״נו״, סימסה לי חברתי הטובה שמכירה אותי מאז שהייתי בן 18 אחרי ששלחתי לה תמונה של 1,019 ספרים שתקועים לי באמצע סלון הבית שלי, ״אתה מתרגש?״.
״לא״.
״אז תתרגש!״, היא ציוותה עלי. ״הספר שלך פה! זה יום מרגש! למה אתה לא מתרגש?״.
״כי יש לי 1,019 ספרים תקועים באמצע הסלון״.
״זאת סיבה לא להתרגש?״.
״כשהם יהיו בתוך ה-1,019 מעטפות שהם צריכים להיות בהן אני אתרגש״.
״אתה יודע משהו? אם העומר שאני הכרתי שחלם להיות סופר ולכתוב היה מדבר איתך עכשיו, אני די בטוחה שהוא היה מוריד לך סטירה עכשיו״.
היא צודקת, כמובן. לא לגבי הסטירה, כי באמת, אני מכיר קצת את העומר הוא ולהרביץ הוא באמת לא יודע, אבל לגבי ההתרגשות. העומר ההוא באמת היה מתקשה להבין את העומר הזה, שמסתכל על 1,019 עותקים של הספר החדש שלו ובמקום לקפוץ מאושר מסתכל על כל העסק בעיניים עייפות ואיך לארגן את המשלוחים ביעילות.
זה לא היה ככה פעם. בזה אני בטוח. למעשה, בפעם הראשונה שפרסמו טור שלי בידיעות אחרונות, בגיל 22, לא ישנתי כל הלילה שלפני מרוב התרגשות.

מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
זה מוזר, האמת, כי כדי לנסות ולחיות חיים אפשר לקרוא להם – נגיד, בהגדרה מאוד רחבה – שפויים עשיתי לי מנהג לחשוב על החטופים כמה שפחות, לא לצפות בלוויות ולהתעסק בענייני כמה שרק אפשר.
ובכל זאת, מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
אני לא אגזים אם אגיד שקראתי את ההספד שלו ארבעים פעם. אולי יותר. משהו בטקסט הזה מושך אותי אליו שוב ושוב ושוב, ואם הייתי אדם דתי הייתי אומר שאני נושא אותו איתי כמעט כמו תפילה. זה הספד כל כך מלא אהבה וגעגועים שמביא אותי לדמעות בכל פעם, ובכל פעם שאני מרגיש שקצת קשה לי אני מרגיש איזה צורך לקרוא אותו כדי לתת לעצמי פרופורציות או, במהלך שאני עדיין מתקשה להסביר אותו לעצמי אבל זה מה שהוא, לתת לעצמי תקווה.
כן, אמרתי תקווה.

״נו״, שאל אותי עודד מנשה בחצי החיוך המפורסם שלו בראיון שעשיתי אצלו השבוע, ״אז מה אתה אומר, עומר, התפכחת?״.

במאמר מוסגר אני רוצה להגיד שכבן אדם בן 40 שגדל על עודד מנשה בערוץ הילדים העובדה שהוא מדבר איתי על פוליטיקה וביבי והחטופים ולא אומר לי להרים ידיים, שזה הדבר היחיד מבחינתי שעודד יכול להגיד, היא חתיכת מיינד פאק לא נורמלי. אני מבין שעודד התקדם ואני מבין שאני כבר לא בן שמונה והוא היה מראיין חד ומקצועי, פשוט יש דברים שקשה להשלים איתם.

אני רוצה להגיד שזה היה רק טיפה פחות מיינד פאק מלנהל שיחה פוליטית עם ציפי שביט במונית. היא אחלה בן אדם ויש לה דעות פוליטיות מאוד מעניינות ואני מעריך אותה מאוד, אבל כל השיחה הסתכלתי עליה מדברת וחשבתי ״עזבי את ביבי, מתי כבר שרים את כולם הלכו לג׳מבו, ציפי?״.

אף פעם לא עשיתי מסיבה.
כאילו, אתם יודעים, עשיתי אחת בגיל שש וגם בר מצווה הייתה לי, אבל מסיבה שלא ההורים שלי ארגנו? אף פעם. בחיים לא. אין סיכוי.
למעשה, אם תשאלו אותי מי האנשים שאני הכי מקנא בכם, אני אענה לכם בכל הכנות שאלה אנשים שמסוגלים לשלוח הודעה שכתוב בה ״סגרתי שולחן בפאב מעשר עד ארבע, אשמח אם תבואו לחגוג איתי את יום הולדתי״. כמה אומץ ותעוזה צריך בשביל לשלוח כזאת הודעה.
אני מדמיין אותי יושב בשולחן בפאב. לבד. מסתכל על הטלפון. בשעה השישית, אחרי כמה הודעות מתנצלות של אנשים שכתבו לי שהם דווקא ממש רצו לבוא אבל, אה, הם אנשים שפויים ונורמליים ולמה שהם יצאו מהבית, ועוד כמה אנשים שפשוט לא הגיעו, אני אבין את הרמז הדק ואלך הביתה שיכור וגלמוד. הסוף.
יום הולדת שמח, עומר.

אני רוצה לספר לכם על נורית פייגה.

עד אתמול לא הכרתי את נורית פייגה. זאת אומרת, כבר נפגשנו פעם, מסתבר, אבל הפגישה הייתה כל כך כאוטית ורגשית שלא זכרתי אותה בכלל. ולמרות שנפגשנו שוב רק אתמול ולא זיהיתי אותה והיא הייתה צריכה להציג את עצמה שוב, נורית פייגה היא האישה שבשבילה אני כותב ספרים.

ולא ידעתי את זה עד שנפגשנו.

א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.

שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון. 
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״. 
פאק. זה נכון.

ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח’בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי ‘אבא! רצחתי עשרה יהודים!’. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.

ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.