איך רלף קליין הפך אותי לכותב?

לאיש שעיצב את תפיסת העולם הכותבת שלי לא היה שום קשר לספרים.

או לכתיבה.

למעשה, גם את העברית שידע הוא שיבש במבטא ההונגרי הכבד שלו.

אבל לאיש שהפך אותי לכותב ולימד אותי כל מה שאני יודע על כתיבה קוראים רלף קליין, מאמן הכדורסל האגדי.

לא, זה לא השלב שבו אני מספר לכם שהייתי חלק מהסגל של נבחרת ישראל ומכבי תל אביב. הייתי רוצה, ולמרות שאני סופר והתפקיד שלי הוא להמציא סיפורים, אני באמת לא חושב שמישהו יאמין למשהו כל כך מופרך.

אבל לרלף קליין – שהיה, אגב, אחד האנשים הנחמדים ביותר על הפלנטה – היה חשוב מאוד לאמן ילדים צעירים, חסרי כושר גופני ונטולי כישרון בכדורסל.

לשמחתי ולמזלי, זו בדיוק הקטגוריה שהשתייכתי אליה.

וכך, בכל יום שלישי וחמישי בארבע באוסישקין הישן עלו חבורה של ילדים ללא יכולות לחלוטין להתאמן תחת עינו הבוחנת של קליין הגדול. 

מילה על רלף קליין, כי בכל זאת חוויתי אותו שנה שלמה די מקרוב: הרצינות שבה הוא לקח את האימונים האלה מפתיעה אותי עד היום. אני באמת לא יודע ואין לי שום עניין לברר איזה עניין פיננסי עמד מאחורי הפרויקט הזה, מי מימן אותו ובאיזה תלוש משכורת, אבל אני כן יודע דבר אחד: רלף קליין מעולם לא איחר. הוא מעולם לא הלך לפני שריקת הסיום ווידא שכל הילדים נאספו. ולמרות שהייתה לו האפשרות לשבת ולצפות בנו מהצד או מהיציע, הוא עמד על הקווים לכל אורך האימון, עם משרוקית על הצוואר, ידיים שלובות, מבט נטול שביעות רצון על הפנים, ולא הוריד מאיתנו את העיניים.

והמבט הלא מרוצה או הכועס שלו עדיין צורב לי את התחת עד עצם היום הזה.

בכל פעם שהייתי עושה טעות - מה שקרה כל 17 שניות בערך - רלף היה שורק, עוצר את האימון או את המשחק ומרעים עלי בקולו: ״כדורסל זה פשוט! יו טייק דה בול אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט! זה כל כך מסובך מה שאני מבקש?״.

אלוהים יודע במה זכיתי, אולי הראיתי עוד פחות כשרון מכל השאר, אבל האיש המופלא הזה בחר לאמץ אותי. 

לא, לא ישבנו לשיחות ארוכות ולא, בטח שלא הפכנו לחברים. היחסים התחילו בארבע והסתיימו בחמש, אבל בחיי – השעתיים האלה בשבוע הספיקו כדי שאזכור את כל מה שהוא לימד אותי, עד עכשיו. 

רק כדי לסבר את העין: רלף קליין לא היה נחמד אלינו. הוא התייחס אלינו בדיוק כפי שהתייחס לשחקנים מקצוענים: באותה התלהבות ותשוקה ומסירות וכעס ועצבים, והיה מרעים בקולו ולעיתים גם פולט קללות – או לפחות נדמה לי שאלה היו קללות – בשפה שאף אחד מאיתנו לא הכיר. הוא לא ליטף אף אחד מאיתנו ולא חילק מילים טובות, אפילו לא קצת. 

חלק מהילדים פרשו אחרי שיעור או שניים, ולשחקנים שנשארו בקבוצה הייתה רק מטרה אחת: להיות בלתי נראים ולקוות שהוא לא ישים לב אליהם. לצערי, הייתי גדול בעשרים קילו וגבוה בעשרה סנטימטר מהשאר, ככה שלא ממש היה לי איפה להתחבא. אם נוסיף לזה את העובדה שכל הקונספט של קליעת כדור לטבעת היה באמת גדול עליי, הייתי מטרה מתבקשת לעיני הנץ של קליין.

בכל פעם שעשיתי טעות – מה שקרה כל 17 שניות בערך – רלף היה שורק, עוצר את האימון או את המשחק ומרעים עלי בקולו: ״כדורסל זה פשוט! יו טייק דה בול אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט! זה כל כך מסובך מה שאני מבקש?״.

למי שלא חווה את רלף קליין, הסצנה הזו, שעלולה להצטייר כמבוגר שמתבריין על חבורת ילדים קטנים, עלולה להישמע מפחידה או מאיימת, אבל הרשו לי להבטיח לכם ולהצהיר כאן בריש גלי: זה אפילו לא היה קרוב. בתור ילד אתה יודע ולומד מהר מאוד מי רוצה לפגוע בך, ומי מנסה לשתול לך פלפל בתחת. מי מנסה להוריד אותך למטה, ומי רואה את מה שאתה יכול להיות במקום את מה שאתה עכשיו. האם זה נעשה תמיד בדרך הנעימה והמנומסת ביותר? ממש לא. אבל האם זה נעשה תמיד עם לב טהור ומתוך הכוונות הטובות ביותר? בהחלט כן. וכוונות טובות הן אנרגיה שאי אפשר לטעות בה.

וככה התחילה סדרת האימונים שלי: כשכולם סיימו לרוץ אני הצטוויתי לעשות עוד שלושה סיבובים. כשכולם זרקו לסל מכל מקום אני נשארתי על קו העונשין להמשיך ולזרוק. כשהכדורים שזרקתי לא נכנסו רלף שם לי יד על הכתף ואמר: ״אתה יודע איך נהיים טובים יותר? זורקים 500 זריקות יותר מהיריב שלך״. 

תנו למשפט הזה רגע לחלחל.

אבל הוא לא רק שרק וצעק. הוא גם הדגים וזרק: קליעה מחצי מרחק, קליעה ממרחק שלם, רגל ציר, ועכשיו תעמוד פה ותזרוק. חמישים פעם. מאה פעם. מאתיים פעם. בזמן שכולם שיחקו, אני זרקתי. ובכל פעם שהכדור נכנס הוא שלח לעברי רבע חיוך ואמר: ״אתה רואה? יו פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט. לא מסובך״.

זה ישמע מוזר, אבל המשפט הסתום הזה באמת הפך אותי לשחקן טוב יותר. לא הייתי איזה עילוי גדול, אבל כבר לא הייתי מחפיר. אפילו מצאתי מקום בחמישייה, ובכל פעם שהכדור הגיע אלי לא התבלבלתי ולא חשבתי מה צריך לעשות כי ידעתי: יו טייק דה בול, אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט. זה הכל.

ואחרי שעשיתי את זה 3,000 פעם, גיליתי שרלף צדק: זה באמת לא כל כך מסובך מה שהוא ביקש.

רלף קליין, צילום: לע״מ
רלף קליין, צילום: לע״מ

השנה הזו עיצבה את כל תפיסת העולם שלי, והקול הרועם שלו, שהדהד בכל רחבי אוסישקין, נתקע לי טוב טוב בראש, מזכיר לי ששום דבר לא מסובך, וכל מה שצריך לעשות הוא רק להתאמן יותר מהיריב; שעבודה קשה היא לא רק הבסיס, היא גם הרוב המוחלט של הקומות; שמסירות ומוסר עבודה לעולם ינצחו כישרון; שמשמעת וכוח רצון הם שני הכלים החשובים ביותר שאפשר להחזיק בארסנל שלך.

את כל מה שרלף לימד אותי אני מיישם היום ככותב, ומלמד לספר סיפורים בדיוק כמו שהוא לימד אותי לשחק כדורסל: יש גיבור. הגיבור הזה רוצה משהו. המשהו הזה הוא בלתי מושג. תוך כדי שהוא ישנה את אופיו ויגלה על עצמו דברים שהוא לא ידע, הוא ישיג אותו. הסוף.

יו טייק דה בול, אנד יו פוט איט אין דה פאקינג באסקט.

זה הכל.

בזכות רלף קליין אני אלרגי לכל דיבורי הספרות הפומפוזיים והפאנלים על הקהל שכן קורא או לא קורא, שתמיד סירבתי להשתתף בהם ואני אמשיך לסרב לעשות זאת. ספרות היא דבר פשוט כמו שכדורסל הוא משחק פשוט, והניסיון לסבך אותה ולהציג ערימת מטאפורות סתומות כמשהו נשגב שהקורא הוא הדבר האחרון שמעניין אותן, היא בעיני החטא הקדמון של עולם הספרות הישראלי שעליו כולנו משלמים בריבית גבוהה מדי עד היום. 

לא הספקתי להגיד לו תודה. התביישתי להרים לו טלפון ופחדתי שהוא בכלל לא יזכור ושאולי סדרת האימונים הזו הייתה הרבה יותר משמעותית עבורי מאשר עבורו – מה שכנראה נכון – והשנים עברו וליבו של רלף נדם בגיל 77, ו-2008 הפכה להיות השנה המקוללת שבה איבדתי גם את סבא שלי וגם את המאמן שלי, שהיו, כל אחד בדרכו, האנשים שהפכו אותי למי שאני. 

 אבל בכל פעם שאני מסבך את העלילה יותר מדי, בכל פעם שאני מתאהב בטקסטים של עצמי, בכל פעם שאני חושב לעצמי מה מוסף הספרים של "הארץ" יגידו על הבדיחה שכתבתי הרגע, אני שומע את המשרוקית של רלף ומדמיין את המבט החודר ואת המבטא הכבד והכועס שצועק, אבל גם את רבע החיוך והיד על הכתף ושומע: ״פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט, עומר. זה באמת כל כך מסובך מה שאני מבקש?״.

במדריך לתכנון ספרים, כבר הצצת? כי אם יש לך איזשהו עניין בלכתוב ספר מהתחלה ועד הסוף (ובעוד סיפורים על רלף קליין, כמובן), אולי כדאי לבדוק אותו. 

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

התעייפתי

החודש יהיה החודש הקלנדרי האחרון שבו אני אהיה בחור צעיר בשנות השלושים לחיי.

בחודש הבא, אם ירצה השם, אני מחליף קידומת, ואני אהיה קשיש בשנות הארבעים לחיי.

לכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שבגילי המופלג סוף סוף מותר לי להשתמש בו – שדווקא החודש הייתה לי התגלות של ממש.

ולכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שאני יכול להשתמש בו שוב בגלל שבגילי המופלג אני לא זוכר מה הביטוי שהשמשתי בו לפני חצי דקה – ואף סימבולי שזה קרה לי דווקא בהתעסקות עם קרן הפנסיה שלי.

קרא עוד »

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

כל כך הרבה פעמים שואלים אותי איך הכרתי את רותם ואיך נהיינו זוג, והאמת היא שהתשובה מאוד פשוטה ומורכבת משתי מילים בלבד: כתבתי אותה.

ואני יודע שזה נשמע מוזר וקצת מקריפ, אבל זו האמת. את רותם כתבתי.

ולכבוד יום הולדתה ה-45 שיחול מחר הנה הסיפור המלא שכולל משאלה, מכשפה, ספר ישן, מסר מהיקום וד״ש מהמאה השלישית. ומעשה שהיה כך היה.

קרא עוד »

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

לא לכל אדם יש הזדמנות ללמוד צניעות.

ולא לכל אדם יש הזדמנות שהמורה שלו יהיה רונאלדיניו.

וכן, אם אתם תוהים, זה לגמרי היה שיעור פרטי.

ומעשה שהיה כך היה.

השנה היא 2006. שנה קודם לכן הפכתי, במהלך שאני מתקשה להסביר איך הוא קרה והיה מורכב מכל כך הרבה תתי מהלכים ממוזלים שקרו בבת אחת, לאחד מפרשני הספורט הבכירים של ידיעות אחרונות. הייתי משוחרר טרי מהצבא וכתבתי את אחד משני טורי הפרשנות של המשחק המרכזי של ליגת העל, ובואו נתנסח בעדינות שזה לא גרם לי להיות מאוד צנוע.

אפשר גם להתנסח לא בעדינות, כמובן, ולהגיד שבאותה תקופה הייתי חתיכת אסהול שהשתן עלה לו לראש.

קרא עוד »
רלף קליין, צילום: לע״מ

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

אני זקן מדי לחרא הזה

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

מי האנשים האלה?

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

התעייפתי

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

אני זקן מדי לחרא הזה

מי האנשים האלה?

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך