הרעיון שלך גרוע – וזה בדיוק מה שטוב בו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

היו לי לא מעט רעיונות גרועים לכתבות, ספרים וסיפורים במהלך השנים שלי ככותב, אבל מעטים הרעיונות שהצליחו להכניס אותי לכלא צבאי לשמונה ימים.

למעשה, היה בדיוק אחד כזה.

קודם כל, בואו נעשה סדר ונוריד את מפלס הדרמה: על אף שעל הנייר זה אכן היה כלא צבאי לכל דבר ועניין, אני מוכרח להודות שהמציאות הייתה הרבה פחות כואבת. אחרי יומיים, מפאת חוסר מקום בחדר הריתוקים, מצאתי את עצמי בחדר הנהגים הריק והעצום עם מיטה מתקפלת, מכשיר וידאו וערימת סרטים שלא הייתה מביישת את נטפליקס, מה שהוביל לבינג׳ הראשון בחיי עוד לפני שאפילו ידעתי איך קוראים לזה.

אבל זו לא הנקודה עכשיו.

הנקודה היא ששבועיים לפני המשפט הצבאי ההוא נשלחתי ככתב ״במחנה״ לסקר את האינתיפאדה השנייה (שאז רק התחילה) מקרוב.

טבילת האש שלי הייתה במחנה הפליטים בלטה, שם גיליתי, בערב אחד, איך זה מרגיש כשיורים עליך בקבוקי תבערה, כדורי אמ-16 וגם טיל נ״ט אחד.

משם המשכתי לפאתי שכם למבצע אלמנת קש עם פלוגת צנחנים שבנס לא הסתיים בהרוגים ואז, כאילו שזה לא מספיק, העברתי שבוע נוסף באזור הדרומי של עזה בואכה ציר פילדלפי ובנצרים שבמרכזה. 

וכששאלו אותי בישיבת הנושאים שבאה אחרי השבועיים האלה על מה אני מתכוון לכתוב, עניתי: על חיי האהבה של החיילים הקרביים.

ובשורה של תשובות איומות שאפשר לענות לשאלה הזאת, נדמה לי שרק ״כתבת הלל ללוחמי החופש של חמאס״ הייתה מזכה אותי במבטים כועסים יותר.

משם העסק הדרדר די מהר. עליתי למשפט, וכשנשאלתי איך יצאתי לסקר מלחמה והעזתי לחזור עם נושא כל כך אדיוטי, עניתי את התשובה היחידה שיכולתי לחשוב עליה: כי זה הדבר היחיד שהם דיברו עליו.

הרעיון ששלח אותי לכלא הגיע לשער ונבחר לאחת מ-50 הכתבות הגדולות

לא משנה מה הייתה השעה, כמה אבנים ובקת״בים וכדורים שרקו באוויר, כמה ההאמר היה קרוב להתהפכות בגלל מטען צינור שהתפוצץ לידו, החיילים שהיו בתוך הרכב, בפעילות המבצעית, בשמירה, בתצפית או במחסום התעסקו בדבר אחד בלבד: בכמה סיכוי יש להם לחזור הביתה לחברה שמחכה – או כבר לא מחכה – להם. 

והרשו לי לספר לכם, למקרה שלא הייתם בצבא בתקופה ההיא, שהסיכוי לחזור הביתה באינתיפאדה השנייה היה, איך נגיד את זה בעדינות, לא גבוה. 

״תכתוב שאנחנו מסכנים״, הייתה שורה שחזרה על עצמה שוב ושוב בשלל ורסיות. לא משנה באיזה גדוד או באיזה אזור של מלחמה, אף אחד מהחיילים לא רצה לדבר על המבצעים הנועזים. כל מה שהראו לי זה רק סמסים עצבניים כתוצאה מזה שגם הסופ״ש הזה הם לא יוצאים הביתה, או ניהלו בנוכחותי שיחות פרידה שנערכו בחצי שעת ת״ש עם בנות שרצו חבר קרבי, אבל לא בדיוק ידעו מה החבילה הבלתי אפשרית הזאת כוללת.

וכך, באמצע אלמנת קש בבית בפאתי שכם, כשאת המתח אפשר לחתוך עם מצ׳טה, כל מי שלא היה עסוק בשמירה על החלונות היה עיסוק בחישוב הסיכויים של אודי למצוא חברה חדשה אחרי שחברתו נעמה נפרדה ממנו.

ועד היום אני לא אשכח את מאור, אחד החיילים, מסביר לו שאם המצב נשאר ככה הוא יוצא הביתה פעם ב-28, אבל שלא ידאג כי אם הם יצאו ביחד הוא יקח אותו לפאב עם מלא בחורות חמודות ותוך שישה עד שמונה חודשים של דייטים רצופים גג היא מתאהבת בו.

עד היום אני לא בטוח מי היה מתעודד אחרי משפט כזה.

הייתי מרותק מהשיחות האלה. בחוץ מלחמה, חיילים נהרגים ונפצעים ודברים מתפוצצים בממוצע כל דקה וחצי, וכל זה לא היה יותר מתפאורה והערת שוליים לדבר היחיד שבאמת הדאיג אותם. וכל הדימוי המאצ׳ואיסטי נזרק מהחלון המשוריין בכל פעם שעלו לאוטו לטובת ״שיחת בנות״, כמו שצחקו עליהם המפקדים שלהם, רגע לפני שהצטרפו אליהם בעצמם. 

זה היה דבר קטן ואיזוטרי, אבל צד של מלחמה שאני מעולם לא קראתי עליו וידעתי בוודאות שאף אחד לא דיבר עליו. לכן, כשחזרתי לעיתון והכרזתי על הנושא, הייתי בטוח שאני אקבל לא פחות מתשואות רמות.

קיבלתי כלא לשמונה ימים.

קצין חינוך ראשי התחרפן מהכתבה וצרח שמה אנחנו כותבים כמו חבורה של כוסיות. חדשות ערוץ 2 ביקשו לעשות פולו-אפ. שלוש תוכניות טלוויזיה התקשרו להזמין אותי, ובמקומי הלך קצין חינוך ראשי שסיפר כמה חשוב לפרסם גם דברים כאלה ואיזה מזל שהוא, באופן אישי, דרש שיהיו גם כתבות כאלה. הרעיון שזכה לתגובה הצוננת ״מי יקרא את החרא הזה?״ דיבר בשבילי וענה: די הרבה אנשים, מסתבר

בואו נריץ כמה שבועות אחר כך.

הצנזורה הצבאית, במעבר השבועי שלה על הגיליון, פסלה לא פחות משלוש כתבות. ב-23:00 בלילה נשארנו עם 24 עמודים ריקים ובלי רזרבות, כשהעיתון יורד לדפוס ב-3:00 בבוקר. ומבט מזלזל אחד ממפקד העיתון שסקר אותי בבוז מלמטה למעלה ואמר ״יש לך שעתיים לכתוב את הטלנובלה הזבלית שלך. איזה חרא, אלוהים״.

בהיעדר כתבות אחרות הכתבה הזאת הגיעה לשער, ואז קרה דבר שלא קרה בדרך כלל עם כתבות ב״במחנה״: תגובות התחילו לזרום. 

מאות תגובות התחילו לזרום.

קצין חינוך ראשי התחרפן מהכתבה וצרח שמה אנחנו כותבים כמו חבורה של כוסיות. חיילים קרביים אמרו תודה על הכתבה. מח״ט צנחנים, שהיום הוא הרמטכ״ל שלכם (ושלי, כן? זה סתם נשמע טוב יותר ככה) אבל אז בעיקר סירב לשתף פעולה עם ״במחנה״ בכל תוקף, התקשר באופן אישי להגיד שהוא קרא כל מילה והזמין אותי להצטרף אליהם לפעילות ולראיון אישי מתי שאני רוצה. חדשות ערוץ 2 ביקשו לעשות פולו-אפ. שלוש תוכניות טלוויזיה התקשרו להזמין אותי, ובמקומי הלך קצין חינוך ראשי שסיפר כמה חשוב לפרסם גם דברים כאלה ואיזה מזל שהוא, באופן אישי, דרש שיהיו גם כתבות כאלה.

הרעיון שזכה לתגובה הצוננת ״מי יקרא את החרא הזה?״ דיבר בשבילי כשענה: די הרבה אנשים, מסתבר.

״במחנה״ נסגר לפני שנה, ובגיליון האחרון שלו קיבלתי טלפון מאחת החיילות שמשרתת שם, שבישרה לי שהם עברו על כל הארכיונים של כל השמות הגדולים שיצאו מהעיתון לאורך השנים, והחליטו פה אחד לבחור בכתבה הזאת לאחת מחמישים הכתבות הגדולות ב-86 שנותיו של העיתון. 

עשור אחר כך עלה לי רעיון לקומדיה רומנטית בכיכובו של גבר כבד משקל, וכשזכיתי לתגובה ״מי יקרא את החרא הזה?״ כבר ידעתי שהתשובה עשויה להיות: די הרבה אנשים, מסתבר. ככה זה עובד עם רעיונות.

בגלל זה אני תמיד מסרב לענות לשאלה – שמופנית אלי כמה פעמים ביום – אם משהו נשמע לי כמו רעיון טוב. בכל מייל שמגיע, שיחת טלפון, תלמיד שמבקש פגישה או סתם אנשים שניגשים אלי בבית קפה (פעם היה כזה) ומבקשים ארבעים שניות לספר על הרעיון שלהם ושאני רק אגיד להם אם הוא שווה משהו, אני עונה תמיד את אותה תשובה: אני לא יודע. 

אבל אני חושב שאם אתם חושבים שהרעיון שלכם שווה משהו, אם התשובה שלכם לשאלה ״מי יקרא את החרא הזה?״ היא ״אני״, אז אני חושב שזה שווה ניסיון, לכל הפחות. 

לכו תדעו, מקסימום התשובה לשאלה הזאת תהיה ״די הרבה אנשים, מסתבר״.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, פוסטים חדשים מהבלוג ואת כל הדברים הטובים שנתקלתי בהם השבוע

בא לך לקרוא עוד משהו?

מה גורי אלפי לימד אותי על כתיבה (ועל החיים, ועל צניעות ועל קולנוע)

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »

מכתב פתוח למטומטם שרוצה לכתוב ספר

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »

שבע החלטות לשנה החדשה – מהדורת תשפ״ב

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »

בואו נדבר על דכאון

אני לא סגור במאה אחוז על הרגע המדויק, אבל נדמה לי שנשברתי כשהגיעה הבקשה להצהרת הון ממס הכנסה לפני שבוע.
ולמרות שזכותו הטבעית של כל אדם להישבר כשנוחתת אצלו בקשה להצהרת הון, האמת היא שלמכתב ממס הכנסה אין הרבה קשר לטקסט הזה.
גם לפני שהמכתב הזה, על 870 עמודיו, כולם בעברית שאיש שאינו עובד במס הכנסה לא יבין מילה אחת ממנה, נחת בתיבת הדואר שלי, היה לי שבוע מחורבן.
אוקיי, בסדר, היה לי חודש מחורבן.
טוב, בסדר, עליתם עלי, הייתה לי שנה איומה.
ובכל זאת, אפילו בסטנדרטים המאוד לא גבוהים שלי, השבוע הזה היה אחר.
כמו כל שבוע, היו לי משימות. אנשים חיכו להן בצד השני. רובם אנשים שעובדים אצלי ונשכרו כדי לבצע משימות שאני לא טרחתי להגדיר להם. רק הבטחתי שתיכף אני שולח טקסטים והוראות מדוייקות, ואז לא רק שלא שלחתי, גם לא טרחתי לענות להם לטלפון. או לעשרות הוואטסאפים שהם שלחו לי בניסיון לברר אם אני עוד חי.
זה לא שלא רציתי. זה פשוט שלא הייתה שום דרך הגיונית להסביר שכבר שלושה ימים אני פשוט יושב ובוהה במחשב.
לא, לא, בפייסבוק או בוואינט. במחשב. במסך הזה שמבקש את הסיסמה שלך כדי להתחיל לעבוד, ואפילו אותו אני לא מצליח לעבור. המחשבה על להקליד שמונה תווים – אם כי אחד מהם מצריך אותי לדדות כל הדרך לקאפס לוק, אז לא קל כמו שזה נשמע – פשוט הרגישה גדולה עלי.

קרא עוד »

שבע שאלות מצוינות על שנה איומה אחת

לא הרבה דברים שווים יצאו מהקורונה הזאת – אוקיי, בואו נתקן: שום דבר טוב לא יצא מהקורונה הזאת – אבל אם צריך לבחור משהו אחד, זה יהיה הפרוייקט המהמם הזה של הניו יורק טיימס, שבחר 75 אמנים מכל הסוגים, המינים, הצבעים והז׳אנרים, ושאל אותם שבע שאלות זהות על השנה הקשה שעברה עליהם.
ולמרות שאני מודה שקצת הופתעתי שהני״ט לא יצרו איתי קשר ובחרו לשלוח את השאלות הזהות שלהם לזבי חוטם כמו ארון סורקין, טיג נוטארו, קרן ראסל, פיבי ברידג׳ס, טייארי ג׳ונס וענקים אחרים החלטתי לבלוע את הגאווה ולענות על השאלות הנהדרות האלה בעצמי.
מעבר לעובדה שאני חושב שכל אחד – בטח אם הכל אחד הזה הוא יוצר באיזשהו תחום, אבל לאו דווקא – צריך לפנות לעצמו שעה ולענות, יש משהו כל כך מנחם בעובדה שזו הייתה שנה מחורבנת לכולם. ולא משנה איך קוראים לכם ואיפה אתם גרים, ככל הנראה האנרגיות היצירתיות שלכם היו ברצפה.
וזה בסדר.
אפילו בסדר גמור.
ואם האמנים הגדולים האלה מודים שהם נתקלו בקשיים ופקפקו ביכולותיהם, נראה לי שנחיה עם זה שזה קרה גם לנו. ואם תפקידה ההיסטורי של אמנות היה, מאז ומתמיד, לנסות ולגרום לכולנו להרגיש שאנחנו לא לבד, זה חתיכת תענוג צרוף לראות איך עשרות אמנים (ועיתון אחד) התאחדו והתאגדו בשבילנו.

קרא עוד »

השירים הטובים ביותר לכתיבה (שאני מכיר, לפחות)

לפני חודש, בערך, התבשרתי על ידי ספוטיפיי שאני יחיד סגולה.
לא שחשדתי בזה קודם, בהחלט היו סימנים מקדימים, אבל שאפליקציה שעשרות מיליונים ברחבי העולם משתמשים בה תבשר לי, שחור על גבי לבן, שאני שייך ל-0.05% נדירים ביותר מהאכולוסיה בחצי הכדור המערבי? את זה לא ראיתי בא.
ובכל זאת, מה אתם יודעים, אני יחיד סגולה. אני מניח שהאינפורמציה הבאה תגרום לכם לרטוט קצת מהתרגשות ולרעוד קצת מלחץ, ודעו לכם שאלו תגובות נורמטיביות לחלוטין כשאתם נמצאים בסביבתו של אדם מיוחד יותר מכם.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
דברו איתי

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים