איך זה מרגיש לפשל מול 850,000 איש?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

״בוקר טוב לעומר ברק״, פתח רזי ברקאי בטון מאוד מאוד מחוייך וידידותי את ״מה בוער״, ואם תקשיבו טוב טוב לראיון הזה, תוכלו לשמוע שם שתי שניות של שקט. 

שתי שניות שבהן הבנתי שהראיון הזה אבוד, ומכאן זה רק הולך להדרדר.

למרות שהראיון הזה התחיל באופן רשמי בשעה 9:07, הוא נהרס בשעה 8:53. שמתי את אילה בגן, גיליתי ששוב שכחתי את בקבוק המים שלה, נסעתי הביתה, חזרתי לגן, מסרתי את הבקבוק והודאה על כך שאני כשלון הורי לגננת, ועדיין היה לי מספיק זמן לשבת באוטו ולכתוב נקודות לקראת הראיון, שהיה אמור לעסוק בקשיי ההורים בתקופת הקורונה.

בשעה 8:52 סיימתי לכתוב את כל מה שרציתי. הייתי מוכן, הייתי מצחיק, הייתי מדויק. 

והייתי עם עשרים דקות לשרוף.

ולמרות שידעתי שזו טעות ואני צריך לעשות משהו פרודקטיבי, עברה בי המחשבה ״אולי כדאי שאני אהיה קצת אקטואלי, רק כדי שאני אוודא שלא פספסתי כלום מהיום בבוקר״. 

ונכנסתי ל-Ynet.

והו, איזו טעות זו הייתה.

בואו לא ניכנס לפרטים, בסדר? בואו רק נגיד שהיו שם כמה ידיעות לא מרעישות בכלל על העובדה שחברי הכנסת שלנו הם חבורה של חדלי אישים. זו לא אשמתם, כמובן. הם היו כאלה כשבחרנו אותם, והם עומדים יפה מאוד בהבטחות שלהם. ובכל זאת קראתי שיזמו דיון מיוחד על מינוי מנכ״ל למשרד ראש הממשלה החליפי בזמן שסגן שר הבריאות, יואב קיש, אמר שבעניין תלמידי בית הספר יתקיים דיון באמצע או סוף שבוע הבא, ״כשיימצא הזמן המתאים״. 

והתעצבנתי. ממש.

ולהתעצבן ממש זה דבר שאסור באופן כללי לעשות לפני ראיון, אבל לי אסור לעשות אותו במיוחד. וכל מה שראיתי מול העיניים היה את הפרצוף הזחוח של קיש שאומר ״כשיימצא הזמן״ בזמן שהילד שלי, שאת כמות הפעמים שהיה בבית הספר מאז שהתחילה השנה אפשר לספור על כף יד וחצי, נרקב בבית ומנסה נואשות להסתדר עם הזום הארור.

וכשרזי ברקאי איחל לי בוקר טוב, עצמתי עיניים ולקחתי אוויר וניסיתי לשכוח את יואב קיש. 

ולא הצלחתי.

במקום לדבר על כל מה שתכננתי, השתוללתי. הייתי אדום מכעס. ואחרי חמישים שניות מאוד מנומסות רזי ברקאי עשה לי טובה, וחתך אותי מהשידור

אם תקשיבו לראיון – אתם מוזמנים, לי אין אומץ – כנראה תשמעו אותי מדבר, אבל כל מה שאני זוכר משתי הדקות הראשונות היו אותי מדבר לעצמי ומתחנן לעצמי לא לפשל הפעם. לזכור שכמעט מיליון איש מאזינים. שחשוב לדבר על קשיי ההורים. שיש לי מסר להעביר. והמסר הזה הוא שעם כל הכבוד לקורונה, היא לבד בעולם. ובזמן שהקורונה יורדת הדכאון עולה. והאלימות במשפחה גואה. ונשים נרצחות כאן על ימין ועל שמאל. ועסקים קורסים. והילדים שלנו, הילדים המסכנים האלה שרק התחילו כיתה א׳ וכבר לקחו להם אותה ולאף אחד לא בוער להחזיר להם איזושהי מסגרת לחיים. מישהו חייב לדבר בשמם.

ואז רזי ברקאי שאל אותי ״אבל מה לדעתך הממשלה יכולה לעשות״.

וזהו. זה כל מה שאני זוכר, דוקטור.

אני זוכר שהשתוללתי. זה כן. אני זוכר שכמעט מחצתי את הטלפון מרוב עצבים. אני ממש בטוח שאמרתי לפחות ארבע פעמים את השם ״יואב קיש״. עצבים של שבעה חודשים שעד אז הצלחתי איכשהו לתחזק ולתעל לעשייה (או מחשבה. או בהייה) הסתובבו בעולם בלי שום שליטה. ואני רק יכול לדמיין את רזי ברקאי מסתכל על עורכת התוכנית שלו, שבמקרה היא גם גרה בשכונה שלי, ושואל אותה: ״למה הזמנת את המשוגע הזה לתוכנית שלנו?״.

רק שיהיה ברור: הבעיה לא הייתה בשאלה, כמובן. רזי ברקאי הוא גדול מראייני ישראל בעיני, ואחד מאנשי הרדיו הכי טובים בה. אהבתי להקשיב לו בתור ילד, וכל פעם שאני עולה להתראיין אצלו אני מרגיש סוג של גאווה. התשובה הנכונה לשאלה שלו, כמובן, הייתה צריכה להיות: ״הממשלה שלנו צריכה להסתכל על התמונה הכוללת״, ומשם לדבר על מאות אלפי הילדים האומללים שלנו שהממשלה פשוט שכחה.

אבל במקום זה דיברתי על יואב קיש. ואחרי חמישים שניות מאוד מנומסות רזי ברקאי עשה לי טובה, וחתך אותי מהשידור. 

פישלתי. 

שוב.

יש את הרגע הזה, שהראיון מסתיים, ואתה חושב לעצמך: טוב, אולי זה סתם בראש שלי. אולי דווקא היה בסדר. תיכף מישהו יתקשר להגיד שהייתי מדהים. אבל לא.

שקט מוחלט.

דממת אלחוט.

ולמקרה שתהיתם, ככה נשמע כשלון מהדהד.

ישבתי באוטו. עברה דקה. עברו שתיים. הטלפון שלי נשאר דומם. אני יודע איך הוא מתנהג אחרי ראיון טוב, כי הוואטסאפ שלי לא מפסיק לטרטר, ולכן אני יודע גם מה קורה כשאני מתרסק על הפרצוף: 850,000 איש האזינו, ואף לא הודעת וואטסאפ אחת. 

זו לא הפעם הראשונה שאני מפשל, כמובן. למעשה, לפשל זה דבר שאני נוהג לעשות לפחות פעם בשעה. זה כמעט האני מאמין שלי. ובכל זאת, לא רציתי לפשל בפעם הזאת. לא מול כל כך הרבה אנשים. לא בנושא כל כך חשוב וקרוב לליבי. שנים של מאמרי דעה ועשרות פוסטים הביאו אותי למקום שבו הקול שלי הוא משהו שלתקשורת יש בו עניין. וזה מדהים איך אפשר לעבוד בשביל זה 15 שנה, ולדפוק את זה ב-15 שניות.

ועוד בשביל יואב קיש, השם שישמור.

יכולתי להתאבל, כמובן. יכולתי להיכנס למיטה, להתחבא מתחת לשמיכה, לצעוק ״היה שלום, עולם אכזר״ ולא לצאת מהחדר לעולם. פעם הייתי עושה את זה. אבל הנה הדבר שלמדתי על כשלונות במהלך החיים שלי: הם בלתי נמנעים. והם לא אומרים עלי כלום.

כי רק אחרי שנכשלים מספיק פעמים מגלים שבאופן מפתיע, תמיד תהיה ההזדמנות הבאה. שלמרות שזה מבאס, בדרך כלל נכשלים מול בני אדם אחרים, שגם הם נכשלו פעם או פעמיים בלשונם. ככה זה כשמשתמשים בלשון. לפעמים זה מצליח.

