הטעות שכמעט גמרה לי את הקריירה (וכל כותב צריך לדעת)

הדבר הכי קשה בלכתוב ספרים הוא לקבל את הפער בין הסופר שרצית להיות לבין הסופר שאתה בפועל. בכל פעם שהתחלתי לכתוב ספר המחשבה היחידה שלי הייתה ׳בספר הזה אני אעשה את זה נכון׳. עד היום אפילו לא התקרבתי לשם״

״אני מתחנן בפנייך, רוני״, ניסיתי להוציא קול מגרוני הסדוק, ״אסור לך לתת לספר הזה לצאת לאור״.

הזמן הוא התאריך הזה בדיוק, לפני ארבע שנים. ״לחוץ חתונה״ כבר הודפס ונכרך ואפילו נארז בניילונים האלה שאף אחד לא יכול לפתוח, ואני קראתי אותו שוב, פעם אחת אחרונה.

ואחרי שבעה עמודים עצרתי והתקשרתי לרוני מודן, המנכ״לית של הוצאת מודן, ובדמעות התחננתי שתגנוז את הספר.

למרות שקראתי אותו עד אז מאות פעמים, למרות שהאישה שלצערה ניהלה איתי את השיחה הזאת השקיעה בו כסף, למרות שהוא נערך בצורה נפלאה על ידי שרי שביט ולמרות שהייתה לו עטיפה כל כך חמודה ונכונה עד שלמי בכלל היה אכפת מה כתוב בפנים, החלטתי לקרוא, רק עוד פעם אחת ויחידה, ולבדוק שהכל בסדר.

וזו הייתה הטעות שכמעט גמרה לי את הקריירה.

בשביל להבין איך ומה קרה שם ברגע הזה צריך לחזור שבוע אחורה בזמן. בגלל שלא באמת הצלחתי להתעסק או להתרכז בשום דבר אחר, החלטתי לסדר מחדש את ארונית הספרים בסלון.

מסוחרר ומעורפל מכך שבעוד שבוע בדיוק יתווסף הספר שלי למדף הזה, החלטתי לצלול לכל הספרים האהובים עלי שוב.

ככה קראתי – ברצף! – את ״נאמנות גבוהה״ ו״אלוהים יודע״ ו״הדבר היה ככה״ ו״אני שונאת את הצוואר שלי״ ו״פוליטיקה״ ו״שעת התה הארוכה של הנפש״ וספר השירים של לאונרד כהן וספר הטורים של עלי מוהר וכל טקסט שרק הצלחתי לשים עליו את היד של יהודה עמיחי ו״הנסיכה הקסומה״ ו״עושים היסטוריה״, וכל כך התרגשתי מהמחשבה שממש עוד מעט אני אהיה חלק מהחבר׳ה האלה, שבאותה התרגשות וציפייה פתחתי את העתק השמש של הספר שלי. 

והוא היה, בהיעדר מילים אחרות, הספר שלי.

בסך הכל הספר שלי.

רק הספר שלי.

ואין הרגשה איומה יותר בעולם כולו מאשר ההרגשה שאחרי כל כך הרבה מאמץ ועריכה הדבר הטוב ביותר שהצלחתי לייצר הוא אני.

ֿבסך הכל אני.

רק אני.

ומה אם רוני מודן הייתה אומרת ״כן?״. ״לחוץ חתונה״ מוכתר לספר הנמכר של השנה

אני, נו. עם ה״נו״ המיותרים האלה ועם הפסיקים המיותרים והמקפים המרובים והנטייה להאריך פי שלוש סיפור שאפשר היה לספר בצורה כל כך הרבה יותר אלגנטית והתובנות האלק מקוריות שלי על החיים והבדיחות שפתאום לא היה לי ברור את מי הן אמורות להצחיק.

מאיפה הייתה לי היומרה לכתוב קומדיה? מה אני יודע לעשות בחיים חוץ מלהתבכיין שחשבתי שאני יכול להצחיק מישהו?

ואחרי שבעה עמודים שבהם לא צחקתי מאף בדיחה שכתבתי הרגשתי מנופח ויומרני ושרלטן ומגוחך ועלוב ופתטי, כל כך פתטי, שחשבתי לרגע שאני ראוי להיות מוזכר באותו אזור חיוג עם כל האנשים שהערצתי. ולא ידעתי איך זה קרה ולא הבחנתי בזה עד עכשיו, אבל דבר אחד היה ברור: זה לא היה הספר שהתכוונתי לכתוב. 

ממש לא.

הספר שאני התכוונתי לכתוב היה אמור להיות שנון ומצחיק ומהיר ועוקצני ומסעיר.

הספר שאני החזקתי ביד הרגיש כאילו אני כתבתי אותו.

בסך הכל אני.

רק אני.

הצעדים הבאים היו, לעניות דעתי, תגובה רציונלית לגילוי הזה: 

הודעה לשרי שביט שמבקשת ממנה שתגיד לי את האמת שהיא לא אמרה לי עד עכשיו והשאלה כמה זה גרוע בסולם של 1 עד 10.

הודעה לרענן שקד שלצערי עקב קריאה חוזרת בטקסט שלי אני לא מרגיש כשיר ללמד – או לדבר. או להתקרב. או למלמל על – כתיבה, עריכה ובכלל אני חושב שצריך לאסור עלי בחוק לגעת במקלדת.

וטלפון לרוני מודן שיזהיר אותה מפני אסון מתקרב, ושלא ברור איך היא פספסה את זה, אבל הספר הזה עתיד להרוס לה את ההוצאה כולה. מדובר באסון מתגלגל שיש לעצור אותו מיד.

ואם אתם חושבים שאני ממציא משהו מזה או מגזים משהו מזה אתם בהחלט מוזמנים להתקשר לאחד משלושת האנשים האלה, ושלושתם יגידו לכם את אותו הדבר: ככה זה היה, מילה במילה.

או לפחות נדמה לנו שזה היה מילה במילה. לא הצלחנו כל כך להבין מבעד לדמעות ולצרחות ההיסטריות.

ההמשך די ידוע, נראה לי. רוני מודן, באדישות המלכותית שלמדתי להעריץ, אמרה לי ״טוב, אתה מטומטם״, שזה, אגב, הדבר הכי יפה, מתחשב, אמפטי ונכון שמו״ל יכול להגיד לסופר שלו בסיטואציה הזאת. 

רענן ענה לי שפרישתי אינה מתקבלת.

שרי כתבה לי ״יהיה בסדר, מפגר״.

אני בוחר לעבוד רק עם אנשים שבזמן אמת מסוגלים ויכולים לקלל אותי. 

הספר יצא. 

אני – כן, זו עובדה אמיתית וכן, היא נכונה גם ארבע שנים אחרי – מעולם לא קראתי אותו שוב.

גם זה לא היה קורה אם מישהו היה מקשיב לי. הקלאפר של ״לחוץ חתונה - הסרט״

 24 שעות אחר כך, ולמרות שהכינו אותי לחודש המוות שבו אתה לא שומע כלום על הספר שלך, אזלה המהדורה הראשונה. נכנסתי לרבי המכר. מאות תגובות היו בכל מקום. 

אנשים אהבו את הספר. 

למרות הפסיקים. למרת המקפים. למרות הדרך הארוכה בעולם לספר סיפור. למרות חוסר האלגנטיות המובנה והסרבול הקבוע בכתיבה שלי. 

למרות החיבה שלי לשבירת שורות.

אולי אפילו בגלל, מה אני יודע.

עשרות תגובות המשיכו להגיע כל יום. אנשים צחקו. אנשים הזדהו. ״זה היה הסיפור שחיפשתי״ הייתה שורה שחזרה על עצמה שוב ושוב ושוב. ״זה ספר מושלם״, כתבה מישהי בביקורת. ולמרות שהייתי מוכן לעבור איתה עמוד – עמוד, פסקה – פסקה, ולהראות לה בדיוק איך ואיפה הוא לא מושלם ומה הייתי צריך לעשות, החלטתי להניח לזה. 

זה היה השיעור החשוב ביותר שלמדתי על כתיבה: היא לא צריכה להיות מושלמת. ממש מאותה סיבה שאנחנו אוהבים בני אדם דפוקים, אנחנו אוהבים גם את הטקסטים שהם כותבים. וההבנה הזאת גרמה לי להפסיק לקרוא את הטקסט שלי דרך העיניים היוקדות והשורפות שלי, ולהסתכל עליו דרך העיניים של האנשים שבחרו לקנות אותו ולאמץ אותו בחום אל ליבם.

החוויה המדהימה הזאת עיצבה את המורה לכתיבה שאני היום. עד אז הייתי בטוח שהתפקיד שלי הוא לשפר, לדרבן, לבעוט, להרים, לשפץ, לשפר, לא להיות מרוצה אף פעם, לבדוק תמיד מה אפשר לשפר עד שהטקסט יהיה ללא רבב ולא לנוח עד שהאיש שכתב אותו יוציא לעצמו את המיץ ומעצמו את המיטב. 

״לחוץ חתונה״ לימד אותי שתהפקיד שלי הוא לא רק לראות את מה שלא עובד, אלא גם את מה שכן, כי אחרי הרבה זמן עם אותו הטקסט הכותב שלו הוא האחרון שיודע. 

וכשכותב מתעקש ואומר שזה לא מושלם להנהן ולהגיד לו: ״נכון. וככה זה צריך להיות״.

וכשכותבת מתאוננת ששום דבר לא יצא לה טוב בטקסט שלה לסמן לה באדום – דווקא באדום – את מה שכן. לפעמים השיעור הקשה והמסובך הרבה יותר הוא לאו דווקא ללמד מישהו לכתוב את עצמו, אלא דווקא לקרוא את עצמו.  

לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם רוני מודן הייתה מקשיבה לי. לפעמים אני חושב מה אם היא הייתה אומרת ״וואו, אתה כל כך צודק, באמת לא ידעתי להגיד מה מפריע לי בספר הזה עד שאמרת. נגרוס את הכל ונדאג שלא יצא לעולם״.

אם יש משהו ש״לחוץ חתונה״ לימד אותי הוא שמגיע השלב בטקסט – וזה בדרך כלל השלב שבו אתה אומר לעצמך ״אני לא יכול לקרוא את הטקסט הזה יותר״ – לקחת שלושה צעדים אחורה ולהגיד לקהל ״הנה, כתבתי בשבילכם את הסיפור הזה. הוא לא מושלם, ואני יכול להגיד לכם בדיוק איפה הוא לא עובד ומה לא בסדר בו, אבל השיעור הכי חשוב שלמדתי ככותב הוא שלפעמים צריך לתת לאנשים אחרים לקרוא, והדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות ככותב הטקסט הוא פשוט להפסיק להפריע להם, ולסתום״.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, פוסטים חדשים מהבלוג ואת כל הדברים הטובים שנתקלתי בהם השבוע

תודה על הרשמתך

בא לך לקרוא עוד משהו?

התעייפתי

החודש יהיה החודש הקלנדרי האחרון שבו אני אהיה בחור צעיר בשנות השלושים לחיי.

בחודש הבא, אם ירצה השם, אני מחליף קידומת, ואני אהיה קשיש בשנות הארבעים לחיי.

לכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שבגילי המופלג סוף סוף מותר לי להשתמש בו – שדווקא החודש הייתה לי התגלות של ממש.

ולכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שאני יכול להשתמש בו שוב בגלל שבגילי המופלג אני לא זוכר מה הביטוי שהשמשתי בו לפני חצי דקה – ואף סימבולי שזה קרה לי דווקא בהתעסקות עם קרן הפנסיה שלי.

קרא עוד »

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

כל כך הרבה פעמים שואלים אותי איך הכרתי את רותם ואיך נהיינו זוג, והאמת היא שהתשובה מאוד פשוטה ומורכבת משתי מילים בלבד: כתבתי אותה.

ואני יודע שזה נשמע מוזר וקצת מקריפ, אבל זו האמת. את רותם כתבתי.

ולכבוד יום הולדתה ה-45 שיחול מחר הנה הסיפור המלא שכולל משאלה, מכשפה, ספר ישן, מסר מהיקום וד״ש מהמאה השלישית. ומעשה שהיה כך היה.

קרא עוד »

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

לא לכל אדם יש הזדמנות ללמוד צניעות.

ולא לכל אדם יש הזדמנות שהמורה שלו יהיה רונאלדיניו.

וכן, אם אתם תוהים, זה לגמרי היה שיעור פרטי.

ומעשה שהיה כך היה.

השנה היא 2006. שנה קודם לכן הפכתי, במהלך שאני מתקשה להסביר איך הוא קרה והיה מורכב מכל כך הרבה תתי מהלכים ממוזלים שקרו בבת אחת, לאחד מפרשני הספורט הבכירים של ידיעות אחרונות. הייתי משוחרר טרי מהצבא וכתבתי את אחד משני טורי הפרשנות של המשחק המרכזי של ליגת העל, ובואו נתנסח בעדינות שזה לא גרם לי להיות מאוד צנוע.

אפשר גם להתנסח לא בעדינות, כמובן, ולהגיד שבאותה תקופה הייתי חתיכת אסהול שהשתן עלה לו לראש.

קרא עוד »
רלף קליין, צילום: לע״מ

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

אני זקן מדי לחרא הזה

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

מי האנשים האלה?

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

התעייפתי

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

אני זקן מדי לחרא הזה

מי האנשים האלה?

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך