מבצע לחגי תשרי! ספר אחד ב-60 ש״ח, שניים ב-110, שלושה ב-139 ש"ח + משלוח חינם לנקודת איסוף. המחיר יתעדכן באופן אוטומטי בקופה בהתאם לכמות המוצרים

איך זה מרגיש לפשל מול 850,000 איש?

״בוקר טוב לעומר ברק״, פתח רזי ברקאי בטון מאוד מאוד מחוייך וידידותי את ״מה בוער״, ואם תקשיבו טוב טוב לראיון הזה, תוכלו לשמוע שם שתי שניות של שקט. 

שתי שניות שבהן הבנתי שהראיון הזה אבוד, ומכאן זה רק הולך להדרדר.

למרות שהראיון הזה התחיל באופן רשמי בשעה 9:07, הוא נהרס בשעה 8:53. שמתי את אילה בגן, גיליתי ששוב שכחתי את בקבוק המים שלה, נסעתי הביתה, חזרתי לגן, מסרתי את הבקבוק והודאה על כך שאני כשלון הורי לגננת, ועדיין היה לי מספיק זמן לשבת באוטו ולכתוב נקודות לקראת הראיון, שהיה אמור לעסוק בקשיי ההורים בתקופת הקורונה.

בשעה 8:52 סיימתי לכתוב את כל מה שרציתי. הייתי מוכן, הייתי מצחיק, הייתי מדויק. 

והייתי עם עשרים דקות לשרוף.

ולמרות שידעתי שזו טעות ואני צריך לעשות משהו פרודקטיבי, עברה בי המחשבה ״אולי כדאי שאני אהיה קצת אקטואלי, רק כדי שאני אוודא שלא פספסתי כלום מהיום בבוקר״. 

ונכנסתי ל-Ynet.

והו, איזו טעות זו הייתה.

בואו לא ניכנס לפרטים, בסדר? בואו רק נגיד שהיו שם כמה ידיעות לא מרעישות בכלל על העובדה שחברי הכנסת שלנו הם חבורה של חדלי אישים. זו לא אשמתם, כמובן. הם היו כאלה כשבחרנו אותם, והם עומדים יפה מאוד בהבטחות שלהם. ובכל זאת קראתי שיזמו דיון מיוחד על מינוי מנכ״ל למשרד ראש הממשלה החליפי בזמן שסגן שר הבריאות, יואב קיש, אמר שבעניין תלמידי בית הספר יתקיים דיון באמצע או סוף שבוע הבא, ״כשיימצא הזמן המתאים״. 

והתעצבנתי. ממש.

ולהתעצבן ממש זה דבר שאסור באופן כללי לעשות לפני ראיון, אבל לי אסור לעשות אותו במיוחד. וכל מה שראיתי מול העיניים היה את הפרצוף הזחוח של קיש שאומר ״כשיימצא הזמן״ בזמן שהילד שלי, שאת כמות הפעמים שהיה בבית הספר מאז שהתחילה השנה אפשר לספור על כף יד וחצי, נרקב בבית ומנסה נואשות להסתדר עם הזום הארור.

וכשרזי ברקאי איחל לי בוקר טוב, עצמתי עיניים ולקחתי אוויר וניסיתי לשכוח את יואב קיש. 

ולא הצלחתי.

במקום לדבר על כל מה שתכננתי, השתוללתי. הייתי אדום מכעס. ואחרי חמישים שניות מאוד מנומסות רזי ברקאי עשה לי טובה, וחתך אותי מהשידור

אם תקשיבו לראיון – אתם מוזמנים, לי אין אומץ – כנראה תשמעו אותי מדבר, אבל כל מה שאני זוכר משתי הדקות הראשונות היו אותי מדבר לעצמי ומתחנן לעצמי לא לפשל הפעם. לזכור שכמעט מיליון איש מאזינים. שחשוב לדבר על קשיי ההורים. שיש לי מסר להעביר. והמסר הזה הוא שעם כל הכבוד לקורונה, היא לבד בעולם. ובזמן שהקורונה יורדת הדכאון עולה. והאלימות במשפחה גואה. ונשים נרצחות כאן על ימין ועל שמאל. ועסקים קורסים. והילדים שלנו, הילדים המסכנים האלה שרק התחילו כיתה א׳ וכבר לקחו להם אותה ולאף אחד לא בוער להחזיר להם איזושהי מסגרת לחיים. מישהו חייב לדבר בשמם.

ואז רזי ברקאי שאל אותי ״אבל מה לדעתך הממשלה יכולה לעשות״.

וזהו. זה כל מה שאני זוכר, דוקטור.

אני זוכר שהשתוללתי. זה כן. אני זוכר שכמעט מחצתי את הטלפון מרוב עצבים. אני ממש בטוח שאמרתי לפחות ארבע פעמים את השם ״יואב קיש״. עצבים של שבעה חודשים שעד אז הצלחתי איכשהו לתחזק ולתעל לעשייה (או מחשבה. או בהייה) הסתובבו בעולם בלי שום שליטה. ואני רק יכול לדמיין את רזי ברקאי מסתכל על עורכת התוכנית שלו, שבמקרה היא גם גרה בשכונה שלי, ושואל אותה: ״למה הזמנת את המשוגע הזה לתוכנית שלנו?״.

רק שיהיה ברור: הבעיה לא הייתה בשאלה, כמובן. רזי ברקאי הוא גדול מראייני ישראל בעיני, ואחד מאנשי הרדיו הכי טובים בה. אהבתי להקשיב לו בתור ילד, וכל פעם שאני עולה להתראיין אצלו אני מרגיש סוג של גאווה. התשובה הנכונה לשאלה שלו, כמובן, הייתה צריכה להיות: ״הממשלה שלנו צריכה להסתכל על התמונה הכוללת״, ומשם לדבר על מאות אלפי הילדים האומללים שלנו שהממשלה פשוט שכחה.

אבל במקום זה דיברתי על יואב קיש. ואחרי חמישים שניות מאוד מנומסות רזי ברקאי עשה לי טובה, וחתך אותי מהשידור. 

פישלתי. 

שוב.

יש את הרגע הזה, שהראיון מסתיים, ואתה חושב לעצמך: טוב, אולי זה סתם בראש שלי. אולי דווקא היה בסדר. תיכף מישהו יתקשר להגיד שהייתי מדהים. אבל לא.

שקט מוחלט.

דממת אלחוט.

ולמקרה שתהיתם, ככה נשמע כשלון מהדהד.

ישבתי באוטו. עברה דקה. עברו שתיים. הטלפון שלי נשאר דומם. אני יודע איך הוא מתנהג אחרי ראיון טוב, כי הוואטסאפ שלי לא מפסיק לטרטר, ולכן אני יודע גם מה קורה כשאני מתרסק על הפרצוף: 850,000 איש האזינו, ואף לא הודעת וואטסאפ אחת. 

זו לא הפעם הראשונה שאני מפשל, כמובן. למעשה, לפשל זה דבר שאני נוהג לעשות לפחות פעם בשעה. זה כמעט האני מאמין שלי. ובכל זאת, לא רציתי לפשל בפעם הזאת. לא מול כל כך הרבה אנשים. לא בנושא כל כך חשוב וקרוב לליבי. שנים של מאמרי דעה ועשרות פוסטים הביאו אותי למקום שבו הקול שלי הוא משהו שלתקשורת יש בו עניין. וזה מדהים איך אפשר לעבוד בשביל זה 15 שנה, ולדפוק את זה ב-15 שניות.

ועוד בשביל יואב קיש, השם שישמור.

יכולתי להתאבל, כמובן. יכולתי להיכנס למיטה, להתחבא מתחת לשמיכה, לצעוק ״היה שלום, עולם אכזר״ ולא לצאת מהחדר לעולם. פעם הייתי עושה את זה. אבל הנה הדבר שלמדתי על כשלונות במהלך החיים שלי: הם בלתי נמנעים. והם לא אומרים עלי כלום.

כי רק אחרי שנכשלים מספיק פעמים מגלים שבאופן מפתיע, תמיד תהיה ההזדמנות הבאה. שלמרות שזה מבאס, בדרך כלל נכשלים מול בני אדם אחרים, שגם הם נכשלו פעם או פעמיים בלשונם. ככה זה כשמשתמשים בלשון. לפעמים זה מצליח.

לפעמים פחות.

והדבר הכי חשוב שהכשלונות שלי לימדו אותי – הרבה יותר מההצלחות שלי, אגב – הוא שבניגוד למחשבה הרווחת, תהיה עוד הזדמנות. זו התגלית הבאמת מדהימה שמגלים אחרי שנכשלים מספיק: תמיד אפשר לתקן. זה יקח חודשיים, שלושה, אולי שנתיים, אבל רזי ברקאי יתקשר שוב. ואם לא רזי, אז מישהו אחר. 

כי הקריירה שלכם, ושלי, זה בדיוק כמו ילדים. בימים הראשונים איתם אתה בטוח שכל טעות קטנה שלך תהרוג אותם. רק אחרי כמה שנים אתה לומד שאתה יכול לדפוק את הראש שלהם במנורה, בפינה של השולחן ולהפיל אותם לכלוב של הנמרים בגן חיות באמסטרדם – כך, אה, שמעתי מחברים. אני אבא למופת ומבוגר אחראי לחלוטין שאין שום סיכוי שיגיד לילד שלו ״יו, חמודי, תראה איזה גדר נמוכה, בוא רק נשב עליה״! – והם ישרדו. 

ולא רק שהם ישרדו, הם אפילו לא יזכרו את זה.

זה אפילו יהיה מצחיק בעוד כמה חודשים.

חוץ מהנמרים, כמובן. זה לא מצחיק. 

אולי רק קצת.

מכתב דחייה או ביקורת רעה או פשלה ענקית ברדיו הם לא נעימים. זה ברור. אבל הם קרו, ואין לי שום דרך לשנות את זה. לכן, אין לי אלא להתכונן לפעם הבאה שיתקשרו מהרדיו וירצו לדבר איתי, ובפעם הבאה אני אהיה מוכן. 

אני אהיה חד.

אני אהיה שנון.

אני אהיה אדיר. 

אלא אם כן, כמובן, ישאלו אותי ״אז עומר, תגיד, מה אתה חושב על יואב קיש?״.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

היה שלום, לוזר

אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.

אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.

זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.

אללללף.

סטופ.

נ׳.

קרא עוד »

הכרזת העצמאות שלי

את רוב שנות העשרים שלי ביליתי ליד הטלפון, מחכה לשיחה.

אני לא אומר את זה כמטאפורה או הגזמה. באמת שלא. אם הייתי עושה סטטיסטיקה מדויקת אני חושב, שהיינו מגלים ביחד שלמעלה מ-40% מהעשור הזה ביליתי בהבטה במסך הטלפון ובניסיון לשדר לו שיצלצל.

הייתי בחור צעיר עם חלומות זקנים, ואחרי שמאז שזכרתי את עצמי חלמתי להיות תסריטאי ותמיד אמרו לי שאני קטן מדי לכתוב לטלוויזיה, החלטתי להסתער על החלום הזה בכל הכוח. בעזרת קשרים משונים במיוחד מצאתי סוכנת משונה במיוחד שישבה ברמת השרון והיא השיגה לי מה שהיה מכונה אז ואין לי מושג אם בכלל מתקים היום, ״טסטים״.

טסטים, כשמם הם, הם מבחנים כדי להתקבל לסדרות. התהליך היה פשוט: נוסעים לרמת השרון כדי לקבל את הניירות, כי אז עוד אפשר היה להיות סוכנת ולהגיד ״אין לי מייל, אני נגד זה״, מקבלים איזו דרישה סטנדרטית לסצינה, כותבים את הדבר הכי טוב שיש לך, מדפיסים, מהדקים, נוסעים שוב לרמת השרון – ואז יושבים ליד הטלפון, ומחכים לתשובה.

לפעמים היא מגיעה למחרת. לפעמים אחרי שבוע.

לפעמים אף פעם.

קרא עוד »

התקף החרדה הראשון שלי (פרק מתוך ״חף משפע״)

אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.

אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.

זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.

אללללף.

סטופ.

נ׳.

קרא עוד »

ארץ-עיר, שנה למלחמה

אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.

אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.

זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.

אללללף.

סטופ.

נ׳.

קרא עוד »

אבא פה

״אבא״, הוא נצמד אלי לחיבוק חזק מאוד, ״אני מפחד״.

מחוץ לממ״ד שרקו הטילים האיראניים. או העיראקיים. או הטיל התימני הבודד והיצוגי שהם תמיד שולחים. או המטח מעזה. או הטילים מלבנון. מי זוכר. מי מבדיל.

מי סופר כבר מה שולח אותנו לממ״ד בשבועות האחרונים.

ובכל זאת, הפיצוצים אכן היו חזקים מהרגיל, והאמת היא שגם אני הייתי משוכנע שכשנצא מהממ״ד – אם נצא, זאת אומרת – נגלה שמהשכונה שלנו נשארו חורבות ואש ותמרות עשן. ככה זה נשמע מהממ״ד הפעם.. אז אילה כבר יושבת עלי באופן קבוע בכל אזעקה, אבל הוא בדרך כלל שומר על מרחק ועל פאסון ובעיקר על האייפד, אבל פתאום הוא בא, שם את הראש ולחש ״אבא, אני מפחד״.

ואני עניתי לו במשפט מאוד מוזר שכאילו יצא ממני באיזה אינסטינקט אבהי שלא ידעתי שיש לי: ״אין לך מה לפחד, חמודי, אבא פה״.

וזה משפט מאוד משונה, כי לדעתי חוץ מ״חמודי״ אין בו מילה אחת שהיא אמת.

יש לו מה לפחד. יש לו מלא מה לפחד.

ואבא לא פה.

קרא עוד »

חלום כלל עולמי

השבוע, קצת אחרי האזעקה, הוא הודיע לי סופית שהוא סוגר במנצ׳סטר סיטי.

בעוד שבועיים הוא יהיה בן עשר, הילד שלי. וכבר שנתיים אנחנו מתלבטים ביחד – כלומר, הוא מתלבט ואני אומר לו ״ממ-ממ״ – באיזו קבוצה כדאי לו לחתום. זה התחיל מפאריז סן ז׳רמן, שעל זה הטלתי איסור מוחלט כי כסף קטארי וגם יש להם ד.נ.א של לוזרים, עשה סיבוב קצר בנאפולי, חתם לרגע באשדוד (אל תשאלו), עשה גיחה למילאן, ישב על הספסל של ריאל מדריד והשבוע הוא החליט: סיטי.

אבא, החלטתי. אני אהיה שחקן במנצ׳סטר סיטי.

ואני ידעתי שהגיע הרגע שממנו חששתי מהיום שהוא נולד: הרגע הזה שבו יישבר לו הלב.

הוא לא רע בכדורגל, הילד שלי. הוא אמנם חושב שהוא מינימום רונאלדו, אבל יש לו מיקום טוב ובעיטה טובה והוא מתאמן הרבה. לצערו הענק הוא קיבל את הגנטיקה של אבא שלו, מה שהופך אותו למגושם בהרבה מהממוצע, אבל הוא מספיק טוב בשביל שיתקשרו אליו אחרי הצהריים ויזמינו אותו לשחק עם החבר׳ה. וזהו. שם זה עוצר. התחנה הבאה של להיות שחקן החודש של חוג ״גיל גול״ אינה, למרבה הצער, מנצ׳סטר סיטי.

אפילו לא מנצ׳סטר יונייטד, מה שקצת מצער אותי בתור אוהד הקבוצה הזו, כי במצבם אני חושב שאפילו הוא היה יכול לעזור להם.

זה לא משנה אם יש או אין לו את הנתונים. זה לא משנה אם יש או אין לו כשרון ברגליים. אבל השבוע הוא שאל אותי – בתור פרשן ספורט לשעבר, חלילה בתור אבא שלו – בכמה אני מעריך את הסיכויים שלו לחתום שם.

וזה היה הרגע הראשון בחיי שבו לא ידעתי מה לענות לילד שלי.

הוא לא אשם שהוא רוצה למנצ׳סטר סיטי. הוא הגיע לשם תוך שלוש עונות בפיפ״א, שזה, אם לא ידעתם, חתיכת הישג מרשים. הוא היה כשרון עולה בליגה השלישית הוירטואלית באנגליה ותוך שלוש עונות כבר נכנס לרוטציה של פפ גווארדיולה. זה הישג מרשים. הוא גאה בו מאוד. ובלי שום קשר לפיפ״א, יש לו אבא שאומר לו מגיל אפס שחלומות צריך להגשים. שאין שום דבר שיכול לעצור אותו. שמה שהוא רוצה, זה מה שהוא יהיה.

חוץ משחקן במנצ׳סטר סיטי.

את החלום הזה לא ראיתי מגיע.

קרא עוד »
תמונה של עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

היה שלום, לוזר

הכרזת העצמאות שלי

התקף החרדה הראשון שלי (פרק מתוך ״חף משפע״)

ארץ-עיר, שנה למלחמה

אבא פה

חלום כלל עולמי

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

תמונה של עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים