היו לי לא מעט רעיונות גרועים לכתבות, ספרים וסיפורים במהלך השנים שלי ככותב, אבל מעטים הרעיונות שהצליחו להכניס אותי לכלא צבאי לשמונה ימים.
למעשה, היה בדיוק אחד כזה.
קודם כל, בואו נעשה סדר ונוריד את מפלס הדרמה: על אף שעל הנייר זה אכן היה כלא צבאי לכל דבר ועניין, אני מוכרח להודות שהמציאות הייתה הרבה פחות כואבת. אחרי יומיים, מפאת חוסר מקום בחדר הריתוקים, מצאתי את עצמי בחדר הנהגים הריק והעצום עם מיטה מתקפלת, מכשיר וידאו וערימת סרטים שלא הייתה מביישת את נטפליקס, מה שהוביל לבינג׳ הראשון בחיי עוד לפני שאפילו ידעתי איך קוראים לזה.
אבל זו לא הנקודה עכשיו.
הנקודה היא ששבועיים לפני המשפט הצבאי ההוא נשלחתי ככתב ״במחנה״ לסקר את האינתיפאדה השנייה (שאז רק התחילה) מקרוב.
טבילת האש שלי הייתה במחנה הפליטים בלטה, שם גיליתי, בערב אחד, איך זה מרגיש כשיורים עליך בקבוקי תבערה, כדורי אמ-16 וגם טיל נ״ט אחד.
משם המשכתי לפאתי שכם למבצע אלמנת קש עם פלוגת צנחנים שבנס לא הסתיים בהרוגים ואז, כאילו שזה לא מספיק, העברתי שבוע נוסף באזור הדרומי של עזה בואכה ציר פילדלפי ובנצרים שבמרכזה.
וכששאלו אותי בישיבת הנושאים שבאה אחרי השבועיים האלה על מה אני מתכוון לכתוב, עניתי: על חיי האהבה של החיילים הקרביים.
ובשורה של תשובות איומות שאפשר לענות לשאלה הזאת, נדמה לי שרק ״כתבת הלל ללוחמי החופש של חמאס״ הייתה מזכה אותי במבטים כועסים יותר.
משם העסק הדרדר די מהר. עליתי למשפט, וכשנשאלתי איך יצאתי לסקר מלחמה והעזתי לחזור עם נושא כל כך אדיוטי, עניתי את התשובה היחידה שיכולתי לחשוב עליה: כי זה הדבר היחיד שהם דיברו עליו.
הרעיון ששלח אותי לכלא הגיע לשער ונבחר לאחת מ-50 הכתבות הגדולות
לא משנה מה הייתה השעה, כמה אבנים ובקת״בים וכדורים שרקו באוויר, כמה ההאמר היה קרוב להתהפכות בגלל מטען צינור שהתפוצץ לידו, החיילים שהיו בתוך הרכב, בפעילות המבצעית, בשמירה, בתצפית או במחסום התעסקו בדבר אחד בלבד: בכמה סיכוי יש להם לחזור הביתה לחברה שמחכה – או כבר לא מחכה – להם.
והרשו לי לספר לכם, למקרה שלא הייתם בצבא בתקופה ההיא, שהסיכוי לחזור הביתה באינתיפאדה השנייה היה, איך נגיד את זה בעדינות, לא גבוה.
״תכתוב שאנחנו מסכנים״, הייתה שורה שחזרה על עצמה שוב ושוב בשלל ורסיות. לא משנה באיזה גדוד או באיזה אזור של מלחמה, אף אחד מהחיילים לא רצה לדבר על המבצעים הנועזים. כל מה שהראו לי זה רק סמסים עצבניים כתוצאה מזה שגם הסופ״ש הזה הם לא יוצאים הביתה, או ניהלו בנוכחותי שיחות פרידה שנערכו בחצי שעת ת״ש עם בנות שרצו חבר קרבי, אבל לא בדיוק ידעו מה החבילה הבלתי אפשרית הזאת כוללת.
וכך, באמצע אלמנת קש בבית בפאתי שכם, כשאת המתח אפשר לחתוך עם מצ׳טה, כל מי שלא היה עסוק בשמירה על החלונות היה עיסוק בחישוב הסיכויים של אודי למצוא חברה חדשה אחרי שחברתו נעמה נפרדה ממנו.
ועד היום אני לא אשכח את מאור, אחד החיילים, מסביר לו שאם המצב נשאר ככה הוא יוצא הביתה פעם ב-28, אבל שלא ידאג כי אם הם יצאו ביחד הוא יקח אותו לפאב עם מלא בחורות חמודות ותוך שישה עד שמונה חודשים של דייטים רצופים גג היא מתאהבת בו.
עד היום אני לא בטוח מי היה מתעודד אחרי משפט כזה.
הייתי מרותק מהשיחות האלה. בחוץ מלחמה, חיילים נהרגים ונפצעים ודברים מתפוצצים בממוצע כל דקה וחצי, וכל זה לא היה יותר מתפאורה והערת שוליים לדבר היחיד שבאמת הדאיג אותם. וכל הדימוי המאצ׳ואיסטי נזרק מהחלון המשוריין בכל פעם שעלו לאוטו לטובת ״שיחת בנות״, כמו שצחקו עליהם המפקדים שלהם, רגע לפני שהצטרפו אליהם בעצמם.
זה היה דבר קטן ואיזוטרי, אבל צד של מלחמה שאני מעולם לא קראתי עליו וידעתי בוודאות שאף אחד לא דיבר עליו. לכן, כשחזרתי לעיתון והכרזתי על הנושא, הייתי בטוח שאני אקבל לא פחות מתשואות רמות.
קיבלתי כלא לשמונה ימים.
קצין חינוך ראשי התחרפן מהכתבה וצרח שמה אנחנו כותבים כמו חבורה של כוסיות. חדשות ערוץ 2 ביקשו לעשות פולו-אפ. שלוש תוכניות טלוויזיה התקשרו להזמין אותי, ובמקומי הלך קצין חינוך ראשי שסיפר כמה חשוב לפרסם גם דברים כאלה ואיזה מזל שהוא, באופן אישי, דרש שיהיו גם כתבות כאלה. הרעיון שזכה לתגובה הצוננת ״מי יקרא את החרא הזה?״ דיבר בשבילי וענה: די הרבה אנשים, מסתבר
בואו נריץ כמה שבועות אחר כך.
הצנזורה הצבאית, במעבר השבועי שלה על הגיליון, פסלה לא פחות משלוש כתבות. ב-23:00 בלילה נשארנו עם 24 עמודים ריקים ובלי רזרבות, כשהעיתון יורד לדפוס ב-3:00 בבוקר. ומבט מזלזל אחד ממפקד העיתון שסקר אותי בבוז מלמטה למעלה ואמר ״יש לך שעתיים לכתוב את הטלנובלה הזבלית שלך. איזה חרא, אלוהים״.
בהיעדר כתבות אחרות הכתבה הזאת הגיעה לשער, ואז קרה דבר שלא קרה בדרך כלל עם כתבות ב״במחנה״: תגובות התחילו לזרום.
מאות תגובות התחילו לזרום.
קצין חינוך ראשי התחרפן מהכתבה וצרח שמה אנחנו כותבים כמו חבורה של כוסיות. חיילים קרביים אמרו תודה על הכתבה. מח״ט צנחנים, שהיום הוא הרמטכ״ל שלכם (ושלי, כן? זה סתם נשמע טוב יותר ככה) אבל אז בעיקר סירב לשתף פעולה עם ״במחנה״ בכל תוקף, התקשר באופן אישי להגיד שהוא קרא כל מילה והזמין אותי להצטרף אליהם לפעילות ולראיון אישי מתי שאני רוצה. חדשות ערוץ 2 ביקשו לעשות פולו-אפ. שלוש תוכניות טלוויזיה התקשרו להזמין אותי, ובמקומי הלך קצין חינוך ראשי שסיפר כמה חשוב לפרסם גם דברים כאלה ואיזה מזל שהוא, באופן אישי, דרש שיהיו גם כתבות כאלה.
הרעיון שזכה לתגובה הצוננת ״מי יקרא את החרא הזה?״ דיבר בשבילי כשענה: די הרבה אנשים, מסתבר.
״במחנה״ נסגר לפני שנה, ובגיליון האחרון שלו קיבלתי טלפון מאחת החיילות שמשרתת שם, שבישרה לי שהם עברו על כל הארכיונים של כל השמות הגדולים שיצאו מהעיתון לאורך השנים, והחליטו פה אחד לבחור בכתבה הזאת לאחת מחמישים הכתבות הגדולות ב-86 שנותיו של העיתון.
עשור אחר כך עלה לי רעיון לקומדיה רומנטית בכיכובו של גבר כבד משקל, וכשזכיתי לתגובה ״מי יקרא את החרא הזה?״ כבר ידעתי שהתשובה עשויה להיות: די הרבה אנשים, מסתבר. ככה זה עובד עם רעיונות.
בגלל זה אני תמיד מסרב לענות לשאלה – שמופנית אלי כמה פעמים ביום – אם משהו נשמע לי כמו רעיון טוב. בכל מייל שמגיע, שיחת טלפון, תלמיד שמבקש פגישה או סתם אנשים שניגשים אלי בבית קפה (פעם היה כזה) ומבקשים ארבעים שניות לספר על הרעיון שלהם ושאני רק אגיד להם אם הוא שווה משהו, אני עונה תמיד את אותה תשובה: אני לא יודע.
אבל אני חושב שאם אתם חושבים שהרעיון שלכם שווה משהו, אם התשובה שלכם לשאלה ״מי יקרא את החרא הזה?״ היא ״אני״, אז אני חושב שזה שווה ניסיון, לכל הפחות.
לכו תדעו, מקסימום התשובה לשאלה הזאת תהיה ״די הרבה אנשים, מסתבר״.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, פוסטים חדשים מהבלוג ואת כל הדברים הטובים שנתקלתי בהם השבוע
בא לך לקרוא עוד משהו?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
השאלה היחידה שלא רציתי לענות עליה
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
איך יוצאים לחופשת כתיבה חלומית?
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
זה (כנראה) היה היום הכי משפיל שלי בתור סופר
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
איך נפטרים מקנאת סופרים?
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
איך נפטרים מקנאת סופרים?
ספרים שונים לצרכים שונים לזמנים שונים.העניין הוא כזה: מישהו צריך את הכתיבה שלכם, ואת הסיפור שלכם. אולי המישהו הזה בדיוק סיים ספר דכאוני למוות ובא לו קצת לצחוק, או להיפך. אולי הוא נוסע לכנס עסקי ורוצה קצת לנקות את הראש, ואולי היא נוסעת למדבר להתבודד וצריכה ספר עמוק. לא כל סגנון מתאים לכל מצב, בדיוק כמו שיש אנשים לקחת אותם לסיני (אותי לא, נניח) ויש אנשים לקחת אותם לניו יורק (אותי! אותי!).זה היה שיעור מאלף על כתיבה, משום שאני בוודאי לא יכול לכתוב כמו מאיר שלו, אבל גם מאיר שלו – ואני חושב ששנינו ניאנח באותה הקלה בעניין הזה – לא יכול לכתוב כמוני.
