בקנייה מעל 199 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

הרעיון שלך גרוע – וזה בדיוק מה שטוב בו

היו לי לא מעט רעיונות גרועים לכתבות, ספרים וסיפורים במהלך השנים שלי ככותב, אבל מעטים הרעיונות שהצליחו להכניס אותי לכלא צבאי לשמונה ימים.

למעשה, היה בדיוק אחד כזה.

קודם כל, בואו נעשה סדר ונוריד את מפלס הדרמה: על אף שעל הנייר זה אכן היה כלא צבאי לכל דבר ועניין, אני מוכרח להודות שהמציאות הייתה הרבה פחות כואבת. אחרי יומיים, מפאת חוסר מקום בחדר הריתוקים, מצאתי את עצמי בחדר הנהגים הריק והעצום עם מיטה מתקפלת, מכשיר וידאו וערימת סרטים שלא הייתה מביישת את נטפליקס, מה שהוביל לבינג׳ הראשון בחיי עוד לפני שאפילו ידעתי איך קוראים לזה.

אבל זו לא הנקודה עכשיו.

הנקודה היא ששבועיים לפני המשפט הצבאי ההוא נשלחתי ככתב ״במחנה״ לסקר את האינתיפאדה השנייה (שאז רק התחילה) מקרוב.

טבילת האש שלי הייתה במחנה הפליטים בלטה, שם גיליתי, בערב אחד, איך זה מרגיש כשיורים עליך בקבוקי תבערה, כדורי אמ-16 וגם טיל נ״ט אחד.

משם המשכתי לפאתי שכם למבצע אלמנת קש עם פלוגת צנחנים שבנס לא הסתיים בהרוגים ואז, כאילו שזה לא מספיק, העברתי שבוע נוסף באזור הדרומי של עזה בואכה ציר פילדלפי ובנצרים שבמרכזה. 

וכששאלו אותי בישיבת הנושאים שבאה אחרי השבועיים האלה על מה אני מתכוון לכתוב, עניתי: על חיי האהבה של החיילים הקרביים.

ובשורה של תשובות איומות שאפשר לענות לשאלה הזאת, נדמה לי שרק ״כתבת הלל ללוחמי החופש של חמאס״ הייתה מזכה אותי במבטים כועסים יותר.

משם העסק הדרדר די מהר. עליתי למשפט, וכשנשאלתי איך יצאתי לסקר מלחמה והעזתי לחזור עם נושא כל כך אדיוטי, עניתי את התשובה היחידה שיכולתי לחשוב עליה: כי זה הדבר היחיד שהם דיברו עליו.

הרעיון ששלח אותי לכלא הגיע לשער ונבחר לאחת מ-50 הכתבות הגדולות

לא משנה מה הייתה השעה, כמה אבנים ובקת״בים וכדורים שרקו באוויר, כמה ההאמר היה קרוב להתהפכות בגלל מטען צינור שהתפוצץ לידו, החיילים שהיו בתוך הרכב, בפעילות המבצעית, בשמירה, בתצפית או במחסום התעסקו בדבר אחד בלבד: בכמה סיכוי יש להם לחזור הביתה לחברה שמחכה – או כבר לא מחכה – להם. 

והרשו לי לספר לכם, למקרה שלא הייתם בצבא בתקופה ההיא, שהסיכוי לחזור הביתה באינתיפאדה השנייה היה, איך נגיד את זה בעדינות, לא גבוה. 

״תכתוב שאנחנו מסכנים״, הייתה שורה שחזרה על עצמה שוב ושוב בשלל ורסיות. לא משנה באיזה גדוד או באיזה אזור של מלחמה, אף אחד מהחיילים לא רצה לדבר על המבצעים הנועזים. כל מה שהראו לי זה רק סמסים עצבניים כתוצאה מזה שגם הסופ״ש הזה הם לא יוצאים הביתה, או ניהלו בנוכחותי שיחות פרידה שנערכו בחצי שעת ת״ש עם בנות שרצו חבר קרבי, אבל לא בדיוק ידעו מה החבילה הבלתי אפשרית הזאת כוללת.

וכך, באמצע אלמנת קש בבית בפאתי שכם, כשאת המתח אפשר לחתוך עם מצ׳טה, כל מי שלא היה עסוק בשמירה על החלונות היה עיסוק בחישוב הסיכויים של אודי למצוא חברה חדשה אחרי שחברתו נעמה נפרדה ממנו.

ועד היום אני לא אשכח את מאור, אחד החיילים, מסביר לו שאם המצב נשאר ככה הוא יוצא הביתה פעם ב-28, אבל שלא ידאג כי אם הם יצאו ביחד הוא יקח אותו לפאב עם מלא בחורות חמודות ותוך שישה עד שמונה חודשים של דייטים רצופים גג היא מתאהבת בו.

עד היום אני לא בטוח מי היה מתעודד אחרי משפט כזה.

הייתי מרותק מהשיחות האלה. בחוץ מלחמה, חיילים נהרגים ונפצעים ודברים מתפוצצים בממוצע כל דקה וחצי, וכל זה לא היה יותר מתפאורה והערת שוליים לדבר היחיד שבאמת הדאיג אותם. וכל הדימוי המאצ׳ואיסטי נזרק מהחלון המשוריין בכל פעם שעלו לאוטו לטובת ״שיחת בנות״, כמו שצחקו עליהם המפקדים שלהם, רגע לפני שהצטרפו אליהם בעצמם. 

זה היה דבר קטן ואיזוטרי, אבל צד של מלחמה שאני מעולם לא קראתי עליו וידעתי בוודאות שאף אחד לא דיבר עליו. לכן, כשחזרתי לעיתון והכרזתי על הנושא, הייתי בטוח שאני אקבל לא פחות מתשואות רמות.

קיבלתי כלא לשמונה ימים.

קצין חינוך ראשי התחרפן מהכתבה וצרח שמה אנחנו כותבים כמו חבורה של כוסיות. חדשות ערוץ 2 ביקשו לעשות פולו-אפ. שלוש תוכניות טלוויזיה התקשרו להזמין אותי, ובמקומי הלך קצין חינוך ראשי שסיפר כמה חשוב לפרסם גם דברים כאלה ואיזה מזל שהוא, באופן אישי, דרש שיהיו גם כתבות כאלה. הרעיון שזכה לתגובה הצוננת ״מי יקרא את החרא הזה?״ דיבר בשבילי וענה: די הרבה אנשים, מסתבר

בואו נריץ כמה שבועות אחר כך.

הצנזורה הצבאית, במעבר השבועי שלה על הגיליון, פסלה לא פחות משלוש כתבות. ב-23:00 בלילה נשארנו עם 24 עמודים ריקים ובלי רזרבות, כשהעיתון יורד לדפוס ב-3:00 בבוקר. ומבט מזלזל אחד ממפקד העיתון שסקר אותי בבוז מלמטה למעלה ואמר ״יש לך שעתיים לכתוב את הטלנובלה הזבלית שלך. איזה חרא, אלוהים״.

בהיעדר כתבות אחרות הכתבה הזאת הגיעה לשער, ואז קרה דבר שלא קרה בדרך כלל עם כתבות ב״במחנה״: תגובות התחילו לזרום. 

מאות תגובות התחילו לזרום.

קצין חינוך ראשי התחרפן מהכתבה וצרח שמה אנחנו כותבים כמו חבורה של כוסיות. חיילים קרביים אמרו תודה על הכתבה. מח״ט צנחנים, שהיום הוא הרמטכ״ל שלכם (ושלי, כן? זה סתם נשמע טוב יותר ככה) אבל אז בעיקר סירב לשתף פעולה עם ״במחנה״ בכל תוקף, התקשר באופן אישי להגיד שהוא קרא כל מילה והזמין אותי להצטרף אליהם לפעילות ולראיון אישי מתי שאני רוצה. חדשות ערוץ 2 ביקשו לעשות פולו-אפ. שלוש תוכניות טלוויזיה התקשרו להזמין אותי, ובמקומי הלך קצין חינוך ראשי שסיפר כמה חשוב לפרסם גם דברים כאלה ואיזה מזל שהוא, באופן אישי, דרש שיהיו גם כתבות כאלה.

הרעיון שזכה לתגובה הצוננת ״מי יקרא את החרא הזה?״ דיבר בשבילי כשענה: די הרבה אנשים, מסתבר.

״במחנה״ נסגר לפני שנה, ובגיליון האחרון שלו קיבלתי טלפון מאחת החיילות שמשרתת שם, שבישרה לי שהם עברו על כל הארכיונים של כל השמות הגדולים שיצאו מהעיתון לאורך השנים, והחליטו פה אחד לבחור בכתבה הזאת לאחת מחמישים הכתבות הגדולות ב-86 שנותיו של העיתון. 

עשור אחר כך עלה לי רעיון לקומדיה רומנטית בכיכובו של גבר כבד משקל, וכשזכיתי לתגובה ״מי יקרא את החרא הזה?״ כבר ידעתי שהתשובה עשויה להיות: די הרבה אנשים, מסתבר. ככה זה עובד עם רעיונות.

בגלל זה אני תמיד מסרב לענות לשאלה – שמופנית אלי כמה פעמים ביום – אם משהו נשמע לי כמו רעיון טוב. בכל מייל שמגיע, שיחת טלפון, תלמיד שמבקש פגישה או סתם אנשים שניגשים אלי בבית קפה (פעם היה כזה) ומבקשים ארבעים שניות לספר על הרעיון שלהם ושאני רק אגיד להם אם הוא שווה משהו, אני עונה תמיד את אותה תשובה: אני לא יודע. 

אבל אני חושב שאם אתם חושבים שהרעיון שלכם שווה משהו, אם התשובה שלכם לשאלה ״מי יקרא את החרא הזה?״ היא ״אני״, אז אני חושב שזה שווה ניסיון, לכל הפחות. 

לכו תדעו, מקסימום התשובה לשאלה הזאת תהיה ״די הרבה אנשים, מסתבר״.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, פוסטים חדשים מהבלוג ואת כל הדברים הטובים שנתקלתי בהם השבוע

תודה על הרשמתך

בא לך לקרוא עוד משהו?

נייר דלק

אני תמיד שוכח שיש את השלב הזה בהגשמת חלומות שבו אני מרגיש מטומטם.

הוא תמיד מפתיע, השלב הזה, כי באמת, החיים קשים מספיק גם בלעדיו, אבל אתמול בשעה 1:37 הוא הגיע במלוא עוצמתו.

והוא הגיע, מכל הדברים, בגלל שלא זכרתי איפה הנחתי את הסלוטייפ.

עכשיו אתם בטח תוהים בשביל מה אני צריך סלוטייפ, ומאיזה חומרים לכל הרוחות עשויים החלומות שלי.

אז אני מניח שצריך להסביר.

כבר תשעה חודשים שאין לי באמת מושג מה אני עושה. אני יודע, יש גם כמה שרים בממשלה שיכולים להגיד את זה, אבל באמת, מאז אוקטובר אין לי ממש מושג מה אני עושה. כל מה שאני יודע הוא שאיפשהו באמצע אוקטובר החלטתי להתחיל הכל מחדש, ובגלל שברגע נהיו לי כל כך הרבה פחדים חדשים ומחשבות משונות כמו באיזה ארון מחביאים את הילדים, סט הפחדים הקודם שהחזקתי נראה לי פתאום קצת מטומטם.

והחלטתי שאם אני כבר ישן על הספה וקופץ מאזעקות מדומיינות כל היום וכל טריקת דלת מקפיצה את הדופק שלי ל-280, אז לפחות אני אנסה לבטל כמה פחדים ישנים.

ובגלל זה, בגדול, מצאתי את עצמי סוגר את כל העסקים הקודמים שלי, מעלה מן האוב קובץ תרגילי כתיבה שאני מפתח כבר כמה שנים, מתקשר למעצבת הכי טובה שאני מכיר ואומר לה ״אני צריך שתקחי ממני כסף לפני שאני אתחרט״, מדפיס, מפנה מקום במחסן, אומר לעצמי: אתה יכול לעשות את זה, עומר.

ודווקא בסלוטייפ נשברתי.

קרא עוד »

האבל השקט

אתמול מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.

שזה דבר מוזר מאוד למצוא את עצמך מתגעגע אליו, אפילו בסטנדרטים שלי.

רובכם המכריע – אוקיי, בואו נהיה כנים, כולכם חוץ ממני – לא יודעים אפילו מה זה כבל די.בי 25. אתם, אני מניח, מכירים אותו בשמו העממי יותר כ״הזהו הענק שהיה פעם עם המלא פינים שמתחבר למאחורה של המדפסת״.

אח, אין כבל פאלי יותר מדי.בי 25. אבל זה לא הנושא עכשיו.

הנושא עכשיו הוא שמצאתי את עצמי מתגעגע לדי.בי 25 כי קניתי מדפסת חכמה. עשיתי את כל ההכנות המוקדמות. וידאתי שזה מתאים למק. ראיתי לפחות עשרים ביקורות ביוטיוב. הורדתי את האפליקציה לטלפון מבעוד מועד. לא חשדתי בכלום כשהיא התעקשה להתחבר לטלוויזיה שלי וטענה שהיא מדפסת. חשבתי שזה יסתדר.

ואז הגיע השליח עם המדפסת.

הופתעתי מאוד לגלות שבכמה שנים שלא הייתה לי מדפסת אפילו את הדיו ואת הדרך שממלאים אותו הם שינו לכתב חידה שלא היה מבייש פרעונים, אבל בואו לא נתעכב על זה ונגיע לרגע המופלא שבו האפליקציה טענה שכל מה שצריך זה שלושה צעדים פשוטים כדי לחבר את המדפסת שלי לכל המכשירים כולם.

והיא נתקעה בשלב הראשון.

קרא עוד »

כבל עם ועדה

אתמול מצאתי את עצמי מתגעגע לכבל די.בי 25.

שזה דבר מוזר מאוד למצוא את עצמך מתגעגע אליו, אפילו בסטנדרטים שלי.

רובכם המכריע – אוקיי, בואו נהיה כנים, כולכם חוץ ממני – לא יודעים אפילו מה זה כבל די.בי 25. אתם, אני מניח, מכירים אותו בשמו העממי יותר כ״הזהו הענק שהיה פעם עם המלא פינים שמתחבר למאחורה של המדפסת״.

אח, אין כבל פאלי יותר מדי.בי 25. אבל זה לא הנושא עכשיו.

הנושא עכשיו הוא שמצאתי את עצמי מתגעגע לדי.בי 25 כי קניתי מדפסת חכמה. עשיתי את כל ההכנות המוקדמות. וידאתי שזה מתאים למק. ראיתי לפחות עשרים ביקורות ביוטיוב. הורדתי את האפליקציה לטלפון מבעוד מועד. לא חשדתי בכלום כשהיא התעקשה להתחבר לטלוויזיה שלי וטענה שהיא מדפסת. חשבתי שזה יסתדר.

ואז הגיע השליח עם המדפסת.

הופתעתי מאוד לגלות שבכמה שנים שלא הייתה לי מדפסת אפילו את הדיו ואת הדרך שממלאים אותו הם שינו לכתב חידה שלא היה מבייש פרעונים, אבל בואו לא נתעכב על זה ונגיע לרגע המופלא שבו האפליקציה טענה שכל מה שצריך זה שלושה צעדים פשוטים כדי לחבר את המדפסת שלי לכל המכשירים כולם.

והיא נתקעה בשלב הראשון.

קרא עוד »

סוף המשא

אני לא מצליח יותר להרים אותה על הידיים.

זה קרה פתאום ובלי שום התראה מוקדמת. ביום שישי הסתובבתי איתה בקלות ובלי מאמץ יותר מחצי שעה מצטברת כשהיא נתלית לי על הכתפיים. בשבת היא נרדמה באוטו בדרך חזרה.

התכופפתי להרים אותה, ופתאום כל הגוף התנגד כאילו מישהו משך לו בבלם החירום.

בהתחלה חשבתי שאולי נתפס לי שריר. שאולי אני מפתח איזו מחלה בלתי נראית שבגללה הגוף שלי חלש יותר. אבל במקרה יצא שהשבוע הרמתי ארגז ששוקל יותר ממנה ויכולתי לו, אבל אותה הגוף שלי פשוט מסרב בתוקף להרים.

בעוד שעם עידו אני מרגיש שאני יודע מה הגדרת התפקיד שלי כאבא, איתה אני מודה שעדיין לא פיצחתי את העסק. למיטב הבנתי הקלושה בהורות המחלקה של אמא היא להכיל, לדבר, לפענח, לסרק, לעשות לה קוקו, ללמד אותה להתאפר, ללמד אותה על העולם, לעשות איתה את השיחה על המחזור כשיגיע, לעשות איתה גם שיחות אחרות שאני אפילו לא מוכן לחשוב עליהן כשהן יגיעו.

התפקיד האחד שלי, זה שאני יודע בוודאות שהוא באחריות בלעדית שלי, הוא לקחת אותה על הידיים.

וזה תפקיד שאני יכול להעיד שמהיום שנולדה מילאתי אותו במסירות אין קץ.

קרא עוד »

לא קל לעיקול

"אנחנו מעקלים לך את החשבון!״, הוא צרח עלי מהעבר השני של הטלפון.

וכשאני אומר צרח, אני מתכוון צרח כל כך חזק עד שגם האנשים שהיו איתי בפגישת הזום שמעו את הצרחה בבירור כאילו הייתה אצלם בבית.

מבולבלים? מרגישים שנכנסתם לסיפור באמצע שלו? יופי. גם אני. כי לשיחה הזו לא הייתה שום הקדמה. לא היה ״שלום, אנחנו מדברים מ״.

מספר מאזור חיוג 02.

הלו?

אנחנו מעקלים לך את החשבון.

והמון סימני קריאה אחר כך.

בגלל שאני לא כמוהם, אני כן אתחיל את הסיפור הזה מהתחלה, כי הוא מתחיל באוקטובר. אני יודע שאתם יושבים עכשיו מול הטקסט הזה ואומרים לעצמכם ״אוקטובר… אוקטובר… מה… מה היה באוקטובר?״, כי מסתבר שלא כולם זוכרים או סתם לא לקחו את זה קשה כל כך, אבל מסתובבים כאלה בינינו שאוקטובר קצת ריסק אותם.

ככה, בקטנה.

אבל בתקופה הקשה ביותר בתולדותינו רק גוף ביורקרטי אחד נשאר לעמוד מול אויבנו, ומשהבין שאויבנו יאכלו אותו בלי מלח הוא חזר להילחם באנשים היחידים שהוא יכול עליהם: אנחנו.

ובזמן שכל המדינה הייתה בחושך מוחלט, מע״מ היו האור היחיד – לא שלנו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים – באפלה.

קרא עוד »

ככה נוח לי

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

נייר דלק

האבל השקט

כבל עם ועדה

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים