הטעות שכמעט גמרה לי את הקריירה (וכל כותב צריך לדעת)

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הדבר הכי קשה בלכתוב ספרים הוא לקבל את הפער בין הסופר שרצית להיות לבין הסופר שאתה בפועל. בכל פעם שהתחלתי לכתוב ספר המחשבה היחידה שלי הייתה ׳בספר הזה אני אעשה את זה נכון׳. עד היום אפילו לא התקרבתי לשם״

ניק הורנבי

״אני מתחנן בפנייך, רוני״, ניסיתי להוציא קול מגרוני הסדוק, ״אסור לך לתת לספר הזה לצאת לאור״.

הזמן הוא התאריך הזה בדיוק, לפני ארבע שנים. ״לחוץ חתונה״ כבר הודפס ונכרך ואפילו נארז בניילונים האלה שאף אחד לא יכול לפתוח, ואני קראתי אותו שוב, פעם אחת אחרונה.

ואחרי שבעה עמודים עצרתי והתקשרתי לרוני מודן, המנכ״לית של הוצאת מודן, ובדמעות התחננתי שתגנוז את הספר.

למרות שקראתי אותו עד אז מאות פעמים, למרות שהאישה שלצערה ניהלה איתי את השיחה הזאת השקיעה בו כסף, למרות שהוא נערך בצורה נפלאה על ידי שרי שביט ולמרות שהייתה לו עטיפה כל כך חמודה ונכונה עד שלמי בכלל היה אכפת מה כתוב בפנים, החלטתי לקרוא, רק עוד פעם אחת ויחידה, ולבדוק שהכל בסדר.

וזו הייתה הטעות שכמעט גמרה לי את הקריירה.

בשביל להבין איך ומה קרה שם ברגע הזה צריך לחזור שבוע אחורה בזמן. בגלל שלא באמת הצלחתי להתעסק או להתרכז בשום דבר אחר, החלטתי לסדר מחדש את ארונית הספרים בסלון.

מסוחרר ומעורפל מכך שבעוד שבוע בדיוק יתווסף הספר שלי למדף הזה, החלטתי לצלול לכל הספרים האהובים עלי שוב.

ככה קראתי – ברצף! – את ״נאמנות גבוהה״ ו״אלוהים יודע״ ו״הדבר היה ככה״ ו״אני שונאת את הצוואר שלי״ ו״פוליטיקה״ ו״שעת התה הארוכה של הנפש״ וספר השירים של לאונרד כהן וספר הטורים של עלי מוהר וכל טקסט שרק הצלחתי לשים עליו את היד של יהודה עמיחי ו״הנסיכה הקסומה״ ו״עושים היסטוריה״, וכל כך התרגשתי מהמחשבה שממש עוד מעט אני אהיה חלק מהחבר׳ה האלה, שבאותה התרגשות וציפייה פתחתי את העתק השמש של הספר שלי. 

והוא היה, בהיעדר מילים אחרות, הספר שלי.

בסך הכל הספר שלי.

רק הספר שלי.

ואין הרגשה איומה יותר בעולם כולו מאשר ההרגשה שאחרי כל כך הרבה מאמץ ועריכה הדבר הטוב ביותר שהצלחתי לייצר הוא אני.

ֿבסך הכל אני.

רק אני.

ומה אם רוני מודן הייתה אומרת ״כן?״. ״לחוץ חתונה״ מוכתר לספר הנמכר של השנה

אני, נו. עם ה״נו״ המיותרים האלה ועם הפסיקים המיותרים והמקפים המרובים והנטייה להאריך פי שלוש סיפור שאפשר היה לספר בצורה כל כך הרבה יותר אלגנטית והתובנות האלק מקוריות שלי על החיים והבדיחות שפתאום לא היה לי ברור את מי הן אמורות להצחיק.

מאיפה הייתה לי היומרה לכתוב קומדיה? מה אני יודע לעשות בחיים חוץ מלהתבכיין שחשבתי שאני יכול להצחיק מישהו?

ואחרי שבעה עמודים שבהם לא צחקתי מאף בדיחה שכתבתי הרגשתי מנופח ויומרני ושרלטן ומגוחך ועלוב ופתטי, כל כך פתטי, שחשבתי לרגע שאני ראוי להיות מוזכר באותו אזור חיוג עם כל האנשים שהערצתי. ולא ידעתי איך זה קרה ולא הבחנתי בזה עד עכשיו, אבל דבר אחד היה ברור: זה לא היה הספר שהתכוונתי לכתוב. 

ממש לא.

הספר שאני התכוונתי לכתוב היה אמור להיות שנון ומצחיק ומהיר ועוקצני ומסעיר.

הספר שאני החזקתי ביד הרגיש כאילו אני כתבתי אותו.

בסך הכל אני.

רק אני.

הצעדים הבאים היו, לעניות דעתי, תגובה רציונלית לגילוי הזה: 

הודעה לשרי שביט שמבקשת ממנה שתגיד לי את האמת שהיא לא אמרה לי עד עכשיו והשאלה כמה זה גרוע בסולם של 1 עד 10.

הודעה לרענן שקד שלצערי עקב קריאה חוזרת בטקסט שלי אני לא מרגיש כשיר ללמד – או לדבר. או להתקרב. או למלמל על – כתיבה, עריכה ובכלל אני חושב שצריך לאסור עלי בחוק לגעת במקלדת.

וטלפון לרוני מודן שיזהיר אותה מפני אסון מתקרב, ושלא ברור איך היא פספסה את זה, אבל הספר הזה עתיד להרוס לה את ההוצאה כולה. מדובר באסון מתגלגל שיש לעצור אותו מיד.

ואם אתם חושבים שאני ממציא משהו מזה או מגזים משהו מזה אתם בהחלט מוזמנים להתקשר לאחד משלושת האנשים האלה, ושלושתם יגידו לכם את אותו הדבר: ככה זה היה, מילה במילה.

או לפחות נדמה לנו שזה היה מילה במילה. לא הצלחנו כל כך להבין מבעד לדמעות ולצרחות ההיסטריות.

ההמשך די ידוע, נראה לי. רוני מודן, באדישות המלכותית שלמדתי להעריץ, אמרה לי ״טוב, אתה מטומטם״, שזה, אגב, הדבר הכי יפה, מתחשב, אמפטי ונכון שמו״ל יכול להגיד לסופר שלו בסיטואציה הזאת. 

רענן ענה לי שפרישתי אינה מתקבלת.

שרי כתבה לי ״יהיה בסדר, מפגר״.

אני בוחר לעבוד רק עם אנשים שבזמן אמת מסוגלים ויכולים לקלל אותי. 

הספר יצא. 

אני – כן, זו עובדה אמיתית וכן, היא נכונה גם ארבע שנים אחרי – מעולם לא קראתי אותו שוב.

גם זה לא היה קורה אם מישהו היה מקשיב לי. הקלאפר של ״לחוץ חתונה - הסרט״

 24 שעות אחר כך, ולמרות שהכינו אותי לחודש המוות שבו אתה לא שומע כלום על הספר שלך, אזלה המהדורה הראשונה. נכנסתי לרבי המכר. מאות תגובות היו בכל מקום. 

אנשים אהבו את הספר. 

למרות הפסיקים. למרת המקפים. למרות הדרך הארוכה בעולם לספר סיפור. למרות חוסר האלגנטיות המובנה והסרבול הקבוע בכתיבה שלי. 

למרות החיבה שלי לשבירת שורות.

אולי אפילו בגלל, מה אני יודע.

עשרות תגובות המשיכו להגיע כל יום. אנשים צחקו. אנשים הזדהו. ״זה היה הסיפור שחיפשתי״ הייתה שורה שחזרה על עצמה שוב ושוב ושוב. ״זה ספר מושלם״, כתבה מישהי בביקורת. ולמרות שהייתי מוכן לעבור איתה עמוד – עמוד, פסקה – פסקה, ולהראות לה בדיוק איך ואיפה הוא לא מושלם ומה הייתי צריך לעשות, החלטתי להניח לזה. 

זה היה השיעור החשוב ביותר שלמדתי על כתיבה: היא לא צריכה להיות מושלמת. ממש מאותה סיבה שאנחנו אוהבים בני אדם דפוקים, אנחנו אוהבים גם את הטקסטים שהם כותבים. וההבנה הזאת גרמה לי להפסיק לקרוא את הטקסט שלי דרך העיניים היוקדות והשורפות שלי, ולהסתכל עליו דרך העיניים של האנשים שבחרו לקנות אותו ולאמץ אותו בחום אל ליבם.

החוויה המדהימה הזאת עיצבה את המורה לכתיבה שאני היום. עד אז הייתי בטוח שהתפקיד שלי הוא לשפר, לדרבן, לבעוט, להרים, לשפץ, לשפר, לא להיות מרוצה אף פעם, לבדוק תמיד מה אפשר לשפר עד שהטקסט יהיה ללא רבב ולא לנוח עד שהאיש שכתב אותו יוציא לעצמו את המיץ ומעצמו את המיטב. 

״לחוץ חתונה״ לימד אותי שתהפקיד שלי הוא לא רק לראות את מה שלא עובד, אלא גם את מה שכן, כי אחרי הרבה זמן עם אותו הטקסט הכותב שלו הוא האחרון שיודע. 

וכשכותב מתעקש ואומר שזה לא מושלם להנהן ולהגיד לו: ״נכון. וככה זה צריך להיות״.

וכשכותבת מתאוננת ששום דבר לא יצא לה טוב בטקסט שלה לסמן לה באדום – דווקא באדום – את מה שכן. לפעמים השיעור הקשה והמסובך הרבה יותר הוא לאו דווקא ללמד מישהו לכתוב את עצמו, אלא דווקא לקרוא את עצמו.  

לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם רוני מודן הייתה מקשיבה לי. לפעמים אני חושב מה אם היא הייתה אומרת ״וואו, אתה כל כך צודק, באמת לא ידעתי להגיד מה מפריע לי בספר הזה עד שאמרת. נגרוס את הכל ונדאג שלא יצא לעולם״.

אם יש משהו ש״לחוץ חתונה״ לימד אותי הוא שמגיע השלב בטקסט – וזה בדרך כלל השלב שבו אתה אומר לעצמך ״אני לא יכול לקרוא את הטקסט הזה יותר״ – לקחת שלושה צעדים אחורה ולהגיד לקהל ״הנה, כתבתי בשבילכם את הסיפור הזה. הוא לא מושלם, ואני יכול להגיד לכם בדיוק איפה הוא לא עובד ומה לא בסדר בו, אבל השיעור הכי חשוב שלמדתי ככותב הוא שלפעמים צריך לתת לאנשים אחרים לקרוא, והדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות ככותב הטקסט הוא פשוט להפסיק להפריע להם, ולסתום״.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, פוסטים חדשים מהבלוג ואת כל הדברים הטובים שנתקלתי בהם השבוע

בא לך לקרוא עוד משהו?

בואו נדבר על דכאון

אני לא סגור במאה אחוז על הרגע המדויק, אבל נדמה לי שנשברתי כשהגיעה הבקשה להצהרת הון ממס הכנסה לפני שבוע.
ולמרות שזכותו הטבעית של כל אדם להישבר כשנוחתת אצלו בקשה להצהרת הון, האמת היא שלמכתב ממס הכנסה אין הרבה קשר לטקסט הזה.
גם לפני שהמכתב הזה, על 870 עמודיו, כולם בעברית שאיש שאינו עובד במס הכנסה לא יבין מילה אחת ממנה, נחת בתיבת הדואר שלי, היה לי שבוע מחורבן.
אוקיי, בסדר, היה לי חודש מחורבן.
טוב, בסדר, עליתם עלי, הייתה לי שנה איומה.
ובכל זאת, אפילו בסטנדרטים המאוד לא גבוהים שלי, השבוע הזה היה אחר.
כמו כל שבוע, היו לי משימות. אנשים חיכו להן בצד השני. רובם אנשים שעובדים אצלי ונשכרו כדי לבצע משימות שאני לא טרחתי להגדיר להם. רק הבטחתי שתיכף אני שולח טקסטים והוראות מדוייקות, ואז לא רק שלא שלחתי, גם לא טרחתי לענות להם לטלפון. או לעשרות הוואטסאפים שהם שלחו לי בניסיון לברר אם אני עוד חי.
זה לא שלא רציתי. זה פשוט שלא הייתה שום דרך הגיונית להסביר שכבר שלושה ימים אני פשוט יושב ובוהה במחשב.
לא, לא, בפייסבוק או בוואינט. במחשב. במסך הזה שמבקש את הסיסמה שלך כדי להתחיל לעבוד, ואפילו אותו אני לא מצליח לעבור. המחשבה על להקליד שמונה תווים – אם כי אחד מהם מצריך אותי לדדות כל הדרך לקאפס לוק, אז לא קל כמו שזה נשמע – פשוט הרגישה גדולה עלי.

קרא עוד »

שבע שאלות מצוינות על שנה איומה אחת

לא הרבה דברים שווים יצאו מהקורונה הזאת – אוקיי, בואו נתקן: שום דבר טוב לא יצא מהקורונה הזאת – אבל אם צריך לבחור משהו אחד, זה יהיה הפרוייקט המהמם הזה של הניו יורק טיימס, שבחר 75 אמנים מכל הסוגים, המינים, הצבעים והז׳אנרים, ושאל אותם שבע שאלות זהות על השנה הקשה שעברה עליהם.
ולמרות שאני מודה שקצת הופתעתי שהני״ט לא יצרו איתי קשר ובחרו לשלוח את השאלות הזהות שלהם לזבי חוטם כמו ארון סורקין, טיג נוטארו, קרן ראסל, פיבי ברידג׳ס, טייארי ג׳ונס וענקים אחרים החלטתי לבלוע את הגאווה ולענות על השאלות הנהדרות האלה בעצמי.
מעבר לעובדה שאני חושב שכל אחד – בטח אם הכל אחד הזה הוא יוצר באיזשהו תחום, אבל לאו דווקא – צריך לפנות לעצמו שעה ולענות, יש משהו כל כך מנחם בעובדה שזו הייתה שנה מחורבנת לכולם. ולא משנה איך קוראים לכם ואיפה אתם גרים, ככל הנראה האנרגיות היצירתיות שלכם היו ברצפה.
וזה בסדר.
אפילו בסדר גמור.
ואם האמנים הגדולים האלה מודים שהם נתקלו בקשיים ופקפקו ביכולותיהם, נראה לי שנחיה עם זה שזה קרה גם לנו. ואם תפקידה ההיסטורי של אמנות היה, מאז ומתמיד, לנסות ולגרום לכולנו להרגיש שאנחנו לא לבד, זה חתיכת תענוג צרוף לראות איך עשרות אמנים (ועיתון אחד) התאחדו והתאגדו בשבילנו.

קרא עוד »

השירים הטובים ביותר לכתיבה (שאני מכיר, לפחות)

לפני חודש, בערך, התבשרתי על ידי ספוטיפיי שאני יחיד סגולה.
לא שחשדתי בזה קודם, בהחלט היו סימנים מקדימים, אבל שאפליקציה שעשרות מיליונים ברחבי העולם משתמשים בה תבשר לי, שחור על גבי לבן, שאני שייך ל-0.05% נדירים ביותר מהאכולוסיה בחצי הכדור המערבי? את זה לא ראיתי בא.
ובכל זאת, מה אתם יודעים, אני יחיד סגולה. אני מניח שהאינפורמציה הבאה תגרום לכם לרטוט קצת מהתרגשות ולרעוד קצת מלחץ, ודעו לכם שאלו תגובות נורמטיביות לחלוטין כשאתם נמצאים בסביבתו של אדם מיוחד יותר מכם.

קרא עוד »

רשימת הציוד שכל כותב צריך – מהדורת 2021

יש לי גזים.
לא, נו, לא כאלה.
אם לא גלשתם בפורומים הנכונים בשנתיים האחרונות (ואני לא מאשים אתכם, כל מה שיש שם זה חנונים ואנשים כמוני), אז אולי אתם לא יודעים ש-GAS החליף מזמן את משמעותו המקורית, והוא כבר לא הדבר הזה שעושה לכם שמות בבטן, אלא קיצור של GEAR ACQUISITION SYNDROME, שזה באמת שם הרבה יותר מקצועי ויפה לבחור שנכנס לחנות גאדג׳טים ואומר ״אני אקח את כל הצד הימני, תודה״.

קרא עוד »

הרעיון שלך גרוע – וזה בדיוק מה שטוב בו

היו לי לא מעט רעיונות גרועים לכתבות, ספרים וסיפורים במהלך השנים שלי ככותב, אבל מעטים הרעיונות שהצליחו להכניס אותי לכלא צבאי לשמונה ימים.
למעשה, היה בדיוק אחד כזה.
קודם כל, בואו נעשה סדר ונוריד את מפלס הדרמה: על אף שעל הנייר זה אכן היה כלא צבאי לכל דבר ועניין, אני מוכרח להודות שהמציאות הייתה הרבה פחות כואבת. אחרי יומיים, מפאת חוסר מקום בחדר הריתוקים, מצאתי את עצמי בחדר הנהגים הריק והעצום עם מיטה מתקפלת, מכשיר וידאו וערימת סרטים שלא הייתה מביישת את נטפליקס, מה שהוביל לבינג׳ הראשון בחיי עוד לפני שאפילו ידעתי איך קוראים לזה.
אבל זו לא הנקודה עכשיו.
הנקודה היא ששבועיים לפני המשפט הצבאי ההוא נשלחתי ככתב ״במחנה״ לסקר את האינתיפאדה השנייה (שאז רק התחילה) מקרוב.

קרא עוד »

הטעות שכמעט גמרה לי את הקריירה (וכל כותב צריך לדעת)

״אני מתחנן בפנייך, רוני״, ניסיתי להוציא קול מגרוני הסדוק, ״אסור לך לתת לספר הזה לצאת לאור״.
הזמן הוא התאריך הזה בדיוק, לפני ארבע שנים. ״לחוץ חתונה״ כבר הודפס ונכרך ואפילו נארז בניילונים האלה שאף אחד לא יכול לפתוח, ואני קראתי אותו שוב, פעם אחת אחרונה.
ואחרי שבעה עמודים עצרתי והתקשרתי לרוני מודן, המנכ״לית של הוצאת מודן, ובדמעות התחננתי שתגנוז את הספר.
למרות שקראתי אותו עד אז מאות פעמים, למרות שהאישה שלצערה ניהלה איתי את השיחה הזאת השקיעה בו כסף, למרות שהוא נערך בצורה נפלאה על ידי שרי שביט ולמרות שהייתה לו עטיפה כל כך חמודה ונכונה עד שלמי בכלל היה אכפת מה כתוב בפנים, החלטתי לקרוא, רק עוד פעם אחת ויחידה, ולבדוק שהכל בסדר.
וזו הייתה הטעות שכמעט גמרה לי את הקריירה.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
דברו איתי

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים