מה הקורונה לימדה אותי על כתיבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הטוויסט הסיפורי השחוק ביותר תמיד מתחיל ביום בהיר אחד.

וביום בהיר אחד, חייו התמוטטו. 

ובכן, יש לי משהו אחד להגיד לכם על חיים מתמוטטים: זה לא קורה ביום בהיר.

זה גם לא קורה ביום.

למעשה, זה קורה בקצת יותר משעתיים.

ב-15.3 הייתה סערה בחוץ. אני זוכר את זה כי נאלצתי לנגב טיפות של מים מהמחשב שהצליחו לחדור דרך התיק האלק חסין לגשם שלי. רצו שמועות על קורונה בעולם. כבר היה דיבור שזה הגיע לישראל ותיכף יהיה סגר אצלנו. המחשבה המיידית שלי הייתה שצריך להספיק כמה שיותר עבודה היום, כי עושה רושם שהימים (כן, עוד הייתי אופטימי אז) הקרובים לא יהיו רגילים במיוחד.

ב-12:33 הייתי בן אדם שסדרת טלוויזיה שלו עתידה להצטלם בעוד כארבעה חודשים, הספר החדש שלו – שעליו מבוססת הסדרה – צריך לצאת באותו תאריך ממש, סרט חדש פרי עטו ושמבוסס על ספרו הראשון אמור לצאת לאקרנים כחודש לפני שכל הטוב הזה קורה ויומן ההרצאות שלו היה סגור לשבעה חודשים קדימה.

ב-12:34 הגיע הטלפון הראשון.

ב-14:37 הפכתי לבן אדם שסדרת הטלוויזיה שלו מוקפאת עד להודעה חדשה כי אי אפשר לצלם, הספר שלו מוקפא פשוט כי לא יהיו חנויות ספרים והסרט שלו מוקפא כי עושה רושם שסוגרים את בתי הקולנוע. 

אה, ושכל ההרצאות שלו בוטלו. 

זה לא קורה ביום בהיר, מסתבר. זה קורה ב-127 דקות בדיוק באמצע סופה.

זה לקח לי חצי שעה נוספת להבין שבעצם אין לי מה לעשות במשרד. 

שבעצם אני מובטל.

שבעצם היו כאן 87 טלפונים (אוקיי, אני מגזים, היו רק שבעים וקצת) שכל אחד מהם התקשר להגיד את אותו הדבר בדרך שונה: העסק שלי נסגר. 

וקריירת הכתיבה שלי נגמרה.

במשך שלושה חודשים וחצי – מתחשק לי לכתוב ״במשך שמונה שנים״, כי ככה זה הרגיש – ישבתי בבית ובהיתי בילדים ובמחשב לסירוגין. אני נורא רוצה לספר איך קמתי עם אנרגיות מחודשות, המצאתי את עצמי מחדש ועוד כל מיני שקרים שכיף נורא לספר, אבל שום דבר מזה לא יהיה נכון.

כן, עשיתי דברים. כן, תפקדתי. לא, לא נכנסתי למיטה. אבל בכל מה שקשור אלי, ליצירתיות שלי, לאדם שאני, הייתה רק דרך אחת לתאר אותי: האורות דלקו – ולא היה אף אחד בבית.

לא היה לי שמץ של מושג מי אני ומה אני, זו האמת. צבעתי בגואש עם הילדים וחשבתי על טוויסטים טובים יותר לפרקים שכתבתי ואז הוצאתי את הטלפון כדי לשרבט על פתק וירטואלי ורגע אחר כך אמרתי לעצמי ״מה הטעם? אני כבר לא כותב יותר״.

מדי פעם בכמה שעות הייתה קופצת לי התראה. ״ישיבת הפקה״, ״הרצאה בספרית ראש פינה״, ״יום אודישנים – ירושלים״. בהיתי בהתראות האלה כאילו ראיתי חיזר. של מי היומן הזה, ואיך הוא קשור לבן אדם ששיא היום שלו כרגע הוא לפצח מה הוא מכין לארוחת צהריים לשני הילדים שלו?

כל מה שעבדתי עליו במשך 15 שנה נמחק ב-127 דקות. ואם אתם מסוג האנשים שזה עושה להם חשק ויכולים להגיד לעצמם ״אוקיי! זמן להמציא את עצמי מחדש!״ אז באמת ומכל הלב, כל הכבוד לכם.

אני לא הבן אדם הזה.

וכשנגמר הסגר הראשון חיכיתי לטלפונים שיגידו שהכל חוזר. שהחיים שנעצרו ממשיכים במלוא הכוח. 

ולא הגיע אפילו טלפון אחד כזה. 

עד עכשיו, דרך אגב.

באופן אבסורדי הקורונה לא גרמה לי להמציא את עצמי מחדש, אלא להשלים סיבוב של 360 מעלות ולחזור להיות האיש שפעם הייתי.

עולם התרבות נכנס להקפאה עמוקה. ובזמן שאני כותב את השורות האלה אני באמת לא יודע להגיד אם הוא אי פעם יתעורר. 

בסוף יוני, כשכל המשק חזר לתפקד, הבנתי שהצלצול הגואל לא יגיע. 

והקורונה הארורה לא לימדה אותי שום דבר, אבל היא כן הזכירה לי משהו ששכחתי. ובאופן אבסורדי הקורונה לא גרמה לי להמציא את עצמי מחדש, אלא להשלים סיבוב של 360 מעלות ולחזור להיות האיש שפעם הייתי.

האיש שלא צריך אישור מאף אחד כדי לכתוב.

כשהתחלתי לעבוד בכתיבה – עיתונות, טלוויזיה, מה שזה לא יהיה – ביליתי את רוב הזמן שלי בלחכות ליד הטלפון. יום העבודה שלי נראה ככה: הצעתי רעיון בישיבת נושאים בעיתון, ואז הייתי ממתין בין שלוש שעות לשבועיים עד שהעורך יואיל בטובו להתחבט עם עצמו אם הרעיון מתאים לו. עשיתי פיץ׳ לסדרת טלוויזיה, וחיכיתי בין חודשיים לחצי שנה כדי שמישהו יגיד אם יש לי או אין לי עבודה. 

ואחרי כמה שנים זו נראתה כמו הדרך הטבעית של הדברים: יש מי שמחליט אם הרעיונות שלי שווים או לא, ואם אני כותב מספיק ראוי או לא וכל מה שנותר לי לעשות הוא לחכות לטלפון שיאשר שאני כותב.

ולחכות.

ולחכות.

ולחכ… אתם מבינים לאן זה הולך, כן?

הפעם היחידה שבה לא ביקשתי רשות הייתה גם הפעם ששינתה את חיי. זאת אומרת, כן ביקשתי רשות (לעזאזל, ביקשתי רשות מכל מי שאפשר), אבל כולם סירבו בתוקף. הרעיון על קומדיה רומנטית שבמרכזה גבר שמנמן לא הסעירה את הדמיון של אף איש תוכן שהכרתי. 

וזה היה הרגע ששאלתי את עצמי עד כמה אני מאמין ברעיון הזה. וכשגיליתי – והייתי מאוד מופתע מזה! – שהתשובה היא ״150%״, התפטרתי מהעבודה שלי בידיעות אחרונות, לקחתי את כל החסכונות שלי והלכתי לכתוב את הספר בארקפה רעננה.

שזה דבר שאני לא ממליץ לאף אחד לעשות, דרך אגב. אל תנסו את זה בבית. 

או בארקפה רעננה.

וכשסיימתי את הספר שאלתי ארבע הוצאות אם הן רוצות את זה.

שימו לב להבדל הקטן, כי הוא כל ההבדל: לא ״האם זה טוב?״.

לא ״האם זה נשמע לכן כמו רעיון מעניין?״.

אלא להגיד בקול ברור: יש לי כאן מוצר. אני מאמין בו מאוד. אתן רוצות את המוצר השלם הזה, או לא?

ובאופן שהפתיע בעיקר אותי, שלוש מתוך ארבע ההוצאות אמרו כן.

ובחרתי בהוצאה שחלמתי להוציא בה מאז שהייתי ילד.

ושוב, ההבדל הקטן אך המשמעותי: אני בחרתי. לא נבחרתי, ואף אחד לא עשה לי טובה. האמנתי ברעיון שלי עוד הרבה לפני שמישהו אחר האמין בו, ישבתי לכתוב אותו עוד לפני שמישהו הרשה לי, והתגמול היה שהיה לי טקסט שלם ומלא.

והעולם, תנו לי לספר לכם, בהחלט מעריך אנשים עם טקסט שלם ומלא.

עברו שלוש שנים מאז ״לחוץ חתונה״, ובלי לשים לב חזרתי לסורי. חברות הפקה אמנם רצו לשמוע ממני וזמן ההמתנה, כמו גם כמות התשובות השליליות, התקצר משמעותית, אבל בלי לשים לב חזרתי למקום של האיש שמציע רעיונות ומחכה לשמוע מה חושבים על זה אנשים אחרים. 

וזה ששוב יושב ליד הטלפון ומחכה.

זה שהטלפון יכול להגיד לו אם הוא כותב או לא כותב. 

וככה שוב שכחתי, והקורונה הייתה חתיכת סטירה בהקשר הזה, שלכותב יש רק תפקיד אחד: לכתוב.

כל הזמן לכתוב.

וזה מסר שאני מרגיש שאני מוכרח להעביר בכל יום ורגע נתון, כי בכל פעם שניגש אלי תלמיד או תלמידה או סופר מתחיל או סופר מתקדם או תסריטאי ושואל אותי ״תגיד, אתה חושב שהרעיון שלי / הספר שלי / הסרט שלי טוב מספיק?״, התשובה הנכונה היחידה היא ״זה לא משנה מה אני חושב״.

זה לא משנה מה אני חושב על הרעיון שלך.

זה לא משנה מה חברת הטלוויזיה חושבת על הרעיון שלך.

זה לא משנה מה הוצאת הספרים חושבת על הרעיון שלך.

יש רק אדם אחד שמשנה. 

ואני חושב שכולנו כבר מבינים מי זה, נכון?

״קל לך להגיד״, אני שומע אתכם אומרים עכשיו, והאמת היא שההיפך הוא הנכון: הרבה יותר קשה לי מכם. אין לי עוד מקורות הכנסה חוץ מאשר הכתיבה שלי. היא לא התחביב שלי. היא מה שאני משלם בעזרתו את המשכנתא ומאכיל איתו את הילדים שלי. כשמקפיאים לי סדרת טלוויזיה זה אומר שמשכורת של שנתיים – שאותה, אגב, משלמים רק אחרי שהסדרה גמורה – ירדה לטמיון. 

ובכל זאת, שכחתי שאף אחד לא יכול להגיד לי אם לכתוב.

אחרי ארבעה חודשים הסתערתי על המחשב. 

כתבתי את התסריט שלי מחדש. 

כתבתי את הסרט שלי מחדש.

כתבתי את הספר שלי מחדש. למעשה אני עדיין כותב אותו. 

כתבתי אותם בלי לשלוח ולקבל חוות דעת. בלי לדעת מה יהיה איתם. בלי לחכות שמישהו יגיד לי אם מותר לי או אסור לי לכתוב.

אחרי שלוש שנים, חזרתי להיות כותב.

הייתי נורא רוצה לכתוב כאן שלכל הדברים היה סוף טוב, אבל החיים הם דבר קצת יותר מורכב מזה. הספר טוב. אני באמת מאמין בו. הוא לא ״לחוץ חתונה״ בשום דרך, ועדיין, הוא הספר שרציתי לכתוב. הוא יצא מתישהו בשנה הקרובה, אלוהים יודע מתי, ואלוהים יודע אם מישהו יקנה אותו. אני מקווה שכן.

הסדרה טובה. אני באמת מאמין בה. ערוץ הטלוויזיה שרכש אותה פשט את הרגל בזמן הקורונה, ואני באמת לא בטוח שהוא ילבש אותה בחזרה. אם מישהו אחר ירצה לקנות אותה, הוא כבר לא יקנה רעיון. הסדרה כתובה במלואה, ואני יוצא מכלל הנחה מאוד אפשרית שהיא תככב רק על הדסקטופ שלי.

אני באמת לא יודע מה יעלה בגורל הסרט. אני באמת מפחד שלא יהיו בתי קולנוע יותר. רק הזמן יגיד אם זו עוד חרדה מוגזמת, או שאולי הפעם הסיוט הזה דווקא יתממש.

ככה או ככה, כל אלה דברים שלא תלויים בי. 

וככותב, יש לי רק תפקיד אחד: לכתוב.

כל הזמן לכתוב.

התפקיד של כותב הוא לכתוב.

ואם אתם מסתובבים עם רעיון לספר או סרט או סדרה ולא כותבים אותם אלא רק מחכים שמישהו יגיד לכם שהם שווים משהו, שאתם שווים משהו, שזה רעיון מספיק טוב, אז אתם לא כותבים. 

ואולי כדאי שבמקום לחכות לזמן יותר טוב (שלא יגיע, כשתעבור הקורונה יגיע משהו אחר) או שמישהו יגיד שהרעיון שלכם טוב (שזה אולי יגיע, אבל מי יודע בעוד כמה זמן) פשוט תעשו את הדבר היחיד שכותב יכול לעשות: לשים את הטלפון בצד.

להסתער על הפרוייקט שלכם.

להגיע עד הסוף.

וכשהטלפון יגיע – והאמינו לי, הוא יגיע רק כשהדבר שלכם יהיה גמור, היקום הוא חתיכת מניאק בקטע הזה – תוכלו לחייך ולהרגיש איך הסיפוק מתפשט לכם בכל הגוף כשתגידו את המשפט: יש לי כאן מוצר. אני מאמין בו מאוד. אתה רוצה את המוצר השלם הזה, או לא? 

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

מה הקורונה לימדה אותי על כתיבה

הטוויסט הסיפורי השחוק ביותר תמיד מתחיל ביום בהיר אחד.
וביום בהיר אחד, חייו התמוטטו.
ובכן, יש לי משהו אחד להגיד לכם על חיים מתמוטטים: זה לא קורה ביום בהיר.
זה גם לא קורה ביום.
למעשה, זה קורה בקצת יותר משעתיים.
ב-15.3 הייתה סערה בחוץ. אני זוכר את זה כי נאלצתי לנגב טיפות של מים מהמחשב שהצליחו לחדור
דרך התיק האלק חסין לגשם שלי. רצו שמועות על קורונה בעולם. כבר היה דיבור שזה הגיע לישראל ותיכף
יהיה סגר אצלנו. המחשבה המיידית שלי הייתה שצריך להספיק כמה שיותר עבודה היום, כי עושה רושם
שהימים (כן, עוד הייתי אופטימי אז) הקרובים לא יהיו רגילים במיוחד.
ב-12:33 הייתי בן אדם שסדרת טלוויזיה שלו עתידה להצטלם בעוד כארבעה חודשים, הספר החדש
שלו – שעליו מבוססת הסדרה – צריך לצאת באותו תאריך ממש, סרט חדש פרי עטו ושמבוסס על ספרו הראשון
אמור לצאת לאקרנים כחודש לפני שכל הטוב הזה קורה ויומן ההרצאות שלו היה סגור לשבעה חודשים קדימה.
ב-12:34 הגיע הטלפון הראשון.
ב-14:37 הפכתי לבן אדם שסדרת הטלוויזיה שלו מוקפאת עד להודעה חדשה כי אי אפשר לצלם, הספר שלו
מוקפא פשוט כי לא יהיו חנויות ספרים והסרט שלו מוקפא כי עושה רושם שסוגרים את בתי הקולנוע.
אה, ושכל ההרצאות שלו בוטלו.
זה לא קורה ביום בהיר, מסתבר. זה קורה ב-127 דקות בדיוק באמצע סופה.
זה לקח לי חצי שעה נוספת להבין שבעצם אין לי מה לעשות במשרד.
שבעצם אני מובטל.
שבעצם היו כאן 87 טלפונים (אוקיי, אני מגזים, היו רק שבעים וקצת) שכל אחד מהם
התקשר להגיד את אותו הדבר בדרך שונה: העסק שלי נסגר.
וקריירת הכתיבה שלי נגמרה.

קרא עוד »

איך זה מרגיש לפשל מול 850,000 איש?

״בוקר טוב לעומר ברק״, פתח רזי ברקאי בטון מאוד מאוד מחוייך וידידותי את ״מה בוער״, ואם תקשיבו טוב טוב לראיון הזה, תוכלו לשמוע שם שתי שניות של שקט. 

שתי שניות שבהן הבנתי שהראיון הזה אבוד, ומכאן זה רק הולך להדרדר.

למרות שהראיון הזה התחיל באופן רשמי בשעה 9:07, הוא נהרס בשעה 8:53. שמתי את אילה בגן, גיליתי ששוב שכחתי את בקבוק המים שלה, נסעתי הביתה, חזרתי לגן, מסרתי את הבקבוק והודאה על כך שאני כשלון הורי לגננת, ועדיין היה לי מספיק זמן לשבת באוטו ולכתוב נקודות לקראת הראיון, שהיה אמור לעסוק בקשיי ההורים בתקופת הקורונה.

קרא עוד »

שמונה החלטות לשנה החדשה

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »

שמונת הפאונד הכי טובים שהוצאתי בחיים שלי

״ועכשיו״, צרח המנחה דרך תיבת הקריוקי המקרטעת, ״טיפאני תקפוץ לתוך בריכת הקורנפלקס הענקית! היכונו לדבר הכי מדהים שאי פעם ראיתם!״.
שום דבר במשפט הזה לא היה נכון.
כאילו, הכל נכון. הכל קרה ובדיוק בסדר הזה, אלא שהבריכה הענקית הייתה גיגית של מטר על מטר, היה בה פחות קורנפלקס ממה שהבת שלי מפזרת על הרצפה בארוחת בוקר נתונה

קרא עוד »

תשעה דברים לפני שתעלה לכיתה א׳

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »
עומר ברק שולחן עבודה

עצה לסופרים צעירים: רק אל תכתבו רב מכר

הייתי על פסגת האולימפוס כשהודיעו לי שהספר שלי הוא ספר הפרוזה הנמכר ביותר של תשע״ז.
זו לא מטאפורה, אגב, או ניסיון להתחכם. באמת הייתי על פסגת האולימפוס האמיתי לגמרי, טרשים והכל, כשקיבלתי את הוואטסאפ הזה, מסוג הרגעים ההזויים שהחיים מספקים לך ושאם הייתי מכניס אותם לספר הייתי נפסל על חוסר אמינות משווע

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
דברו איתי

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים