בקנייה מעל 149 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

7 ספרים שכל כותב חייב לקרוא

לפחות פעם בשבוע – אם כי בשנה האחרונה זה קרוב יותר לשלוש פעמים ביום – מגיעה השאלה על איזה ספר אני יכול להמליץ כדי להפוך לכותב טוב יותר.

והתשובה, כמובן, ברורה: על הספר שלי, מה זאת אומרת.

ובכל זאת, למרות שברור שאחרי שתקראו אותו כל ספר יהיה רק תחליף חיוור,ֿ אני מוכן לקבל את העובדה שיש עוד כמה כותבים – כן, סטיבן קינג, אני לגמרי מסתכל עליך – שמכרו לא פחות עותקים ממני וגם להם יש איזה דבר או שניים די חשובים להגיד על התהליך ״הסיזיפי, המענה, הבלתי נסבל והקשה מנשוא, שבניגוד לכל היגיון אנושי בריא הוא גם כיף גדול, אם כי אף אחד מעולם לא הצליח להבין מדוע״, כפי שכתב בדיוק כה רב דיוויד פוסטר וואלאס, וצדק בכל מילה.

הערה לסדר היום: רוב רובם המכריע של הספרים נקראו באנגלית. כמי שכבר שנים מסתובב עם אייפד בכיס ופותח את קינדל בכל הזדמנות שרק מתאפשרת לו, העובדה שכל הספרים בעולם במרחק לחיצה ממני אף פעם לא מפסיקה להדהים אותי. אין לי מושג אם יש להם תרגומים בעברית, ואם כן יש להם אין לי מושג מה איכותם. עם זאת, גם אם אתם לא משהו באנגלית, הרוב המוחלט של הספרים ברשימה הזו קלים לעיכול ושווים כל מאמץ שתשקיעו בהם.

1.  טבעו של הכיף – דיוויד פוסטר וואלאס (תרגום מצוין: דבי אילון)

יש משהו די מדכא בקריאת כתביו של דיוויד פוסטר וואלאס. מצד אחד, מדובר בכותב קומי אדיר, גאון של ממש, האיש שבעיני כותב על כתיבה טוב יותר מכל אחד אחר. 

מצד שני, קריאה בכתביו היא קצת כמו תאונת רכבת שעומדת להתרחש ואין לך שום יכולת לעצור אותה, אלא רק לעמוד בצד ולצפות בה חסר אונים. לא צריך לקרוא יותר משלושה – ארבעה טקסטים ברצף כדי להרגיש את הדכאון של האיש אורב בכל פינה, וכשקוראים אותם לעומק לא מאוד קשה להבין איך הכותב הפנטסטי הזה תלה את עצמו בביתו בגיל 46.

ובכל זאת, ולמרות הסוף הטראגי שמרוח על כל אחד מדפי הספר הזה, אין מי שמצליח לתאר ולזקק ולאפיין את חווית הכתיבה טוב יותר מאשר פוסטר וואלאס. 

״טבעו של הכיף״, שהוא גם הטקסט המוביל של הספר הזה, הוא טקסט שאני מכריח את כל תלמידי לקרוא כבר בשיעור הראשון מסיבה אחת בלבד: כדי שכשיזדנבו המחשבות שהם לא טובים מספיק, שהם לא ראויים מספיק, שהספר שלהם הוא מחריד ומזעזע ומפחיד עד כמה הוא גרוע, ידעו שהם לא לבד. 

ושגם אחד הסופרים הטובים בעולם הרגיש בדיוק כמוהם.

מעבר לחווית קריאה מהממת ומרתקת והצצה לתהליך העבודה של אחד הכותבים הטובים ביותר של המאה העשרים, היכולת לתאר את מלאכת הכתיבה כמאבק שעיקרו מנטאלי וקשור מעט מאוד לכשרון (כמו כל מקצוע אמנותי, דרך אגב) הוא קריאת חובה ותמרור אזהרה גם יחד לכל מי שרוצה לכתוב ספר, ולצאת בחיים מהצד השני.

״טבעו של הכיף״ באתר ״עברית״, ואפשר להזמין גם עותק מודפס

2. פואטיקה – אריסטו (תרגום פנטסטי: יואב רינון)

תראו, אין לי איזה עניין להתפלצן פה על אף אחד ולתת את הרושם המאוד מוטעה שאני יושב וקורא את אריסטו בזמני הפנוי, או שיש לי מדף של ספרי פילוספיה של חכמים יוונים. אל ״פואטיקה״ נחשפתי בעקבות קורס אונליין של ארון סורקין (וכאן תוכלו למצוא אותו), שאותו אני מעריץ, והוא דיבר עליו כל כך הרבה פעמים ואמר שכל כותב חייב לקרוא אותו לפחות פעם אחת.

כשראיתי שאפשר להשיג עותק מתורגם שלו בעברית די בקלות, ועוד בארבעים שקלים, קפצתי על המציאה, ואין לי אלא להודות שכמו בהרבה דברים אחרים גם בזה סורקין צדק, וגם אם הספר הזה היה עולה 4,000 שקל הוא עדיין היה שווה את המחיר.

כיאה לספר שנכתב בשנת 835 לספירה, הוא לא מאוד נגיש. לא מדובר בקריאה נינוחה וכיפית במיוחד, וחייבים להודות שאריסטו או לא אריסטו, הספר הזה הוא קודם ההוכחה שאפילו האיש שיודע הכי הרבה בעולם על כתיבה עדיין צריך עורך. 

אבל זו לא הנקודה.

כי למרות שהוא חוזר על עצמו לא פעם ולא פעמיים ולא שש, ״פואטיקה״ (בתרגום פנטסטי של יואב רינון) מוכיח את הנקודה שבגללה תעשיית הספרות השמרנית והמנופחת שונאת אותו ומסרבת להכיר בו כמדריך האדיר שהוא: שסיפור הוא משהו מאוד פשוט. יש התחלה, יש אמצע, יש סוף, והמשפט הסתום הזה של אריסטו מתגלה במהלך הספר כהרבה יותר משמעותי ממה שאפשר לחשוב.

למרות שאני חוזר ומדגיש שלא מדובר בחווית קריאה מהנה בשום דרך, טרם יצא לי לקרוא ספר שמלמד בצורה מאלפת, פשוטה ונהדרת כל כך את אמנות הסיפור ואיך בונים אותו ואפילו, רק אלוהים יודע איך הוא הצליח בזה, מבלי להגיד ״סטוריטלינג״ פעם אחת.

אם אתם כותבים קומיים, אגב, הספר הזה הוא תענוג כפול ומכופל, בעיקר כי תגלו שהזלזול בכותבים קומיים התחיל עוד הרבה לפני שנכנסתם לתחום, ויש מעט דברים מספקים כמו לקרוא את אריסטו סוגר חשבון עם כל הכותבים הדרמטיים באשר הם.

 ממליץ מאוד לקנות את התרגום של יואב רינון בהוצאת ״מאגנס״. מופת של עבודת תרגום.

3. Big Magic – Elizabeth Gilbert

יש לי יחסי אהבה – שנאה מוזרים מאוד עם אליזבת׳ גילברט. מצד אחד, לא הצלחתי להתקרב אפילו לאמצע של שום ספר שלה, כולל ״לאכול, להתפלל, לאהוב״. בנוסף, פעם שילמתי גם סכום מופרך למדי של ארבע ספרות כדי להשתתף בסדנת כתיבה בהנחייתה שהתגלתה כחלטורה מארץ החלטורות. ובכל זאת, כל הדברים האלה לא ממש מונעים ממני לאהוב אותה ולהכיר בגדולתה כאחת הסופרות המרשימות והמצוינות שיש לעולם להציע, ולאהוב אותה ממש.

אחת הסיבות, אגב, היא שלמרות שהיו לה יותר מדי הזדמנויות לתפוס תחת כי בכל זאת היא כתבה ספר שמכר גזיליון עותקים וגם הפך לסרט בכיכובה של ג׳וליה רוברטס, היא לא עשתה את זה. והיכולת שלה לדבר על כתיבה בצורה ארצית לחלוטין היא ראויה להערכה ולהערצה. לא פחות.

בנוסף להרצאת הטד הנהדרת שלה על כתיבה ויצירתיות, ביג מג׳יק הוא הספר היחיד שלה שבלעתי אותו מתחילתו ועד סופו בפחות מיום, ומסיבה טובה: הוא נהדר. 

כן, אני אהיה הראשון להגיד ולהודות שלעיתים קרובות מדי הוא לוקה ברוחניות יתר. התיאוריה שרעיונות מסתובבים באוויר ונצמדים לאנשים היא, איך נאמר, פחות בשבילי. ובכל זאת, החלק הרוחני הוא בערך 15% מהספר. 

ושאר ה-85% שלו הוא מסמך שכל כותב וסופר צריך וחייב לקרוא.

אין וכנראה גם לא תהיה מישהי שמסבירה טוב יותר את המלאכה היומיומית הכרוכה בכתיבה מאשר גילברט. היכולת שלה לתת טיפים פנטסטיים ומעוררי השראה (לכו לפרק שבו היא מלמדת איך היא מארגנת את הפרקים שלה ואת הדמויות שלה, ופשוט תעתיקו את התהליך הזה. באחריות), וכל זה בשפה יומיומית והומור נהדר הופכים את ביג מג׳יק לספר שגם מלמד וגם פשוט כיף לקרוא אותו, אפילו אם אתם לא מתעניינים בכתיבה.

Big Magic באמאזון

4. Writing The Romantic Comedy – Billy Mernit 

מעטים הספרים – ובמחשבה שנייה, אין דומה לו בקטגוריה הזו – שיש לי איתם יחסים כל כך מורכבים כמו הספר הזה. בעוד שספרים על כתיבה יש כמו בדיחות על בני גנץ, ספרים על איך כותבים קומדיות רומנטיות אין.

בכלל.

למעשה, יש רק אחד.

ואתם יכולים לנחש לבד איזה ספר זה.

ולמרות שעכשיו, בשנת 2021 אתם לגמרי יכולים להשיג אותו בלחיצת כפתור באמאזון, כשאני ניסיתי לשים עליו יד אי שם בשנת 2005 לא הייתה משימה קשה מזו.

בשנים ההן עוד הפעלנו את האינטרנט עם מנואלה, ואמאזון היה אתר קטן למדי שרוב הספרים הישנים – כלומר, כאלה שיצאו לפני יותר משבועיים – לא היו במלאי, כמו גם הספר הזה. על גרסה דיגיטלית לא היה מה לדבר, וטיסה אקראית לשיקגו לעשרה ימים לימדה אותי שגם בחנויות הספרים בארצות הברית אין לי שום סיכוי להשיג עותק מודפס שלו.

אחרי חיפושים מתישים ועבודת מודיעין שלא הייתה מביישת את השב״כ, התגלה העותק היחיד שלו בישראל בספריה של המרכז הבינתחומי בהרצליה.

ארבעים טלפונים אחר כך קיבלתי אישור כניסה חד פעמי לספריה, ואתם יכולים רק לנחש איזה דפיקות לב היו לי כשהספרנית אמרה לי באיזה מדף אפשר למצוא אותו.

חמש שעות עמדתי כמו דביל מול מכונת הצילום, משכפל עמוד אחרי עמוד ומתעלם מהמבט הרושף של הספרנית, וכשסוף סוף הגעתי הביתה התנפלתי עליו וקראתי אותו בשקיקה ובבליעה אחת.

והמחמאה הכי גדולה שאני יכול לתת לספר הזה היא שהוא היה שווה את כל המאמץ הפסיכי הזה. 

לפני שאתם אצים ורצים להזמין את העותק הדיגיטלי והקל להשגה שלכם, הייתי מנמיך ציפיות. מדובר במדריך יבשושי למדי שמסביר בצורה לא שנונה, לא קלילה ולא מצחיקה איך כותבים קומדיה רומנטית. הוא עושה את זה בעזרת ניתוח מתיש למדי של יותר מדי קומדיות רומנטיות בניסיון לפצח את הנוסחה של הז׳אנר, אבל צריך להודות: את הדבר האחד שהוא מתיימר לעשות הוא עושה בצורה מצויינת. 

מבנה שבע הנקודות של מרניט הוא מבנה שכל כותב קומדיות רומנטיות חייב ללמוד ולהכיר מתוך שינה, וגם אם המודל הזה, שהיה כה פופולרי בניינטיז, כבר לא ממש רלוונטי לימינו אנו (למעשה, ב״לחוץ חתונה״ פשוט לקחתי את המודל הזה והפכתי אותו על הראש) הוא עדיין חובה לכל מי שרוצה לטוות סיפורים וסיפורי אהבה בפרט.

Writing The Romantic Comedy באמאזון

5.  Save The Cat – Blake Snyder

כן, הוא פרקטי. כן, הוא מלא עצות נהדרות. כן, הוא מסביר איך בונים סיפור (ובעיקר תסריט, אבל בואו לא נתקטנן, גם סופרים יכולים ללמוד ממנו לא מעט). אבל הסיבה ש-Save The Cat ברשימה הזו היא, בראש ובראשונה, כי אני בספק אם קיים ספר מהנה יותר על כתיבה מאשר הספר הזה.

למרות מותו בטרם עת והמצער מאוד של בלייק סניידר, מחבר הספר הזה, הכותרת השאפתנית שלו (״הספר האחרון שתצטרכו על תסריטאות״) היא מדוייקת להחריד. אם אתם מתכוונים לקרוא רק ספר אחד ברשימה הזאת, אז אנא מכם, שזה יהיה הספר הזה.

למה? כי למרות שהוא תסריטאי, סניידר הוא קודם כל מורה. הוא לא כותב שכותב על כתיבה, אלא כותב שלקח וקיבל על עצמו את מלאכת ההוראה המפרכת של התחום הזה, וזה חתיכת הבדל משמעותי. ובעולם שבו רוב ספרי התסריטאות הם או מסובכים להחריד ובלתי קריאים (אהלן, סיד פילד) או מיושנים ועמוסים בחומר, Save the cat הוא המרענן הרשמי וחבל ההצלה של העולם הזה.  

בשפה פשוטה, בהירה, מהנה ביותר ולפרקים קורעת מצחוק מפרק סניידר את יסודות הסיפור ומרכיב אותן מחדש בצורה שכמעט בלתי אפשרי לא להבין אותה. גם אם אתם לא מתכוונים לעקוב אחרי המבנה הקלאסי של מסע הגיבור, ההבנה הבסיסית של איך כותבים עלילה בשלוש מערכות וכל התחנות שחייבים לעצור בהן בדרך הן קודש הקודשים של דור שלם של תסריטאים וחייב להיות גם אחד מספרי היסוד והחובה של כל מי שרוצה לכתוב ספר.

Save The Cat באמאזון

6. The War Of Art – Steven Pressfield

קטן, קצר, מדוייק וממוקד – The war of art הוא ספר חובה לכל מי שנתקע במחסום כתיבה, עומד להיתקע במחסום כתיבה או תקוע בו ממש עכשיו.

בקיצור, הוא ספר לכל כותב שחי על הפלנטה הזאת.

להסביר בהרבה מילים על ספר שאפילו העמוד שלו בויקיפדיה מונה בדיוק שורה וחצי יהיה עוול אדיר לסטיבן פרספילד, האיש שעומד מאחוריו, ולכן אני פשוט לא אעשה את זה. אני רק אגיד שהוא ספר שקוראים תוך חצי שעה, לומדים ממנו לא מעט ובעיקר מקבלים ממנו טונות של השראה וכח רצון להושיב את התחת שלך על הכסא ולעבוד. ואם זה לא מה שספר כתיבה טוב באמת אמור לעשות, אז בחיי, אני כבר לא יודע מה כן.

The War Of Art באמאזון

7. Born To Run – Bruce Springsteen

הסיבה היחידה שהספר הזה סוגר את הרשימה הזו היא רק בגלל ש"Born to run״ הוא לא ספר על כתיבה פר סה. כמו שאולי אפשר לנחש מהכותרת, הספר הזה הוא הביוגרפיה של ברוס ספרינגסטין (שאגב, יצאה לאור ממש לא מזמן ואחרי עבודה של שבע שנים) והוא מגולל את סיפורו של אחד מהיוצרים הגדולים של המאה העשרים.

ובכל זאת, ברוס ספרינגסטין כותב ויוצר כבר כמה עשורים טובים, ובכל זאת יש לו כמה דברים ותובנות על כתיבה וחיי היצירה בכלל, כמו, למשל, זו:

״אחרי שנים של טיפול אני יכול להגיד שבכתיבה ובטיפול אנחנו מנסים לעשות בדיוק את אותו הדבר. אתה לוקח את כל הדברים הקשים, המכאיבים והרעים שקרו לך בחיים ומנסה להפוך אותם לאהבה. אין אמן שמצליח ואז לא מקנא קצת באלה שלא הצליחו והלכו להיות רואי חשבון. כי כשאתה מצליח במוזיקה, ועל אחת כמה וכמה כסופר או תסריטאי, שזה יצירות ארוכות יותר, זה אתה והכאבים האלה כל הזמן, אתה וההתמודדות הזו כל הזמן, אתה והניסיון להפוך קש לזהב – ואת הדברים הכי כואבים שקרו לך למשהו שיצחיק וירגש ויחמם את הלב לאנשים אחרים, ואז באה הביקורת והכאבים החדשים שהיא יוצרת איתה, ואני לא אומר שהעבודה שלהם לא קשה או מאתגרת, אבל הנה בעיה אחת שאין לרואי חשבון״

יש, כמובן, לא מעט ביוגרפיות של אנשים יוצרים, אבל יש מעט מאוד ביוגרפיות שמתובלות בכנות ובישירות שברוס ספרינגסטין מציע. בניגוד לבוב דילן או ללאונרד כהן, שכתבו ביוגרפיות מעולות אבל גרמו לכתיבה להיראות כמו החלק הקל במשוואה וכמעט לא דיברו עליה, ספרינגסטין מדבר על תהליך היצירה לא מעט, וכשברוס ספרינגסטין מציע הצצה נדירה כל כך לתוך הראש שלו, אני באמת לא חושב שיש כותב שמותר לו לפספס את זה.

Born To Run באמאזון

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, פוסטים חדשים מהבלוג ואת כל הדברים הטובים שנתקלתי בהם השבוע

תודה על הרשמתך

בא לך לקרוא עוד משהו?

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

קרא עוד »

לא קל לעיקול

"אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.

וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.

מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.

מספר מאזור חיוג 02.

הלו?

אנחנו מעקלים לך את החשבון.

והמון סימני קריאה אחר כך.

בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.

ככה, בקטנה.

אבל בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.

ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.

קרא עוד »

ככה נוח לי

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

זה הסוף (בפעם השלישית)

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

ניפגש על הספה

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

האנטישמים החדשים

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

זה הסוף (בפעם השלישית)

ניפגש על הספה

האנטישמים החדשים

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

נרשמת בהצלחה!