לפחות פעם בשבוע – אם כי בשנה האחרונה זה קרוב יותר לשלוש פעמים ביום – מגיעה השאלה על איזה ספר אני יכול להמליץ כדי להפוך לכותב טוב יותר.
והתשובה, כמובן, ברורה: על הספר שלי, מה זאת אומרת.
ובכל זאת, למרות שברור שאחרי שתקראו אותו כל ספר יהיה רק תחליף חיוור,ֿ אני מוכן לקבל את העובדה שיש עוד כמה כותבים – כן, סטיבן קינג, אני לגמרי מסתכל עליך – שמכרו לא פחות עותקים ממני וגם להם יש איזה דבר או שניים די חשובים להגיד על התהליך ״הסיזיפי, המענה, הבלתי נסבל והקשה מנשוא, שבניגוד לכל היגיון אנושי בריא הוא גם כיף גדול, אם כי אף אחד מעולם לא הצליח להבין מדוע״, כפי שכתב בדיוק כה רב דיוויד פוסטר וואלאס, וצדק בכל מילה.
הערה לסדר היום: רוב רובם המכריע של הספרים נקראו באנגלית. כמי שכבר שנים מסתובב עם אייפד בכיס ופותח את קינדל בכל הזדמנות שרק מתאפשרת לו, העובדה שכל הספרים בעולם במרחק לחיצה ממני אף פעם לא מפסיקה להדהים אותי. אין לי מושג אם יש להם תרגומים בעברית, ואם כן יש להם אין לי מושג מה איכותם. עם זאת, גם אם אתם לא משהו באנגלית, הרוב המוחלט של הספרים ברשימה הזו קלים לעיכול ושווים כל מאמץ שתשקיעו בהם.
1. טבעו של הכיף – דיוויד פוסטר וואלאס (תרגום מצוין: דבי אילון)
יש משהו די מדכא בקריאת כתביו של דיוויד פוסטר וואלאס. מצד אחד, מדובר בכותב קומי אדיר, גאון של ממש, האיש שבעיני כותב על כתיבה טוב יותר מכל אחד אחר.
מצד שני, קריאה בכתביו היא קצת כמו תאונת רכבת שעומדת להתרחש ואין לך שום יכולת לעצור אותה, אלא רק לעמוד בצד ולצפות בה חסר אונים. לא צריך לקרוא יותר משלושה – ארבעה טקסטים ברצף כדי להרגיש את הדכאון של האיש אורב בכל פינה, וכשקוראים אותם לעומק לא מאוד קשה להבין איך הכותב הפנטסטי הזה תלה את עצמו בביתו בגיל 46.
ובכל זאת, ולמרות הסוף הטראגי שמרוח על כל אחד מדפי הספר הזה, אין מי שמצליח לתאר ולזקק ולאפיין את חווית הכתיבה טוב יותר מאשר פוסטר וואלאס.
״טבעו של הכיף״, שהוא גם הטקסט המוביל של הספר הזה, הוא טקסט שאני מכריח את כל תלמידי לקרוא כבר בשיעור הראשון מסיבה אחת בלבד: כדי שכשיזדנבו המחשבות שהם לא טובים מספיק, שהם לא ראויים מספיק, שהספר שלהם הוא מחריד ומזעזע ומפחיד עד כמה הוא גרוע, ידעו שהם לא לבד.
ושגם אחד הסופרים הטובים בעולם הרגיש בדיוק כמוהם.
מעבר לחווית קריאה מהממת ומרתקת והצצה לתהליך העבודה של אחד הכותבים הטובים ביותר של המאה העשרים, היכולת לתאר את מלאכת הכתיבה כמאבק שעיקרו מנטאלי וקשור מעט מאוד לכשרון (כמו כל מקצוע אמנותי, דרך אגב) הוא קריאת חובה ותמרור אזהרה גם יחד לכל מי שרוצה לכתוב ספר, ולצאת בחיים מהצד השני.
2. פואטיקה – אריסטו (תרגום פנטסטי: יואב רינון)
תראו, אין לי איזה עניין להתפלצן פה על אף אחד ולתת את הרושם המאוד מוטעה שאני יושב וקורא את אריסטו בזמני הפנוי, או שיש לי מדף של ספרי פילוספיה של חכמים יוונים. אל ״פואטיקה״ נחשפתי בעקבות קורס אונליין של ארון סורקין (וכאן תוכלו למצוא אותו), שאותו אני מעריץ, והוא דיבר עליו כל כך הרבה פעמים ואמר שכל כותב חייב לקרוא אותו לפחות פעם אחת.
כשראיתי שאפשר להשיג עותק מתורגם שלו בעברית די בקלות, ועוד בארבעים שקלים, קפצתי על המציאה, ואין לי אלא להודות שכמו בהרבה דברים אחרים גם בזה סורקין צדק, וגם אם הספר הזה היה עולה 4,000 שקל הוא עדיין היה שווה את המחיר.
כיאה לספר שנכתב בשנת 835 לספירה, הוא לא מאוד נגיש. לא מדובר בקריאה נינוחה וכיפית במיוחד, וחייבים להודות שאריסטו או לא אריסטו, הספר הזה הוא קודם ההוכחה שאפילו האיש שיודע הכי הרבה בעולם על כתיבה עדיין צריך עורך.
אבל זו לא הנקודה.
כי למרות שהוא חוזר על עצמו לא פעם ולא פעמיים ולא שש, ״פואטיקה״ (בתרגום פנטסטי של יואב רינון) מוכיח את הנקודה שבגללה תעשיית הספרות השמרנית והמנופחת שונאת אותו ומסרבת להכיר בו כמדריך האדיר שהוא: שסיפור הוא משהו מאוד פשוט. יש התחלה, יש אמצע, יש סוף, והמשפט הסתום הזה של אריסטו מתגלה במהלך הספר כהרבה יותר משמעותי ממה שאפשר לחשוב.
למרות שאני חוזר ומדגיש שלא מדובר בחווית קריאה מהנה בשום דרך, טרם יצא לי לקרוא ספר שמלמד בצורה מאלפת, פשוטה ונהדרת כל כך את אמנות הסיפור ואיך בונים אותו ואפילו, רק אלוהים יודע איך הוא הצליח בזה, מבלי להגיד ״סטוריטלינג״ פעם אחת.
אם אתם כותבים קומיים, אגב, הספר הזה הוא תענוג כפול ומכופל, בעיקר כי תגלו שהזלזול בכותבים קומיים התחיל עוד הרבה לפני שנכנסתם לתחום, ויש מעט דברים מספקים כמו לקרוא את אריסטו סוגר חשבון עם כל הכותבים הדרמטיים באשר הם.
ממליץ מאוד לקנות את התרגום של יואב רינון בהוצאת ״מאגנס״. מופת של עבודת תרגום.
3. Big Magic – Elizabeth Gilbert
יש לי יחסי אהבה – שנאה מוזרים מאוד עם אליזבת׳ גילברט. מצד אחד, לא הצלחתי להתקרב אפילו לאמצע של שום ספר שלה, כולל ״לאכול, להתפלל, לאהוב״. בנוסף, פעם שילמתי גם סכום מופרך למדי של ארבע ספרות כדי להשתתף בסדנת כתיבה בהנחייתה שהתגלתה כחלטורה מארץ החלטורות. ובכל זאת, כל הדברים האלה לא ממש מונעים ממני לאהוב אותה ולהכיר בגדולתה כאחת הסופרות המרשימות והמצוינות שיש לעולם להציע, ולאהוב אותה ממש.
אחת הסיבות, אגב, היא שלמרות שהיו לה יותר מדי הזדמנויות לתפוס תחת כי בכל זאת היא כתבה ספר שמכר גזיליון עותקים וגם הפך לסרט בכיכובה של ג׳וליה רוברטס, היא לא עשתה את זה. והיכולת שלה לדבר על כתיבה בצורה ארצית לחלוטין היא ראויה להערכה ולהערצה. לא פחות.
בנוסף להרצאת הטד הנהדרת שלה על כתיבה ויצירתיות, ביג מג׳יק הוא הספר היחיד שלה שבלעתי אותו מתחילתו ועד סופו בפחות מיום, ומסיבה טובה: הוא נהדר.
כן, אני אהיה הראשון להגיד ולהודות שלעיתים קרובות מדי הוא לוקה ברוחניות יתר. התיאוריה שרעיונות מסתובבים באוויר ונצמדים לאנשים היא, איך נאמר, פחות בשבילי. ובכל זאת, החלק הרוחני הוא בערך 15% מהספר.
ושאר ה-85% שלו הוא מסמך שכל כותב וסופר צריך וחייב לקרוא.
אין וכנראה גם לא תהיה מישהי שמסבירה טוב יותר את המלאכה היומיומית הכרוכה בכתיבה מאשר גילברט. היכולת שלה לתת טיפים פנטסטיים ומעוררי השראה (לכו לפרק שבו היא מלמדת איך היא מארגנת את הפרקים שלה ואת הדמויות שלה, ופשוט תעתיקו את התהליך הזה. באחריות), וכל זה בשפה יומיומית והומור נהדר הופכים את ביג מג׳יק לספר שגם מלמד וגם פשוט כיף לקרוא אותו, אפילו אם אתם לא מתעניינים בכתיבה.
4. Writing The Romantic Comedy – Billy Mernit
מעטים הספרים – ובמחשבה שנייה, אין דומה לו בקטגוריה הזו – שיש לי איתם יחסים כל כך מורכבים כמו הספר הזה. בעוד שספרים על כתיבה יש כמו בדיחות על בני גנץ, ספרים על איך כותבים קומדיות רומנטיות אין.
בכלל.
למעשה, יש רק אחד.
ואתם יכולים לנחש לבד איזה ספר זה.
ולמרות שעכשיו, בשנת 2021 אתם לגמרי יכולים להשיג אותו בלחיצת כפתור באמאזון, כשאני ניסיתי לשים עליו יד אי שם בשנת 2005 לא הייתה משימה קשה מזו.
בשנים ההן עוד הפעלנו את האינטרנט עם מנואלה, ואמאזון היה אתר קטן למדי שרוב הספרים הישנים – כלומר, כאלה שיצאו לפני יותר משבועיים – לא היו במלאי, כמו גם הספר הזה. על גרסה דיגיטלית לא היה מה לדבר, וטיסה אקראית לשיקגו לעשרה ימים לימדה אותי שגם בחנויות הספרים בארצות הברית אין לי שום סיכוי להשיג עותק מודפס שלו.
אחרי חיפושים מתישים ועבודת מודיעין שלא הייתה מביישת את השב״כ, התגלה העותק היחיד שלו בישראל בספריה של המרכז הבינתחומי בהרצליה.
ארבעים טלפונים אחר כך קיבלתי אישור כניסה חד פעמי לספריה, ואתם יכולים רק לנחש איזה דפיקות לב היו לי כשהספרנית אמרה לי באיזה מדף אפשר למצוא אותו.
חמש שעות עמדתי כמו דביל מול מכונת הצילום, משכפל עמוד אחרי עמוד ומתעלם מהמבט הרושף של הספרנית, וכשסוף סוף הגעתי הביתה התנפלתי עליו וקראתי אותו בשקיקה ובבליעה אחת.
והמחמאה הכי גדולה שאני יכול לתת לספר הזה היא שהוא היה שווה את כל המאמץ הפסיכי הזה.
לפני שאתם אצים ורצים להזמין את העותק הדיגיטלי והקל להשגה שלכם, הייתי מנמיך ציפיות. מדובר במדריך יבשושי למדי שמסביר בצורה לא שנונה, לא קלילה ולא מצחיקה איך כותבים קומדיה רומנטית. הוא עושה את זה בעזרת ניתוח מתיש למדי של יותר מדי קומדיות רומנטיות בניסיון לפצח את הנוסחה של הז׳אנר, אבל צריך להודות: את הדבר האחד שהוא מתיימר לעשות הוא עושה בצורה מצויינת.
מבנה שבע הנקודות של מרניט הוא מבנה שכל כותב קומדיות רומנטיות חייב ללמוד ולהכיר מתוך שינה, וגם אם המודל הזה, שהיה כה פופולרי בניינטיז, כבר לא ממש רלוונטי לימינו אנו (למעשה, ב״לחוץ חתונה״ פשוט לקחתי את המודל הזה והפכתי אותו על הראש) הוא עדיין חובה לכל מי שרוצה לטוות סיפורים וסיפורי אהבה בפרט.
Writing The Romantic Comedy באמאזון
5. Save The Cat – Blake Snyder
כן, הוא פרקטי. כן, הוא מלא עצות נהדרות. כן, הוא מסביר איך בונים סיפור (ובעיקר תסריט, אבל בואו לא נתקטנן, גם סופרים יכולים ללמוד ממנו לא מעט). אבל הסיבה ש-Save The Cat ברשימה הזו היא, בראש ובראשונה, כי אני בספק אם קיים ספר מהנה יותר על כתיבה מאשר הספר הזה.
למרות מותו בטרם עת והמצער מאוד של בלייק סניידר, מחבר הספר הזה, הכותרת השאפתנית שלו (״הספר האחרון שתצטרכו על תסריטאות״) היא מדוייקת להחריד. אם אתם מתכוונים לקרוא רק ספר אחד ברשימה הזאת, אז אנא מכם, שזה יהיה הספר הזה.
למה? כי למרות שהוא תסריטאי, סניידר הוא קודם כל מורה. הוא לא כותב שכותב על כתיבה, אלא כותב שלקח וקיבל על עצמו את מלאכת ההוראה המפרכת של התחום הזה, וזה חתיכת הבדל משמעותי. ובעולם שבו רוב ספרי התסריטאות הם או מסובכים להחריד ובלתי קריאים (אהלן, סיד פילד) או מיושנים ועמוסים בחומר, Save the cat הוא המרענן הרשמי וחבל ההצלה של העולם הזה.
בשפה פשוטה, בהירה, מהנה ביותר ולפרקים קורעת מצחוק מפרק סניידר את יסודות הסיפור ומרכיב אותן מחדש בצורה שכמעט בלתי אפשרי לא להבין אותה. גם אם אתם לא מתכוונים לעקוב אחרי המבנה הקלאסי של מסע הגיבור, ההבנה הבסיסית של איך כותבים עלילה בשלוש מערכות וכל התחנות שחייבים לעצור בהן בדרך הן קודש הקודשים של דור שלם של תסריטאים וחייב להיות גם אחד מספרי היסוד והחובה של כל מי שרוצה לכתוב ספר.
6. The War Of Art – Steven Pressfield
קטן, קצר, מדוייק וממוקד – The war of art הוא ספר חובה לכל מי שנתקע במחסום כתיבה, עומד להיתקע במחסום כתיבה או תקוע בו ממש עכשיו.
בקיצור, הוא ספר לכל כותב שחי על הפלנטה הזאת.
להסביר בהרבה מילים על ספר שאפילו העמוד שלו בויקיפדיה מונה בדיוק שורה וחצי יהיה עוול אדיר לסטיבן פרספילד, האיש שעומד מאחוריו, ולכן אני פשוט לא אעשה את זה. אני רק אגיד שהוא ספר שקוראים תוך חצי שעה, לומדים ממנו לא מעט ובעיקר מקבלים ממנו טונות של השראה וכח רצון להושיב את התחת שלך על הכסא ולעבוד. ואם זה לא מה שספר כתיבה טוב באמת אמור לעשות, אז בחיי, אני כבר לא יודע מה כן.
7. Born To Run – Bruce Springsteen
הסיבה היחידה שהספר הזה סוגר את הרשימה הזו היא רק בגלל ש”Born to run״ הוא לא ספר על כתיבה פר סה. כמו שאולי אפשר לנחש מהכותרת, הספר הזה הוא הביוגרפיה של ברוס ספרינגסטין (שאגב, יצאה לאור ממש לא מזמן ואחרי עבודה של שבע שנים) והוא מגולל את סיפורו של אחד מהיוצרים הגדולים של המאה העשרים.
ובכל זאת, ברוס ספרינגסטין כותב ויוצר כבר כמה עשורים טובים, ובכל זאת יש לו כמה דברים ותובנות על כתיבה וחיי היצירה בכלל, כמו, למשל, זו:
״אחרי שנים של טיפול אני יכול להגיד שבכתיבה ובטיפול אנחנו מנסים לעשות בדיוק את אותו הדבר. אתה לוקח את כל הדברים הקשים, המכאיבים והרעים שקרו לך בחיים ומנסה להפוך אותם לאהבה. אין אמן שמצליח ואז לא מקנא קצת באלה שלא הצליחו והלכו להיות רואי חשבון. כי כשאתה מצליח במוזיקה, ועל אחת כמה וכמה כסופר או תסריטאי, שזה יצירות ארוכות יותר, זה אתה והכאבים האלה כל הזמן, אתה וההתמודדות הזו כל הזמן, אתה והניסיון להפוך קש לזהב – ואת הדברים הכי כואבים שקרו לך למשהו שיצחיק וירגש ויחמם את הלב לאנשים אחרים, ואז באה הביקורת והכאבים החדשים שהיא יוצרת איתה, ואני לא אומר שהעבודה שלהם לא קשה או מאתגרת, אבל הנה בעיה אחת שאין לרואי חשבון״
יש, כמובן, לא מעט ביוגרפיות של אנשים יוצרים, אבל יש מעט מאוד ביוגרפיות שמתובלות בכנות ובישירות שברוס ספרינגסטין מציע. בניגוד לבוב דילן או ללאונרד כהן, שכתבו ביוגרפיות מעולות אבל גרמו לכתיבה להיראות כמו החלק הקל במשוואה וכמעט לא דיברו עליה, ספרינגסטין מדבר על תהליך היצירה לא מעט, וכשברוס ספרינגסטין מציע הצצה נדירה כל כך לתוך הראש שלו, אני באמת לא חושב שיש כותב שמותר לו לפספס את זה.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, פוסטים חדשים מהבלוג ואת כל הדברים הטובים שנתקלתי בהם השבוע
בא לך לקרוא עוד משהו?
דה וסט אין דה וורלד
1. ״אבא״, היא צמצמה את העיניים והסתכלה עלי. ״מה… מה אתה לובש?״.
2. לפני שאני אספר לכם מה אני לובש, אני רק רוצה לציין שעוד חודשיים היא תהיה בת שמונה. היא ישנה עם בובת ארנב כל לילה. ובכל זאת, איכשהו הלכתי לישון עם ילדה וקמתי עם נערה מתבגרת בת 15. ועכשיו אני אספר לכם מה אני לובש.
3. אני לובש וסט, בסדר? אני לובש וסט שקניתי ביותר מדי כסף כי לרגע חשבתי שאני יכול להיות האדם הזה שיכול ללבוש וסט.
4. לא, אתם יודעים מה? זה לא נכון. מה שקרה זה שרותם ואני היינו באיזה יריד בפרדס חנה, ושם היה דוכן של וסטים. רותם אוהבת וסטים. אני, לעומת זאת, מודע למגבלותיי.
5. לרותם יש את הנטייה המרגיזה להיות דמות מושלמת מסרט, ולכן היא דפדפה בין הקולבים, מצאה וסט מושלם במידה מושלמת, מדדה אותו והייתה סופר מרוצה. ואז המוכר הסתכל עלי ושאל אותי: ״ואתה? מה איתך?״.
6. ״אני לא״, אמרתי לו וצחקתי. ״למה לא?״, הוא שאל. ״כי אני לא מגניב מספיק בשביל ללבוש וסט״, עניתי לו את האמת, כי וסט לגברים זו המקבילה לשפם: אתה יכול שיהיה לך אחד, אבל צריך סוג מסוים של אופי ופאסון כדי שתוכל להסתובב איתו בציבור.
7. לי אין אותו.
מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
