הרעיון שלך גרוע – וזה בדיוק מה שטוב בו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

היו לי לא מעט רעיונות גרועים לכתבות, ספרים וסיפורים במהלך השנים שלי ככותב, אבל מעטים הרעיונות שהצליחו להכניס אותי לכלא צבאי לשמונה ימים.

למעשה, היה בדיוק אחד כזה.

קודם כל, בואו נעשה סדר ונוריד את מפלס הדרמה: על אף שעל הנייר זה אכן היה כלא צבאי לכל דבר ועניין, אני מוכרח להודות שהמציאות הייתה הרבה פחות כואבת. אחרי יומיים, מפאת חוסר מקום בחדר הריתוקים, מצאתי את עצמי בחדר הנהגים הריק והעצום עם מיטה מתקפלת, מכשיר וידאו וערימת סרטים שלא הייתה מביישת את נטפליקס, מה שהוביל לבינג׳ הראשון בחיי עוד לפני שאפילו ידעתי איך קוראים לזה.

אבל זו לא הנקודה עכשיו.

הנקודה היא ששבועיים לפני המשפט הצבאי ההוא נשלחתי ככתב ״במחנה״ לסקר את האינתיפאדה השנייה (שאז רק התחילה) מקרוב.

טבילת האש שלי הייתה במחנה הפליטים בלטה, שם גיליתי, בערב אחד, איך זה מרגיש כשיורים עליך בקבוקי תבערה, כדורי אמ-16 וגם טיל נ״ט אחד.

משם המשכתי לפאתי שכם למבצע אלמנת קש עם פלוגת צנחנים שבנס לא הסתיים בהרוגים ואז, כאילו שזה לא מספיק, העברתי שבוע נוסף באזור הדרומי של עזה בואכה ציר פילדלפי ובנצרים שבמרכזה. 

וכששאלו אותי בישיבת הנושאים שבאה אחרי השבועיים האלה על מה אני מתכוון לכתוב, עניתי: על חיי האהבה של החיילים הקרביים.

ובשורה של תשובות איומות שאפשר לענות לשאלה הזאת, נדמה לי שרק ״כתבת הלל ללוחמי החופש של חמאס״ הייתה מזכה אותי במבטים כועסים יותר.

משם העסק הדרדר די מהר. עליתי למשפט, וכשנשאלתי איך יצאתי לסקר מלחמה והעזתי לחזור עם נושא כל כך אדיוטי, עניתי את התשובה היחידה שיכולתי לחשוב עליה: כי זה הדבר היחיד שהם דיברו עליו.

הרעיון ששלח אותי לכלא הגיע לשער ונבחר לאחת מ-50 הכתבות הגדולות

לא משנה מה הייתה השעה, כמה אבנים ובקת״בים וכדורים שרקו באוויר, כמה ההאמר היה קרוב להתהפכות בגלל מטען צינור שהתפוצץ לידו, החיילים שהיו בתוך הרכב, בפעילות המבצעית, בשמירה, בתצפית או במחסום התעסקו בדבר אחד בלבד: בכמה סיכוי יש להם לחזור הביתה לחברה שמחכה – או כבר לא מחכה – להם. 

והרשו לי לספר לכם, למקרה שלא הייתם בצבא בתקופה ההיא, שהסיכוי לחזור הביתה באינתיפאדה השנייה היה, איך נגיד את זה בעדינות, לא גבוה. 

״תכתוב שאנחנו מסכנים״, הייתה שורה שחזרה על עצמה שוב ושוב בשלל ורסיות. לא משנה באיזה גדוד או באיזה אזור של מלחמה, אף אחד מהחיילים לא רצה לדבר על המבצעים הנועזים. כל מה שהראו לי זה רק סמסים עצבניים כתוצאה מזה שגם הסופ״ש הזה הם לא יוצאים הביתה, או ניהלו בנוכחותי שיחות פרידה שנערכו בחצי שעת ת״ש עם בנות שרצו חבר קרבי, אבל לא בדיוק ידעו מה החבילה הבלתי אפשרית הזאת כוללת.

וכך, באמצע אלמנת קש בבית בפאתי שכם, כשאת המתח אפשר לחתוך עם מצ׳טה, כל מי שלא היה עסוק בשמירה על החלונות היה עיסוק בחישוב הסיכויים של אודי למצוא חברה חדשה אחרי שחברתו נעמה נפרדה ממנו.

ועד היום אני לא אשכח את מאור, אחד החיילים, מסביר לו שאם המצב נשאר ככה הוא יוצא הביתה פעם ב-28, אבל שלא ידאג כי אם הם יצאו ביחד הוא יקח אותו לפאב עם מלא בחורות חמודות ותוך שישה עד שמונה חודשים של דייטים רצופים גג היא מתאהבת בו.

עד היום אני לא בטוח מי היה מתעודד אחרי משפט כזה.

הייתי מרותק מהשיחות האלה. בחוץ מלחמה, חיילים נהרגים ונפצעים ודברים מתפוצצים בממוצע כל דקה וחצי, וכל זה לא היה יותר מתפאורה והערת שוליים לדבר היחיד שבאמת הדאיג אותם. וכל הדימוי המאצ׳ואיסטי נזרק מהחלון המשוריין בכל פעם שעלו לאוטו לטובת ״שיחת בנות״, כמו שצחקו עליהם המפקדים שלהם, רגע לפני שהצטרפו אליהם בעצמם. 

זה היה דבר קטן ואיזוטרי, אבל צד של מלחמה שאני מעולם לא קראתי עליו וידעתי בוודאות שאף אחד לא דיבר עליו. לכן, כשחזרתי לעיתון והכרזתי על הנושא, הייתי בטוח שאני אקבל לא פחות מתשואות רמות.

קיבלתי כלא לשמונה ימים.

קצין חינוך ראשי התחרפן מהכתבה וצרח שמה אנחנו כותבים כמו חבורה של כוסיות. חדשות ערוץ 2 ביקשו לעשות פולו-אפ. שלוש תוכניות טלוויזיה התקשרו להזמין אותי, ובמקומי הלך קצין חינוך ראשי שסיפר כמה חשוב לפרסם גם דברים כאלה ואיזה מזל שהוא, באופן אישי, דרש שיהיו גם כתבות כאלה. הרעיון שזכה לתגובה הצוננת ״מי יקרא את החרא הזה?״ דיבר בשבילי וענה: די הרבה אנשים, מסתבר

בואו נריץ כמה שבועות אחר כך.

הצנזורה הצבאית, במעבר השבועי שלה על הגיליון, פסלה לא פחות משלוש כתבות. ב-23:00 בלילה נשארנו עם 24 עמודים ריקים ובלי רזרבות, כשהעיתון יורד לדפוס ב-3:00 בבוקר. ומבט מזלזל אחד ממפקד העיתון שסקר אותי בבוז מלמטה למעלה ואמר ״יש לך שעתיים לכתוב את הטלנובלה הזבלית שלך. איזה חרא, אלוהים״.

בהיעדר כתבות אחרות הכתבה הזאת הגיעה לשער, ואז קרה דבר שלא קרה בדרך כלל עם כתבות ב״במחנה״: תגובות התחילו לזרום. 

מאות תגובות התחילו לזרום.

קצין חינוך ראשי התחרפן מהכתבה וצרח שמה אנחנו כותבים כמו חבורה של כוסיות. חיילים קרביים אמרו תודה על הכתבה. מח״ט צנחנים, שהיום הוא הרמטכ״ל שלכם (ושלי, כן? זה סתם נשמע טוב יותר ככה) אבל אז בעיקר סירב לשתף פעולה עם ״במחנה״ בכל תוקף, התקשר באופן אישי להגיד שהוא קרא כל מילה והזמין אותי להצטרף אליהם לפעילות ולראיון אישי מתי שאני רוצה. חדשות ערוץ 2 ביקשו לעשות פולו-אפ. שלוש תוכניות טלוויזיה התקשרו להזמין אותי, ובמקומי הלך קצין חינוך ראשי שסיפר כמה חשוב לפרסם גם דברים כאלה ואיזה מזל שהוא, באופן אישי, דרש שיהיו גם כתבות כאלה.

הרעיון שזכה לתגובה הצוננת ״מי יקרא את החרא הזה?״ דיבר בשבילי כשענה: די הרבה אנשים, מסתבר.

״במחנה״ נסגר לפני שנה, ובגיליון האחרון שלו קיבלתי טלפון מאחת החיילות שמשרתת שם, שבישרה לי שהם עברו על כל הארכיונים של כל השמות הגדולים שיצאו מהעיתון לאורך השנים, והחליטו פה אחד לבחור בכתבה הזאת לאחת מחמישים הכתבות הגדולות ב-86 שנותיו של העיתון. 

עשור אחר כך עלה לי רעיון לקומדיה רומנטית בכיכובו של גבר כבד משקל, וכשזכיתי לתגובה ״מי יקרא את החרא הזה?״ כבר ידעתי שהתשובה עשויה להיות: די הרבה אנשים, מסתבר. ככה זה עובד עם רעיונות.

בגלל זה אני תמיד מסרב לענות לשאלה – שמופנית אלי כמה פעמים ביום – אם משהו נשמע לי כמו רעיון טוב. בכל מייל שמגיע, שיחת טלפון, תלמיד שמבקש פגישה או סתם אנשים שניגשים אלי בבית קפה (פעם היה כזה) ומבקשים ארבעים שניות לספר על הרעיון שלהם ושאני רק אגיד להם אם הוא שווה משהו, אני עונה תמיד את אותה תשובה: אני לא יודע. 

אבל אני חושב שאם אתם חושבים שהרעיון שלכם שווה משהו, אם התשובה שלכם לשאלה ״מי יקרא את החרא הזה?״ היא ״אני״, אז אני חושב שזה שווה ניסיון, לכל הפחות. 

לכו תדעו, מקסימום התשובה לשאלה הזאת תהיה ״די הרבה אנשים, מסתבר״.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, פוסטים חדשים מהבלוג ואת כל הדברים הטובים שנתקלתי בהם השבוע

בא לך לקרוא עוד משהו?

כשזה יקרה, תדעו שהפכתם לכותבים אמיתיים

״רק אל תבנה על הצלחה, בסדר?״, הוא לקח עוד שלוק מהקפה שלו והשפיל את העיניים לרצפה.הוא ואני מכירים מילדות, והוא אחד האנשים הכי קרובים אלי גם היום. הוא שאל איך הולך עם ״כולם לחייך״, ואמרתי לו בהתרגשות שהוא יוצא עוד שלושה שבועות.ואז הוא אמר לי את המשפט שלמעלה.ולצערי הרב, כאילו לא למדתי כלום בקריריה שלי, שאלתי אותו למה הוא חושב ככה.הוא מיד הסביר שהוא לטובתי. שהוא רק לא רוצה שיישבר לי הלב. שאף אחד כבר לא קורא. לא הוא ולא כל מי שהוא מכיר. כולם בנטפליקס. ספר זה משהו פרה היסטורי.וגם בוא, כן? זה לא שאתה עמוס עוז. אפילו לא קרוב.ידעתי שהקול הזה יגיע.

קרא עוד »

זהו, אני פורש!

גבירותי ורבותי, עיתונאים, עיתונאיות, אנשי טלוויזיה ומדיה חדשה,

אני פורש מכתיבה.

ההודעה החלה לחלחל בי היום בשמונה בבוקר, עת הלכתי לבית הקפה השכונתי שלי ואמרתי לעצמי ״זהו, היום אני מתקדם בפרק הארור שאני תקוע בו כבר שלושה שבועות. היום זה נגמר!״.

קראתי אותו.

וקראתי אותו שוב.

וישבתי המון זמן – לפחות ארבעים דקות! – מול הטקסט הזה. ניסיתי למחוק, לנסח מחדש, לכתוב שוב, להחליף ספר. כלום. ביקשתי מהמלצר עוד קפה, הפעם חזק יותר, בהיתי במסך והבנתי: איבדתי את זה.

ואולי מעולם לא היה לי את זה.

קרא עוד »

מתי צרחת במדבר בפעם האחרונה?

בסוף השבוע האחרון הייתי במדבר וניסיתי לצרוח.

ולא, לא מהסיבות שאתם חושבים.

קודם כל, לשאלה שמטרידה אתכם ודאי יותר מכל: ״עומר, מה נפש עדינה כמוך שלא סובלת חום וחול עשתה במדבר?״.

ובכן, נסעתי לצום מיצים.

״תמצמץ פעמיים אם חטפו אותך. טלפון אחד לרווחה ויבואו לחלץ אותך״.

אז לא, אין צורך. למעשה – וזה בוודאי יפתיע לא מעט מכם – אני ממש יזמתי את הנסיעה הזו. כבר כמה חודשים טובים שאני חם על שינוי תזונה מאסיבי לגופי המתבגר, וכשהגיעה ההזדמנות זינקתי לאוטו ושרתי ״היי, דרומה״ ואפילו לא סובבתי את ההגה כשהגישו מיץ עשב חיטה והציגו אותו כארוחת צהריים.

ואז ביקשו ממני לצעוק.

קרא עוד »

אתם חייבים לתת לזה ליפול

הפעם הראשונה שבה עליתי על מטוס הייתה בשנת 1996, והייתה לי מטרה אחת בלבד בראש: חנות הספרים בארנס אנד נובל.

מי שהייתה אחראית לטירוף הספרותי שהתחולל אצלי בראש הייתה שירה, בת הדודה מדרגה אין לי מושג איזו שלי, שגרה בארצות הברית ועד לפני שנה בכלל לא הכרנו, אבל ביקור בזק שלה בישראל וביקור נימוסין קצר מצד המשפחה שלי הוביל לידיעה שיש לה אימייל, ולשנינו זה הספיק כדי שיתהפך לנו העולם.

קרא עוד »

האיש בן ה-84 שהפך אותי לסופר (ועכשיו, כנראה, יהפוך גם אתכם)

"כל החיים חלמתי לכתוב״, הוא אמר בביישנות ושיחק עם הכפתורים בחולצתו המשובצת. ״אבל איכשהו לא הגעתי לזה עד עכשיו״

הוא היה התלמיד המבוגר הראשון שלי. הייתי בן 26, אולי אפילו פחות, ועשיתי סדנאות כתיבה במרתף של ההורים שלי. הוא היה רחוק מאוד מקבוצת הגיל המקובלת בסדנאות האלה, ובכל זאת הוא סידר את שערו הלבן והתיישב וכשהתבקש להציג את עצמו הוא פתח את הפה, דמע קצת ובקול מאוד סדוק אמר: ״קוראים לי מוטי ואני חולם לכתוב ספר כבר יותר מחמישים שנה. וכל הזמן אמרתי לעצמי שעכשיו זה לא הזמן ועוד מעט ובוקר אחד לא שמתי לב ונהייתי בן 84״.

קרא עוד »

זה הדבר הכי קשה שעשיתי בקריירה שלי (הפרק שמעולם לא קראתם ב"לחוץ חתונה")

״אתה יודע״, היא לקחה עוד שלוק מהקפה שלה והסתכלה שוב על צרור הדפים שמולה. ״אם אני מדלגת מפרק 9 ישר ל-11, אני לא מרגישה שחסר לי משהו״.

הייתי אומר שבאותו רגע השמיים נפלו עלי, אבל ישבנו בקומה השנייה של הארקפה בשוסטר והתקרה שם גם ככה נמוכה, אז התיאור הדרמטי הזה פחות מתאים כאן.

אבל שתדעו לכם שאם שרי שביט, העורכת של ״לחוץ חתונה״ ואני היינו יושבים תחת כיפת השמיים, הם היו נופלים עלי באותו רגע ממש.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים