עד מוות.  

ועשיתי את כל אלה השנה. 

ככה כתבתי את המדריך לכתיבת ספרים שתמיד חלמתי לכתוב, הקמתי את הסדנה לתכנון ספרים שפנטזתי עליה שנים, הרמתי אתר, הקמתי את הבלוג הזה, פתחתי ניוזלטר וגם גנזתי את הספר שידעתי שהוא לא מספיק טוב וכתבתי את הספר שבאמת רציתי לכתוב. 

וכן, גם אתם יודעים וגם אני יודע שקיבלתם ממני כמה דברים מוזרים ולא ברורים השנה. סרטונים נטולי מסר ואמירה, מיילים שלא ממש ברור היה מה המטרה שלהם, הכרזה פומפוזית על מוצרים שמעולם לא ראו אור, סדרות שהתחלתי והפסקתי אחרי חודשיים.

זו הייתה שנה קשה ליצור בה, לחשוב בה ולנסות להבין מי אני בכלל. לא הכל תפס, לא הכל היה ברמות האנרגיה הרגילות שלי, לא הכל היה בפוקוס. 

אבל מעולם לא הייתי גאה בעצמי כמו שהייתי בשנה הזאת.

בסוף חודש מרץ תפס אותי אדם שאני מאוד מאוד מעריך ואמר לי: ״אל תשכח שיש לך משפחה לפרנס. גם ללכת להיות שליח בוולט זה בסדר. צריך להביא כסף הביתה״. המשפט הזה חורר לי את הלב. למעשה הוא מחורר לי אותו עד עכשיו

2. הפכתי להיות קשוח יותר

בשום דרך, לא משנה כמה תמתחו את גבולות המילה, אי אפשר לכנות אותי ״קשוח״.

אני נפגע בקלות, מסתובב בלי עור בכלל, לא יכול להתמודד עם המחשבה שמישהו, איפשהו, כועס עלי וכל ביקורת מוציאה לי את הרוח מהמפרשים ומנפצת לי את הנשמה. 

אבל אחרי השנה הזאת, ולראשונה בחיי, אני מרשה לעצמי להגיד על עצמי שאני בד-אס. לגמרי.

כמות הכשלונות שהייתה לי השנה הייתה אסטרונומית. ככה זה כשמנסים המון דברים חדשים, וכשצריך ללמוד איך ללכת מחדש. 

ונפלתי כמעט בכל צעד. 

ארגנתי הרצאות שבהן לא נרכש אפילו כרטיס אחד. כתבתי פוסט שהיה אמור להפוך עולמות והגיע ל-17 איש. איבדתי את הידיים ואת הרגליים בניסיון ללמוד שש מערכות חדשות שונות. כל התכונות החלשות שלי, כל השרירים העסקיים המנוונים שלי, נאלצו פתאום להתחיל ולפעול. 

וזה כל כך כאב.

והדבר היחיד שאני יכול להגיד בסוף השנה הזאת הוא שלא הרמתי ידיים. ועבורי, לפחות, זה חתיכת הישג.

הפסקתי לפחד מוורדפרס. ומצמד המילים ״תזרים מזומנים״ ו״שיווק דיגיטלי״. רכשתי מערכת אשראי ולמדתי לתפעל אותה לגמרי לבד. התחלתי לנהל תקציב אמיתי. הפסקתי להיעלב ממישהו שהסיר עוקב או ביקש הסרה מרשימת הניוזלטרים, וליהנות מהאלפים שבוחרים להישאר. סיימתי לפחד לבקש עזרה ועם המחשבה שאני יכול וצריך לעשות הכל, ושכרתי את העובדים הטובים והנכונים ביותר שהיו לי בחיים. למדתי שאם משהו לא הלך ואני עדיין מאמין בו, הדרך היחידה לגרום לו לעבוד היא לנסות אותו שוב ושוב ושוב.

עד שאני אמצא את הדרך שבה זה יעבוד.

השנה הייתה השנה שבה הפסקתי לשחק בלהיות יוצר, והתחלתי להבין מה זה אומר באמת, על כל הצדדים העסקיים, המנטליים והכלכליים שבדבר.

השנה הפכתי להיות יוצר באמת.

3. גיליתי את מקור ההשראה האולטימטיבי

בתחילת הסגר השני התחיל מחזור המתקדמים שלי בסדנה לתכנון ספרים, והאמת? הכנתי את עצמי לגל ביטולים. למי יש כוח, חשבתי לעצמי, לכתוב ספר כשהכל מסביב שוב נסגר וקורס.

והתשובה שהפתיעה אותי יותר מכל אחד אחר הייתה: לכולם.

לא היה ביטול אחד. או הברזה אחת. הקורס הזה סיים את דרכו עם 100% הגשה, שזו סטטיסטיקה מטורפת גם כשהכל בחוץ אוטופי ורגוע לחלוטין. 

אבל הם הגישו תרגילים. כל שבוע. בלי תירוצים. בלי דחיות. ובכל שבוע מחדש, כשראיתי את תיבת המייל המלאה באנשים שמצליחים לפנות זמן ולכתוב את הספר שלהם, אמרתי לעצמי: אם הם יכולים, אז גם אני. 

השנה התלמידים שלי התגלו כמקור ההשראה האולטימטיבי. כל טקסט שהגיע הוכיח שאנשים עדיין רוצים לכתוב, שאנשים עדיין רוצים לקרוא, שאנשים עדיין רוצים ליצור, ובניגוד לכל כתבות ה״הכל אבוד״ שהתפרסמו חדשות לבקרים הצלחתי, בעזרת אנשים מוכשרים מאין כמוהם, לנפח בועה שבה כולם כותבים במרץ, עובדים במרץ וספרים חדשים הם הדבר היחיד שמשנה.

השנה הזאת גרמה לי להבין מה באמת חשוב, איפה אני באמת רוצה להיות ומה אני באמת רוצה לעשות עם החיים שלי. 

והשנה הזאת התלמידים שלי התגלו כמקור ההשראה האולטימטיבי. ובחיי שלא הייתי יכול לבקש משהו טוב יותר מזה.

ארגנתי הרצאות שבהן לא נרכש אפילו כרטיס אחד. כתבתי פוסט שהיה אמור להפוך עולמות והגיע ל-17 איש. איבדתי את הידיים ואת הרגליים בניסיון ללמוד שש מערכות חדשות שונות. כל התכונות החלשות שלי, כל השרירים העסקיים המנוונים שלי, נאלצו פתאום להתחיל ולפעול.  וזה כל כך כאב.

4. למדתי להסתכל אחרת על תוכן  

אולי בגלל שגדלתי בלי הרשת, אולי בגלל שבעולם העיתונות שבו התבגרתי אינטרנט תמיד נחשבה כמילה חצי מגונה שמיועד לחובבנים בלבד, כל עיסוק שהיה קשור, ולו בעקיפין, לעולם הדוט קום הביך אותי.  

אבל לא השנה.

השנה מצאתי דרכים אחרות לעשות תוכן. תפסתי מצלמה, תפסתי מיקרופון, תפסתי מקלדת, תפסתי אומץ וכמי שההפקה האחרונה שהוא עמד בראשה מנתה 560 עובדים אני לא יכול לתאר לכם כמה מפתיע היה הגילוי שאני יכול להפיק תוכן לגמרי לבד. 

אני לא מדבר רק על פוסטים לפייסבוק או תמונות לאינסטגרם. אני מדבר על פרסומות. מודעות. סרטונים. הרצאות. סדנאות. ספרים. דפי נחיתה. כל רעיון שעלה לי בראש השנה הפך למציאות. וזו הייתה – ועודנה – חוויה מטורפת. לא פחות. 

השנה גיליתי את פיינל קאט פאו ואת לומה פיוז׳ן ואת לייטרום ופוטושופ וקאנווה וקלנדלי וגו טו וובינר ועולם שלם שלא היה לי מושג שקיים נפתח בפני. ואני חושב שאף פעם לא הייתי כל כך מרותק ונדהם ומסוקרן ומפוחד ונרגש בו זמנית.

כולנו נעשה וניצור תוכן אחרת בשנים הקרובות. כולנו נצטרך ללמוד להפוך למכונה משומנת של איש אחד. ואני לעולם אזכור את 2020 כשנה שבה הפסקתי לפחד מזה, והתחלתי להתרגש ממש מהאופציה הזאת, וממה שהיא טומנת בחובה.

5.  פיתחתי את היכולת להגיד תודה

אני קוטר לא נורמלי. תמיד הייתי. שימו אותי בסיישל במזג אוויר מושלם עם האלכוהול הטעים ביותר והמנה הטעימה ביותר של השף הטוב ביותר בעולם כולו, ותוך שבע שניות או פחות אני כבר אגיד לכם – ובעיקר לעצמי – מה לא בסדר פה וכמה הכל מחורבן. 

ודווקא השנה למדתי להוקיר תודה.

למען הסר ספק, זה לא קרה ביום אחד. זה גם לא איזה שינוי מוחלט שבו אני לובש לבן וכותב חמישה דברים שאני מודה עליהם כל יום. זה שיא של כמה שנים שבהן קראתי בכל רגע פנוי ספרים על חשיבה חיובית כי, אה, קצת נמאס לי להקשיב לעצמי מקטר.

ודווקא השנה, כשברוך השם היה מלוא הטנא על מה לקטר, משהו השתנה. 

השנה למדתי להגיד לעצמי ״כן, זה יכול לעבוד״.

השנה למדתי להתאכזב אחרי שמשהו לא עובד, ולא לפני. 

ואז להגיד לעצמי ״בסדר, זה יעבוד בפעם הבאה״.

השנה הקהל שלי הוכיח את עצמו יותר מאי פעם. אם נכנסתם לקרוא פוסט שלי בבלוג, הגבתם, עשיתם לייק, נרשמתם לניוזלטר, באתם להרצאה חינמית או בתשלום, אין לכם מושג מה המשמעות של זה הייתה עבורי השנה. 

לא ציפיתי שהשנה הזאת תיראה ככה. ואני לא עד כדי כך מתקדם בתהליך שלי שאני אגיד עליה תודה. אבל לא הכל היה שחור בה, והיו בה גם לא מעט דברים טובים. ובחיים לא הייתי מאמין שאני אכתוב את המשפט הזה בסיומה. 

תודה שקראתם אותי ב-2020, ושנה טובה יותר לכולנו. 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

איך יוצאים ממשבר כתיבה? (בלי אף מילה אחת על כתיבה)

אני במשבר כתיבה.
כלומר, רגע, שנייה, בואו לא נהיה דרמטיים: המשפט הזה נכון לגבי כמעט בכל יום בעשור וחצי האחרונים. כל יום אני מכין לעצמי כוס קפה, מתיישב מול המחשב, פותח את מעבד התמלילים (אני האדם היחיד שעדיין קורא לזה ככה, נכון?), מניח את האצבעות על המקלדת ברכות ופשוט מזמין את הרעיונות לצוף ממני היישר אל הדף הלבן והחלק.
ולרוע המזל, הרעיונות אף פעם לא מקבלים את ההזמנה שלי.

קרא עוד »

מה גורי אלפי לימד אותי על כתיבה (ועל החיים, ועל צניעות ועל קולנוע)

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »

מכתב פתוח למטומטם שרוצה לכתוב ספר

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »

שבע החלטות לשנה החדשה – מהדורת תשפ״ב

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »

בואו נדבר על דכאון

אני לא סגור במאה אחוז על הרגע המדויק, אבל נדמה לי שנשברתי כשהגיעה הבקשה להצהרת הון ממס הכנסה לפני שבוע.
ולמרות שזכותו הטבעית של כל אדם להישבר כשנוחתת אצלו בקשה להצהרת הון, האמת היא שלמכתב ממס הכנסה אין הרבה קשר לטקסט הזה.
גם לפני שהמכתב הזה, על 870 עמודיו, כולם בעברית שאיש שאינו עובד במס הכנסה לא יבין מילה אחת ממנה, נחת בתיבת הדואר שלי, היה לי שבוע מחורבן.
אוקיי, בסדר, היה לי חודש מחורבן.
טוב, בסדר, עליתם עלי, הייתה לי שנה איומה.
ובכל זאת, אפילו בסטנדרטים המאוד לא גבוהים שלי, השבוע הזה היה אחר.
כמו כל שבוע, היו לי משימות. אנשים חיכו להן בצד השני. רובם אנשים שעובדים אצלי ונשכרו כדי לבצע משימות שאני לא טרחתי להגדיר להם. רק הבטחתי שתיכף אני שולח טקסטים והוראות מדוייקות, ואז לא רק שלא שלחתי, גם לא טרחתי לענות להם לטלפון. או לעשרות הוואטסאפים שהם שלחו לי בניסיון לברר אם אני עוד חי.
זה לא שלא רציתי. זה פשוט שלא הייתה שום דרך הגיונית להסביר שכבר שלושה ימים אני פשוט יושב ובוהה במחשב.
לא, לא, בפייסבוק או בוואינט. במחשב. במסך הזה שמבקש את הסיסמה שלך כדי להתחיל לעבוד, ואפילו אותו אני לא מצליח לעבור. המחשבה על להקליד שמונה תווים – אם כי אחד מהם מצריך אותי לדדות כל הדרך לקאפס לוק, אז לא קל כמו שזה נשמע – פשוט הרגישה גדולה עלי.

קרא עוד »

שבע שאלות מצוינות על שנה איומה אחת

לא הרבה דברים שווים יצאו מהקורונה הזאת – אוקיי, בואו נתקן: שום דבר טוב לא יצא מהקורונה הזאת – אבל אם צריך לבחור משהו אחד, זה יהיה הפרוייקט המהמם הזה של הניו יורק טיימס, שבחר 75 אמנים מכל הסוגים, המינים, הצבעים והז׳אנרים, ושאל אותם שבע שאלות זהות על השנה הקשה שעברה עליהם.
ולמרות שאני מודה שקצת הופתעתי שהני״ט לא יצרו איתי קשר ובחרו לשלוח את השאלות הזהות שלהם לזבי חוטם כמו ארון סורקין, טיג נוטארו, קרן ראסל, פיבי ברידג׳ס, טייארי ג׳ונס וענקים אחרים החלטתי לבלוע את הגאווה ולענות על השאלות הנהדרות האלה בעצמי.
מעבר לעובדה שאני חושב שכל אחד – בטח אם הכל אחד הזה הוא יוצר באיזשהו תחום, אבל לאו דווקא – צריך לפנות לעצמו שעה ולענות, יש משהו כל כך מנחם בעובדה שזו הייתה שנה מחורבנת לכולם. ולא משנה איך קוראים לכם ואיפה אתם גרים, ככל הנראה האנרגיות היצירתיות שלכם היו ברצפה.
וזה בסדר.
אפילו בסדר גמור.
ואם האמנים הגדולים האלה מודים שהם נתקלו בקשיים ופקפקו ביכולותיהם, נראה לי שנחיה עם זה שזה קרה גם לנו. ואם תפקידה ההיסטורי של אמנות היה, מאז ומתמיד, לנסות ולגרום לכולנו להרגיש שאנחנו לא לבד, זה חתיכת תענוג צרוף לראות איך עשרות אמנים (ועיתון אחד) התאחדו והתאגדו בשבילנו.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
דברו איתי

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים