בקנייה מעל 199 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

איך זה מרגיש לפשל מול 850,000 איש?

״בוקר טוב לעומר ברק״, פתח רזי ברקאי בטון מאוד מאוד מחוייך וידידותי את ״מה בוער״, ואם תקשיבו טוב טוב לראיון הזה, תוכלו לשמוע שם שתי שניות של שקט. 

שתי שניות שבהן הבנתי שהראיון הזה אבוד, ומכאן זה רק הולך להדרדר.

למרות שהראיון הזה התחיל באופן רשמי בשעה 9:07, הוא נהרס בשעה 8:53. שמתי את אילה בגן, גיליתי ששוב שכחתי את בקבוק המים שלה, נסעתי הביתה, חזרתי לגן, מסרתי את הבקבוק והודאה על כך שאני כשלון הורי לגננת, ועדיין היה לי מספיק זמן לשבת באוטו ולכתוב נקודות לקראת הראיון, שהיה אמור לעסוק בקשיי ההורים בתקופת הקורונה.

בשעה 8:52 סיימתי לכתוב את כל מה שרציתי. הייתי מוכן, הייתי מצחיק, הייתי מדויק. 

והייתי עם עשרים דקות לשרוף.

ולמרות שידעתי שזו טעות ואני צריך לעשות משהו פרודקטיבי, עברה בי המחשבה ״אולי כדאי שאני אהיה קצת אקטואלי, רק כדי שאני אוודא שלא פספסתי כלום מהיום בבוקר״. 

ונכנסתי ל-Ynet.

והו, איזו טעות זו הייתה.

בואו לא ניכנס לפרטים, בסדר? בואו רק נגיד שהיו שם כמה ידיעות לא מרעישות בכלל על העובדה שחברי הכנסת שלנו הם חבורה של חדלי אישים. זו לא אשמתם, כמובן. הם היו כאלה כשבחרנו אותם, והם עומדים יפה מאוד בהבטחות שלהם. ובכל זאת קראתי שיזמו דיון מיוחד על מינוי מנכ״ל למשרד ראש הממשלה החליפי בזמן שסגן שר הבריאות, יואב קיש, אמר שבעניין תלמידי בית הספר יתקיים דיון באמצע או סוף שבוע הבא, ״כשיימצא הזמן המתאים״. 

והתעצבנתי. ממש.

ולהתעצבן ממש זה דבר שאסור באופן כללי לעשות לפני ראיון, אבל לי אסור לעשות אותו במיוחד. וכל מה שראיתי מול העיניים היה את הפרצוף הזחוח של קיש שאומר ״כשיימצא הזמן״ בזמן שהילד שלי, שאת כמות הפעמים שהיה בבית הספר מאז שהתחילה השנה אפשר לספור על כף יד וחצי, נרקב בבית ומנסה נואשות להסתדר עם הזום הארור.

וכשרזי ברקאי איחל לי בוקר טוב, עצמתי עיניים ולקחתי אוויר וניסיתי לשכוח את יואב קיש. 

ולא הצלחתי.

במקום לדבר על כל מה שתכננתי, השתוללתי. הייתי אדום מכעס. ואחרי חמישים שניות מאוד מנומסות רזי ברקאי עשה לי טובה, וחתך אותי מהשידור

אם תקשיבו לראיון – אתם מוזמנים, לי אין אומץ – כנראה תשמעו אותי מדבר, אבל כל מה שאני זוכר משתי הדקות הראשונות היו אותי מדבר לעצמי ומתחנן לעצמי לא לפשל הפעם. לזכור שכמעט מיליון איש מאזינים. שחשוב לדבר על קשיי ההורים. שיש לי מסר להעביר. והמסר הזה הוא שעם כל הכבוד לקורונה, היא לבד בעולם. ובזמן שהקורונה יורדת הדכאון עולה. והאלימות במשפחה גואה. ונשים נרצחות כאן על ימין ועל שמאל. ועסקים קורסים. והילדים שלנו, הילדים המסכנים האלה שרק התחילו כיתה א׳ וכבר לקחו להם אותה ולאף אחד לא בוער להחזיר להם איזושהי מסגרת לחיים. מישהו חייב לדבר בשמם.

ואז רזי ברקאי שאל אותי ״אבל מה לדעתך הממשלה יכולה לעשות״.

וזהו. זה כל מה שאני זוכר, דוקטור.

אני זוכר שהשתוללתי. זה כן. אני זוכר שכמעט מחצתי את הטלפון מרוב עצבים. אני ממש בטוח שאמרתי לפחות ארבע פעמים את השם ״יואב קיש״. עצבים של שבעה חודשים שעד אז הצלחתי איכשהו לתחזק ולתעל לעשייה (או מחשבה. או בהייה) הסתובבו בעולם בלי שום שליטה. ואני רק יכול לדמיין את רזי ברקאי מסתכל על עורכת התוכנית שלו, שבמקרה היא גם גרה בשכונה שלי, ושואל אותה: ״למה הזמנת את המשוגע הזה לתוכנית שלנו?״.

רק שיהיה ברור: הבעיה לא הייתה בשאלה, כמובן. רזי ברקאי הוא גדול מראייני ישראל בעיני, ואחד מאנשי הרדיו הכי טובים בה. אהבתי להקשיב לו בתור ילד, וכל פעם שאני עולה להתראיין אצלו אני מרגיש סוג של גאווה. התשובה הנכונה לשאלה שלו, כמובן, הייתה צריכה להיות: ״הממשלה שלנו צריכה להסתכל על התמונה הכוללת״, ומשם לדבר על מאות אלפי הילדים האומללים שלנו שהממשלה פשוט שכחה.

אבל במקום זה דיברתי על יואב קיש. ואחרי חמישים שניות מאוד מנומסות רזי ברקאי עשה לי טובה, וחתך אותי מהשידור. 

פישלתי. 

שוב.

יש את הרגע הזה, שהראיון מסתיים, ואתה חושב לעצמך: טוב, אולי זה סתם בראש שלי. אולי דווקא היה בסדר. תיכף מישהו יתקשר להגיד שהייתי מדהים. אבל לא.

שקט מוחלט.

דממת אלחוט.

ולמקרה שתהיתם, ככה נשמע כשלון מהדהד.

ישבתי באוטו. עברה דקה. עברו שתיים. הטלפון שלי נשאר דומם. אני יודע איך הוא מתנהג אחרי ראיון טוב, כי הוואטסאפ שלי לא מפסיק לטרטר, ולכן אני יודע גם מה קורה כשאני מתרסק על הפרצוף: 850,000 איש האזינו, ואף לא הודעת וואטסאפ אחת. 

זו לא הפעם הראשונה שאני מפשל, כמובן. למעשה, לפשל זה דבר שאני נוהג לעשות לפחות פעם בשעה. זה כמעט האני מאמין שלי. ובכל זאת, לא רציתי לפשל בפעם הזאת. לא מול כל כך הרבה אנשים. לא בנושא כל כך חשוב וקרוב לליבי. שנים של מאמרי דעה ועשרות פוסטים הביאו אותי למקום שבו הקול שלי הוא משהו שלתקשורת יש בו עניין. וזה מדהים איך אפשר לעבוד בשביל זה 15 שנה, ולדפוק את זה ב-15 שניות.

ועוד בשביל יואב קיש, השם שישמור.

יכולתי להתאבל, כמובן. יכולתי להיכנס למיטה, להתחבא מתחת לשמיכה, לצעוק ״היה שלום, עולם אכזר״ ולא לצאת מהחדר לעולם. פעם הייתי עושה את זה. אבל הנה הדבר שלמדתי על כשלונות במהלך החיים שלי: הם בלתי נמנעים. והם לא אומרים עלי כלום.

כי רק אחרי שנכשלים מספיק פעמים מגלים שבאופן מפתיע, תמיד תהיה ההזדמנות הבאה. שלמרות שזה מבאס, בדרך כלל נכשלים מול בני אדם אחרים, שגם הם נכשלו פעם או פעמיים בלשונם. ככה זה כשמשתמשים בלשון. לפעמים זה מצליח.

לפעמים פחות.

והדבר הכי חשוב שהכשלונות שלי לימדו אותי – הרבה יותר מההצלחות שלי, אגב – הוא שבניגוד למחשבה הרווחת, תהיה עוד הזדמנות. זו התגלית הבאמת מדהימה שמגלים אחרי שנכשלים מספיק: תמיד אפשר לתקן. זה יקח חודשיים, שלושה, אולי שנתיים, אבל רזי ברקאי יתקשר שוב. ואם לא רזי, אז מישהו אחר. 

כי הקריירה שלכם, ושלי, זה בדיוק כמו ילדים. בימים הראשונים איתם אתה בטוח שכל טעות קטנה שלך תהרוג אותם. רק אחרי כמה שנים אתה לומד שאתה יכול לדפוק את הראש שלהם במנורה, בפינה של השולחן ולהפיל אותם לכלוב של הנמרים בגן חיות באמסטרדם – כך, אה, שמעתי מחברים. אני אבא למופת ומבוגר אחראי לחלוטין שאין שום סיכוי שיגיד לילד שלו ״יו, חמודי, תראה איזה גדר נמוכה, בוא רק נשב עליה״! – והם ישרדו. 

ולא רק שהם ישרדו, הם אפילו לא יזכרו את זה.

זה אפילו יהיה מצחיק בעוד כמה חודשים.

חוץ מהנמרים, כמובן. זה לא מצחיק. 

אולי רק קצת.

מכתב דחייה או ביקורת רעה או פשלה ענקית ברדיו הם לא נעימים. זה ברור. אבל הם קרו, ואין לי שום דרך לשנות את זה. לכן, אין לי אלא להתכונן לפעם הבאה שיתקשרו מהרדיו וירצו לדבר איתי, ובפעם הבאה אני אהיה מוכן. 

אני אהיה חד.

אני אהיה שנון.

אני אהיה אדיר. 

אלא אם כן, כמובן, ישאלו אותי ״אז עומר, תגיד, מה אתה חושב על יואב קיש?״.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

נייר דלק

אני תמיד שוכח שיש את השלב הזה בהגשמת חלומות שבו אני מרגיש מטומטם.

הוא תמיד מפתיע, השלב הזה, כי באמת, החיים קשים מספיק גם בלעדיו, אבל אתמול בשעה 1:37 הוא הגיע במלוא עוצמתו.

והוא הגיע, מכל הדברים, בגלל שלא זכרתי איפה הנחתי את הסלוטייפ.

עכשיו אתם בטח תוהים בשביל מה אני צריך סלוטייפ, ומאיזה חומרים לכל הרוחות עשויים החלומות שלי.

אז אני מניח שצריך להסביר.

כבר תשעה חודשים שאין לי באמת מושג מה אני עושה. אני יודע, יש גם כמה שרים בממשלה שיכולים להגיד את זה, אבל באמת, מאז אוקטובר אין לי ממש מושג מה אני עושה. כל מה שאני יודע הוא שאיפשהו באמצע אוקטובר החלטתי להתחיל הכל מחדש, ובגלל שברגע נהיו לי כל כך הרבה פחדים חדשים ומחשבות משונות כמו באיזה ארון מחביאים את הילדים, סט הפחדים הקודם שהחזקתי נראה לי פתאום קצת מטומטם.

והחלטתי שאם אני כבר ישן על הספה וקופץ מאזעקות מדומיינות כל היום וכל טריקת דלת מקפיצה את הדופק שלי ל-280, אז לפחות אני אנסה לבטל כמה פחדים ישנים.

ובגלל זה, בגדול, מצאתי את עצמי סוגר את כל העסקים הקודמים שלי, מעלה מן האוב קובץ תרגילי כתיבה שאני מפתח כבר כמה שנים, מתקשר למעצבת הכי טובה שאני מכיר ואומר לה ״אני צריך שתקחי ממני כסף לפני שאני אתחרט״, מדפיס, מפנה מקום במחסן, אומר לעצמי: אתה יכול לעשות את זה, עומר.

ודווקא בסלוטייפ נשברתי.

קרא עוד »

האבל השקט

אתמול מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.

שזה דבר מוזר מאוד למצוא את עצמך מתגעגע אליו, אפילו בסטנדרטים שלי.

רובכם המכריע – אוקיי, בואו נהיה כנים, כולכם חוץ ממני – לא יודעים אפילו מה זה כבל די.בי 25. אתם, אני מניח, מכירים אותו בשמו העממי יותר כ״הזהו הענק שהיה פעם עם המלא פינים שמתחבר למאחורה של המדפסת״.

אח, אין כבל פאלי יותר מדי.בי 25. אבל זה לא הנושא עכשיו.

הנושא עכשיו הוא שמצאתי את עצמי מתגעגע לדי.בי 25 כי קניתי מדפסת חכמה. עשיתי את כל ההכנות המוקדמות. וידאתי שזה מתאים למק. ראיתי לפחות עשרים ביקורות ביוטיוב. הורדתי את האפליקציה לטלפון מבעוד מועד. לא חשדתי בכלום כשהיא התעקשה להתחבר לטלוויזיה שלי וטענה שהיא מדפסת. חשבתי שזה יסתדר.

ואז הגיע השליח עם המדפסת.

הופתעתי מאוד לגלות שבכמה שנים שלא הייתה לי מדפסת אפילו את הדיו ואת הדרך שממלאים אותו הם שינו לכתב חידה שלא היה מבייש פרעונים, אבל בואו לא נתעכב על זה ונגיע לרגע המופלא שבו האפליקציה טענה שכל מה שצריך זה שלושה צעדים פשוטים כדי לחבר את המדפסת שלי לכל המכשירים כולם.

והיא נתקעה בשלב הראשון.

קרא עוד »

כבל עם ועדה

אתמול מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.

שזה דבר מוזר מאוד למצוא את עצמך מתגעגע אליו, אפילו בסטנדרטים שלי.

רובכם המכריע – אוקיי, בואו נהיה כנים, כולכם חוץ ממני – לא יודעים אפילו מה זה כבל די.בי 25. אתם, אני מניח, מכירים אותו בשמו העממי יותר כ״הזהו הענק שהיה פעם עם המלא פינים שמתחבר למאחורה של המדפסת״.

אח, אין כבל פאלי יותר מדי.בי 25. אבל זה לא הנושא עכשיו.

הנושא עכשיו הוא שמצאתי את עצמי מתגעגע לדי.בי 25 כי קניתי מדפסת חכמה. עשיתי את כל ההכנות המוקדמות. וידאתי שזה מתאים למק. ראיתי לפחות עשרים ביקורות ביוטיוב. הורדתי את האפליקציה לטלפון מבעוד מועד. לא חשדתי בכלום כשהיא התעקשה להתחבר לטלוויזיה שלי וטענה שהיא מדפסת. חשבתי שזה יסתדר.

ואז הגיע השליח עם המדפסת.

הופתעתי מאוד לגלות שבכמה שנים שלא הייתה לי מדפסת אפילו את הדיו ואת הדרך שממלאים אותו הם שינו לכתב חידה שלא היה מבייש פרעונים, אבל בואו לא נתעכב על זה ונגיע לרגע המופלא שבו האפליקציה טענה שכל מה שצריך זה שלושה צעדים פשוטים כדי לחבר את המדפסת שלי לכל המכשירים כולם.

והיא נתקעה בשלב הראשון.

קרא עוד »

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

קרא עוד »

לא קל לעיקול

"אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.

וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.

מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.

מספר מאזור חיוג 02.

הלו?

אנחנו מעקלים לך את החשבון.

והמון סימני קריאה אחר כך.

בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.

ככה, בקטנה.

אבל בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.

ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.

קרא עוד »

ככה נוח לי

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

נייר דלק

האבל השקט

כבל עם ועדה

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים