איך רלף קליין הפך אותי לכותב?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

לאיש שעיצב את תפיסת העולם הכותבת שלי לא היה שום קשר לספרים.

או לכתיבה.

למעשה, גם את העברית שידע הוא שיבש במבטא ההונגרי הכבד שלו.

אבל לאיש שהפך אותי לכותב ולימד אותי כל מה שאני יודע על כתיבה קוראים רלף קליין, מאמן הכדורסל האגדי.

לא, זה לא השלב שבו אני מספר לכם שהייתי חלק מהסגל של נבחרת ישראל ומכבי תל אביב. הייתי רוצה, ולמרות שאני סופר והתפקיד שלי הוא להמציא סיפורים, אני באמת לא חושב שמישהו יאמין למשהו כל כך מופרך.

אבל לרלף קליין – שהיה, אגב, אחד האנשים הנחמדים ביותר על הפלנטה – היה חשוב מאוד לאמן ילדים צעירים, חסרי כושר גופני ונטולי כישרון בכדורסל.

לשמחתי ולמזלי, זו בדיוק הקטגוריה שהשתייכתי אליה.

וכך, בכל יום שלישי וחמישי בארבע באוסישקין הישן עלו חבורה של ילדים ללא יכולות לחלוטין להתאמן תחת עינו הבוחנת של קליין הגדול. 

מילה על רלף קליין, כי בכל זאת חוויתי אותו שנה שלמה די מקרוב: הרצינות שבה הוא לקח את האימונים האלה מפתיעה אותי עד היום. אני באמת לא יודע ואין לי שום עניין לברר איזה עניין פיננסי עמד מאחורי הפרויקט הזה, מי מימן אותו ובאיזה תלוש משכורת, אבל אני כן יודע דבר אחד: רלף קליין מעולם לא איחר. הוא מעולם לא הלך לפני שריקת הסיום ווידא שכל הילדים נאספו. ולמרות שהייתה לו האפשרות לשבת ולצפות בנו מהצד או מהיציע, הוא עמד על הקווים לכל אורך האימון, עם משרוקית על הצוואר, ידיים שלובות, מבט נטול שביעות רצון על הפנים, ולא הוריד מאיתנו את העיניים.

והמבט הלא מרוצה או הכועס שלו עדיין צורב לי את התחת עד עצם היום הזה.

בכל פעם שהייתי עושה טעות - מה שקרה כל 17 שניות בערך - רלף היה שורק, עוצר את האימון או את המשחק ומרעים עלי בקולו: ״כדורסל זה פשוט! יו טייק דה בול אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט! זה כל כך מסובך מה שאני מבקש?״.

אלוהים יודע במה זכיתי, אולי הראיתי עוד פחות כשרון מכל השאר, אבל האיש המופלא הזה בחר לאמץ אותי. 

לא, לא ישבנו לשיחות ארוכות ולא, בטח שלא הפכנו לחברים. היחסים התחילו בארבע והסתיימו בחמש, אבל בחיי – השעתיים האלה בשבוע הספיקו כדי שאזכור את כל מה שהוא לימד אותי, עד עכשיו. 

רק כדי לסבר את העין: רלף קליין לא היה נחמד אלינו. הוא התייחס אלינו בדיוק כפי שהתייחס לשחקנים מקצוענים: באותה התלהבות ותשוקה ומסירות וכעס ועצבים, והיה מרעים בקולו ולעיתים גם פולט קללות – או לפחות נדמה לי שאלה היו קללות – בשפה שאף אחד מאיתנו לא הכיר. הוא לא ליטף אף אחד מאיתנו ולא חילק מילים טובות, אפילו לא קצת. 

חלק מהילדים פרשו אחרי שיעור או שניים, ולשחקנים שנשארו בקבוצה הייתה רק מטרה אחת: להיות בלתי נראים ולקוות שהוא לא ישים לב אליהם. לצערי, הייתי גדול בעשרים קילו וגבוה בעשרה סנטימטר מהשאר, ככה שלא ממש היה לי איפה להתחבא. אם נוסיף לזה את העובדה שכל הקונספט של קליעת כדור לטבעת היה באמת גדול עליי, הייתי מטרה מתבקשת לעיני הנץ של קליין.