לפעמים פחות.

והדבר הכי חשוב שהכשלונות שלי לימדו אותי – הרבה יותר מההצלחות שלי, אגב – הוא שבניגוד למחשבה הרווחת, תהיה עוד הזדמנות. זו התגלית הבאמת מדהימה שמגלים אחרי שנכשלים מספיק: תמיד אפשר לתקן. זה יקח חודשיים, שלושה, אולי שנתיים, אבל רזי ברקאי יתקשר שוב. ואם לא רזי, אז מישהו אחר. 

כי הקריירה שלכם, ושלי, זה בדיוק כמו ילדים. בימים הראשונים איתם אתה בטוח שכל טעות קטנה שלך תהרוג אותם. רק אחרי כמה שנים אתה לומד שאתה יכול לדפוק את הראש שלהם במנורה, בפינה של השולחן ולהפיל אותם לכלוב של הנמרים בגן חיות באמסטרדם – כך, אה, שמעתי מחברים. אני אבא למופת ומבוגר אחראי לחלוטין שאין שום סיכוי שיגיד לילד שלו ״יו, חמודי, תראה איזה גדר נמוכה, בוא רק נשב עליה״! – והם ישרדו. 

ולא רק שהם ישרדו, הם אפילו לא יזכרו את זה.

זה אפילו יהיה מצחיק בעוד כמה חודשים.

חוץ מהנמרים, כמובן. זה לא מצחיק. 

אולי רק קצת.

מכתב דחייה או ביקורת רעה או פשלה ענקית ברדיו הם לא נעימים. זה ברור. אבל הם קרו, ואין לי שום דרך לשנות את זה. לכן, אין לי אלא להתכונן לפעם הבאה שיתקשרו מהרדיו וירצו לדבר איתי, ובפעם הבאה אני אהיה מוכן. 

אני אהיה חד.

אני אהיה שנון.

אני אהיה אדיר. 

אלא אם כן, כמובן, ישאלו אותי ״אז עומר, תגיד, מה אתה חושב על יואב קיש?״.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

הספרים הכי טובים שקראתי השנה (סיכום שנה קצת אחר)

אין דרך טובה באמת להתחיל טקסט שמנסה לסכם שנה, ולכן אני מתכוון לעשות משהו מהפכני וחתרני ופשוט לא לעשות את זה.למעשה, בואו נתחיל מהאמצע.שני דברים קרו לי השנה: חזרתי לכתוב, ובעיקר חזרתי לקרוא. אחרי שנים שבהן בקושי הצלחתי להרים ספר ליד (אם כי כן הייתה כמות מכובדת של ספרי אודיו) משהו בי ערג לשוב לפורמט האהוב והמוכר. לאו דווקא זה של דפים, אני מאוד אוהב לקרוא גם על האייפד שלי ועוד יותר אוהב את העובדה שכל ספר נמצא מרחק לחיצה אחת ממני, אבל אין ספק שהשנה לא היה רגע שהייתי בלי ספר ביד.וזה מזל גדול, כי השנה הזו הייתה שנה של ספרים מצוינים ומעולים.ובאמת היה קשה לבחור.ובכל זאת, הנה הספרים הטובים ביותר שקראתי השנה, ואולי גם אתם תאהבו אותם.

קרא עוד »

הדבר הכי מוזר שקרה לי עם ספר

יש לי טעם מאוד מיינסטרימי בספרים.
אני לא אומר את זה לגנותי – אבל אל דאגה, יהיו מספיק אנשים שכן – אני אומר את זה כי בדרך כלל ספרים שהם רבי מכר ענקיים נוטים להיות כאלה גם אצלי. בספריה שלי אתם יכולים למצוא במקום של כבוד, בין היתר, את ״לאכול, להתפלל, לאהוב״, ״אין לי מושג איך היא עושה את זה״, ״פלא״, ״הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם״, וזו רק רשימה חלקית של ספרים שאהובים על ידי מיליונים וגם עלי.
מה שאני מנסה להגיד זה שאין לי איזה טעם ספרותי יוצא דופן.
והאמת? גם לא הייתי רוצה שיהיה לי.

קרא עוד »

הדבר החשוב ביותר שכל כותב צריך לדעת לעשות

המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת לליאת לב רן (לא מכירים? תיכף תכירו), הוא שהאישה הזו יודעת לשים רגל בדלת.
לא כביטוי, אלא פשוטו כמשמעו.

ככה הכרנו.

האישה הזו, מילולית, שמה את הרגל בדלת.

ובמקרה זו הייתה הדלת שלי.

אוקיי, לא בדיוק שלי. היא הייתה דלת ענקית כזאת של מוסך שמאחוריה היה חדר גדול שבו רענן שקד ואני עשינו את ״לכתוב את עצמי״, סדנת הכתיבה שלנו. זה היה המחזור השני שלנו והיינו המומים ומבוהלים מהעובדה ששוב הצלחנו למלא כיתה, ובדיוק כשעמדתי לסגור את הדלת ולהתחיל במפגש הראשון נשמעה צעקה ״רגע!״ ואישה לא מוכרת רצה לכיווני.

קרא עוד »

אז מה הקשר בין כסף וספרים?

אני חייב להודות: חוץ מאמא שלי (שלדעתי פשוט לא קוראת את העיתון הרלוונטי, אחרת היא הייתה הראשונה ששולחת לי) אני לא חושב שהיה בן אדם אחד שלא שלח לי את הכתבה שהתפרסמה בעיתון נפוץ על מצבו המזעזע של שוק הספרים.

ולא, גם השבוע אתם לא תקבלו לינק, משתי סיבות: האחת כי נראה שלכולכם כבר יש אותו, והשנייה היא שכפי שכבר כתבתי בבלוג בשבוע שעבר, אני לא מסכים עם מילה אחת שנכתבה שם.

זו, אגב, גם הסיבה שמזמן הפסקתי להתראיין לכתבות כאלה. מאותן סיבות אני חושש שלא תמצאו בכתבות כאלה גם אנשים כמו אשכול נבו, מאירה ברנע-גולדברג, שרית ישי-לוי, קרן אגם, אילן הייטנר, ליעד שהם או כל מי שממש מתפרנס מהכתיבה שלו.

איכשהו אף פעם לא מוצאים את הטלפונים של האנשים האלה. אני בטוח שזה סתם צירוף מקרים מוזר.

קרא עוד »

האמת – ורק האמת – על מצב שוק הספרים בישראל

איך יודעים שאוגוסט? ובכן, הילדים בבית, הסתדרות המורים מאיימת בשביתה, ופתאום, משום מקום, מקהלות יווניות מתוזמרות היטב מדברות על שוק שרק הולך ומתכווץ, סופרים שלא מצליחים לגמור את החודש ותחזיות שחורות משחור על שוק שלא רק ירד מגדולתו, אלא גם צולל לתהום.

אז בואו נדבר רגע בכנות על שוק הספרים הישראלי.

וכדי שנוכל לדבר עליו בכנות אני אצטרך לכתוב כאן גילוי נאות: האמת האבסולוטית שאני עומד להנחית עליכם היא האמת האבסולוטית כפי שאני רואה אותה. כי זה הדבר הראשון שצריך לדעת על שוק הספרים: אין באמת שוק כזה.

קרא עוד »

תעצרו הכל! עכשיו! (כן,זה טיפ אדיר לכתיבה)

לפני שבוע התחלתי לעבוד על הספר השלישי שלי.

אני יודע בדיוק מה אתם חושבים עכשיו: ״עומר, מה ספר שלישי? לא הרגע סיפרת לנו שהשני הסתיים והוא יוצא בינואר וכולנו עומדים עם כרטיסי אשראי שלופים ומחכים שתכריז על מכירה מוקדמת?״.

ואתם צודקים לגמרי.

ואני מבטיח שמיד אני לוקח את כספכם.

אבל זו לא הנקודה עכשיו.

הנקודה היא שהיה לי יום כתיבה נהדר.

מה נהדר, מדהים.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים