איך רלף קליין הפך אותי לכותב?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

לאיש שעיצב את תפיסת העולם הכותבת שלי לא היה שום קשר לספרים.

או לכתיבה.

למעשה, גם את העברית שידע הוא שיבש במבטא ההונגרי הכבד שלו.

אבל לאיש שהפך אותי לכותב ולימד אותי כל מה שאני יודע על כתיבה קוראים רלף קליין, מאמן הכדורסל האגדי.

לא, זה לא השלב שבו אני מספר לכם שהייתי חלק מהסגל של נבחרת ישראל ומכבי תל אביב. הייתי רוצה, ולמרות שאני סופר והתפקיד שלי הוא להמציא סיפורים, אני באמת לא חושב שמישהו יאמין למשהו כל כך מופרך.

אבל לרלף קליין – שהיה, אגב, אחד האנשים הנחמדים ביותר על הפלנטה – היה חשוב מאוד לאמן ילדים צעירים, חסרי כושר גופני ונטולי כישרון בכדורסל.

לשמחתי ולמזלי, זו בדיוק הקטגוריה שהשתייכתי אליה.

וכך, בכל יום שלישי וחמישי בארבע באוסישקין הישן עלו חבורה של ילדים ללא יכולות לחלוטין להתאמן תחת עינו הבוחנת של קליין הגדול. 

מילה על רלף קליין, כי בכל זאת חוויתי אותו שנה שלמה די מקרוב: הרצינות שבה הוא לקח את האימונים האלה מפתיעה אותי עד היום. אני באמת לא יודע ואין לי שום עניין לברר איזה עניין פיננסי עמד מאחורי הפרויקט הזה, מי מימן אותו ובאיזה תלוש משכורת, אבל אני כן יודע דבר אחד: רלף קליין מעולם לא איחר. הוא מעולם לא הלך לפני שריקת הסיום ווידא שכל הילדים נאספו. ולמרות שהייתה לו האפשרות לשבת ולצפות בנו מהצד או מהיציע, הוא עמד על הקווים לכל אורך האימון, עם משרוקית על הצוואר, ידיים שלובות, מבט נטול שביעות רצון על הפנים, ולא הוריד מאיתנו את העיניים.

והמבט הלא מרוצה או הכועס שלו עדיין צורב לי את התחת עד עצם היום הזה.

בכל פעם שהייתי עושה טעות - מה שקרה כל 17 שניות בערך - רלף היה שורק, עוצר את האימון או את המשחק ומרעים עלי בקולו: ״כדורסל זה פשוט! יו טייק דה בול אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט! זה כל כך מסובך מה שאני מבקש?״.

אלוהים יודע במה זכיתי, אולי הראיתי עוד פחות כשרון מכל השאר, אבל האיש המופלא הזה בחר לאמץ אותי. 

לא, לא ישבנו לשיחות ארוכות ולא, בטח שלא הפכנו לחברים. היחסים התחילו בארבע והסתיימו בחמש, אבל בחיי – השעתיים האלה בשבוע הספיקו כדי שאזכור את כל מה שהוא לימד אותי, עד עכשיו. 

רק כדי לסבר את העין: רלף קליין לא היה נחמד אלינו. הוא התייחס אלינו בדיוק כפי שהתייחס לשחקנים מקצוענים: באותה התלהבות ותשוקה ומסירות וכעס ועצבים, והיה מרעים בקולו ולעיתים גם פולט קללות – או לפחות נדמה לי שאלה היו קללות – בשפה שאף אחד מאיתנו לא הכיר. הוא לא ליטף אף אחד מאיתנו ולא חילק מילים טובות, אפילו לא קצת. 

חלק מהילדים פרשו אחרי שיעור או שניים, ולשחקנים שנשארו בקבוצה הייתה רק מטרה אחת: להיות בלתי נראים ולקוות שהוא לא ישים לב אליהם. לצערי, הייתי גדול בעשרים קילו וגבוה בעשרה סנטימטר מהשאר, ככה שלא ממש היה לי איפה להתחבא. אם נוסיף לזה את העובדה שכל הקונספט של קליעת כדור לטבעת היה באמת גדול עליי, הייתי מטרה מתבקשת לעיני הנץ של קליין.

בכל פעם שעשיתי טעות – מה שקרה כל 17 שניות בערך – רלף היה שורק, עוצר את האימון או את המשחק ומרעים עלי בקולו: ״כדורסל זה פשוט! יו טייק דה בול אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט! זה כל כך מסובך מה שאני מבקש?״.

למי שלא חווה את רלף קליין, הסצנה הזו, שעלולה להצטייר כמבוגר שמתבריין על חבורת ילדים קטנים, עלולה להישמע מפחידה או מאיימת, אבל הרשו לי להבטיח לכם ולהצהיר כאן בריש גלי: זה אפילו לא היה קרוב. בתור ילד אתה יודע ולומד מהר מאוד מי רוצה לפגוע בך, ומי מנסה לשתול לך פלפל בתחת. מי מנסה להוריד אותך למטה, ומי רואה את מה שאתה יכול להיות במקום את מה שאתה עכשיו. האם זה נעשה תמיד בדרך הנעימה והמנומסת ביותר? ממש לא. אבל האם זה נעשה תמיד עם לב טהור ומתוך הכוונות הטובות ביותר? בהחלט כן. וכוונות טובות הן אנרגיה שאי אפשר לטעות בה.

וככה התחילה סדרת האימונים שלי: כשכולם סיימו לרוץ אני הצטוויתי לעשות עוד שלושה סיבובים. כשכולם זרקו לסל מכל מקום אני נשארתי על קו העונשין להמשיך ולזרוק. כשהכדורים שזרקתי לא נכנסו רלף שם לי יד על הכתף ואמר: ״אתה יודע איך נהיים טובים יותר? זורקים 500 זריקות יותר מהיריב שלך״. 

תנו למשפט הזה רגע לחלחל.

אבל הוא לא רק שרק וצעק. הוא גם הדגים וזרק: קליעה מחצי מרחק, קליעה ממרחק שלם, רגל ציר, ועכשיו תעמוד פה ותזרוק. חמישים פעם. מאה פעם. מאתיים פעם. בזמן שכולם שיחקו, אני זרקתי. ובכל פעם שהכדור נכנס הוא שלח לעברי רבע חיוך ואמר: ״אתה רואה? יו פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט. לא מסובך״.

זה ישמע מוזר, אבל המשפט הסתום הזה באמת הפך אותי לשחקן טוב יותר. לא הייתי איזה עילוי גדול, אבל כבר לא הייתי מחפיר. אפילו מצאתי מקום בחמישייה, ובכל פעם שהכדור הגיע אלי לא התבלבלתי ולא חשבתי מה צריך לעשות כי ידעתי: יו טייק דה בול, אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט. זה הכל.

ואחרי שעשיתי את זה 3,000 פעם, גיליתי שרלף צדק: זה באמת לא כל כך מסובך מה שהוא ביקש.

רלף קליין, צילום: לע״מ
רלף קליין, צילום: לע״מ

השנה הזו עיצבה את כל תפיסת העולם שלי, והקול הרועם שלו, שהדהד בכל רחבי אוסישקין, נתקע לי טוב טוב בראש, מזכיר לי ששום דבר לא מסובך, וכל מה שצריך לעשות הוא רק להתאמן יותר מהיריב; שעבודה קשה היא לא רק הבסיס, היא גם הרוב המוחלט של הקומות; שמסירות ומוסר עבודה לעולם ינצחו כישרון; שמשמעת וכוח רצון הם שני הכלים החשובים ביותר שאפשר להחזיק בארסנל שלך.

את כל מה שרלף לימד אותי אני מיישם היום ככותב, ומלמד לספר סיפורים בדיוק כמו שהוא לימד אותי לשחק כדורסל: יש גיבור. הגיבור הזה רוצה משהו. המשהו הזה הוא בלתי מושג. תוך כדי שהוא ישנה את אופיו ויגלה על עצמו דברים שהוא לא ידע, הוא ישיג אותו. הסוף.

יו טייק דה בול, אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט.

זה הכל.

בזכות רלף קליין אני אלרגי לכל דיבורי הספרות הפומפוזיים והפאנלים על הקהל שכן קורא או לא קורא, שתמיד סירבתי להשתתף בהם ואני אמשיך לסרב לעשות זאת. ספרות היא דבר פשוט כמו שכדורסל הוא משחק פשוט, והניסיון לסבך אותה ולהציג ערימת מטאפורות סתומות כמשהו נשגב שהקורא הוא הדבר האחרון שמעניין אותן, היא בעיני החטא הקדמון של עולם הספרות הישראלי שעליו כולנו משלמים בריבית גבוהה מדי עד היום. 

לא הספקתי להגיד לו תודה. התביישתי להרים לו טלפון ופחדתי שהוא בכלל לא יזכור ושאולי סדרת האימונים הזו הייתה הרבה יותר משמעותית עבורי מאשר עבורו – מה שכנראה נכון – והשנים עברו וליבו של רלף נדם בגיל 77, ו-2008 הפכה להיות השנה המקוללת שבה איבדתי גם את סבא שלי וגם את המאמן שלי, שהיו, כל אחד בדרכו, האנשים שהפכו אותי למי שאני. 

 אבל בכל פעם שאני מסבך את העלילה יותר מדי, בכל פעם שאני מתאהב בטקסטים של עצמי, בכל פעם שאני חושב לעצמי מה מוסף הספרים של "הארץ" יגידו על הבדיחה שכתבתי הרגע, אני שומע את המשרוקית של רלף ומדמיין את המבט החודר ואת המבטא הכבד והכועס שצועק, אבל גם את רבע החיוך והיד על הכתף ושומע: ״פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט, עומר. זה באמת כל כך מסובך מה שאני מבקש?״.

במדריך לתכנון ספרים, כבר הצצת? כי אם יש לך איזשהו עניין בלכתוב ספר מהתחלה ועד הסוף (ובעוד סיפורים על רלף קליין, כמובן), אולי כדאי לבדוק אותו. 

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

בואו נדבר על דכאון

אני לא סגור במאה אחוז על הרגע המדויק, אבל נדמה לי שנשברתי כשהגיעה הבקשה להצהרת הון ממס הכנסה לפני שבוע.
ולמרות שזכותו הטבעית של כל אדם להישבר כשנוחתת אצלו בקשה להצהרת הון, האמת היא שלמכתב ממס הכנסה אין הרבה קשר לטקסט הזה.
גם לפני שהמכתב הזה, על 870 עמודיו, כולם בעברית שאיש שאינו עובד במס הכנסה לא יבין מילה אחת ממנה, נחת בתיבת הדואר שלי, היה לי שבוע מחורבן.
אוקיי, בסדר, היה לי חודש מחורבן.
טוב, בסדר, עליתם עלי, הייתה לי שנה איומה.
ובכל זאת, אפילו בסטנדרטים המאוד לא גבוהים שלי, השבוע הזה היה אחר.
כמו כל שבוע, היו לי משימות. אנשים חיכו להן בצד השני. רובם אנשים שעובדים אצלי ונשכרו כדי לבצע משימות שאני לא טרחתי להגדיר להם. רק הבטחתי שתיכף אני שולח טקסטים והוראות מדוייקות, ואז לא רק שלא שלחתי, גם לא טרחתי לענות להם לטלפון. או לעשרות הוואטסאפים שהם שלחו לי בניסיון לברר אם אני עוד חי.
זה לא שלא רציתי. זה פשוט שלא הייתה שום דרך הגיונית להסביר שכבר שלושה ימים אני פשוט יושב ובוהה במחשב.
לא, לא, בפייסבוק או בוואינט. במחשב. במסך הזה שמבקש את הסיסמה שלך כדי להתחיל לעבוד, ואפילו אותו אני לא מצליח לעבור. המחשבה על להקליד שמונה תווים – אם כי אחד מהם מצריך אותי לדדות כל הדרך לקאפס לוק, אז לא קל כמו שזה נשמע – פשוט הרגישה גדולה עלי.

קרא עוד »

שבע שאלות מצוינות על שנה איומה אחת

לא הרבה דברים שווים יצאו מהקורונה הזאת – אוקיי, בואו נתקן: שום דבר טוב לא יצא מהקורונה הזאת – אבל אם צריך לבחור משהו אחד, זה יהיה הפרוייקט המהמם הזה של הניו יורק טיימס, שבחר 75 אמנים מכל הסוגים, המינים, הצבעים והז׳אנרים, ושאל אותם שבע שאלות זהות על השנה הקשה שעברה עליהם.
ולמרות שאני מודה שקצת הופתעתי שהני״ט לא יצרו איתי קשר ובחרו לשלוח את השאלות הזהות שלהם לזבי חוטם כמו ארון סורקין, טיג נוטארו, קרן ראסל, פיבי ברידג׳ס, טייארי ג׳ונס וענקים אחרים החלטתי לבלוע את הגאווה ולענות על השאלות הנהדרות האלה בעצמי.
מעבר לעובדה שאני חושב שכל אחד – בטח אם הכל אחד הזה הוא יוצר באיזשהו תחום, אבל לאו דווקא – צריך לפנות לעצמו שעה ולענות, יש משהו כל כך מנחם בעובדה שזו הייתה שנה מחורבנת לכולם. ולא משנה איך קוראים לכם ואיפה אתם גרים, ככל הנראה האנרגיות היצירתיות שלכם היו ברצפה.
וזה בסדר.
אפילו בסדר גמור.
ואם האמנים הגדולים האלה מודים שהם נתקלו בקשיים ופקפקו ביכולותיהם, נראה לי שנחיה עם זה שזה קרה גם לנו. ואם תפקידה ההיסטורי של אמנות היה, מאז ומתמיד, לנסות ולגרום לכולנו להרגיש שאנחנו לא לבד, זה חתיכת תענוג צרוף לראות איך עשרות אמנים (ועיתון אחד) התאחדו והתאגדו בשבילנו.

קרא עוד »

השירים הטובים ביותר לכתיבה (שאני מכיר, לפחות)

לפני חודש, בערך, התבשרתי על ידי ספוטיפיי שאני יחיד סגולה.
לא שחשדתי בזה קודם, בהחלט היו סימנים מקדימים, אבל שאפליקציה שעשרות מיליונים ברחבי העולם משתמשים בה תבשר לי, שחור על גבי לבן, שאני שייך ל-0.05% נדירים ביותר מהאכולוסיה בחצי הכדור המערבי? את זה לא ראיתי בא.
ובכל זאת, מה אתם יודעים, אני יחיד סגולה. אני מניח שהאינפורמציה הבאה תגרום לכם לרטוט קצת מהתרגשות ולרעוד קצת מלחץ, ודעו לכם שאלו תגובות נורמטיביות לחלוטין כשאתם נמצאים בסביבתו של אדם מיוחד יותר מכם.

קרא עוד »

רשימת הציוד שכל כותב צריך – מהדורת 2021

יש לי גזים.
לא, נו, לא כאלה.
אם לא גלשתם בפורומים הנכונים בשנתיים האחרונות (ואני לא מאשים אתכם, כל מה שיש שם זה חנונים ואנשים כמוני), אז אולי אתם לא יודעים ש-GAS החליף מזמן את משמעותו המקורית, והוא כבר לא הדבר הזה שעושה לכם שמות בבטן, אלא קיצור של GEAR ACQUISITION SYNDROME, שזה באמת שם הרבה יותר מקצועי ויפה לבחור שנכנס לחנות גאדג׳טים ואומר ״אני אקח את כל הצד הימני, תודה״.

קרא עוד »

הרעיון שלך גרוע – וזה בדיוק מה שטוב בו

היו לי לא מעט רעיונות גרועים לכתבות, ספרים וסיפורים במהלך השנים שלי ככותב, אבל מעטים הרעיונות שהצליחו להכניס אותי לכלא צבאי לשמונה ימים.
למעשה, היה בדיוק אחד כזה.
קודם כל, בואו נעשה סדר ונוריד את מפלס הדרמה: על אף שעל הנייר זה אכן היה כלא צבאי לכל דבר ועניין, אני מוכרח להודות שהמציאות הייתה הרבה פחות כואבת. אחרי יומיים, מפאת חוסר מקום בחדר הריתוקים, מצאתי את עצמי בחדר הנהגים הריק והעצום עם מיטה מתקפלת, מכשיר וידאו וערימת סרטים שלא הייתה מביישת את נטפליקס, מה שהוביל לבינג׳ הראשון בחיי עוד לפני שאפילו ידעתי איך קוראים לזה.
אבל זו לא הנקודה עכשיו.
הנקודה היא ששבועיים לפני המשפט הצבאי ההוא נשלחתי ככתב ״במחנה״ לסקר את האינתיפאדה השנייה (שאז רק התחילה) מקרוב.

קרא עוד »

הטעות שכמעט גמרה לי את הקריירה (וכל כותב צריך לדעת)

״אני מתחנן בפנייך, רוני״, ניסיתי להוציא קול מגרוני הסדוק, ״אסור לך לתת לספר הזה לצאת לאור״.
הזמן הוא התאריך הזה בדיוק, לפני ארבע שנים. ״לחוץ חתונה״ כבר הודפס ונכרך ואפילו נארז בניילונים האלה שאף אחד לא יכול לפתוח, ואני קראתי אותו שוב, פעם אחת אחרונה.
ואחרי שבעה עמודים עצרתי והתקשרתי לרוני מודן, המנכ״לית של הוצאת מודן, ובדמעות התחננתי שתגנוז את הספר.
למרות שקראתי אותו עד אז מאות פעמים, למרות שהאישה שלצערה ניהלה איתי את השיחה הזאת השקיעה בו כסף, למרות שהוא נערך בצורה נפלאה על ידי שרי שביט ולמרות שהייתה לו עטיפה כל כך חמודה ונכונה עד שלמי בכלל היה אכפת מה כתוב בפנים, החלטתי לקרוא, רק עוד פעם אחת ויחידה, ולבדוק שהכל בסדר.
וזו הייתה הטעות שכמעט גמרה לי את הקריירה.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
דברו איתי

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים