איך זה מרגיש לפשל מול 850,000 איש?

״בוקר טוב לעומר ברק״, פתח רזי ברקאי בטון מאוד מאוד מחוייך וידידותי את ״מה בוער״, ואם תקשיבו טוב טוב לראיון הזה, תוכלו לשמוע שם שתי שניות של שקט. 

שתי שניות שבהן הבנתי שהראיון הזה אבוד, ומכאן זה רק הולך להדרדר.

למרות שהראיון הזה התחיל באופן רשמי בשעה 9:07, הוא נהרס בשעה 8:53. שמתי את אילה בגן, גיליתי ששוב שכחתי את בקבוק המים שלה, נסעתי הביתה, חזרתי לגן, מסרתי את הבקבוק והודאה על כך שאני כשלון הורי לגננת, ועדיין היה לי מספיק זמן לשבת באוטו ולכתוב נקודות לקראת הראיון, שהיה אמור לעסוק בקשיי ההורים בתקופת הקורונה.

בשעה 8:52 סיימתי לכתוב את כל מה שרציתי. הייתי מוכן, הייתי מצחיק, הייתי מדויק. 

והייתי עם עשרים דקות לשרוף.

ולמרות שידעתי שזו טעות ואני צריך לעשות משהו פרודקטיבי, עברה בי המחשבה ״אולי כדאי שאני אהיה קצת אקטואלי, רק כדי שאני אוודא שלא פספסתי כלום מהיום בבוקר״. 

ונכנסתי ל-Ynet.

והו, איזו טעות זו הייתה.

בואו לא ניכנס לפרטים, בסדר? בואו רק נגיד שהיו שם כמה ידיעות לא מרעישות בכלל על העובדה שחברי הכנסת שלנו הם חבורה של חדלי אישים. זו לא אשמתם, כמובן. הם היו כאלה כשבחרנו אותם, והם עומדים יפה מאוד בהבטחות שלהם. ובכל זאת קראתי שיזמו דיון מיוחד על מינוי מנכ״ל למשרד ראש הממשלה החליפי בזמן שסגן שר הבריאות, יואב קיש, אמר שבעניין תלמידי בית הספר יתקיים דיון באמצע או סוף שבוע הבא, ״כשיימצא הזמן המתאים״. 

והתעצבנתי. ממש.

ולהתעצבן ממש זה דבר שאסור באופן כללי לעשות לפני ראיון, אבל לי אסור לעשות אותו במיוחד. וכל מה שראיתי מול העיניים היה את הפרצוף הזחוח של קיש שאומר ״כשיימצא הזמן״ בזמן שהילד שלי, שאת כמות הפעמים שהיה בבית הספר מאז שהתחילה השנה אפשר לספור על כף יד וחצי, נרקב בבית ומנסה נואשות להסתדר עם הזום הארור.

וכשרזי ברקאי איחל לי בוקר טוב, עצמתי עיניים ולקחתי אוויר וניסיתי לשכוח את יואב קיש. 

ולא הצלחתי.

במקום לדבר על כל מה שתכננתי, השתוללתי. הייתי אדום מכעס. ואחרי חמישים שניות מאוד מנומסות רזי ברקאי עשה לי טובה, וחתך אותי מהשידור

אם תקשיבו לראיון – אתם מוזמנים, לי אין אומץ – כנראה תשמעו אותי מדבר, אבל כל מה שאני זוכר משתי הדקות הראשונות היו אותי מדבר לעצמי ומתחנן לעצמי לא לפשל הפעם. לזכור שכמעט מיליון איש מאזינים. שחשוב לדבר על קשיי ההורים. שיש לי מסר להעביר. והמסר הזה הוא שעם כל הכבוד לקורונה, היא לבד בעולם. ובזמן שהקורונה יורדת הדכאון עולה. והאלימות במשפחה גואה. ונשים נרצחות כאן על ימין ועל שמאל. ועסקים קורסים. והילדים שלנו, הילדים המסכנים האלה שרק התחילו כיתה א׳ וכבר לקחו להם אותה ולאף אחד לא בוער להחזיר להם איזושהי מסגרת לחיים. מישהו חייב לדבר בשמם.

ואז רזי ברקאי שאל אותי ״אבל מה לדעתך הממשלה יכולה לעשות״.

וזהו. זה כל מה שאני זוכר, דוקטור.

אני זוכר שהשתוללתי. זה כן. אני זוכר שכמעט מחצתי את הטלפון מרוב עצבים. אני ממש בטוח שאמרתי לפחות ארבע פעמים את השם ״יואב קיש״. עצבים של שבעה חודשים שעד אז הצלחתי איכשהו לתחזק ולתעל לעשייה (או מחשבה. או בהייה) הסתובבו בעולם בלי שום שליטה. ואני רק יכול לדמיין את רזי ברקאי מסתכל על עורכת התוכנית שלו, שבמקרה היא גם גרה בשכונה שלי, ושואל אותה: ״למה הזמנת את המשוגע הזה לתוכנית שלנו?״.

רק שיהיה ברור: הבעיה לא הייתה בשאלה, כמובן. רזי ברקאי הוא גדול מראייני ישראל בעיני, ואחד מאנשי הרדיו הכי טובים בה. אהבתי להקשיב לו בתור ילד, וכל פעם שאני עולה להתראיין אצלו אני מרגיש סוג של גאווה. התשובה הנכונה לשאלה שלו, כמובן, הייתה צריכה להיות: ״הממשלה שלנו צריכה להסתכל על התמונה הכוללת״, ומשם לדבר על מאות אלפי הילדים האומללים שלנו שהממשלה פשוט שכחה.

אבל במקום זה דיברתי על יואב קיש. ואחרי חמישים שניות מאוד מנומסות רזי ברקאי עשה לי טובה, וחתך אותי מהשידור. 

פישלתי. 

שוב.

יש את הרגע הזה, שהראיון מסתיים, ואתה חושב לעצמך: טוב, אולי זה סתם בראש שלי. אולי דווקא היה בסדר. תיכף מישהו יתקשר להגיד שהייתי מדהים. אבל לא.

שקט מוחלט.

דממת אלחוט.

ולמקרה שתהיתם, ככה נשמע כשלון מהדהד.

ישבתי באוטו. עברה דקה. עברו שתיים. הטלפון שלי נשאר דומם. אני יודע איך הוא מתנהג אחרי ראיון טוב, כי הוואטסאפ שלי לא מפסיק לטרטר, ולכן אני יודע גם מה קורה כשאני מתרסק על הפרצוף: 850,000 איש האזינו, ואף לא הודעת וואטסאפ אחת. 

זו לא הפעם הראשונה שאני מפשל, כמובן. למעשה, לפשל זה דבר שאני נוהג לעשות לפחות פעם בשעה. זה כמעט האני מאמין שלי. ובכל זאת, לא רציתי לפשל בפעם הזאת. לא מול כל כך הרבה אנשים. לא בנושא כל כך חשוב וקרוב לליבי. שנים של מאמרי דעה ועשרות פוסטים הביאו אותי למקום שבו הקול שלי הוא משהו שלתקשורת יש בו עניין. וזה מדהים איך אפשר לעבוד בשביל זה 15 שנה, ולדפוק את זה ב-15 שניות.

ועוד בשביל יואב קיש, השם שישמור.

יכולתי להתאבל, כמובן. יכולתי להיכנס למיטה, להתחבא מתחת לשמיכה, לצעוק ״היה שלום, עולם אכזר״ ולא לצאת מהחדר לעולם. פעם הייתי עושה את זה. אבל הנה הדבר שלמדתי על כשלונות במהלך החיים שלי: הם בלתי נמנעים. והם לא אומרים עלי כלום.

כי רק אחרי שנכשלים מספיק פעמים מגלים שבאופן מפתיע, תמיד תהיה ההזדמנות הבאה. שלמרות שזה מבאס, בדרך כלל נכשלים מול בני אדם אחרים, שגם הם נכשלו פעם או פעמיים בלשונם. ככה זה כשמשתמשים בלשון. לפעמים זה מצליח.

לפעמים פחות.

והדבר הכי חשוב שהכשלונות שלי לימדו אותי – הרבה יותר מההצלחות שלי, אגב – הוא שבניגוד למחשבה הרווחת, תהיה עוד הזדמנות. זו התגלית הבאמת מדהימה שמגלים אחרי שנכשלים מספיק: תמיד אפשר לתקן. זה יקח חודשיים, שלושה, אולי שנתיים, אבל רזי ברקאי יתקשר שוב. ואם לא רזי, אז מישהו אחר. 

כי הקריירה שלכם, ושלי, זה בדיוק כמו ילדים. בימים הראשונים איתם אתה בטוח שכל טעות קטנה שלך תהרוג אותם. רק אחרי כמה שנים אתה לומד שאתה יכול לדפוק את הראש שלהם במנורה, בפינה של השולחן ולהפיל אותם לכלוב של הנמרים בגן חיות באמסטרדם – כך, אה, שמעתי מחברים. אני אבא למופת ומבוגר אחראי לחלוטין שאין שום סיכוי שיגיד לילד שלו ״יו, חמודי, תראה איזה גדר נמוכה, בוא רק נשב עליה״! – והם ישרדו. 

ולא רק שהם ישרדו, הם אפילו לא יזכרו את זה.

זה אפילו יהיה מצחיק בעוד כמה חודשים.

חוץ מהנמרים, כמובן. זה לא מצחיק. 

אולי רק קצת.

מכתב דחייה או ביקורת רעה או פשלה ענקית ברדיו הם לא נעימים. זה ברור. אבל הם קרו, ואין לי שום דרך לשנות את זה. לכן, אין לי אלא להתכונן לפעם הבאה שיתקשרו מהרדיו וירצו לדבר איתי, ובפעם הבאה אני אהיה מוכן. 

אני אהיה חד.

אני אהיה שנון.

אני אהיה אדיר. 

אלא אם כן, כמובן, ישאלו אותי ״אז עומר, תגיד, מה אתה חושב על יואב קיש?״.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

התעייפתי

החודש יהיה החודש הקלנדרי האחרון שבו אני אהיה בחור צעיר בשנות השלושים לחיי.

בחודש הבא, אם ירצה השם, אני מחליף קידומת, ואני אהיה קשיש בשנות הארבעים לחיי.

לכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שבגילי המופלג סוף סוף מותר לי להשתמש בו – שדווקא החודש הייתה לי התגלות של ממש.

ולכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שאני יכול להשתמש בו שוב בגלל שבגילי המופלג אני לא זוכר מה הביטוי שהשמשתי בו לפני חצי דקה – ואף סימבולי שזה קרה לי דווקא בהתעסקות עם קרן הפנסיה שלי.

קרא עוד »

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

כל כך הרבה פעמים שואלים אותי איך הכרתי את רותם ואיך נהיינו זוג, והאמת היא שהתשובה מאוד פשוטה ומורכבת משתי מילים בלבד: כתבתי אותה.

ואני יודע שזה נשמע מוזר וקצת מקריפ, אבל זו האמת. את רותם כתבתי.

ולכבוד יום הולדתה ה-45 שיחול מחר הנה הסיפור המלא שכולל משאלה, מכשפה, ספר ישן, מסר מהיקום וד״ש מהמאה השלישית. ומעשה שהיה כך היה.

קרא עוד »

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

לא לכל אדם יש הזדמנות ללמוד צניעות.

ולא לכל אדם יש הזדמנות שהמורה שלו יהיה רונאלדיניו.

וכן, אם אתם תוהים, זה לגמרי היה שיעור פרטי.

ומעשה שהיה כך היה.

השנה היא 2006. שנה קודם לכן הפכתי, במהלך שאני מתקשה להסביר איך הוא קרה והיה מורכב מכל כך הרבה תתי מהלכים ממוזלים שקרו בבת אחת, לאחד מפרשני הספורט הבכירים של ידיעות אחרונות. הייתי משוחרר טרי מהצבא וכתבתי את אחד משני טורי הפרשנות של המשחק המרכזי של ליגת העל, ובואו נתנסח בעדינות שזה לא גרם לי להיות מאוד צנוע.

אפשר גם להתנסח לא בעדינות, כמובן, ולהגיד שבאותה תקופה הייתי חתיכת אסהול שהשתן עלה לו לראש.

קרא עוד »
רלף קליין, צילום: לע״מ

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

אני זקן מדי לחרא הזה

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

מי האנשים האלה?

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

התעייפתי

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

אני זקן מדי לחרא הזה

מי האנשים האלה?

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך