לאיש שעיצב את תפיסת העולם הכותבת שלי לא היה שום קשר לספרים.
או לכתיבה.
למעשה, גם את העברית שידע הוא שיבש במבטא ההונגרי הכבד שלו.
אבל לאיש שהפך אותי לכותב ולימד אותי כל מה שאני יודע על כתיבה קוראים רלף קליין, מאמן הכדורסל האגדי.
לא, זה לא השלב שבו אני מספר לכם שהייתי חלק מהסגל של נבחרת ישראל ומכבי תל אביב. הייתי רוצה, ולמרות שאני סופר והתפקיד שלי הוא להמציא סיפורים, אני באמת לא חושב שמישהו יאמין למשהו כל כך מופרך.
אבל לרלף קליין – שהיה, אגב, אחד האנשים הנחמדים ביותר על הפלנטה – היה חשוב מאוד לאמן ילדים צעירים, חסרי כושר גופני ונטולי כישרון בכדורסל.
לשמחתי ולמזלי, זו בדיוק הקטגוריה שהשתייכתי אליה.
וכך, בכל יום שלישי וחמישי בארבע באוסישקין הישן עלו חבורה של ילדים ללא יכולות לחלוטין להתאמן תחת עינו הבוחנת של קליין הגדול.
מילה על רלף קליין, כי בכל זאת חוויתי אותו שנה שלמה די מקרוב: הרצינות שבה הוא לקח את האימונים האלה מפתיעה אותי עד היום. אני באמת לא יודע ואין לי שום עניין לברר איזה עניין פיננסי עמד מאחורי הפרויקט הזה, מי מימן אותו ובאיזה תלוש משכורת, אבל אני כן יודע דבר אחד: רלף קליין מעולם לא איחר. הוא מעולם לא הלך לפני שריקת הסיום ווידא שכל הילדים נאספו. ולמרות שהייתה לו האפשרות לשבת ולצפות בנו מהצד או מהיציע, הוא עמד על הקווים לכל אורך האימון, עם משרוקית על הצוואר, ידיים שלובות, מבט נטול שביעות רצון על הפנים, ולא הוריד מאיתנו את העיניים.
והמבט הלא מרוצה או הכועס שלו עדיין צורב לי את התחת עד עצם היום הזה.
בכל פעם שהייתי עושה טעות - מה שקרה כל 17 שניות בערך - רלף היה שורק, עוצר את האימון או את המשחק ומרעים עלי בקולו: ״כדורסל זה פשוט! יו טייק דה בול אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט! זה כל כך מסובך מה שאני מבקש?״.
אלוהים יודע במה זכיתי, אולי הראיתי עוד פחות כשרון מכל השאר, אבל האיש המופלא הזה בחר לאמץ אותי.
לא, לא ישבנו לשיחות ארוכות ולא, בטח שלא הפכנו לחברים. היחסים התחילו בארבע והסתיימו בחמש, אבל בחיי – השעתיים האלה בשבוע הספיקו כדי שאזכור את כל מה שהוא לימד אותי, עד עכשיו.
רק כדי לסבר את העין: רלף קליין לא היה נחמד אלינו. הוא התייחס אלינו בדיוק כפי שהתייחס לשחקנים מקצוענים: באותה התלהבות ותשוקה ומסירות וכעס ועצבים, והיה מרעים בקולו ולעיתים גם פולט קללות – או לפחות נדמה לי שאלה היו קללות – בשפה שאף אחד מאיתנו לא הכיר. הוא לא ליטף אף אחד מאיתנו ולא חילק מילים טובות, אפילו לא קצת.
חלק מהילדים פרשו אחרי שיעור או שניים, ולשחקנים שנשארו בקבוצה הייתה רק מטרה אחת: להיות בלתי נראים ולקוות שהוא לא ישים לב אליהם. לצערי, הייתי גדול בעשרים קילו וגבוה בעשרה סנטימטר מהשאר, ככה שלא ממש היה לי איפה להתחבא. אם נוסיף לזה את העובדה שכל הקונספט של קליעת כדור לטבעת היה באמת גדול עליי, הייתי מטרה מתבקשת לעיני הנץ של קליין.
בכל פעם שעשיתי טעות – מה שקרה כל 17 שניות בערך – רלף היה שורק, עוצר את האימון או את המשחק ומרעים עלי בקולו: ״כדורסל זה פשוט! יו טייק דה בול אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט! זה כל כך מסובך מה שאני מבקש?״.
למי שלא חווה את רלף קליין, הסצנה הזו, שעלולה להצטייר כמבוגר שמתבריין על חבורת ילדים קטנים, עלולה להישמע מפחידה או מאיימת, אבל הרשו לי להבטיח לכם ולהצהיר כאן בריש גלי: זה אפילו לא היה קרוב. בתור ילד אתה יודע ולומד מהר מאוד מי רוצה לפגוע בך, ומי מנסה לשתול לך פלפל בתחת. מי מנסה להוריד אותך למטה, ומי רואה את מה שאתה יכול להיות במקום את מה שאתה עכשיו. האם זה נעשה תמיד בדרך הנעימה והמנומסת ביותר? ממש לא. אבל האם זה נעשה תמיד עם לב טהור ומתוך הכוונות הטובות ביותר? בהחלט כן. וכוונות טובות הן אנרגיה שאי אפשר לטעות בה.
וככה התחילה סדרת האימונים שלי: כשכולם סיימו לרוץ אני הצטוויתי לעשות עוד שלושה סיבובים. כשכולם זרקו לסל מכל מקום אני נשארתי על קו העונשין להמשיך ולזרוק. כשהכדורים שזרקתי לא נכנסו רלף שם לי יד על הכתף ואמר: ״אתה יודע איך נהיים טובים יותר? זורקים 500 זריקות יותר מהיריב שלך״.
תנו למשפט הזה רגע לחלחל.
אבל הוא לא רק שרק וצעק. הוא גם הדגים וזרק: קליעה מחצי מרחק, קליעה ממרחק שלם, רגל ציר, ועכשיו תעמוד פה ותזרוק. חמישים פעם. מאה פעם. מאתיים פעם. בזמן שכולם שיחקו, אני זרקתי. ובכל פעם שהכדור נכנס הוא שלח לעברי רבע חיוך ואמר: ״אתה רואה? יו פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט. לא מסובך״.
זה ישמע מוזר, אבל המשפט הסתום הזה באמת הפך אותי לשחקן טוב יותר. לא הייתי איזה עילוי גדול, אבל כבר לא הייתי מחפיר. אפילו מצאתי מקום בחמישייה, ובכל פעם שהכדור הגיע אלי לא התבלבלתי ולא חשבתי מה צריך לעשות כי ידעתי: יו טייק דה בול, אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט. זה הכל.
ואחרי שעשיתי את זה 3,000 פעם, גיליתי שרלף צדק: זה באמת לא כל כך מסובך מה שהוא ביקש.
השנה הזו עיצבה את כל תפיסת העולם שלי, והקול הרועם שלו, שהדהד בכל רחבי אוסישקין, נתקע לי טוב טוב בראש, מזכיר לי ששום דבר לא מסובך, וכל מה שצריך לעשות הוא רק להתאמן יותר מהיריב; שעבודה קשה היא לא רק הבסיס, היא גם הרוב המוחלט של הקומות; שמסירות ומוסר עבודה לעולם ינצחו כישרון; שמשמעת וכוח רצון הם שני הכלים החשובים ביותר שאפשר להחזיק בארסנל שלך.
את כל מה שרלף לימד אותי אני מיישם היום ככותב, ומלמד לספר סיפורים בדיוק כמו שהוא לימד אותי לשחק כדורסל: יש גיבור. הגיבור הזה רוצה משהו. המשהו הזה הוא בלתי מושג. תוך כדי שהוא ישנה את אופיו ויגלה על עצמו דברים שהוא לא ידע, הוא ישיג אותו. הסוף.
יו טייק דה בול, אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט.
זה הכל.
בזכות רלף קליין אני אלרגי לכל דיבורי הספרות הפומפוזיים והפאנלים על הקהל שכן קורא או לא קורא, שתמיד סירבתי להשתתף בהם ואני אמשיך לסרב לעשות זאת. ספרות היא דבר פשוט כמו שכדורסל הוא משחק פשוט, והניסיון לסבך אותה ולהציג ערימת מטאפורות סתומות כמשהו נשגב שהקורא הוא הדבר האחרון שמעניין אותן, היא בעיני החטא הקדמון של עולם הספרות הישראלי שעליו כולנו משלמים בריבית גבוהה מדי עד היום.
לא הספקתי להגיד לו תודה. התביישתי להרים לו טלפון ופחדתי שהוא בכלל לא יזכור ושאולי סדרת האימונים הזו הייתה הרבה יותר משמעותית עבורי מאשר עבורו – מה שכנראה נכון – והשנים עברו וליבו של רלף נדם בגיל 77, ו-2008 הפכה להיות השנה המקוללת שבה איבדתי גם את סבא שלי וגם את המאמן שלי, שהיו, כל אחד בדרכו, האנשים שהפכו אותי למי שאני.
אבל בכל פעם שאני מסבך את העלילה יותר מדי, בכל פעם שאני מתאהב בטקסטים של עצמי, בכל פעם שאני חושב לעצמי מה מוסף הספרים של “הארץ” יגידו על הבדיחה שכתבתי הרגע, אני שומע את המשרוקית של רלף ומדמיין את המבט החודר ואת המבטא הכבד והכועס שצועק, אבל גם את רבע החיוך והיד על הכתף ושומע: ״פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט, עומר. זה באמת כל כך מסובך מה שאני מבקש?״.
במדריך לתכנון ספרים, כבר הצצת? כי אם יש לך איזשהו עניין בלכתוב ספר מהתחלה ועד הסוף (ובעוד סיפורים על רלף קליין, כמובן), אולי כדאי לבדוק אותו.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
תראותראותראו
״אתה חולה״, היא הסתכלה עלי בדאגה ובדקה לי את המצח.
״אל תדברי שטויות״, אמרתי לה וניסיתי לנשום כדי להמשיך את המשפט. ״אני לא חולה ולא כלום״.
״יש לך חום״, היא קבעה.
״אין לי כלום״, עניתי.
״אתה צריך לשכב״.
״חשבתי שאני שוכב״.
״מאמי״, היא דיברה לאט. או שאני שמעתי לאט. ״אני יודעת שזה יהיה מוזר לך לשמוע, אבל זה קרה: אתה חולה״.
חולה חדש
״אתה חולה״, היא הסתכלה עלי בדאגה ובדקה לי את המצח.
״אל תדברי שטויות״, אמרתי לה וניסיתי לנשום כדי להמשיך את המשפט. ״אני לא חולה ולא כלום״.
״יש לך חום״, היא קבעה.
״אין לי כלום״, עניתי.
״אתה צריך לשכב״.
״חשבתי שאני שוכב״.
״מאמי״, היא דיברה לאט. או שאני שמעתי לאט. ״אני יודעת שזה יהיה מוזר לך לשמוע, אבל זה קרה: אתה חולה״.
מקום לשאגה
״יו, מאמי״, צעקתי לה מהקצה השני של החדר. ״בואי תראי כמה שטחי אחסון!״.
מאמי, אם לא אכפת לכם, יושבת בדיוק באותו זמן על מרפסת נדירה ביופיה של מלון לוגוס היפיפה לא פחות ושואפת את אוויר ההרים של ירושלים, כשאני רץ למרפסת ואומר לה בטון הכי מלחיץ שיכול להיות: ״את חייבת לבוא לראות את הארונות כאן. חייבת. בואי עכשיו״.
ואחרי שבאופן מפליא היא סירבה לקום כדי לחזות בפלא האחסוני, משכתי אותה ביד.
״תסתכלי״, אמרתי לה והתחלתי לפתוח דלתות כאילו הייתי אברי גלעד בעשינו עסק. ״תראי כמה מקום יש פה! במלון, את קולטת? תסתכלי את המגירה הזאת! תראי איזה מטורף!״.
מאמי התרחקה אחורה בצעדים זהירים תוך שהיא שומרת על קשר עין רציף עד שהגיעה שוב למרפסת, סגרה את הדלת ונעלה אותה מבחוץ, דבר שהיה מפריע לי אלמלא הייתי עסוק בפירוק – מילה מאוד עדינה לעובדה שפשוט העפתי כל בגד למקום אחר – המזוודה שלי וממלמל לעצמי ״וואו. מה זה. כמה מקום. אתה בגן עדן, עומר״.
וגם אם כל הקטע בווליום קצת מוגזם, אני נשבע בהן צדקי שאת הקטע על גן אמרתי לעצמי גם אמרתי.
הגעתי לגן עדן.
ומי היה מאמין שהוא נמצא בתוך ארון כניסה.
מה רציתי?
בזמן האחרון אני מוצא את עצמי עומד מבולבל בהרבה מאוד חדרים.
אני מכיר את החדרים האלה היטב, כמובן.
זה המטבח, שם הסלון, הנה חדר הילדים, זה חדר השינה שלי, שם המחסן. את הבית אני מזהה.
ובכל זאת. לפחות פעם ביום (על מי אני עובד, זה יותר כמו פעם בשעה) אני מוצא את עצמי בפתח דלתו של אחד החדרים אחרי הליכה מאוד נחושה לשם עם ידיעה ברורה למה אני מתקדם לשם, וברגע שאני עומד מתחת למשקוף אני מרגיש – וכנראה גם נראה – כמו הגרסה המבוגרת והאלצהיימרית של עצמי, מחפש מישהו לשאול אותו שתי מילים שרצות לי במוח כל הזמן בזמן האחרון: מה רציתי?
סליחה, מה רציתי?
למה בכלל הגעתי לכאן?
זה היה אמור להיות קל יותר, לא?
זה היה אמור להיות קל יותר, לא?
******
היום בבוקר רבתי עם הבן שלי. זה התחיל כמו שיחה ולפני ששמתי לב הדרדר לריב של צעקות. מרכז הויכוח היה שחורף עכשיו, שזו, מסתבר, עובדה שלגמרי אפשר להתווכח עליה. ולמרות שבחוץ מבול והאף נושר מרוב קור יצא בן התשחורת מהחדר שלו במכנסיים קצרים וחולצה קצרה.
הסבתי את תשומת ליבו לעובדה שקר בחוץ.
הוא לא הסכים איתי.
אמרתי לו שזה לא ממש משהו שאפשר להתווכח עליו.
הוא שוב לא הסכים איתי.
ציינתי בפניו שהוא יהיה חולה וזה אני שאצטרך להישאר איתו בבית ושלהישאר איתו ועם אחותו בבית זה רוב מה שעשיתי בחמש השנים האחרונות, ולכן נגמרה מכסת הימים שאני יכול לעשות את זה.
אני לא אלאה אתכם בהמשך הויכוח שהדרדר לצעקות ובסוף הגענו לפשרה שהוא ילבש מעיל על החולצה הקצרה מהאוטו עד בית הספר ומשם אני כבר לא אחראי עליו.
התחבקנו.
וכשהתיישבתי על הכורסה בציפייה שהוא ימצא את המעיל שלי, כל מה שחשבתי היה ״זה היה אמור להיות קל יותר, לא?״.
תראה, עומר
אף פעם לא היה לי משבר כתיבה.
ואני חושב לעצמי שאולי אתם קוראים את השורה הזאת ואומרים לעצמכם: ״שומע, עומר? גם עכשיו אין לך״.
רותם תמיד צוחקת עלי שמשבר כתיבה אצלי זה אם לא כתבתי חצי יום, אבל זה קצת נכון.
זה אפילו הרבה נכון.
מאז שגיליתי את הכתיבה היא הייתה לא רק הדרך שלי לתקשר עם העולם, היא גם הייתה הדרך שלי להבין אותו. בסוף היום הייתי שוכב במיטה שלי ומדליק את מנורת הלילה הכחולה שלי וכשאבא ואמא שלי לא היו מסתכלים כי הם היו בטוחים שהלכתי לישון והייתי שוכב במיטה עם המחברות שלי וכותב את כל אירועי היום, כמעט דקה אחרי דקה, ומנסה להבין מה קרה כאן.
החיים תמיד מהממים אותי בזמן אמת. אני כמעט תמיד מבין מה קורה בהם רק בדיעבד.
ולכן, מבחינתי לפחות, כל עוד החיים קורים, גם הכתיבה קורית. הם באים ביחד בעסקת חבילה. כשאני אומר לאנשים שכתיבה היא החיים שלי, אני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו. בלי כתיבה אין לי שום סיכוי להבין את העולם.
אבל מאז שנגמרה המלחמה אני לא כותב.
ולכן, מאז שנגמרה המלחמה, אני לא מבין את העולם.
