הדבר הכי קשה בלכתוב ספרים הוא לקבל את הפער בין הסופר שרצית להיות לבין הסופר שאתה בפועל. בכל פעם שהתחלתי לכתוב ספר המחשבה היחידה שלי הייתה ׳בספר הזה אני אעשה את זה נכון׳. עד היום אפילו לא התקרבתי לשם״
ניק הורנבי
״אני מתחנן בפנייך, רוני״, ניסיתי להוציא קול מגרוני הסדוק, ״אסור לך לתת לספר הזה לצאת לאור״.
הזמן הוא התאריך הזה בדיוק, לפני ארבע שנים. ״לחוץ חתונה״ כבר הודפס ונכרך ואפילו נארז בניילונים האלה שאף אחד לא יכול לפתוח, ואני קראתי אותו שוב, פעם אחת אחרונה.
ואחרי שבעה עמודים עצרתי והתקשרתי לרוני מודן, המנכ״לית של הוצאת מודן, ובדמעות התחננתי שתגנוז את הספר.
למרות שקראתי אותו עד אז מאות פעמים, למרות שהאישה שלצערה ניהלה איתי את השיחה הזאת השקיעה בו כסף, למרות שהוא נערך בצורה נפלאה על ידי שרי שביט ולמרות שהייתה לו עטיפה כל כך חמודה ונכונה עד שלמי בכלל היה אכפת מה כתוב בפנים, החלטתי לקרוא, רק עוד פעם אחת ויחידה, ולבדוק שהכל בסדר.
וזו הייתה הטעות שכמעט גמרה לי את הקריירה.
בשביל להבין איך ומה קרה שם ברגע הזה צריך לחזור שבוע אחורה בזמן. בגלל שלא באמת הצלחתי להתעסק או להתרכז בשום דבר אחר, החלטתי לסדר מחדש את ארונית הספרים בסלון.
מסוחרר ומעורפל מכך שבעוד שבוע בדיוק יתווסף הספר שלי למדף הזה, החלטתי לצלול לכל הספרים האהובים עלי שוב.
ככה קראתי – ברצף! – את ״נאמנות גבוהה״ ו״אלוהים יודע״ ו״הדבר היה ככה״ ו״אני שונאת את הצוואר שלי״ ו״פוליטיקה״ ו״שעת התה הארוכה של הנפש״ וספר השירים של לאונרד כהן וספר הטורים של עלי מוהר וכל טקסט שרק הצלחתי לשים עליו את היד של יהודה עמיחי ו״הנסיכה הקסומה״ ו״עושים היסטוריה״, וכל כך התרגשתי מהמחשבה שממש עוד מעט אני אהיה חלק מהחבר׳ה האלה, שבאותה התרגשות וציפייה פתחתי את העתק השמש של הספר שלי.
והוא היה, בהיעדר מילים אחרות, הספר שלי.
בסך הכל הספר שלי.
רק הספר שלי.
ואין הרגשה איומה יותר בעולם כולו מאשר ההרגשה שאחרי כל כך הרבה מאמץ ועריכה הדבר הטוב ביותר שהצלחתי לייצר הוא אני.
ֿבסך הכל אני.
רק אני.
ומה אם רוני מודן הייתה אומרת ״כן?״. ״לחוץ חתונה״ מוכתר לספר הנמכר של השנה
אני, נו. עם ה״נו״ המיותרים האלה ועם הפסיקים המיותרים והמקפים המרובים והנטייה להאריך פי שלוש סיפור שאפשר היה לספר בצורה כל כך הרבה יותר אלגנטית והתובנות האלק מקוריות שלי על החיים והבדיחות שפתאום לא היה לי ברור את מי הן אמורות להצחיק.
מאיפה הייתה לי היומרה לכתוב קומדיה? מה אני יודע לעשות בחיים חוץ מלהתבכיין שחשבתי שאני יכול להצחיק מישהו?
ואחרי שבעה עמודים שבהם לא צחקתי מאף בדיחה שכתבתי הרגשתי מנופח ויומרני ושרלטן ומגוחך ועלוב ופתטי, כל כך פתטי, שחשבתי לרגע שאני ראוי להיות מוזכר באותו אזור חיוג עם כל האנשים שהערצתי. ולא ידעתי איך זה קרה ולא הבחנתי בזה עד עכשיו, אבל דבר אחד היה ברור: זה לא היה הספר שהתכוונתי לכתוב.
ממש לא.
הספר שאני התכוונתי לכתוב היה אמור להיות שנון ומצחיק ומהיר ועוקצני ומסעיר.
הספר שאני החזקתי ביד הרגיש כאילו אני כתבתי אותו.
בסך הכל אני.
רק אני.
הצעדים הבאים היו, לעניות דעתי, תגובה רציונלית לגילוי הזה:
הודעה לשרי שביט שמבקשת ממנה שתגיד לי את האמת שהיא לא אמרה לי עד עכשיו והשאלה כמה זה גרוע בסולם של 1 עד 10.
הודעה לרענן שקד שלצערי עקב קריאה חוזרת בטקסט שלי אני לא מרגיש כשיר ללמד – או לדבר. או להתקרב. או למלמל על – כתיבה, עריכה ובכלל אני חושב שצריך לאסור עלי בחוק לגעת במקלדת.
וטלפון לרוני מודן שיזהיר אותה מפני אסון מתקרב, ושלא ברור איך היא פספסה את זה, אבל הספר הזה עתיד להרוס לה את ההוצאה כולה. מדובר באסון מתגלגל שיש לעצור אותו מיד.
ואם אתם חושבים שאני ממציא משהו מזה או מגזים משהו מזה אתם בהחלט מוזמנים להתקשר לאחד משלושת האנשים האלה, ושלושתם יגידו לכם את אותו הדבר: ככה זה היה, מילה במילה.
או לפחות נדמה לנו שזה היה מילה במילה. לא הצלחנו כל כך להבין מבעד לדמעות ולצרחות ההיסטריות.
ההמשך די ידוע, נראה לי. רוני מודן, באדישות המלכותית שלמדתי להעריץ, אמרה לי ״טוב, אתה מטומטם״, שזה, אגב, הדבר הכי יפה, מתחשב, אמפטי ונכון שמו״ל יכול להגיד לסופר שלו בסיטואציה הזאת.
רענן ענה לי שפרישתי אינה מתקבלת.
שרי כתבה לי ״יהיה בסדר, מפגר״.
אני בוחר לעבוד רק עם אנשים שבזמן אמת מסוגלים ויכולים לקלל אותי.
הספר יצא.
אני – כן, זו עובדה אמיתית וכן, היא נכונה גם ארבע שנים אחרי – מעולם לא קראתי אותו שוב.
גם זה לא היה קורה אם מישהו היה מקשיב לי. הקלאפר של ״לחוץ חתונה - הסרט״
24 שעות אחר כך, ולמרות שהכינו אותי לחודש המוות שבו אתה לא שומע כלום על הספר שלך, אזלה המהדורה הראשונה. נכנסתי לרבי המכר. מאות תגובות היו בכל מקום.
אנשים אהבו את הספר.
למרות הפסיקים. למרת המקפים. למרות הדרך הארוכה בעולם לספר סיפור. למרות חוסר האלגנטיות המובנה והסרבול הקבוע בכתיבה שלי.
למרות החיבה שלי לשבירת שורות.
אולי אפילו בגלל, מה אני יודע.
עשרות תגובות המשיכו להגיע כל יום. אנשים צחקו. אנשים הזדהו. ״זה היה הסיפור שחיפשתי״ הייתה שורה שחזרה על עצמה שוב ושוב ושוב. ״זה ספר מושלם״, כתבה מישהי בביקורת. ולמרות שהייתי מוכן לעבור איתה עמוד – עמוד, פסקה – פסקה, ולהראות לה בדיוק איך ואיפה הוא לא מושלם ומה הייתי צריך לעשות, החלטתי להניח לזה.
זה היה השיעור החשוב ביותר שלמדתי על כתיבה: היא לא צריכה להיות מושלמת. ממש מאותה סיבה שאנחנו אוהבים בני אדם דפוקים, אנחנו אוהבים גם את הטקסטים שהם כותבים. וההבנה הזאת גרמה לי להפסיק לקרוא את הטקסט שלי דרך העיניים היוקדות והשורפות שלי, ולהסתכל עליו דרך העיניים של האנשים שבחרו לקנות אותו ולאמץ אותו בחום אל ליבם.
החוויה המדהימה הזאת עיצבה את המורה לכתיבה שאני היום. עד אז הייתי בטוח שהתפקיד שלי הוא לשפר, לדרבן, לבעוט, להרים, לשפץ, לשפר, לא להיות מרוצה אף פעם, לבדוק תמיד מה אפשר לשפר עד שהטקסט יהיה ללא רבב ולא לנוח עד שהאיש שכתב אותו יוציא לעצמו את המיץ ומעצמו את המיטב.
״לחוץ חתונה״ לימד אותי שתהפקיד שלי הוא לא רק לראות את מה שלא עובד, אלא גם את מה שכן, כי אחרי הרבה זמן עם אותו הטקסט הכותב שלו הוא האחרון שיודע.
וכשכותב מתעקש ואומר שזה לא מושלם להנהן ולהגיד לו: ״נכון. וככה זה צריך להיות״.
וכשכותבת מתאוננת ששום דבר לא יצא לה טוב בטקסט שלה לסמן לה באדום – דווקא באדום – את מה שכן. לפעמים השיעור הקשה והמסובך הרבה יותר הוא לאו דווקא ללמד מישהו לכתוב את עצמו, אלא דווקא לקרוא את עצמו.
לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם רוני מודן הייתה מקשיבה לי. לפעמים אני חושב מה אם היא הייתה אומרת ״וואו, אתה כל כך צודק, באמת לא ידעתי להגיד מה מפריע לי בספר הזה עד שאמרת. נגרוס את הכל ונדאג שלא יצא לעולם״.
אם יש משהו ש״לחוץ חתונה״ לימד אותי הוא שמגיע השלב בטקסט – וזה בדרך כלל השלב שבו אתה אומר לעצמך ״אני לא יכול לקרוא את הטקסט הזה יותר״ – לקחת שלושה צעדים אחורה ולהגיד לקהל ״הנה, כתבתי בשבילכם את הסיפור הזה. הוא לא מושלם, ואני יכול להגיד לכם בדיוק איפה הוא לא עובד ומה לא בסדר בו, אבל השיעור הכי חשוב שלמדתי ככותב הוא שלפעמים צריך לתת לאנשים אחרים לקרוא, והדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות ככותב הטקסט הוא פשוט להפסיק להפריע להם, ולסתום״.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, פוסטים חדשים מהבלוג ואת כל הדברים הטובים שנתקלתי בהם השבוע
בא לך לקרוא עוד משהו?
אני פותח וולוג. הפעם באמת
אחרי בר המצווה שלי ביקשתי מההורים שלי רק בקשה אחת: אני רוצה מצלמת וידאו אמיתית.
בגלל שאני יודע שיש בקבוצה הזו גם כמה בני תשחורת שלא מבינים למה פשוט לא צילמתי עם הטלפון, אני אזכיר שבר המצווה שלי הייתה לפני 27 שנה. צילמנו בפילם, הסרטנו על קלטות וידאו ומצלמות וידאו היו המזוודה הענקית והבלתי ניתנת להרמה שאבא שלי היה מביא הביתה בחופשים. עד היום יש לנו כמה סרטונים שלי כילד בכל מיני גינות, ועד היום אני מעריץ את אבא שלי שסחב מצלמת פנסוניק שחורה ועצומה על הכתף רק כדי לתפוס כמה זכרונות.
אבל דור חדש של מצלמות, בהובלת סוני, כזה שכונה camcorder, עשה שמות בעולם מצלמות הוידאו, ותמורת מחיר שערורייתי מאוד של 14,000 שקל גם אתה היית יכול להיות הבעלים הגאה מאוד של המצלמה הקטנה שצילמה באיכות 240 פיקסלים והייתה יכולה להכיל 45 דקות שלמות של וידאו על קלטות VHS קטנות (180 ש״ח הקלטה, אינעל העולם), שנראו אז כמו פלא מודרני. לא פחות.
היה שלום, לוזר
אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.
אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.
זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.
אללללף.
סטופ.
נ׳.
הכרזת העצמאות שלי
את רוב שנות העשרים שלי ביליתי ליד הטלפון, מחכה לשיחה.
אני לא אומר את זה כמטאפורה או הגזמה. באמת שלא. אם הייתי עושה סטטיסטיקה מדויקת אני חושב, שהיינו מגלים ביחד שלמעלה מ-40% מהעשור הזה ביליתי בהבטה במסך הטלפון ובניסיון לשדר לו שיצלצל.
הייתי בחור צעיר עם חלומות זקנים, ואחרי שמאז שזכרתי את עצמי חלמתי להיות תסריטאי ותמיד אמרו לי שאני קטן מדי לכתוב לטלוויזיה, החלטתי להסתער על החלום הזה בכל הכוח. בעזרת קשרים משונים במיוחד מצאתי סוכנת משונה במיוחד שישבה ברמת השרון והיא השיגה לי מה שהיה מכונה אז ואין לי מושג אם בכלל מתקים היום, ״טסטים״.
טסטים, כשמם הם, הם מבחנים כדי להתקבל לסדרות. התהליך היה פשוט: נוסעים לרמת השרון כדי לקבל את הניירות, כי אז עוד אפשר היה להיות סוכנת ולהגיד ״אין לי מייל, אני נגד זה״, מקבלים איזו דרישה סטנדרטית לסצינה, כותבים את הדבר הכי טוב שיש לך, מדפיסים, מהדקים, נוסעים שוב לרמת השרון – ואז יושבים ליד הטלפון, ומחכים לתשובה.
לפעמים היא מגיעה למחרת. לפעמים אחרי שבוע.
לפעמים אף פעם.
התקף החרדה הראשון שלי (פרק מתוך ״חף משפע״)
אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.
אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.
זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.
אללללף.
סטופ.
נ׳.
ארץ-עיר, שנה למלחמה
אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.
אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.
זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.
אללללף.
סטופ.
נ׳.
אבא פה
״אבא״, הוא נצמד אלי לחיבוק חזק מאוד, ״אני מפחד״.
מחוץ לממ״ד שרקו הטילים האיראניים. או העיראקיים. או הטיל התימני הבודד והיצוגי שהם תמיד שולחים. או המטח מעזה. או הטילים מלבנון. מי זוכר. מי מבדיל.
מי סופר כבר מה שולח אותנו לממ״ד בשבועות האחרונים.
ובכל זאת, הפיצוצים אכן היו חזקים מהרגיל, והאמת היא שגם אני הייתי משוכנע שכשנצא מהממ״ד – אם נצא, זאת אומרת – נגלה שמהשכונה שלנו נשארו חורבות ואש ותמרות עשן. ככה זה נשמע מהממ״ד הפעם.. אז אילה כבר יושבת עלי באופן קבוע בכל אזעקה, אבל הוא בדרך כלל שומר על מרחק ועל פאסון ובעיקר על האייפד, אבל פתאום הוא בא, שם את הראש ולחש ״אבא, אני מפחד״.
ואני עניתי לו במשפט מאוד מוזר שכאילו יצא ממני באיזה אינסטינקט אבהי שלא ידעתי שיש לי: ״אין לך מה לפחד, חמודי, אבא פה״.
וזה משפט מאוד משונה, כי לדעתי חוץ מ״חמודי״ אין בו מילה אחת שהיא אמת.
יש לו מה לפחד. יש לו מלא מה לפחד.
ואבא לא פה.