בכל פעם שעשיתי טעות – מה שקרה כל 17 שניות בערך – רלף היה שורק, עוצר את האימון או את המשחק ומרעים עלי בקולו: ״כדורסל זה פשוט! יו טייק דה בול אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט! זה כל כך מסובך מה שאני מבקש?״.

למי שלא חווה את רלף קליין, הסצנה הזו, שעלולה להצטייר כמבוגר שמתבריין על חבורת ילדים קטנים, עלולה להישמע מפחידה או מאיימת, אבל הרשו לי להבטיח לכם ולהצהיר כאן בריש גלי: זה אפילו לא היה קרוב. בתור ילד אתה יודע ולומד מהר מאוד מי רוצה לפגוע בך, ומי מנסה לשתול לך פלפל בתחת. מי מנסה להוריד אותך למטה, ומי רואה את מה שאתה יכול להיות במקום את מה שאתה עכשיו. האם זה נעשה תמיד בדרך הנעימה והמנומסת ביותר? ממש לא. אבל האם זה נעשה תמיד עם לב טהור ומתוך הכוונות הטובות ביותר? בהחלט כן. וכוונות טובות הן אנרגיה שאי אפשר לטעות בה.

וככה התחילה סדרת האימונים שלי: כשכולם סיימו לרוץ אני הצטוויתי לעשות עוד שלושה סיבובים. כשכולם זרקו לסל מכל מקום אני נשארתי על קו העונשין להמשיך ולזרוק. כשהכדורים שזרקתי לא נכנסו רלף שם לי יד על הכתף ואמר: ״אתה יודע איך נהיים טובים יותר? זורקים 500 זריקות יותר מהיריב שלך״. 

תנו למשפט הזה רגע לחלחל.

אבל הוא לא רק שרק וצעק. הוא גם הדגים וזרק: קליעה מחצי מרחק, קליעה ממרחק שלם, רגל ציר, ועכשיו תעמוד פה ותזרוק. חמישים פעם. מאה פעם. מאתיים פעם. בזמן שכולם שיחקו, אני זרקתי. ובכל פעם שהכדור נכנס הוא שלח לעברי רבע חיוך ואמר: ״אתה רואה? יו פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט. לא מסובך״.

זה ישמע מוזר, אבל המשפט הסתום הזה באמת הפך אותי לשחקן טוב יותר. לא הייתי איזה עילוי גדול, אבל כבר לא הייתי מחפיר. אפילו מצאתי מקום בחמישייה, ובכל פעם שהכדור הגיע אלי לא התבלבלתי ולא חשבתי מה צריך לעשות כי ידעתי: יו טייק דה בול, אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט. זה הכל.

ואחרי שעשיתי את זה 3,000 פעם, גיליתי שרלף צדק: זה באמת לא כל כך מסובך מה שהוא ביקש.

רלף קליין, צילום: לע״מ
רלף קליין, צילום: לע״מ

השנה הזו עיצבה את כל תפיסת העולם שלי, והקול הרועם שלו, שהדהד בכל רחבי אוסישקין, נתקע לי טוב טוב בראש, מזכיר לי ששום דבר לא מסובך, וכל מה שצריך לעשות הוא רק להתאמן יותר מהיריב; שעבודה קשה היא לא רק הבסיס, היא גם הרוב המוחלט של הקומות; שמסירות ומוסר עבודה לעולם ינצחו כישרון; שמשמעת וכוח רצון הם שני הכלים החשובים ביותר שאפשר להחזיק בארסנל שלך.

את כל מה שרלף לימד אותי אני מיישם היום ככותב, ומלמד לספר סיפורים בדיוק כמו שהוא לימד אותי לשחק כדורסל: יש גיבור. הגיבור הזה רוצה משהו. המשהו הזה הוא בלתי מושג. תוך כדי שהוא ישנה את אופיו ויגלה על עצמו דברים שהוא לא ידע, הוא ישיג אותו. הסוף.

יו טייק דה בול, אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט.

זה הכל.

בזכות רלף קליין אני אלרגי לכל דיבורי הספרות הפומפוזיים והפאנלים על הקהל שכן קורא או לא קורא, שתמיד סירבתי להשתתף בהם ואני אמשיך לסרב לעשות זאת. ספרות היא דבר פשוט כמו שכדורסל הוא משחק פשוט, והניסיון לסבך אותה ולהציג ערימת מטאפורות סתומות כמשהו נשגב שהקורא הוא הדבר האחרון שמעניין אותן, היא בעיני החטא הקדמון של עולם הספרות הישראלי שעליו כולנו משלמים בריבית גבוהה מדי עד היום. 

לא הספקתי להגיד לו תודה. התביישתי להרים לו טלפון ופחדתי שהוא בכלל לא יזכור ושאולי סדרת האימונים הזו הייתה הרבה יותר משמעותית עבורי מאשר עבורו – מה שכנראה נכון – והשנים עברו וליבו של רלף נדם בגיל 77, ו-2008 הפכה להיות השנה המקוללת שבה איבדתי גם את סבא שלי וגם את המאמן שלי, שהיו, כל אחד בדרכו, האנשים שהפכו אותי למי שאני. 

 אבל בכל פעם שאני מסבך את העלילה יותר מדי, בכל פעם שאני מתאהב בטקסטים של עצמי, בכל פעם שאני חושב לעצמי מה מוסף הספרים של "הארץ" יגידו על הבדיחה שכתבתי הרגע, אני שומע את המשרוקית של רלף ומדמיין את המבט החודר ואת המבטא הכבד והכועס שצועק, אבל גם את רבע החיוך והיד על הכתף ושומע: ״פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט, עומר. זה באמת כל כך מסובך מה שאני מבקש?״.

במדריך לתכנון ספרים, כבר הצצת? כי אם יש לך איזשהו עניין בלכתוב ספר מהתחלה ועד הסוף (ובעוד סיפורים על רלף קליין, כמובן), אולי כדאי לבדוק אותו. 

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

הספרים הכי טובים שקראתי השנה (סיכום שנה קצת אחר)

אין דרך טובה באמת להתחיל טקסט שמנסה לסכם שנה, ולכן אני מתכוון לעשות משהו מהפכני וחתרני ופשוט לא לעשות את זה.למעשה, בואו נתחיל מהאמצע.שני דברים קרו לי השנה: חזרתי לכתוב, ובעיקר חזרתי לקרוא. אחרי שנים שבהן בקושי הצלחתי להרים ספר ליד (אם כי כן הייתה כמות מכובדת של ספרי אודיו) משהו בי ערג לשוב לפורמט האהוב והמוכר. לאו דווקא זה של דפים, אני מאוד אוהב לקרוא גם על האייפד שלי ועוד יותר אוהב את העובדה שכל ספר נמצא מרחק לחיצה אחת ממני, אבל אין ספק שהשנה לא היה רגע שהייתי בלי ספר ביד.וזה מזל גדול, כי השנה הזו הייתה שנה של ספרים מצוינים ומעולים.ובאמת היה קשה לבחור.ובכל זאת, הנה הספרים הטובים ביותר שקראתי השנה, ואולי גם אתם תאהבו אותם.

קרא עוד »

הדבר הכי מוזר שקרה לי עם ספר

יש לי טעם מאוד מיינסטרימי בספרים.
אני לא אומר את זה לגנותי – אבל אל דאגה, יהיו מספיק אנשים שכן – אני אומר את זה כי בדרך כלל ספרים שהם רבי מכר ענקיים נוטים להיות כאלה גם אצלי. בספריה שלי אתם יכולים למצוא במקום של כבוד, בין היתר, את ״לאכול, להתפלל, לאהוב״, ״אין לי מושג איך היא עושה את זה״, ״פלא״, ״הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם״, וזו רק רשימה חלקית של ספרים שאהובים על ידי מיליונים וגם עלי.
מה שאני מנסה להגיד זה שאין לי איזה טעם ספרותי יוצא דופן.
והאמת? גם לא הייתי רוצה שיהיה לי.

קרא עוד »

הדבר החשוב ביותר שכל כותב צריך לדעת לעשות

המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת לליאת לב רן (לא מכירים? תיכף תכירו), הוא שהאישה הזו יודעת לשים רגל בדלת.
לא כביטוי, אלא פשוטו כמשמעו.

ככה הכרנו.

האישה הזו, מילולית, שמה את הרגל בדלת.

ובמקרה זו הייתה הדלת שלי.

אוקיי, לא בדיוק שלי. היא הייתה דלת ענקית כזאת של מוסך שמאחוריה היה חדר גדול שבו רענן שקד ואני עשינו את ״לכתוב את עצמי״, סדנת הכתיבה שלנו. זה היה המחזור השני שלנו והיינו המומים ומבוהלים מהעובדה ששוב הצלחנו למלא כיתה, ובדיוק כשעמדתי לסגור את הדלת ולהתחיל במפגש הראשון נשמעה צעקה ״רגע!״ ואישה לא מוכרת רצה לכיווני.

קרא עוד »

אז מה הקשר בין כסף וספרים?

אני חייב להודות: חוץ מאמא שלי (שלדעתי פשוט לא קוראת את העיתון הרלוונטי, אחרת היא הייתה הראשונה ששולחת לי) אני לא חושב שהיה בן אדם אחד שלא שלח לי את הכתבה שהתפרסמה בעיתון נפוץ על מצבו המזעזע של שוק הספרים.

ולא, גם השבוע אתם לא תקבלו לינק, משתי סיבות: האחת כי נראה שלכולכם כבר יש אותו, והשנייה היא שכפי שכבר כתבתי בבלוג בשבוע שעבר, אני לא מסכים עם מילה אחת שנכתבה שם.

זו, אגב, גם הסיבה שמזמן הפסקתי להתראיין לכתבות כאלה. מאותן סיבות אני חושש שלא תמצאו בכתבות כאלה גם אנשים כמו אשכול נבו, מאירה ברנע-גולדברג, שרית ישי-לוי, קרן אגם, אילן הייטנר, ליעד שהם או כל מי שממש מתפרנס מהכתיבה שלו.

איכשהו אף פעם לא מוצאים את הטלפונים של האנשים האלה. אני בטוח שזה סתם צירוף מקרים מוזר.

קרא עוד »

האמת – ורק האמת – על מצב שוק הספרים בישראל

איך יודעים שאוגוסט? ובכן, הילדים בבית, הסתדרות המורים מאיימת בשביתה, ופתאום, משום מקום, מקהלות יווניות מתוזמרות היטב מדברות על שוק שרק הולך ומתכווץ, סופרים שלא מצליחים לגמור את החודש ותחזיות שחורות משחור על שוק שלא רק ירד מגדולתו, אלא גם צולל לתהום.

אז בואו נדבר רגע בכנות על שוק הספרים הישראלי.

וכדי שנוכל לדבר עליו בכנות אני אצטרך לכתוב כאן גילוי נאות: האמת האבסולוטית שאני עומד להנחית עליכם היא האמת האבסולוטית כפי שאני רואה אותה. כי זה הדבר הראשון שצריך לדעת על שוק הספרים: אין באמת שוק כזה.

קרא עוד »

תעצרו הכל! עכשיו! (כן,זה טיפ אדיר לכתיבה)

לפני שבוע התחלתי לעבוד על הספר השלישי שלי.

אני יודע בדיוק מה אתם חושבים עכשיו: ״עומר, מה ספר שלישי? לא הרגע סיפרת לנו שהשני הסתיים והוא יוצא בינואר וכולנו עומדים עם כרטיסי אשראי שלופים ומחכים שתכריז על מכירה מוקדמת?״.

ואתם צודקים לגמרי.

ואני מבטיח שמיד אני לוקח את כספכם.

אבל זו לא הנקודה עכשיו.

הנקודה היא שהיה לי יום כתיבה נהדר.

מה נהדר, מדהים.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים