אף פעם לא הצלחתי להבין למה טכנולוגיה וכתיבה הם שני עולמות שונים כל כך. רוב האנשים הכותבים שפגשתי בחיי לא הצליחו להפעיל מחשב גם אם הדבר היה תלוי בחייהם, ורוב האנשים הטכנולוגיים שכתבתי בחיי לא הצליחו לחבר יותר משתי מילים בהודעת וואטסאפ מבלי לזעוק שמדובר בדבר הקשה ביותר בעולם.
עבורי, טכנולוגיה היא השראה לא פחותה מספרים.
למעשה, זה רק צירוף מקרים, שני ציוני נכשל בבגרות 3 יחידות במתמטיקה, סילוק ממגמת תכנות בתיכון ואפס יכולת לכתוב קוד שאני עוסק בכתיבה ולא בפיתוח אפליקציות מסעירות.
הייתי ככה קרוב. באמת.
אבל לשמחתי, למרות שאני לא יכול לכתוב אפליקציות, אני בהחלט יכול לכתוב איתן. והן עושות לי את החיים כל כך הרבה יותר קלים. למעשה, הן עושות אותי כותב טוב יותר. חד וחלק.
והן יעשו גם אתכם.
אז הרשו לי רגע להגשים חלום ולהיות גשר בין תרבויות, והנה האפליקציות שיוציאו מכם את המיטב. באחריות.
FREEDOM
יש בעיה אחת עם פרידום, וזו חתיכת בעיה רצינית: צריך להודות שאתה חלש אופי כדי להשתמש בה. זאת אומרת, התוכנה לא דורשת את זה ממך, חלילה, ולמען האמת היא עושה הכל כדי שלא תרגיש שזה מה שאתה, אבל אין דרך קלה להגיד את זה: שילמת הרגע 10 דולר למשהו שאם היה לך קצת כח רצון היית יכול לקבל בחינם.
להתנתק מהאינטרנט זה לא ממש מסובך, חייבים להודות. הולכים לאייקון של הווי-פיי ומכבים אותו עד להחלטה חדשה כדי שאפשר יהיה לכתוב בשקט בבית הזה. אבל אם ניסיתם פעם אתם כבר יודעים שקל להגיד ובלתי אפשרי לעשות, ולכן אין לי אלא להודות שפרידום היא עשרת הדולרים הכי מיותרים, אבל גם הכי מצוינים שהוצאתי בחיי.
כי פרידום עושה את מה שאני מעולם לא הצלחתי לעשות: היא, ובכן, חוסמת את האינטרנט. אבל באמת חוסמת אותו. מהרגע שלוחצים על הכפתור ומגדירים לו איזה אתרים אתם רוצים לחסום (פייסבוק, פייסבוק ופייסבוק) פרידום נועלת את המערכת כל כך חזק עד שגם ריסטארט, שניים ואפילו שלושה – האמינו לי, ניסיתי – לא יזיזו אותה משם. רצית לכתוב? שב לכתוב. או שתמשיך לעשות ריסטארט עד שתתייאש.
לפרידום יש גם תוכנה מעולה לדסקטופ, גם אפליקציה נהדרת ויעילה מאוד לאייפד ולטלפון, ובגדול היא לגמרי מאפשרת את הדבר הזה שכולנו מנסים בכל דרך אפשרית להתחמק ממנו: לעבוד. השקט והצלילות שבעולם נטול הפרעות שגם אינו בשליטתך (והרי בגלל זה כל כך הרבה אנשים, כולל אני, מספיקים עבודה של שנה במטוסים) הוא אחר לגמרי מהידיעה שבכל רגע אפשר להחזיר את הכפתור ואת הפיד של האינסטגרם. לא הייתי מצליח לגמור שום פרוייקט בלי התוכנה הזאת, והיא, באופן הכי מילולי שיש, העשרה דולר הטובים ביותר שהוצאתי עד היום.
וכן, אפשר היה לפתח משמעת עצמית, בלה בלה בלה, אבל בשביל מה כשתמורת עשרה דולר אפשר שלא.
שם האפליקציה: FREEDOM
מחיר: 9.99$ או מנוי חודשי
זמין ל: כל פלטפורמה אפשרית
איפה מורידים? ממש כאן
GOOD NOTES
אם התחלנו בהוצאה לא הכרחית אין לי אלא להמשיך בהוצאה הכרחית מאוד: אם אתם כותבים ולוקחים את העניין הזה ברצינות, אז רק אלוהים יודע איך עוד לא קניתם אייפד פרו.
יום יבוא ואני אכתוב שיר הלל לאייפד פרו שלי, אבל אם אתם כותבים ולוקחים את העניין הזה ברצינות אין לי אלא להפציר בכם לקנות אייפד פרו, את העפרון שבא איתו ואז את אפליקציית GOOD NOTES שעולה עוד 9.99$, וכל זה כדי שתוכלו להפוך אותו למה שאצלנו בתחום מכנים בעגה המקצועית: מחברת.
סתם, זה הרבה יותר ממחברת.
זה הרבה מחברות.
ותנו לי להסביר לכם למה זה חתיכת הבדל.
תראו, בחדר העבודה שלי, ואני ממש לא מגזים, יש בערך 47 מחברות, כולן של MOLESKINE. יש לי איזו מחלה בלתי מוסברת להוציא כסף על דברים שאני ממש לא צריך, ואפילו עוד יותר מזה להתחיל מחברת חדשה לכל נושא או דבר שאני צריך לכתוב. ככה יש לי מחברת לסרט, לספר, לסדרות, לדברים שאני צריך לעשות, לסדנאות כתיבה, לניהול הוצאות, לרעיונות שאינם הספר, הסרט או הסדרות, ליומן אישי, ואם ניסיתם פעם לדחוף את כל זה לתוך תיק גב וגם לצאת מהבית לאנשהו אז, נו, אתם כנראה יושבים לפני בתור לאורטופד ומחכים שיגבסו אתכם.
ואם תוסיפו לכל זה את העובדה שיחד עם כל המחברות האלה צריך למצוא מקום גם למחשב נייד כדי שממש יהיה אפשר לכתוב ולהתקדם במשהו מהפרוייקטים האלה, כבר הבנתם את הצרה שבה אני נמצא.
אבל GOODNOTES הופכת את האייפד שלכם למחברת של ממש. למעשה, היא הופכת אותו למחברות. לכמה מחברות שתרצו. ואם אתם קצת כמוני ומרגישים רוח חדשה של תקווה בכל פעם שאתם פותחים מחברת חדשה, דעו שהאפקט הזה לא הולך לאיבוד באייפד, רק עולה הרבה פחות כסף בטווח הארוך וגם צובר הרבה פחות אבק.
נכון לעכשיו, שנתיים אחרי שהתחלתי להשתמש באפליקציה הזו באופן קבוע, יש לי 67 מחברות פעילות וגב אחד שמאוד מודה לי על זה. העובדה שאני יכול לקחת את כל המחברות שלי לכל מקום בקלילות באמת הפכה אותי לכותב טוב יותר ופעיל יותר ובעיקר נטול תירוצים. ואם זה לא שווה 9.99$ (ועוד איזה שבעת אלפים שקל על האייפד פרו, אבל בואו נתעלם מזה כרגע), אז בחיי, אני לא יודע מה כן.
שם האפליקציה: GOOD NOTES
מחיר: 9.99$
זמין ל: אייפד, מק
איפה מורידים? ממש כאן
NOISLI
ֿככותב מקצועי אני יכול לכתוב בכל מקום, על כל כסא, בכל שעה ביום או בלילה, אבל יש דבר אחד שבלעדיו אני לא יכול: מוזיקה באוזניים.
וזו חתיכת בעיה, כי במקרה או שלא במקרה, מוזיקה באוזניים היא גם הדבר שהכי מוציא אותי מדעתי ומריכוז.
עכשיו בואו נפתור את הסתירה הזאת, בסדר?
אני לא יכול להתרכז ברעש. אני לא מדבר על רעש של מועדון או שיפוצים או ערוץ הכנסת בישיבה על התקציב, אני מדבר על כל רעש שהוא. מזלג נופל, תפריט מתקפל, מכונת קפה עובדת, אופנוע כבד מדי שעושה יותר מדי רעש, מישהו נושם שעושה יותר מדי רעש, שכן שזז מחדר לחדר שני בניינים לידי – אלו רק כמה דברים שמוציאים אותי מריכוז (רק כשאני מנסה לכתוב, כן? כשאני לא מנסה לכתוב מצידי תעשו מלחמה גרעינית במרפסת), וכתוצאה מכך גם מדעתי.
כדי לא להשתגע לגמרי עברתי לכתוב עם מוזיקה, מה שכמובן טיפל ברעשים מבחוץ, אבל יצר בעיה חדשה: עכשיו הייתה לי מוזיקה באוזניים.
עם השנים מצאתי מוזיקה שתהיה ממש כמו רעש לבן, ואתם תחשבו שאני צוחק, אבל האוסף של האנה מונטנה הוא המוזיקה הטובה ביותר לכתיבה שאני מכיר. אבל עם כל הכבוד למיילי סיירוס, אי אפשר באמת להיות עם האנה מונטנה שבע שעות ביום באוזניים.
כאן נכנסת NOISLI.
ניסיתי כמה וכמה אפלקיציות רעש לבן לפניה, ומהרגע שמצאתי אותה והצמדתי אותה לאוזניות מבטלות הרעש שלי לא ניסיתי אף אחת אחריה. יש בה כמות רעשים לבנים כל כך גדולה (האהוב עלי, דרך אגב, הוא טיסה במטוס. הצליל הכי מונוטוני ומעודד ריכוז שאני מכיר) עד שגם שנתיים וחצי אחרי שהורדתי אותה טרם הגעתי אל כל הקומבינציות בה.
אבל מה שנחמד ב-NOISLI היא שהרעשים בה באמת מיועדים למי שמנסה להשקיט את הרעשים בראש ועד עכשיו לא מצא את הרעש השקט המושלם. בגלל זה בדיוק יש שם 17 סוגים שונים של גשם, שש סערות טרופיות שונות, 13 קומבינציות של ים וחוף ואפילו רעש מונטוני של בית קפה, שאין כמוהו כשכותבים בבית קפה אמיתי.
גם אם אתם מיחידי הסגולה שיכולים לכתוב עם אוזניים שלגמרי יכולות לקלוט את השיחה בשולחן שלידכם או בקצה השני של בית הקפה ועדיין להיות בסדר עם זה, אני עדיין ממליץ לכם לנסות את האפלקיציה הזאת. השקט שהיא מעניקה ושעות העבודה הרצופות שהיא מאפשרת שוות את ה-6.90 ש״ח שהיא עולה.
למעשה, הם היו יכולים לגבות על האפלקיציה הזו פי עשר, והיא עדיין הייתה שווה את כמה שהיא הייתה עולה.
NOISLI היא לגמרי האפליקציה שאין לכם מושג שאתם צריכים עד שהיא מגיעה לכיוונכם. ומאז שהיא הגיעה היא, ללא ספק, האפליקציה החשובה ביותר שיש לי בטלפון.
שם האפליקציה: Noisli
מחיר: חינם עד 120$ לשנה, תלוי כמה אתם רציניים. מניסיוני אני אגיד שהאפליקציה הזו שווה כל סכום שתחליטו להוציא עליה
זמין ל: ios, אנדרואיד, ווינדוז ומק
איפה מורידים? ממש כאן
עמוד ה-Notion הפרטי שבניתי לעצמי. האפליקציה שעוזרת לי לעשות סדר בראש.
NOTION
לתאר את NOTION במילה אחת – או אפילו במשפט – משול, בעיני, לניסיון לתאר ביקור על הירח: זה מסוג הדברים שבאמת צריך לראות בעיניים שלך כדי להאמין.
או זה לפחות מה שניל ארמסטרונג אמר. לי טרם הזדמן להגיע לשם.
כל מה שאני יכול להגיד על NOTION הוא שהדבר שהכי תקע אותי – וכל כותב אחר שאני מכיר – הוא חוסר סדר ומערכת שמירת וסידור קבצים לא מספיק טובה ומאורגנת, שיצרו בסוף את שמות הקבצים האהובים ״תסריט טוב טוב סופי.DOCX״, ״תסריט טוב טוב סופי בהחלט.DOCX״ ו״דראפט ספר נקי 32 – אפריל 2020.DOCX”/
וש-NOTION פותרת בדיוק את שתי הבעיות האלה.
אה, ועוד בערך 238 בעיות שלא היה לי מושג שקיימות בתהליך העבודה שלי עד שהתחלתי להשתמש בה.
בהיעדר שם אחר, NOTION היא אפלקיציה לניהול פרוייקטים, אבל אני באמת חושב שאין תואר מעליב יותר לאפליקציה הזו מאשר לנסות לתאר אותה בכמה מילים וזהו.
כי האמת היא ש-NOTION היא קנבס ריק וענני למדי שעליו אפשר לבנות איזה מאגר נתונים שרוצים, מה שאפשר לי, לראשונה מאז שהתחלתי להשתמש במחשב, לא לנסות ולהתאים את עצמי למערכת מסוימת, אלא לבנות מערכת שתתאים לי.
ככה לא רק שיש לי גיבוי, אלא שבסוף היום אני פשוט גורר את הקובץ העדכני ביותר מתחת לכותרת ״קובץ אחרון״, וסוגר את היום. האפליקציה הזו (שזמינה גם למק, ווינדוז, אנדרואיד ולדעתי גם כמה מיקרוגלים נבחרים) היא לא פחות מנס קטן וחוסכת לי, בלי הגזמה, בין 40 דקות לשעתיים ביום.
וכשתתחילו לעבוד עם צוות על הפרויקטים שלכם תגלו שהיא גם יכולה לחסוך יותר.
בקיצור, זו האפליקציה שכל כותב חייב ללמוד ולהכיר.
וכן, יש לה עקומת למידה. ולא, היא לא פשוטה וקלה לשימוש. אבל החיים שלכם יתחלקו ללפני ואחרי. עלי.
שם האפליקציה: Notion
מחיר: חינם עד שלל תוכניות. מי שלא עובד עם צוות יכול לגמרי להסתדר עם הגרסה החינמית
זמין ל: כל פלטפורמה אפשרית
איפה מורידים? ממש כאן
Headspace
האחרונה היא אפליקציה די יקרה (69$ לשנה, נכון לכתיבת שורות אלה), אבל זו השנה השלישית שבה אני לקוח משלם ומסופק מאוד מהתמורה שאני מקבל, כך שאין לי אלא להמליץ עליה בחום גדול גם לכם.
אני מניח שרבים מכם מכירים את המונח ״מיינדפולנס״, ואם אתם איכשהו קצת דומים לי, אני מניח שאתם מתייחסים אליו בזלזול מוחלט.
וזה חבל, האמת, כי אני חייב להגיד שאם אני הייתי לוקח אותו טיפה יותר ברצינות לפני כמה שנים יכול להיות שהיו לי חיים הרבה יותר קלים.
לא, האפליקציה הזו לא שינתה את חיי. לא, לא התהפכתי והפכתי לאדם רוחני בעקבותיה. אבל כן, היא בהחלט שיפרה אותם ואת היכולות שלי ב-3-4%, ואם קראתם את הספר ״הרגלים אטומיים״ של ג׳יימס קליר (ואם לא, תקראו, למה אתם מחכים?) אז אתם יודעים שאלו בהחלט אחוזים שמספיקים כדי שתנשקו לממציא האפלקיציה הזו את הרגליים.
או, כאילו, סתם תורידו אותה ותשמשו בה. גם זו אופציה.
לא ניכנס לאלפי הסשנים שאפשר לעשות באפליקציה הזאת, אבל אני כן רוצה לספר על חטיבת היצירתיות שיש שם, שמניסיון אישי לגמרי עובדת.
ותרגול שלגמרי עובד הוא לא דבר שאפשר לזלזל בו.
אם אני מצליח לתרגל מיינדפולנס כל בוקר? לא. הלוואי. מיינדפולנס היה ועודנו אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי בחיי (תנסו אתם לשבת ולנסות לשלוט במחשבות שלכם במשך עשרים דקות, בהצלחה שיהיה לכם) ולא בכל יום אני מצליח להביא את עצמי להתחיל איתה היום.
אבל בבקרים שאני כן, אני אסיר תודה לעצמי ולצוות האפליקציה הזו, שלא מפסיקים להפתיע עם תוכן איכותי, מרענן ובעיקר – כזה שבאמת עוזר להתרכז ולכתוב.
שם האפליקציה: Headspace
מחיר: חינם עד 69$ לשנה
זמין ל: Ios ואנדרואיד
איפה מורידים? ממש כאן
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
תראותראותראו
״אתה חולה״, היא הסתכלה עלי בדאגה ובדקה לי את המצח.
״אל תדברי שטויות״, אמרתי לה וניסיתי לנשום כדי להמשיך את המשפט. ״אני לא חולה ולא כלום״.
״יש לך חום״, היא קבעה.
״אין לי כלום״, עניתי.
״אתה צריך לשכב״.
״חשבתי שאני שוכב״.
״מאמי״, היא דיברה לאט. או שאני שמעתי לאט. ״אני יודעת שזה יהיה מוזר לך לשמוע, אבל זה קרה: אתה חולה״.
חולה חדש
״אתה חולה״, היא הסתכלה עלי בדאגה ובדקה לי את המצח.
״אל תדברי שטויות״, אמרתי לה וניסיתי לנשום כדי להמשיך את המשפט. ״אני לא חולה ולא כלום״.
״יש לך חום״, היא קבעה.
״אין לי כלום״, עניתי.
״אתה צריך לשכב״.
״חשבתי שאני שוכב״.
״מאמי״, היא דיברה לאט. או שאני שמעתי לאט. ״אני יודעת שזה יהיה מוזר לך לשמוע, אבל זה קרה: אתה חולה״.
מקום לשאגה
״יו, מאמי״, צעקתי לה מהקצה השני של החדר. ״בואי תראי כמה שטחי אחסון!״.
מאמי, אם לא אכפת לכם, יושבת בדיוק באותו זמן על מרפסת נדירה ביופיה של מלון לוגוס היפיפה לא פחות ושואפת את אוויר ההרים של ירושלים, כשאני רץ למרפסת ואומר לה בטון הכי מלחיץ שיכול להיות: ״את חייבת לבוא לראות את הארונות כאן. חייבת. בואי עכשיו״.
ואחרי שבאופן מפליא היא סירבה לקום כדי לחזות בפלא האחסוני, משכתי אותה ביד.
״תסתכלי״, אמרתי לה והתחלתי לפתוח דלתות כאילו הייתי אברי גלעד בעשינו עסק. ״תראי כמה מקום יש פה! במלון, את קולטת? תסתכלי את המגירה הזאת! תראי איזה מטורף!״.
מאמי התרחקה אחורה בצעדים זהירים תוך שהיא שומרת על קשר עין רציף עד שהגיעה שוב למרפסת, סגרה את הדלת ונעלה אותה מבחוץ, דבר שהיה מפריע לי אלמלא הייתי עסוק בפירוק – מילה מאוד עדינה לעובדה שפשוט העפתי כל בגד למקום אחר – המזוודה שלי וממלמל לעצמי ״וואו. מה זה. כמה מקום. אתה בגן עדן, עומר״.
וגם אם כל הקטע בווליום קצת מוגזם, אני נשבע בהן צדקי שאת הקטע על גן אמרתי לעצמי גם אמרתי.
הגעתי לגן עדן.
ומי היה מאמין שהוא נמצא בתוך ארון כניסה.
מה רציתי?
בזמן האחרון אני מוצא את עצמי עומד מבולבל בהרבה מאוד חדרים.
אני מכיר את החדרים האלה היטב, כמובן.
זה המטבח, שם הסלון, הנה חדר הילדים, זה חדר השינה שלי, שם המחסן. את הבית אני מזהה.
ובכל זאת. לפחות פעם ביום (על מי אני עובד, זה יותר כמו פעם בשעה) אני מוצא את עצמי בפתח דלתו של אחד החדרים אחרי הליכה מאוד נחושה לשם עם ידיעה ברורה למה אני מתקדם לשם, וברגע שאני עומד מתחת למשקוף אני מרגיש – וכנראה גם נראה – כמו הגרסה המבוגרת והאלצהיימרית של עצמי, מחפש מישהו לשאול אותו שתי מילים שרצות לי במוח כל הזמן בזמן האחרון: מה רציתי?
סליחה, מה רציתי?
למה בכלל הגעתי לכאן?
זה היה אמור להיות קל יותר, לא?
זה היה אמור להיות קל יותר, לא?
******
היום בבוקר רבתי עם הבן שלי. זה התחיל כמו שיחה ולפני ששמתי לב הדרדר לריב של צעקות. מרכז הויכוח היה שחורף עכשיו, שזו, מסתבר, עובדה שלגמרי אפשר להתווכח עליה. ולמרות שבחוץ מבול והאף נושר מרוב קור יצא בן התשחורת מהחדר שלו במכנסיים קצרים וחולצה קצרה.
הסבתי את תשומת ליבו לעובדה שקר בחוץ.
הוא לא הסכים איתי.
אמרתי לו שזה לא ממש משהו שאפשר להתווכח עליו.
הוא שוב לא הסכים איתי.
ציינתי בפניו שהוא יהיה חולה וזה אני שאצטרך להישאר איתו בבית ושלהישאר איתו ועם אחותו בבית זה רוב מה שעשיתי בחמש השנים האחרונות, ולכן נגמרה מכסת הימים שאני יכול לעשות את זה.
אני לא אלאה אתכם בהמשך הויכוח שהדרדר לצעקות ובסוף הגענו לפשרה שהוא ילבש מעיל על החולצה הקצרה מהאוטו עד בית הספר ומשם אני כבר לא אחראי עליו.
התחבקנו.
וכשהתיישבתי על הכורסה בציפייה שהוא ימצא את המעיל שלי, כל מה שחשבתי היה ״זה היה אמור להיות קל יותר, לא?״.
תראה, עומר
אף פעם לא היה לי משבר כתיבה.
ואני חושב לעצמי שאולי אתם קוראים את השורה הזאת ואומרים לעצמכם: ״שומע, עומר? גם עכשיו אין לך״.
רותם תמיד צוחקת עלי שמשבר כתיבה אצלי זה אם לא כתבתי חצי יום, אבל זה קצת נכון.
זה אפילו הרבה נכון.
מאז שגיליתי את הכתיבה היא הייתה לא רק הדרך שלי לתקשר עם העולם, היא גם הייתה הדרך שלי להבין אותו. בסוף היום הייתי שוכב במיטה שלי ומדליק את מנורת הלילה הכחולה שלי וכשאבא ואמא שלי לא היו מסתכלים כי הם היו בטוחים שהלכתי לישון והייתי שוכב במיטה עם המחברות שלי וכותב את כל אירועי היום, כמעט דקה אחרי דקה, ומנסה להבין מה קרה כאן.
החיים תמיד מהממים אותי בזמן אמת. אני כמעט תמיד מבין מה קורה בהם רק בדיעבד.
ולכן, מבחינתי לפחות, כל עוד החיים קורים, גם הכתיבה קורית. הם באים ביחד בעסקת חבילה. כשאני אומר לאנשים שכתיבה היא החיים שלי, אני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו. בלי כתיבה אין לי שום סיכוי להבין את העולם.
אבל מאז שנגמרה המלחמה אני לא כותב.
ולכן, מאז שנגמרה המלחמה, אני לא מבין את העולם.
