איך זה מרגיש לפשל מול 850,000 איש?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

״בוקר טוב לעומר ברק״, פתח רזי ברקאי בטון מאוד מאוד מחוייך וידידותי את ״מה בוער״, ואם תקשיבו טוב טוב לראיון הזה, תוכלו לשמוע שם שתי שניות של שקט. 

שתי שניות שבהן הבנתי שהראיון הזה אבוד, ומכאן זה רק הולך להדרדר.

למרות שהראיון הזה התחיל באופן רשמי בשעה 9:07, הוא נהרס בשעה 8:53. שמתי את אילה בגן, גיליתי ששוב שכחתי את בקבוק המים שלה, נסעתי הביתה, חזרתי לגן, מסרתי את הבקבוק והודאה על כך שאני כשלון הורי לגננת, ועדיין היה לי מספיק זמן לשבת באוטו ולכתוב נקודות לקראת הראיון, שהיה אמור לעסוק בקשיי ההורים בתקופת הקורונה.

בשעה 8:52 סיימתי לכתוב את כל מה שרציתי. הייתי מוכן, הייתי מצחיק, הייתי מדויק. 

והייתי עם עשרים דקות לשרוף.

ולמרות שידעתי שזו טעות ואני צריך לעשות משהו פרודקטיבי, עברה בי המחשבה ״אולי כדאי שאני אהיה קצת אקטואלי, רק כדי שאני אוודא שלא פספסתי כלום מהיום בבוקר״. 

ונכנסתי ל-Ynet.

והו, איזו טעות זו הייתה.

בואו לא ניכנס לפרטים, בסדר? בואו רק נגיד שהיו שם כמה ידיעות לא מרעישות בכלל על העובדה שחברי הכנסת שלנו הם חבורה של חדלי אישים. זו לא אשמתם, כמובן. הם היו כאלה כשבחרנו אותם, והם עומדים יפה מאוד בהבטחות שלהם. ובכל זאת קראתי שיזמו דיון מיוחד על מינוי מנכ״ל למשרד ראש הממשלה החליפי בזמן שסגן שר הבריאות, יואב קיש, אמר שבעניין תלמידי בית הספר יתקיים דיון באמצע או סוף שבוע הבא, ״כשיימצא הזמן המתאים״. 

והתעצבנתי. ממש.

ולהתעצבן ממש זה דבר שאסור באופן כללי לעשות לפני ראיון, אבל לי אסור לעשות אותו במיוחד. וכל מה שראיתי מול העיניים היה את הפרצוף הזחוח של קיש שאומר ״כשיימצא הזמן״ בזמן שהילד שלי, שאת כמות הפעמים שהיה בבית הספר מאז שהתחילה השנה אפשר לספור על כף יד וחצי, נרקב בבית ומנסה נואשות להסתדר עם הזום הארור.

וכשרזי ברקאי איחל לי בוקר טוב, עצמתי עיניים ולקחתי אוויר וניסיתי לשכוח את יואב קיש. 

ולא הצלחתי.

במקום לדבר על כל מה שתכננתי, השתוללתי. ואחרי חמישים שניות מאוד מנומסות רזי ברקאי עשה לי טובה, וחתך אותי מהשידור

אם תקשיבו לראיון – אתם מוזמנים, לי אין אומץ – כנראה תשמעו אותי מדבר, אבל כל מה שאני זוכר משתי הדקות הראשונות היו אותי מדבר לעצמי ומתחנן לעצמי לא לפשל הפעם. לזכור שכמעט מיליון איש מאזינים. שחשוב לדבר על קשיי ההורים. שיש לי מסר להעביר. והמסר הזה הוא שעם כל הכבוד לקורונה, היא לבד בעולם. ובזמן שהקורונה יורדת הדכאון עולה. והאלימות במשפחה גואה. ונשים נרצחות כאן על ימין ועל שמאל. ועסקים קורסים. והילדים שלנו, הילדים המסכנים האלה שרק התחילו כיתה א׳ וכבר לקחו להם אותה ולאף אחד לא בוער להחזיר להם איזושהי מסגרת לחיים. מישהו חייב לדבר בשמם.

ואז רזי ברקאי שאל אותי ״אבל מה לדעתך הממשלה יכולה לעשות״.

וזהו. זה כל מה שאני זוכר, דוקטור.

אני זוכר שהשתוללתי. זה כן. אני זוכר שכמעט מחצתי את הטלפון מרוב עצבים. אני ממש בטוח שאמרתי לפחות ארבע פעמים את השם ״יואב קיש״. עצבים של שבעה חודשים שעד אז הצלחתי איכשהו לתחזק ולתעל לעשייה (או מחשבה. או בהייה) הסתובבו בעולם בלי שום שליטה. ואני רק יכול לדמיין את רזי ברקאי מסתכל על עורכת התוכנית שלו, שבמקרה היא גם גרה בשכונה שלי, ושואל אותה: ״למה הזמנת את המשוגע הזה לתוכנית שלנו?״.

רק שיהיה ברור: הבעיה לא הייתה בשאלה, כמובן. רזי ברקאי הוא גדול מראייני ישראל בעיני, ואחד מאנשי הרדיו הכי טובים בה. אהבתי להקשיב לו בתור ילד, וכל פעם שאני עולה להתראיין אצלו אני מרגיש סוג של גאווה. התשובה הנכונה לשאלה שלו, כמובן, הייתה צריכה להיות: ״הממשלה שלנו צריכה להסתכל על התמונה הכוללת״, ומשם לדבר על מאות אלפי הילדים האומללים שלנו שהממשלה פשוט שכחה.

אבל במקום זה דיברתי על יואב קיש. ואחרי חמישים שניות מאוד מנומסות רזי ברקאי עשה לי טובה, וחתך אותי מהשידור. 

פישלתי. 

שוב.

יש את הרגע הזה, שהראיון מסתיים, ואתה חושב לעצמך: טוב, אולי זה סתם בראש שלי. אולי דווקא היה בסדר. תיכף מישהו יתקשר להגיד שהייתי מדהים. אבל לא.

שקט מוחלט.

דממת אלחוט.

ולמקרה שתהיתם, ככה נשמע כשלון מהדהד.

ישבתי באוטו. עברה דקה. עברו שתיים. הטלפון שלי נשאר דומם. אני יודע איך הוא מתנהג אחרי ראיון טוב, כי הוואטסאפ שלי לא מפסיק לטרטר, ולכן אני יודע גם מה קורה כשאני מתרסק על הפרצוף: 850,000 איש האזינו, ואף לא הודעת וואטסאפ אחת. 

זו לא הפעם הראשונה שאני מפשל, כמובן. למעשה, לפשל זה דבר שאני נוהג לעשות לפחות פעם בשעה. זה כמעט האני מאמין שלי. ובכל זאת, לא רציתי לפשל בפעם הזאת. לא מול כל כך הרבה אנשים. לא בנושא כל כך חשוב וקרוב לליבי. שנים של מאמרי דעה ועשרות פוסטים הביאו אותי למקום שבו הקול שלי הוא משהו שלתקשורת יש בו עניין. וזה מדהים איך אפשר לעבוד בשביל זה 15 שנה, ולדפוק את זה ב-15 שניות.

ועוד בשביל יואב קיש, השם שישמור.

יכולתי להתאבל, כמובן. יכולתי להיכנס למיטה, להתחבא מתחת לשמיכה, לצעוק ״היה שלום, עולם אכזר״ ולא לצאת מהחדר לעולם. פעם הייתי עושה את זה. אבל הנה הדבר שלמדתי על כשלונות במהלך החיים שלי: הם בלתי נמנעים. והם לא אומרים עלי כלום.

כי רק אחרי שנכשלים מספיק פעמים מגלים שבאופן מפתיע, תמיד תהיה ההזדמנות הבאה. שלמרות שזה מבאס, בדרך כלל נכשלים מול בני אדם אחרים, שגם הם נכשלו פעם או פעמיים בלשונם. ככה זה כשמשתמשים בלשון. לפעמים זה מצליח.

לפעמים פחות.

והדבר הכי חשוב שהכשלונות שלי לימדו אותי – הרבה יותר מההצלחות שלי, אגב – הוא שבניגוד למחשבה הרווחת, תהיה עוד הזדמנות. זו התגלית הבאמת מדהימה שמגלים אחרי שנכשלים מספיק: תמיד אפשר לתקן. זה יקח חודשיים, שלושה, אולי שנתיים, אבל רזי ברקאי יתקשר שוב. ואם לא רזי, אז מישהו אחר. 

כי הקריירה שלכם, ושלי, זה בדיוק כמו ילדים. בימים הראשונים איתם אתה בטוח שכל טעות קטנה שלך תהרוג אותם. רק אחרי כמה שנים אתה לומד שאתה יכול לדפוק את הראש שלהם במנורה, בפינה של השולחן ולהפיל אותם לכלוב של הנמרים בגן חיות באמסטרדם – כך, אה, שמעתי מחברים. אני אבא למופת ומבוגר אחראי לחלוטין שאין שום סיכוי שיגיד לילד שלו ״יו, חמודי, תראה איזה גדר נמוכה, בוא רק נשב עליה״! – והם ישרדו. 

ולא רק שהם ישרדו, הם אפילו לא יזכרו את זה.

זה אפילו יהיה מצחיק בעוד כמה חודשים.

חוץ מהנמרים, כמובן. זה לא מצחיק. 

אולי רק קצת.

מכתב דחייה או ביקורת רעה או פשלה ענקית ברדיו הם לא נעימים. זה ברור. אבל הם קרו, ואין לי שום דרך לשנות את זה. לכן, אין לי אלא להתכונן לפעם הבאה שיתקשרו מהרדיו וירצו לדבר איתי, ובפעם הבאה אני אהיה מוכן. 

אני אהיה חד.

אני אהיה שנון.

אני אהיה אדיר. 

אלא אם כן, כמובן, ישאלו אותי ״אז עומר, תגיד, מה אתה חושב על יואב קיש?״.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

מה הקורונה לימדה אותי על כתיבה

הטוויסט הסיפורי השחוק ביותר תמיד מתחיל ביום בהיר אחד.
וביום בהיר אחד, חייו התמוטטו.
ובכן, יש לי משהו אחד להגיד לכם על חיים מתמוטטים: זה לא קורה ביום בהיר.
זה גם לא קורה ביום.
למעשה, זה קורה בקצת יותר משעתיים.
ב-15.3 הייתה סערה בחוץ. אני זוכר את זה כי נאלצתי לנגב טיפות של מים מהמחשב שהצליחו לחדור
דרך התיק האלק חסין לגשם שלי. רצו שמועות על קורונה בעולם. כבר היה דיבור שזה הגיע לישראל ותיכף
יהיה סגר אצלנו. המחשבה המיידית שלי הייתה שצריך להספיק כמה שיותר עבודה היום, כי עושה רושם
שהימים (כן, עוד הייתי אופטימי אז) הקרובים לא יהיו רגילים במיוחד.
ב-12:33 הייתי בן אדם שסדרת טלוויזיה שלו עתידה להצטלם בעוד כארבעה חודשים, הספר החדש
שלו – שעליו מבוססת הסדרה – צריך לצאת באותו תאריך ממש, סרט חדש פרי עטו ושמבוסס על ספרו הראשון
אמור לצאת לאקרנים כחודש לפני שכל הטוב הזה קורה ויומן ההרצאות שלו היה סגור לשבעה חודשים קדימה.
ב-12:34 הגיע הטלפון הראשון.
ב-14:37 הפכתי לבן אדם שסדרת הטלוויזיה שלו מוקפאת עד להודעה חדשה כי אי אפשר לצלם, הספר שלו
מוקפא פשוט כי לא יהיו חנויות ספרים והסרט שלו מוקפא כי עושה רושם שסוגרים את בתי הקולנוע.
אה, ושכל ההרצאות שלו בוטלו.
זה לא קורה ביום בהיר, מסתבר. זה קורה ב-127 דקות בדיוק באמצע סופה.
זה לקח לי חצי שעה נוספת להבין שבעצם אין לי מה לעשות במשרד.
שבעצם אני מובטל.
שבעצם היו כאן 87 טלפונים (אוקיי, אני מגזים, היו רק שבעים וקצת) שכל אחד מהם
התקשר להגיד את אותו הדבר בדרך שונה: העסק שלי נסגר.
וקריירת הכתיבה שלי נגמרה.

קרא עוד »

איך זה מרגיש לפשל מול 850,000 איש?

״בוקר טוב לעומר ברק״, פתח רזי ברקאי בטון מאוד מאוד מחוייך וידידותי את ״מה בוער״, ואם תקשיבו טוב טוב לראיון הזה, תוכלו לשמוע שם שתי שניות של שקט. 

שתי שניות שבהן הבנתי שהראיון הזה אבוד, ומכאן זה רק הולך להדרדר.

למרות שהראיון הזה התחיל באופן רשמי בשעה 9:07, הוא נהרס בשעה 8:53. שמתי את אילה בגן, גיליתי ששוב שכחתי את בקבוק המים שלה, נסעתי הביתה, חזרתי לגן, מסרתי את הבקבוק והודאה על כך שאני כשלון הורי לגננת, ועדיין היה לי מספיק זמן לשבת באוטו ולכתוב נקודות לקראת הראיון, שהיה אמור לעסוק בקשיי ההורים בתקופת הקורונה.

קרא עוד »

שמונה החלטות לשנה החדשה

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »

שמונת הפאונד הכי טובים שהוצאתי בחיים שלי

״ועכשיו״, צרח המנחה דרך תיבת הקריוקי המקרטעת, ״טיפאני תקפוץ לתוך בריכת הקורנפלקס הענקית! היכונו לדבר הכי מדהים שאי פעם ראיתם!״.
שום דבר במשפט הזה לא היה נכון.
כאילו, הכל נכון. הכל קרה ובדיוק בסדר הזה, אלא שהבריכה הענקית הייתה גיגית של מטר על מטר, היה בה פחות קורנפלקס ממה שהבת שלי מפזרת על הרצפה בארוחת בוקר נתונה

קרא עוד »

תשעה דברים לפני שתעלה לכיתה א׳

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »
עומר ברק שולחן עבודה

עצה לסופרים צעירים: רק אל תכתבו רב מכר

הייתי על פסגת האולימפוס כשהודיעו לי שהספר שלי הוא ספר הפרוזה הנמכר ביותר של תשע״ז.
זו לא מטאפורה, אגב, או ניסיון להתחכם. באמת הייתי על פסגת האולימפוס האמיתי לגמרי, טרשים והכל, כשקיבלתי את הוואטסאפ הזה, מסוג הרגעים ההזויים שהחיים מספקים לך ושאם הייתי מכניס אותם לספר הייתי נפסל על חוסר אמינות משווע

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
דברו איתי

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים