לכבוד: רשות המיסים,
הנדון: דחייתכם לבקשה למענק בעד השתתפות בהוצאות קבועות – 57013398
תסתכלו לי טוב טוב בעיניים. לא כאיזו קלישאה שחוקה ומעצבנת, אלא באמת, תסתכלו לי טוב טוב בעיניים.
ועכשיו תסתכלו מתחת לעיניים.
רואים את הפסים השחורים שכבר נראים כמו צלקת וגם התאורה הטובה ביותר לא מצליחה להסתיר? רואים את הנפיחות? זה כואב כשנוגעים בזה, דרך אגב. ממש ממש כואב.
וזה בגלל שלא עצמתי עין כבר ארבעה חודשים.
כן, לפעמים נרדמתי. לרוב על המקלדת. למעשה, אם יום אחד ישאלו אותי ״מה למדת בקורונה?״, אני אענה: להירדם על שולחן.
האמת? לא תכננתי לכתוב לכם. כולה מענק של 5,000 שקל, וגם זה כנגד קבלות. שלושת הקודמים היו גדולים יותר, בלי קבלות, וגם בהם לא נמצאתי זכאי.
ובכל זאת דווקא המענק הזה שבר אותי. ואני חושב שהגיע הזמן שנדבר.
אני לא כועס. אני גם לא נעלב. טוב, אולי קצת, אבל זו לא הנקודה. אני גם לא חושב שאתם חבורת אנשים רעים וערלי לב. אני עצמאי כבר 15 שנה, והרוב המוחלט של הפעמים שנפגשנו היו נעימות, אדיבות, יעילות והוגנות.
אבל אני חושב שהגיע הזמן שנדבר כי אני באמת חושב שאין לכם שמץ של מושג מה קורה מחוץ לכתלי המשרד שלכם ומי אלה האנשים המוזרים האלה שמבקשים מכם עזרה, וגם אם המקרה שלי, כפי שהודעתם לי בחגיגיות, כבר סגור והוחלט על דחיית הבקשה, אולי את הבקשה הבאה אתם לא תדחו.
עד ה-15.3 היה לי עסק שאם יורשה לי, ולפי כל ההגדרות הרשמיות, היה עסק די מצליח. למעשה הוא היה מצליח מאוד. ו-2020 הייתה צריכה להיות, לפי כל הפרמטרים, השנה שלי.
עבודה מאומצת של ארבע שנים סוף סוף הסתדרה בשורות שקיוויתי שהיא תסתדר בהן. היו לי 47 הרצאות מוזמנות עד אוגוסט, סדנה מלאה, סרט שמבוסס על הספר הראשון שלי ועמד לפני יציאה לאקרנים, סרט נוסף על בסיס רעיון מקורי שלי שהיה אמור להצטלם, ספר נוסף בדרך וסדרה שנקנתה מראש על בסיס הספר הזה והייתה אמורה להצטלם יחד עם יציאתו מאוחר יותר השנה.
אמרתי לכם ולא הגזמתי אפילו קצת: 2020 הייתה צריכה להיות השנה שלי.
בספרים תמיד הכל בסדר ואז, ביום בהיר אחד, הכל משתבש. ה-15.3 לא היה יום בהיר. למעשה, הייתה סופה בחוץ.
וזה גם לא לקח יום.
זה לקח בקושי שעתיים.
טלפון אחרי טלפון אחרי טלפון אחרי טלפון. בהתחלה ביטול אחד. ואז שלושה. ואז ״אנחנו דוחים את הסדרה״. ואז ״לא נראה לי שנוכל לצלם את הסרט בזמן הקרוב״. ואז ״תקשיב, יש מצב שסוגרים את בתי הקולנוע לאיזה תקופה״.
מכירים את הסצינה של וויל סמית׳ ב״הדרך לאושר״ שהוא לא מוריד את הטלפון בין שיחה לשיחה כי הוא מגלה שככה הוא יחסוך זמן? אז זה היה המצב שלי. ככה זה נראה. ולא כי רציתי לחסוך זמן, אלא פשוט כי לא הספקתי לקחת אוויר בין שיחה לשיחה.
ב-15.3 בבוקר הייתי עסק עם שמונה עובדים שמכניס (ולא לכיס שלי. תלמדו כבר את ההבדל בין הכנסות לעסק לבין משכורת) עשרות אלפי שקלים בחודש. לפעמים יותר. לפני הצהריים הפכתי להיות עסק שלא צפוי להכניס אפילו שקל אחד בחודשים הקרובים.
אפילו את התשלום החודשי לא הסכמתם לדחות. או לבטל. או להקטין. ״תשלם עכשיו״ , כתבתם לי בלאקוניות, ״נתחשבן בסוף השנה״. וזו תשובה איומה לתת למישהו שלא יודע אם הוא יצליח להגיע לסוף היום
תגידו, רשות המיסים, ראיתם פעם את כל מה שבניתם במשך 15 שנה ארוכות מאוד קורס ברגע וכל מה שהיה לכם לעשות זה לעמוד שם חסר אונים ולצפות? הרגשתם פעם איך הריאות שלכם נאטמות ומתקשות כמו אבן ולא יכולות להכניס אוויר? חשתם את הדמעות שלכם נכרכות לכם סביב הגרון והן כל כך צמודות לכם לקנה הנשימה עד שאתם מרגישים את המלח שלהן שורף לכם את הושת?
ברור שלא. בחיים לא היה לכם עסק. ואין לכם מושג עם מה לי יש עסק מאז שהקורונה התחילה.
כי זה לא הכסף, רשות המסים. זה חוסר האונים. זה המצב הזה, שאף פעם לא הייתי בו, שבו העסק שלי קרס ביום אחד ועד עכשיו אני לא ממש יודע למה. הניהול שלי היה תקין. הספרים שלי היו בסדר. התכנון שלי היה ללא רבב.
ואז עטלף אחד השיק כנפיים בסין, והחיים שלי השתנו לגמרי. וכל מה שיכולתי לעשות זה לעמוד בהשתאות מול ערימת האירועים הבלתי נתפסת הזאת ולהגיד: ״אין לי מושג מה לעשות עכשיו״.
והאמת היא שאם כבר מגיע לי מענק, זה רק על זה שלא זרקתי את עצמי מהמשרד בקומה השביעית. כי אלוהים יודע שזה עבר לי בראש.
אבל אני אגיד לכם מה עוד יותר נורא מכל התחושות האלה ביחד: הידיעה המוחלטת והבלעדית שאני לבד.
זה לקח לי כמה ימים להבין את זה, כי אני מודה, רשות המיסים, בהתחלה האמנתי בכם. הסתובבתי בבית – המשרד פשוט סגר את שעריו – ואמרתי לעצמי: ״אין מצב בעולם שהם לא עוזרים. בשביל זה בדיוק יש רשת בטחון סוציאלית במדינה. הם לא יפקירו אותי״.
ואז הודעתם שאתם לא עוזרים.
לאף אחד.
וזו הפעם הרביעית שאני מבקש ואתם מודיעים לי באופן אישי שאין לכם שום כוונה לעזור.
והידיעה המוחלטת הזו, שהמדינה שלך הפנתה לך עורף ברגע היחיד שבו היא הייתה יכולה לעזור באמת היה הרגע שבו נשברתי.
כי אתם מבינים, רשות המיסים, לא ביקשתי מכם כסף. אני חכם מספיק ומנוסה מספיק כדי לדעת שכל שקל שיגיע אלי מכם יחזור אליכם בדמות שקל ועשרים בשנייה שהקורונה תיעלם. אבל לא הייתי צריך את הכסף שלכם.
הייתי צריך אוויר.
כי באמת, רשות המיסים, אף פעם, בחיים שלי, לא הסתובבתי בהרגשה שאני לא יודע אם לילדים שלי יהיה מה לאכול מחר בערב. לא בגלל שאין לי חסכונות.
בגלל שכל מה שידעתי על עסקים בכלל והעסק שלי בפרט נמחק ברגע.
כי בניגוד אליכם, אני קמתי בבוקר לעולם אחד, ובצהריים הוא כבר היה אחר. ואין שום עסק בעולם שה-5,000 שקל שלכם יצילו אותו, אבל לא הייתי צריך הצלה. כל מה שרציתי היה כמה שבועות להתאבל על הדבר הזה ולנסות להבין מה עושים. תנו לי שבועיים לנווט רגע את הספינה מחדש. תנו לי את הכסף המזורגג ששילמתי במשך שנים לביטוח לאומי, כמקדמות לכם, כמקדמות למע״מ כדי שאני אוכל להמשיך לשלם לכם כשאני אחזור להיות אזרח מתפקד.
תנו לי רגע לנשום.
ולא רק שלא עשיתם את זה, גם דרשתם. אפילו את התשלום החודשי לא הסכמתם לדחות. או לבטל. או להקטין. ״תשלם עכשיו״, כתבתם לי בלאקוניות, ״נתחשבן בסוף השנה״.
וזו תשובה איומה לתת למישהו שלא יודע אם הוא יצליח להגיע לסוף היום.
באיזשהו מקום אפל מאוד, אני צריך להגיד לכם תודה, כי הערתם שדים שלא ידעתי שיש בי. כעסתי. רתחתי. זעמתי. ואת הכעס הזה תיעלתי ללימודים. לעשייה. עם שני הילדים על הברכיים ותוך שאני מקריא להם סיפור קראתי ספרים על עסקים. על מכירות. על לימודי אונליין. על צילום. על עריכה. על הפקה עצמאית. במקום לישון השתתפתי בקורסי אונליין שהתחילו בשעה סבירה בארצות הברית, אבל בשלוש בבוקר בישראל. משש בבוקר עד שבע בערב הייתי עם הילדים שהיו בבית כל היום. משבע וחצי בערב עד ארבע וחצי בבוקר הייתי בלימודים.
תסתכלו לי בעיניים, נו. אתה לא מקבל עיגולים שחורים כאלה ככה סתם.
וחילצתי את עצמי, רשות המסים. שיניתי את כל המודל העסקי שלי. בניתי הכל מחדש. לא כי רציתי.
כי אתם לא באתם.
כי אתם יכולתם, ובחרתם שלא לעזור.
ואני, מה לעשות, עדיין צריך לשלם משכנתא ולהאכיל ילדים.
ונכון, בשורת המספרים, רמת ההכנסות לא נפגעה ביותר מ-25%, אבל זה ממש לא סיפור עם סוף טוב, רשות המיסים, כי לא לקחתם בחשבון דבר אחד: המחיר הנפשי, הפיזי והמנטאלי ששילמתי על ההפקרות שלכם הוא דבר שלא הולך ולא ילך לשום מקום. הטראומה תישאר. תחושת הלבד המזהרת הזאת לא תלך לשום מקום. בעבוע הפראייריות שמעולם לא בעבע בי גואה עכשיו וגולש על גדותיו. אתם לא אשמים בקורונה וביאוש ובחדלון שבאו איתה.
אבל אתם כן אשמים שבנוסף לכל התחושות האלה אני גם מרגיש מטומטם שהתעקשתי לדווח על כל שקל שנכנס אלי לעסק.
אז כן, רשות המיסים, אתם צודקים, ההפרש, כפי שכתבתם, בין מחזור העסקאות בתקופת הבסיס לתקופה המקבילה בשנת 2020 אינו עולה על 25%.
אבל באיזה מחיר?
הנה המספרים היחידים שאתם צריכים להכיר בעסק שלי: אני הולך לישון כל בוקר בארבע וקם בשש. אני ישן בין שעה לשלוש שעות כבר ארבעה חודשים.
ואני מבועת, רשות המיסים. אני מפחד. העולם הישן שלי, מה שפעם קראו לו עולם התרבות, נמחק לי ברגע. עדיין אין לי שמץ של מושג מה זה העולם החדש הזה. אני רק יורה חצים ולשמחתי יש מספיק אנשים טובים שתופסים אותם.
אבל אני לא מכונה. אני לא אתם. כל מהלך כזה גובה מחיר. ונכון, את המחיר הזה לא רואים בשורת הרווח וההפסד.
רואים אותה בעיניים.
אתם יכולים להשתתף בהוצאות הקבועות שלי. אתם חייבים להשתתף בהוצאות הקבועות שלי. תשלמו עכשיו, נתחשבן בסוף השנה. כי אתם מבינים, אתם לא משתתפים בהוצאות קבועות.
אתם משתתפים בחמצן שאני נושם.
והוא הולך ונגמר לי.
תסתכלו בעיניים, נו. הכל כתוב שם.
בברכה,
עומר ברק.
מספר פנייה – 57013398