לאיש שעיצב את תפיסת העולם הכותבת שלי לא היה שום קשר לספרים.
או לכתיבה.
למעשה, גם את העברית שידע הוא שיבש במבטא ההונגרי הכבד שלו.
אבל לאיש שהפך אותי לכותב ולימד אותי כל מה שאני יודע על כתיבה קוראים רלף קליין, מאמן הכדורסל האגדי.
לא, זה לא השלב שבו אני מספר לכם שהייתי חלק מהסגל של נבחרת ישראל ומכבי תל אביב. הייתי רוצה, ולמרות שאני סופר והתפקיד שלי הוא להמציא סיפורים, אני באמת לא חושב שמישהו יאמין למשהו כל כך מופרך.
אבל לרלף קליין – שהיה, אגב, אחד האנשים הנחמדים ביותר על הפלנטה – היה חשוב מאוד לאמן ילדים צעירים, חסרי כושר גופני ונטולי כישרון בכדורסל.
לשמחתי ולמזלי, זו בדיוק הקטגוריה שהשתייכתי אליה.
וכך, בכל יום שלישי וחמישי בארבע באוסישקין הישן עלו חבורה של ילדים ללא יכולות לחלוטין להתאמן תחת עינו הבוחנת של קליין הגדול.
מילה על רלף קליין, כי בכל זאת חוויתי אותו שנה שלמה די מקרוב: הרצינות שבה הוא לקח את האימונים האלה מפתיעה אותי עד היום. אני באמת לא יודע ואין לי שום עניין לברר איזה עניין פיננסי עמד מאחורי הפרויקט הזה, מי מימן אותו ובאיזה תלוש משכורת, אבל אני כן יודע דבר אחד: רלף קליין מעולם לא איחר. הוא מעולם לא הלך לפני שריקת הסיום ווידא שכל הילדים נאספו. ולמרות שהייתה לו האפשרות לשבת ולצפות בנו מהצד או מהיציע, הוא עמד על הקווים לכל אורך האימון, עם משרוקית על הצוואר, ידיים שלובות, מבט נטול שביעות רצון על הפנים, ולא הוריד מאיתנו את העיניים.
והמבט הלא מרוצה או הכועס שלו עדיין צורב לי את התחת עד עצם היום הזה.
בכל פעם שהייתי עושה טעות - מה שקרה כל 17 שניות בערך - רלף היה שורק, עוצר את האימון או את המשחק ומרעים עלי בקולו: ״כדורסל זה פשוט! יו טייק דה בול אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט! זה כל כך מסובך מה שאני מבקש?״.
אלוהים יודע במה זכיתי, אולי הראיתי עוד פחות כשרון מכל השאר, אבל האיש המופלא הזה בחר לאמץ אותי.
לא, לא ישבנו לשיחות ארוכות ולא, בטח שלא הפכנו לחברים. היחסים התחילו בארבע והסתיימו בחמש, אבל בחיי – השעתיים האלה בשבוע הספיקו כדי שאזכור את כל מה שהוא לימד אותי, עד עכשיו.
רק כדי לסבר את העין: רלף קליין לא היה נחמד אלינו. הוא התייחס אלינו בדיוק כפי שהתייחס לשחקנים מקצוענים: באותה התלהבות ותשוקה ומסירות וכעס ועצבים, והיה מרעים בקולו ולעיתים גם פולט קללות – או לפחות נדמה לי שאלה היו קללות – בשפה שאף אחד מאיתנו לא הכיר. הוא לא ליטף אף אחד מאיתנו ולא חילק מילים טובות, אפילו לא קצת.
חלק מהילדים פרשו אחרי שיעור או שניים, ולשחקנים שנשארו בקבוצה הייתה רק מטרה אחת: להיות בלתי נראים ולקוות שהוא לא ישים לב אליהם. לצערי, הייתי גדול בעשרים קילו וגבוה בעשרה סנטימטר מהשאר, ככה שלא ממש היה לי איפה להתחבא. אם נוסיף לזה את העובדה שכל הקונספט של קליעת כדור לטבעת היה באמת גדול עליי, הייתי מטרה מתבקשת לעיני הנץ של קליין.
בכל פעם שעשיתי טעות – מה שקרה כל 17 שניות בערך – רלף היה שורק, עוצר את האימון או את המשחק ומרעים עלי בקולו: ״כדורסל זה פשוט! יו טייק דה בול אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט! זה כל כך מסובך מה שאני מבקש?״.
למי שלא חווה את רלף קליין, הסצנה הזו, שעלולה להצטייר כמבוגר שמתבריין על חבורת ילדים קטנים, עלולה להישמע מפחידה או מאיימת, אבל הרשו לי להבטיח לכם ולהצהיר כאן בריש גלי: זה אפילו לא היה קרוב. בתור ילד אתה יודע ולומד מהר מאוד מי רוצה לפגוע בך, ומי מנסה לשתול לך פלפל בתחת. מי מנסה להוריד אותך למטה, ומי רואה את מה שאתה יכול להיות במקום את מה שאתה עכשיו. האם זה נעשה תמיד בדרך הנעימה והמנומסת ביותר? ממש לא. אבל האם זה נעשה תמיד עם לב טהור ומתוך הכוונות הטובות ביותר? בהחלט כן. וכוונות טובות הן אנרגיה שאי אפשר לטעות בה.
וככה התחילה סדרת האימונים שלי: כשכולם סיימו לרוץ אני הצטוויתי לעשות עוד שלושה סיבובים. כשכולם זרקו לסל מכל מקום אני נשארתי על קו העונשין להמשיך ולזרוק. כשהכדורים שזרקתי לא נכנסו רלף שם לי יד על הכתף ואמר: ״אתה יודע איך נהיים טובים יותר? זורקים 500 זריקות יותר מהיריב שלך״.
תנו למשפט הזה רגע לחלחל.
אבל הוא לא רק שרק וצעק. הוא גם הדגים וזרק: קליעה מחצי מרחק, קליעה ממרחק שלם, רגל ציר, ועכשיו תעמוד פה ותזרוק. חמישים פעם. מאה פעם. מאתיים פעם. בזמן שכולם שיחקו, אני זרקתי. ובכל פעם שהכדור נכנס הוא שלח לעברי רבע חיוך ואמר: ״אתה רואה? יו פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט. לא מסובך״.
זה ישמע מוזר, אבל המשפט הסתום הזה באמת הפך אותי לשחקן טוב יותר. לא הייתי איזה עילוי גדול, אבל כבר לא הייתי מחפיר. אפילו מצאתי מקום בחמישייה, ובכל פעם שהכדור הגיע אלי לא התבלבלתי ולא חשבתי מה צריך לעשות כי ידעתי: יו טייק דה בול, אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט. זה הכל.
ואחרי שעשיתי את זה 3,000 פעם, גיליתי שרלף צדק: זה באמת לא כל כך מסובך מה שהוא ביקש.
השנה הזו עיצבה את כל תפיסת העולם שלי, והקול הרועם שלו, שהדהד בכל רחבי אוסישקין, נתקע לי טוב טוב בראש, מזכיר לי ששום דבר לא מסובך, וכל מה שצריך לעשות הוא רק להתאמן יותר מהיריב; שעבודה קשה היא לא רק הבסיס, היא גם הרוב המוחלט של הקומות; שמסירות ומוסר עבודה לעולם ינצחו כישרון; שמשמעת וכוח רצון הם שני הכלים החשובים ביותר שאפשר להחזיק בארסנל שלך.
את כל מה שרלף לימד אותי אני מיישם היום ככותב, ומלמד לספר סיפורים בדיוק כמו שהוא לימד אותי לשחק כדורסל: יש גיבור. הגיבור הזה רוצה משהו. המשהו הזה הוא בלתי מושג. תוך כדי שהוא ישנה את אופיו ויגלה על עצמו דברים שהוא לא ידע, הוא ישיג אותו. הסוף.
יו טייק דה בול, אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט.
זה הכל.
בזכות רלף קליין אני אלרגי לכל דיבורי הספרות הפומפוזיים והפאנלים על הקהל שכן קורא או לא קורא, שתמיד סירבתי להשתתף בהם ואני אמשיך לסרב לעשות זאת. ספרות היא דבר פשוט כמו שכדורסל הוא משחק פשוט, והניסיון לסבך אותה ולהציג ערימת מטאפורות סתומות כמשהו נשגב שהקורא הוא הדבר האחרון שמעניין אותן, היא בעיני החטא הקדמון של עולם הספרות הישראלי שעליו כולנו משלמים בריבית גבוהה מדי עד היום.
לא הספקתי להגיד לו תודה. התביישתי להרים לו טלפון ופחדתי שהוא בכלל לא יזכור ושאולי סדרת האימונים הזו הייתה הרבה יותר משמעותית עבורי מאשר עבורו – מה שכנראה נכון – והשנים עברו וליבו של רלף נדם בגיל 77, ו-2008 הפכה להיות השנה המקוללת שבה איבדתי גם את סבא שלי וגם את המאמן שלי, שהיו, כל אחד בדרכו, האנשים שהפכו אותי למי שאני.
אבל בכל פעם שאני מסבך את העלילה יותר מדי, בכל פעם שאני מתאהב בטקסטים של עצמי, בכל פעם שאני חושב לעצמי מה מוסף הספרים של "הארץ" יגידו על הבדיחה שכתבתי הרגע, אני שומע את המשרוקית של רלף ומדמיין את המבט החודר ואת המבטא הכבד והכועס שצועק, אבל גם את רבע החיוך והיד על הכתף ושומע: ״פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט, עומר. זה באמת כל כך מסובך מה שאני מבקש?״.
במדריך לתכנון ספרים, כבר הצצת? כי אם יש לך איזשהו עניין בלכתוב ספר מהתחלה ועד הסוף (ובעוד סיפורים על רלף קליין, כמובן), אולי כדאי לבדוק אותו.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
פרשת השבוע
א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.
שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון.
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״.
פאק. זה נכון.
ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.
ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.
לא רלוונטי
״נו״, היא מסתכלת עלי בהתלהבות, ״אז מה אתה אומר?״.
אני מסתכל עליה. מסתכל על השרטוטים ששרטטה במחברת. איזה משפך הולך לאיזה מוצר, איזה לקוח הולך לאיזה מסלול. אנחנו מכירים מאז שהיינו ילדים וחברים טובים מאז שכשכל החברים שלנו הלכו לאוניברסיטה אנחנו הפכנו למנודים כשהחלטנו להקים כל אחד את העסק שלו. חישוב מהיר שעשינו הוליד שאנחנו עצמאיים כבר 17 שנה. מה ידענו על החיים בגיל 23? לא ידענו כלום. אולי זו הסיבה שבגללה יש לנו עסק.
״נו״, היא מסתכלת בעצמה על השרטוטים שלה ומשהו בעיניים שלה נהיה אפור, ״אז מה אתה אומר?״.
במחברת יש המון מוצרים חדשים שהיא רוצה להשיק השנה. דברים שהיא ראתה בחו״ל שיכולים לעבוד כאן. דברים שהיא ראתה בדמיון שיכולים לעבוד כאן. היא בעלת העסק הכי מוצלחת שאני מכיר, ותמיד הייתה השראה בשבילי לכמה קל היא גורמת לזה להיראות. פעם – ואני מדבר על לפני חודשיים – הייתי נגנב ונדלק מהשרטוטים האלה. עכשיו הם רק עושים לי סחרחורת. הכל נראה לי גדול ומסורבל ולא ברור.
גבר הולך לעיבוד
קר לי.
למרות שסוף דצמבר בחוץ, ומולי יושבים אנשים בחולצה קצרה ואחד מהם בכפכפים והילדים שלי ישנים בחדר שלהם בלי שמיכה מרוב שחם להם, אני יושב במרפסת שלי וקופא מקור.
פעם אהבתי קור. בחיי. אני עדיין זוכר את עצמי מדלג ברחובות שיקגו בינואר עם חולצה קצרה ופליז צבאי שחור בזמן שברחובות התחוללה סופת שלגים ומד המעלות באוטו הראה מינוס 17. אני זוכר את עצמי מתרגש משלג עד הברכיים בנסיעה עיתונאית לסיביר ואיך הזעתי בשק שינה באיסלנד כשבחוץ היה מינוס שמונה מעלות. אני זוכר שאמרתי פעם משפטים כמו ״כשהמעלות יורדות למינוס הריאות שלי נפתחות ואני סוף סוף מתחיל לנשום״.
אבל עכשיו יש 18 מעלות בחוץ ואני עם שתי חולצות, סוודר, חלוק ומפזר חום שהוצאתי החוצה והצמדתי אותו לרגל, ואני לא מרגיש שאני נושם מי יודע כמה.
בראש אני יודע שאני אוהב קור. במציאות אני רועד ושוקל ברצינות להוציא את הגטקעס, שהפעם האחרונה שלבשתי אותם הייתה במישיגן בקור של מינוס 5 מעלות וסופת השלגים הכי מטורפת שהייתי בה אי פעם.
אז אולי תשאלו למה שלא תיכנס פנימה לאיפה שחם, עומר, ואני אענה לכם שיצאתי החוצה כדי להירגע קצת. בשעה האחרונה קפצתי שלוש פעמים מהרעש של המקרר החדש כי חשבתי שהוא אזעקה, מהרעש שעשה החתול בארגז שלו כי חשבתי שזו אזעקה, מהאזעקה של השכנים כי חשבתי שזו אזעקה ומאזעקה מוקלטת ששודרה במפתיע בטלוויזיה כי חשבתי שזו אזעקה.
זאת אומרת, זו באמת הייתה אזעקה, אבל אתם מבינים למה אני מתכוון.
אפילו השקט נשמע כמו אזעקה. הדמיון ביניהם לא מפסיק להדהים אותי.
אבא, מה עושים עם בריונות?
השבוע עידו נכנס לאוטו עם דמעות ואמר ״אבא, מציקים לי בבית ספר״ וסיפר איך חמישה ילדים הקיפו אותו בהפסקה ודחפו אותו מכל כיוון.
יש דברים שאתה נשבע לעצמך שתדע להגיד לילדים שלך כשתהיה אבא. לרוב המוחלט של הדברים החיים לא הכינו אותי בכלל. אבל לזה? לזה התכוננתי היטב כל החיים, מאז גיל עשר, כשישבתי לבד בהפסקה על הספסל הכי רחוק ומוסתר שאפשר למצוא אחרי ששוב הציקו לי ודחפו אותי בהפסקה. אני ממש זוכר את עצמי מבטיח לעצמי – וכנראה גם מעודד את עצמי – שכשאני אהיה אבא הילדים שלי לא יעברו את זה.
ואני, שהתכוננתי, שמתאמן ומשייף את הנאום כבר שלושה עשורים, נאלמתי דום ולא מצאתי אפילו מילה אחת להגיד.
אני יודע את כל מה שהייתי אמור להגיד לו: שאני אגן עליו. שהכל בסדר. שאבא פה. שאני לא אתן לו לגדול לתוך אותן צלקות שאני מסתובב איתן על הגוף. אבל פתאום הרגע הזה הגיע מבלי שאף אחד הכין אותי לזה, והנה הילד שלי מנגב את הדמעות ומחכה למוצא פיו של אבא שלו, ואבא שלו יושב בכיסא הנהג, פותח וסוגר את הפה, ולא מוציא אפילו צליל.
כי באמת, מה יש לי להגיד?
אני פותח וולוג. הפעם באמת
אחרי בר המצווה שלי ביקשתי מההורים שלי רק בקשה אחת: אני רוצה מצלמת וידאו אמיתית.
בגלל שאני יודע שיש בקבוצה הזו גם כמה בני תשחורת שלא מבינים למה פשוט לא צילמתי עם הטלפון, אני אזכיר שבר המצווה שלי הייתה לפני 27 שנה. צילמנו בפילם, הסרטנו על קלטות וידאו ומצלמות וידאו היו המזוודה הענקית והבלתי ניתנת להרמה שאבא שלי היה מביא הביתה בחופשים. עד היום יש לנו כמה סרטונים שלי כילד בכל מיני גינות, ועד היום אני מעריץ את אבא שלי שסחב מצלמת פנסוניק שחורה ועצומה על הכתף רק כדי לתפוס כמה זכרונות.
אבל דור חדש של מצלמות, בהובלת סוני, כזה שכונה camcorder, עשה שמות בעולם מצלמות הוידאו, ותמורת מחיר שערורייתי מאוד של 14,000 שקל גם אתה היית יכול להיות הבעלים הגאה מאוד של המצלמה הקטנה שצילמה באיכות 240 פיקסלים והייתה יכולה להכיל 45 דקות שלמות של וידאו על קלטות VHS קטנות (180 ש״ח הקלטה, אינעל העולם), שנראו אז כמו פלא מודרני. לא פחות.
היה שלום, לוזר
אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.
אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.
זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.
אללללף.
סטופ.
נ׳.