כמו כל דבר טוב באמת בחיים, שום דבר מזה לא אמור היה לקרות.
כמו כל דמות שאי פעם כתבתי, גם יוני, הגיבור הראשי של ״כולם לחייך״, הספר החדש שלי שבקרוב יצא לאור, היה אמור להיות כותב.
מה לעשות, עבדתי בעבודה אחת בלבד כל החיים.
חודשים ארוכים התלבטתי בין תסריטאי לבין פרסומאי, וכשהבנתי ששניהם זה פשוט מילים נרדפות לכותב, החלטתי להגשים חלום ילדות ישן דרך הגיבור שלי, ולתת לו להיות צלם.
תמיד הערצתי צלמים. האופי המחוספס והמגניב, תיק הציוד העמוס לעייפה ובעיקר היכולת לספר סיפור שלם בלחיצת כפתור אחת גרמו לי תמיד לקנא בהם. בכל שנותיי בעיתונות כמעט תמיד יצאתי צמוד לצלם, כמעט תמיד היה לי אומץ לשאול אותם איך הם עושים את זה, ובסוף תמיד השתפנתי.
עם הזמן למדתי שלמרות שאנחנו עובדים באותו מקום עבודה ובאותו תחום, הם אוחזים בסט יכולות הפוך לשלי.
אני הייתי צריך לדבר ולחקור ולצלול לנבכי נפשו של אדם כדי לכתוב עליו. הם היו צריכים להתנהג כאילו הם בלתי נראים ולצוד את הרגע המדויק שבו הוא מתנהג כמו עצמו.
לי הייתה יריעה בלתי מוגבלת לספר סיפור. להם הייתה הזדמנות אחת ולחיצה אחת (כן, אנחנו מדברים על העידן שלפני המצלמות הדיגיטליות) כדי לתפוס את כולו.
אני יכולתי לכתוב את המציאות כפי שהשתקפה דרך העיניים שלי. הם נאלצו לעבוד עם המציאות ביחסי גומלין מאוד לא הוגנים ולהיכנע לתכתיביה ובכל זאת לעשות את העבודה.
וככל שניסיתי להתקדם עם הדמות המצלמת שלי, הבנתי שיש בעיה אחת קטנה עם לכתוב גיבור ראשי שהוא צלם: אני לא מבין דבר וחצי דבר בצילום.
ולא משנה כמה קרדיט הקוראים הנאמנים ביותר שלי יתנו לי, אפילו להם יהיה קשה להאמין שהגיבור הראשי הוא צלם כבר עשרים שנה וקורא לכפתור שמצלמים איתו ״הכזהו שלוחצים עליו כדי לצלם תמונה״.
בבוקר שלמחרת התחלתי לנצל את המתנה הגדולה ביותר שהעיתונות נתנה לי אי פעם: היכולת לעשות תחקיר. התקשרתי לכל חבר צלם שאי פעם היה לי, וביקשתי מהם המלצות לקורסים וספרי צילום, וכולם ענו לי את אותה תשובה בדיוק: ״עזוב אותך, עומר, תתפוס מצלמה ותתחיל לצלם. רק ככה לומדים״.
אלא שלי לא הייתה שום כוונה ללמוד צילום, אלא רק את הז׳רגון, ולכן קניתי שלושה קורסי אונליין ושני ספרי צילום, והגעתי לאמצע של כל אחד מהם כדי להבין שגם האנשים המרגיזים האלה, כל אחד בדרכו, אומר את אותו דבר: את התיאוריה של צילום תוכלו ללמוד אצלנו, אבל כדי ללמוד לצלם תצטרכו להחזיק מצלמה ביד ולהתנסות.
אז הלכתי וקניתי מצלמה.
לא משהו גדול, או מקצועי. רק כדי להבין איך זה מרגיש. מצלמה פשוטה, פוינט אנד שוט, בלי יכולת להחליף עדשות, משהו באיכות שרוב הטלפונים של היום משאירים לה אבק, אבל אנחנו מדברים על תקופת האבן שלפני ארבע שנים, רק כדי ללמוד את הבסיס של הבסיס ולהבין את ההבדל שבין מהירות הצמצם להרחבת החשיפה ואיך זה נראה דרך העינית.
ולחצתי על הכזהו שלוחצים עליו כדי לצלם תמונה.
וזה כל מה שאני זוכר, דוקטור.
התחלתי לראות שעות כל יום של טוטורילאז ביוטיוב.
גיליתי את פיטר מקינון ואת מאטי הפויה ואת ליזי פירס וכריס האו ושרה דיטשי וג׳סי דריפטווד וג׳ו אלאם ומאט ד׳אוואלה ושון טאקר וטיילר סטלמן וצללתי אל תוך מחילת ארנב שלא ידעתי כמה היא עמוקה (למעשה, עד היום אני לא מוצא את היציאה), אבל דבר אחד היה לי ברור: אני רוצה לדבר כמו שהאנשים האלה מדברים.
עם הברק הזה בעיניים, עם הידע המטורף הזה, עם הרעב הזה לתפוס את התמונה המושלמת (הנה, למשל, בסרטון המעולה הזה), עם הצורך ״לצאת החוצה אל השטח״ שכל אחד מהם דיבר עליו בהתלהבות גדולה מהשני והיה כל כך הפוך לאינסטינקט שלי ככותב: להישאר בבית ולהתנתק מהעולם.
התמונות הראשונות שלי היו איומות, בוודאי לעומת שלהם, אז עשיתי מה שכל צלם מתחיל עושה: האשמתי את הציוד. מכרתי אותו וקניתי אחד חדש וטוב יותר, ולהפתעתי זה עדיין השאיר אותי צלם מחורבן. בסבב הרביעי של מכירה ושדרוג, כשעל הדרך הוספתי חמש עדשות מקצועיות ותיק מצלמה ענק כדי לסחוב את הכל, וכשהאופציה הבאה כבר הייתה רק מצלמת קולנוע, התחלתי להבין שאולי הציוד הוא לא הבעיה.
בשבוע עשיתי מכירת חיסול מטורפת. החלטתי לקחת את העצה מקורס הצילום של אנני לייבוביץ׳ (הנה הוא, ממש כאן) ולהישאר עם מצלמה אחת בלבד, עדשה אחת בלבד ו״לקרוע לה את הצורה״.
וכן, זה ציטוט מדויק.
בחרתי בעדשת ה-16-35 שלי, חיברתי אותה למצלמה, ולא הורדתי אותה במשך יותר משנתיים.
שנתיים שהייתה לי מצלמה בתיק. חברים שהסתובבו איתי באותה תקופה התפדחו כשבכל פעם שאמרנו ״בוא נעשה סלפי״ שלפתי מצלמה מקצועית מהתיק. בבתי קפה הסתכלו עלי במבט שנע בין תמיהה לסלידה בכל פעם שפתחתי את התיק העצום שהסתובבתי איתו כדי לצלם פורטרט של כוס הקפה ששתיתי, וזה עוד כלום לעומת גלגולי העיניים שחטפתי בכל פעם שצילמתי סטורי לאינסטגרם עם מצלמה שעולה חמש ספרות.
אבל לי לא היה אכפת. זאת אומרת, ברור שהיה לי אכפת, כל הקטע הנהדר בלהיות כותב הוא שברוב המוחלט של הפעמים אף אחד לא שם לב אליך, אבל גם היה לי ברור שאני לא אוכל לדעת איך לכתוב צלם עד שלא יהיה לי נוח עם המכשיר הזה ביד. עד שאני לא אדע, ממש כמו החבר׳ה מיוטיוב, לכוון את כל ההגדרות של המצלמה מבלי להסתכל אפילו. עד שאני אתרגל למבטים ולמשיכת האש ולתשומת הלב שמצלמה שאינה צמודה לטלפון סלולרי מקבלת, ואלמד לא לראות אותם ולא להרגיש אותם שורפים לי בגב.
ובלי לשים לב, כי אתה אף פעם לא שם לב להתקדמות של עצמך, דברים התחילו להשתנות. התחלתי להרגיש נוח עם המשקל הזה ביד. למעשה, התחלתי אפילו להנות ממנו. כיוונתי לי את הכפתורים בדיוק כמו שרציתי ויכולתי לכוון את המצלמה מבלי לגעת במסך שלה בכלל. למדתי לעבוד עם פוקוס ידני ואת כל המושגים.
וכשהלכתי לחנות צילום כי הייתי זקוק לאיזה פילטר ובפינה עמדה נערה מבולבלת לפני טיול גדול של אחרי צבא ורק ביקשה מצלמה חצי איכותית והמוכר שהיה שם, נער מבולבל בדיוק כמוה, לא ידע להסביר לה על כל הדגמים אלא רק למכור את מה שאמרו לו למכור ואני נחלצתי לעזרתה והסברתי לה על כל אחד ואחד מהדגמים בחנות כולל עדשות ופילטרים ומה לא עד שהמוכר שאל ״אחי, יש מצב אתה מלמד גם אותי אחר כך?״, הייתי המום מהידע שצברתי בלי בכלל לשים לב.
וידעתי שאני מוכן לכתוב את הגיבור הצלם שלי.
זה היה הרגע שחיכיתי לו. הרגע שבו היה לי ברור שאני מדבר את הז׳רגון ואת השפה והיא יוצאת לי מהפה בטבעיות ובטון שרציתי שהגיבור שלי ישמע. יכולתי סוף סוף להניח את התיק הכבד בבית, לחזור להסתובב עם לפטופ בלבד ולהפסיק להיות האדיוט שמסתובב עם מצלמה בכל מקום.
והייתה רק בעיה אחת קטנה עם העניין הזה: כבר לא רציתי.
התרגלתי למשקל בתיק. נהניתי מלהסתכל על העולם בצורה ויזואלית. התמונות מהטלפון נראו דהויות ואוטומטיות וביאסו אותי ממש לעומת התוצאה שידעתי שאני יכול להשיג כשאני מאחורי העדשה, ולא מחשב, מתוחכם ככל שיהיה. זה היה הרגע שהבנתי שהמצלמה הזאת ואני כבר עברנו מזמן את נקודת האל-חזור, ושתמונות הפכו להיות חלק אינטגרלי מהחיים שלי.
ובלי לשים לב, גם הכתיבה שלי הפכה אחרת לגמרי. אחרי שנתיים שבהן הסתכלתי על העולם בעיקר בפריימים, התחלתי גם לכתוב ככה. אחרי שנתיים שבהן ניסיתי להנציח רגעים ולמזער אותם הפעולה של מתיחת רגעים למקסימום – שזו הפעולה שהתרגלתי לעשות ככותב – נראתה כמעט גרוטסקית ומוזרה. היכולת והחובה להתמסר עד הסוף לאמנות הפוכה ב-180 מעלות לשלי העניקה לי סט כישורים שבכלל לא ידעתי שאני צריך.
ושלא חשבתי שיש סיכוי שאני אוהב כל כך.
יוני, לדעתי, הפך להיות הדמות הטובה ביותר שכתבתי אי פעם. במקום לכתוב על מישהו שהוא צלם, הפכתי להיות כזה בעצמי. אפילו התחלתי לכתוב לעצמי, במחברת סודית, רשימת תמונות משלי שהייתי רוצה לצלם יום אחד. ושוב, בפעם המי יודע כמה, להתמסר לכתיבה וללכת אחרי הלב היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
ונכון, שום דבר מזה לא היה אמור לקרות. אבל אם יש משהו שהמצלמה שלי לימדה אותי הוא שככה זה דברים טובים באמת בחיים: באים ונעלמים כהרף עין, מופיעים רק לרגע אחד קטן.
ומאז שלמדתי לצלם, למדתי גם לתפוס אותם ולהנציח אותם.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, פוסטים חדשים מהבלוג ואת כל הדברים הטובים שנתקלתי בהם השבוע
בא לך לקרוא עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
