איך נראה יום בחייו של סופר?

בואו נבהיר משהו, רגע לפני שאנחנו מתחילים: אני לרגע לא מתכוון לרמוז שכל יום שלי נראה ככה. יש לא מעט ימים שבהם אני סרוח על הספה, נטול כוחות לצאת מהבית, אוכל מלפפון חמוץ וכריות ישר מהקופסה לארוחת בוקר מעל הכיור וגולש בפייסבוק – או גרוע מזה, עובר על קבלות – כל היום.

אז לא, לא כל יום שלי נראה ככה, ואני חייב להגיד שאם כל יום שלכם נראה בול אותו דבר ואתם קמים באותו מצב רוח בדיוק אני לא בטוח במאה אחוז שזה אני שעושה משהו לא בסדר. 

אבל זו לא הנקודה כרגע.

הנקודה כרגע היא שבשבוע נורמלי יש לי לפחות שניים או שלושה ימים בשבוע שכן נראים ככה, ואני חושב, עם כל הצניעות, שאפשר ללמוד מהם לא מעט. אז הנה יום סטנדרטי שלי, שבהן הכריות נשארות בקופסה ואני אשכרה עושה משהו פרודוקטיבי. 

06:30 – השכמה

מעולם לא הייתה לי שום שאיפה להשתייך למועדון החמש בבוקר, וגם לא למועדון השש וחצי, אבל עם הזקנה והילדים – יש לי הרגשה חדה שאחד מהם מאוד מאיץ את השני – התחלתי להתעורר באופן טבעי בשעה הזאת, עד שאני אפילו כבר לא שם שעון מעורר. בחצי השבוע שהילדים אצלי הם מתעוררים אפילו לפני ואנחנו מתחילים להתארגן ליציאה באיזי ובכיף ובלי לחץ, ובחצי השבוע שהם לא אצלי אני יוצא מהחדר על קצות האצבעות כי רותם היא ההיפך המוחלט ממני בכל מה שקשור לשינה ואין עם מי לדבר לפני שמונה וחצי ביום טוב. עם הזמן למדתי שהשעות האלה הן סופר קריטיות עבורי, והן קובעות איך יראה היום שלי כולו ומאז אני מתייחס אליהן ביראת הכבוד הראויה.

06:45 – קפה + כתיבת בוקר

 לפני שנה הייתי בסדנת ניקוי רעלים (מיוזמתי! ורותם לא דחפה לזה כמעט בכלל! וגם כתבתי על זה) ואחת המשימות הייתה להיגמל מקפה. חשבתי שזה הולך להיות פשוט, אבל כמה שעות לתוך הגמילה כבר הרגשתי רע ויממה לתוך הדבר היייתי כל כך חלש וסמרטוטי עד שלא נגעתי בקפה גם תשעה חודשים אחר כך מהזעזוע העמוק. האמת היא שזה היה חסר לי מאוד, אבל אין לי שום כוונה לחזור אחורה לתקופה ה-8-10 ואף יותר כוסות קפה ליום, והיום אני בהחלט מקפיד על מינון קבוע של שתי כוסות ביום, אחת בבוקר ואחת איפשהו בין 11 לאחה״צ, תלוי ביום ובתוכניות להמשך. 

אז זה הקפה.

את הכתיבה ביומן שלי התחלתי באופן קבוע בגיל 21, בטיסה ללונדון, מתוך כוונה לתעד את ימי הסוערים בממלכה בדרך לטיול סוער אף יותר באיסלנד, אבל גיליתי עד כמה כתיבה כזאת מרגיעה אותי. שנים אחר כך גם גיליתי את היתרונות המקצועיים שלה לכתיבת ספר (וגם כתבתי עליה פוסט שלם ממש כאן) והכתיבה היומנאית הפכה להיות חלק בלתי נפרד מחיי. לפני שש שנים המרתי את המחברות באייפד פרו עם עפרון דיגיטלי, ומאז לא הסתכלתי אחורה. אני עובד עם אפלקצית Notability המעולה בכל מה שקשור ליומן, ועם אפליקציית Goodnotes המעולה לא פחות בכל מה שקשור לכתיבת שרבוטים לספרים וגם מחשבות עסקיות שאני אוהב לכתוב ולשרטט בכתב יד. לשאלתכם למה אני משתמש בשתי אפליקציות אני אענה שלכל אחת מהן יש את היתרונות והחסרונות שלה, וזו הקומבינציה שמצאתי, ושכל אחד יעשה מה שטוב לו.

יומן זה הדבר הכי טוב שכותב יכול לעשות עבור עצמו. וזה העמוד שכתבתי אחרי שהגשתי את מכתב ההתפטרות שלי מ״ידיעות אחרונות״, שאחריו שום דבר לא חזר להיות כשהיה. 

07:45 – טרלו + מעבר על הגאנט

החיים שלי נמצאים ב-Trello, ובלעדיה אני באמת יכול לזרוק את הקריירה שלי לפח. כל המשימות שלי, כל הרעיונות שלי, כל התמונות שלי, כל המסמכים שלי ובעיקר כל המשימות של הצוות שלי, הכל נמצא שם. אני לוקח לי בין רבע שעה לעשרים רגע לסדר את היום ולחשוב על כל הדברים שאני צריך לעשות, מהקטנים ביותר עד הגדולים ביותר. הגאנט (שבואו, בינינו, זה סתם שם מפואר ללוח שנה) הוא הדבר השני הכי חשוב, ואני אסביר למה: ככותב, יש לי בעיקר פרוייקטים ארוכי טווח. הדדליין הקרוב שלי, לדוגמה, הוא ינואר 2024, והבא אחריו הוא במאי 2024. לצערי, זה לא אומר שאני יכול לעשות מה שבא לי עד דצמבר ואז להיזכר שאני צריך לעבוד, אלא מכריח אותי לתכנון קפדני ולבדיקה יומית של איפה אני נמצא עם הפרויקטים שלי, מה עוד יש לי להשלים, איך אני מתקדם, איך זה משתלב עם הסדנאות ומה אני עושה היום. כתבתי את זה כבר אלף פעם בוורסיות שונות ואני אכתוב את זה שוב: כתיבת ספרים היא הרבה יותר עניין של משמעת מאשר של כשרון, ולקח לי המון זמן להבין שלהיות ממושמע זה 70% מהעבודה שלי. לא זוהר, לא מגניב, אבל אשכרה עובד.

08:30 – פילאטיס / שחייה

בחיי ניסיתי המון סוגים של ספורט, וזה לקח לי זמן להבין שהספורט האידיאלי בשבילי הוא ספורט שעושים בשכיבה. אני לא עושה כל יום ספורט כי בואו, יש גבול, ובאמת שלפני כל פעם אני אומר לעצמי ״נה, אולי אני לא אלך היום״, אבל פעמיים בשבוע פילאטיס ופעם או פעמיים בשבוע שחייה בבריכה שמתחת לבניין שלי די סוגרות לי את הפינה של ספורט. זה מאוד ממריץ ונותן הרגשה כאילו כבר השגתי משהו ביום הזה בעצם ההליכה שלי לשם.

נותן את ההרגשה שכבר השגתי משהו היום. וגם מחוץ לפריים יש אחלה ג׳קוזי

09:30 – כתיבה בבית קפה

כאן המקום לשקר לכם שאני מתיישב ליום הכתיבה הארוך שלי, אבל האמת היא שיום הכתיבה שלי נמשך שעתיים, והאתגר האמיתי שלי בו הוא לא להתפתות לשלל דברים מעניינים יותר, מלענות על מיילים ועד התכתבויות וואטסאפ או סתם שוטטות חסרת תוחלת באינטרנט. בשביל זה בדיוק יש לי את Freedom, שאני עדיין טוען שהיא האפליקציה הטובה ביותר שרכשתי אי פעם, ובלחיצת כפתור אחת מהמחשב היא מנתקת אותי מכל האתרים והאפליקציות בכל המכשירים שלי ולא מותירה לי ברירה אלא לכתוב עד הזמן שהגדרתי לה (בדרך כלל שעתיים) שמותר לה להחזיר את המכשירים שלי לחיים. הפעמים היחידות שבהן אני קצת מצטער עליה הן הפעמים שבהן אני פתאום צריך לעשות תחקיר לספר או שסתם בורחת לי מילה מהראש (קורה לי יותר ויותר לאחרונה, לצערי) ואני צריך את גוגל נואשות, אבל אלה מקרי קצה. ברוב הזמן המוחלט אני שמח שהיא שם, כי לרוב הפיתוי הוא כל כך גדול עד שלפעמים הוא יכול להרוס יום כתיבה שלם. כדי להתרכז בכתיבה אני משתמש באוזניות מבטלות רעש, שבלעדיהן אני לא יכול לכתוב, ומקשיב לאיזה רעש לבן בספוטיפיי או שירי פופ איומים ומביכים במיוחד משנות ה-90 (הנה הרשימה שאני מקשיב לה כרגע), שגם הם סוג של רעש לבן.

לקח לי המון זמן להבין שלא משנה איזה משרד אני אשכור או כמה יפה יהיה שולחן העבודה שלי אני לעולם לא אצליח לעבוד שם, ואיכשהו הקלישאה של לעבוד בבתי קפה הפכה להרגל. הייתי שמח לכתוב לכם כאן על רשימת בתי הקפה הקטנה והסודית שלי, ואכן יש לי כזאת, אבל את רוב הזמן אני מבלה בביתא קפה בצהלה או בבית קפה ״הצבי״ בפרדס חנה כשאני אצל רותם. בשבתות רותם ואני נוסעים לתור ולחקור בתי קפה חדשים לכתוב בהם, ומתישהו נאגד אותם לרשימה, אבל זה באמת יותר בילוי מאשר עבודה, ושנינו יודעים שיש לנו המון מזל שאנחנו יכולים לשלב אותם. 

דבר אחרון שיש לי להגיד על כתיבה בבתי קפה: אם אתם יושבים לעבוד שם , תהיו בני אדם ותזמינו אוכל. יש לי חברה טובה שהייתה בעלים של בית קפה אז אני יודע בדיוק כמה עולה הישיבה שלי לשעה, ואני בהחלט משתדל לממן את זה. אני לוקח בחשבון שאם הייתי שוכר משרד הייתי משלם, לכל הפחות, מאה שקלים ליום, וככה כולם מרוויחים, גם אני וגם הקפה. 

11:30 – זמן חופשי 

״זמן חופשי״ זו הגדרה קצת יפה, כי בשלב הזה המוח שלי הוא בדרך כלל עיסה. זה עוד יתרון של להיות בבית קפה, כי אני יודע – מניסיון כואב – שאם הייתי בבית יום העבודה היה נגמר בשלב הזה והייתי חוזר לישון. זה בדרך כלל השלב שאני מזמין עוד קפה ונותן למוח שלי להתאושש. יש לי חצי שעה לצ׳וטט בוואטסאפ, לשוטט ברשת, לראות היאבקות או תקצירים של משחקי אמש או סרטונים על מצלמות ותיקים (זה לא נמאס, הדבר הזה) ולנוח לקראת החלק השני של היום

כתבתי ואני אכתוב את זה שוב: אם אתם רוצים לעבוד בכתיבה תהיו מוכנים, ובכן, בהיעדר דרך קלה לומר את זה, לעבודה. יותר מדי אנשים נכנסים לתחום הזה עם המחשבה שהם יכתבו טקסט וישתו הפוך וכל השאר כבר יקרה מעצמו, וצר לי לנפץ לכם את הבועה, אבל זה לא יקרה. רוצים להיות כותבים? מעולה. אז תכירו את התחום והמקצוע שאתם רוצים להתפרנס ממנו, רצוי לא מסרטים הוליוודיים

12:00 – זמן משרד

בואו נפתח רגע את עניין המשרד, כי צריך: להיות סופר זו עבודה. כאילו, ממש עבודה. במשרה מלאה. והיא לא מתחילה וגם לא נגמרת בכתיבה. ממש לא. יש הרבה מאוד עניינים שצריך לטפל בהם, והלוואי ומישהו היה אומר לי אותם כשאני התחלתי להיות סופר. 

בימים שני, שלישי וחמישי בשעות האלה רותם ואני נפגשים עם האנשים שעושים אצלנו ליווי אישי לכתיבת ספרים. זו תוכנית ל-12 משתתפים בשנה בלבד ומיועדת רק לבוגרי אינעל הבוק או לכתוב את עצמי. כבר כתבתי כאן על למה אני חושב שכל סופר צריך לעשות סדנאות כתיבה  ובקורונה על זה שהתלמידים שלי הם מקור ההשראה האמיתי שלי, ותוסיפו לזה את העניין שאני עובד עם האישה האהובה עלי ביותר בעולם כולו ותגיעו למסקנה שזה תענוג צרוף. חוץ מתוכנית הליווי האישי יש גם קריאת טקסטים ועבודות ללכתוב את עצמי עם רענן (ראשון ורביעי בערב) או לאינעל הבוק (חמישי בערב), פגישות פיננסיות, ישיבות צוות (כרגע אנחנו שבעה, ועוד היד נטויה), פגישות שיווק, יחסי ציבור, תכנון וכתיבה של כל הפוסטים שיוצאים אליכם (אה, חשבתם שזה ספונטני? חמודים), הקלטה של הפודקאסט שלנו, פגישה שבועית עם היועצת העסקית שלנו, ישיבות דיגיטל, חוזים שצריך לעבור עליהם, כתיבת הניוזלטרים, צילום סרטונים לרשתות החברתיות, כתיבה למדור הספרים של ישראל היום (פרויקט שנסגר מזמן ויתחיל בקרוב), הכנת הרצאות, סבבי חנויות, פגישות עריכה ותאמינו או לא, זו רחוקה מאוד מלהיות הרשימה המלאה. 

כתבתי ואני אכתוב את זה שוב: אם אתם רוצים לעבוד בכתיבה תהיו מוכנים, ובכן, בהיעדר דרך קלה לומר את זה, לעבודה. זה לא מקצוע שונה משום מקצוע אחר, ובדיוק כמו שאופה לא נמצא ליד התנור כל היום ומחמם בייגל׳ה אלא גם מנהל את המאפיה שלו, ככה גם אני, וכל סופר אחר שבאמת מתפרנס מהמקצוע הזה. יותר מדי אנשים נכנסים לתחום הזה עם המחשבה שהם יכתבו טקסט וישתו הפוך וכל השאר כבר יקרה מעצמו, וצר לי לנפץ לכם את הבועה, אבל זה לא יקרה. רוצים להיות כותבים? מעולה. אז תכירו את התחום והמקצוע שאתם רוצים להתפרנס ממנו, רצוי לא מסרטים הוליוודיים.

15:00 – מנוחת צהריים

 תראו, אני אגיד לכם את האמת: זה לא זוהר כמו שאתם מדמיינים את זה. בימים שאני אוסף את הילדים (שני, שלישי וחמישי פעם בשבועיים או סוף שבוע בשבוע שאחריו) וצריך להיות בארבע בגן אני נכנס לאוטו, שם את האוזניות מבטלות הרעש שלי, מוריד את המשענת לאחור, מפעיל את המזגן בכל העוצמה וישן על מושב הנהג כמו אחרון ההומלסים. בימים שבהם אני מלמד בערב (ראשון, רביעי וחמישי אחת לשבועיים) אני נשכב על הספה (לעולם לא מיטה, זה לא נגמר טוב) בסלון עם כל הוילונות הפתוחים ואור מלא כדי חלילה לא להנות יותר מדי ועוצם עיניים, אם כי לרוב זה נגמר בבהייה ביוטיוב עד שהשעון מצלצל. 

עם השנים למדתי להפסיק להתנצל על מנוחות הצהריים שלי ולהתחיל להיות מאוד גאה בעצמי שיצרתי לעצמי אורח חיים שמאפשר לי לנוח בצהריים כאילו שנות השמונים לא עברו מעולם ואני יכול להעמיד פנים שיש לי איזה וורק-לייף באלאנס. 

בימים של הילדים יום העבודה מסתיים, כי אני משתדל לא להיות עם הטלפון בימים שאני איתם.

אמרתי משתדל, לא אמרתי מצליח.

אז בואו נמשיך לימים הארוכים יותר, שבהם אני לא משחק פיקולינו ומונופול לסירוגין בשעות האלה.

הזכות לחקור בתי קפה בארץ ובעולם ולקרוא לזה ״עבודה״ מעולם לא נעלמה מעיני

16:15 – תכנון ועריכה

אם עוד לא שתיתי את הקפה השני ליום הזה זה לגמרי הזמן, ואם כבר שתיתי אותו אני אסתפק במשהו טבעי יותר כמו שייק או מיץ תפוזים. זה הזמן לשבת (כן, שוב, גם אם היא כבר מתוכננת לגמרי) על העלילה והפלואו של שני הספרים שבדרך. אני חושב שמעבר יומי על העלילה, דווקא אחרי הכתיבה, הוא הכרחי מאוד, כי איכשהו תמיד מוצאים דברים שלא עובדים או שיכולים לעבור יותר טוב. אם עדיין יש לי נקודות לא פתורות או פרקים שאני לא מספיק מרוצה מהם אני יושב לנסות ולפתור אותם עד שמגיע הרגע ללכת לשיעור. 

אם הכל עובד לי אני יושב לקרוא שוב את מה שכתבתי בבוקר ולתהות אם אפשר להעביר את זה לקובץ הנקי, או להשאיר את זה בקובץ הטיוטות. לרוב גם דברים שאני חושב שהם טובים אחרי הצהריים נשארים לנפוש עוד כמה ימים בתיקיית הטיוטות, ואם אחרי שבוע או יותר אני עדיין חושב שהם מוצלחים הם עוברים לקובץ המלא, שם אני מסמן אותם בצהוב אם אני מרגיש שהם צריכים כתיבה מחדש (ואני כמעט תמיד מרגיש שהם צריכים כתיבה מחדש) או בלבן אם התמזל לי המזל והתפלק לי קטע מוצלח.

יום במשרד. אילוסטרציה

18:00 – סדנאות     

פעמיים או שלוש בשבוע, בשעה הזאת, מתכנסים התלמידים שלנו לאחת משתי סדנאות הכתיבה שלי. ״לכתוב את עצמי״ עם רענן שקד היא מפעל שהתחיל כסדנה חד פעמית לפני תשע שנים (בדיוק!), ובקרוב תפתח את המחזור ה-55 וה-56 שלה. ״אינעל הבוק״ עם רותם ניר נחמיאס היא תוכנית ליווי דיגיטלית לתכנון ספרים שהתחילה כפעילות חד פעמית בקורונה, ובקרוב תפתח את המחזור ה-19 שלה. מכל הדברים שעשיתי ואני עושה, הסדנאות, מאז ומתמיד, היו ונשארו הדבר הכי חשוב עבורי. או כמו שאמר לי פעם, לפני הרבה שנים, אשכול נבו: ״רק כשתתחיל לעבוד בכתיבה אתה תגלה שהדבר הכי חשוב שאתה יכול לעשות עבורך הוא לצאת מהתחת של עצמך״. וזה מדויק.

21:30 – סיום היום

כאן המקום לשקר לכם איך כשנגמרות הסדנאות אני מסתער על המחשב לעוד איזה סשן או משהו, אבל איזה שטויות. בסוף היום אני לרוב כבר לא רואה בעיניים, ורוב הערבים שלי – שלא לומר כל הערבים שלי – מוקדשים לישיבה במרפסת לשיחה עם רותם, מה שהפך כבר מזמן לחלק האהוב עלי ביום. אנחנו משתדלים (אמרנו משתדלים, לא מצליחים!) לא לדבר עבודה בשעות האלה כי גם ככה הכל מעורבב, אז לפחות את הערב שלנו אנחנו מנסים לשמור נקי ולעצמנו. כשנמאס לנו לדבר (מה שכמעט אף פעם לא קורה, האמת) אנחנו מתפנים לצפות ב״יורשים״ (כרגע אנחנו בתחילת העונה השנייה, ואני יכול להגיד שזו אחת הסדרות הטובות שראיתי בחיי) בסלקום או ב״הדב״ או ב״רק רוצחים בבניין״ בדיסני פלוס, שהעונות הקודמות שלהן סיפקו לנו שעות של הנאה. 

וזהו. מתישהו זה גם זמן טוב ללכת לישון, לא?

איך מתחילים לכתוב?

המדריך לתכנון ספרים

הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-59 ש״ח בלבד

אינעל הבוק

תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד

 לכתוב את עצמי

הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון

הפודקאסט ״מדברים כתיבה״

בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון

 

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

כל כך הרבה פעמים שואלים אותי איך הכרתי את רותם ואיך נהיינו זוג, והאמת היא שהתשובה מאוד פשוטה ומורכבת משתי מילים בלבד: כתבתי אותה.

ואני יודע שזה נשמע מוזר וקצת מקריפ, אבל זו האמת. את רותם כתבתי.

ולכבוד יום הולדתה ה-45 שיחול מחר הנה הסיפור המלא שכולל משאלה, מכשפה, ספר ישן, מסר מהיקום וד״ש מהמאה השלישית. ומעשה שהיה כך היה.

קרא עוד »

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

לא לכל אדם יש הזדמנות ללמוד צניעות.

ולא לכל אדם יש הזדמנות שהמורה שלו יהיה רונאלדיניו.

וכן, אם אתם תוהים, זה לגמרי היה שיעור פרטי.

ומעשה שהיה כך היה.

השנה היא 2006. שנה קודם לכן הפכתי, במהלך שאני מתקשה להסביר איך הוא קרה והיה מורכב מכל כך הרבה תתי מהלכים ממוזלים שקרו בבת אחת, לאחד מפרשני הספורט הבכירים של ידיעות אחרונות. הייתי משוחרר טרי מהצבא וכתבתי את אחד משני טורי הפרשנות של המשחק המרכזי של ליגת העל, ובואו נתנסח בעדינות שזה לא גרם לי להיות מאוד צנוע.

אפשר גם להתנסח לא בעדינות, כמובן, ולהגיד שבאותה תקופה הייתי חתיכת אסהול שהשתן עלה לו לראש.

קרא עוד »
רלף קליין, צילום: לע״מ

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

אני זקן מדי לחרא הזה

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

מי האנשים האלה?

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

איך מרימים את החלומות שלך אחרי שהם מתנפצים על הרצפה?

ב-22:30 בלילה הוא עוד ישב למרגלות שולחן המטבח והרכיב לגו. זו הייתה השקית השביעית או השמינית או השש עשרה (יש 22, אם תהיתם) ולמרות שהוא רק בן תשע, זה באמת פרויקט חייו. האבא של הילד הזה, יכול להיות שאתם מכירים אותו, דוחק בו ללכת לישון. בהתחלה בנחמדות, אחר כך בפחות נחמדות, אחר כך כמו שאבא שלו נשמע בדרך כלל ב-22:30 בלילה.

אני מסתכל עליו ורואה אותי. לא בכל מה שקשור ליכולות הלגו, כמובן, בזה יש לי אפס, אלא בגלל שאני מכיר את ההתלהבות הזאת. אני מכיר את התשוקה הזאת. גם אותי אמא שלי ניסתה לשלוח לישון כשהייתי יושב מול הדף, ובשנים מאוחרות יותר מול המחשב, ולקראת שתיים בלילה היא פשוט הייתה הולכת לישון מיואשת ואני הייתי ממשיך לתקתק במרץ. אני יודע איך זה כשזה זורם לך בגוף. מה שלא ידעתי אז ואני יודע היום הוא איך זה להיות הורה בסיטואציה הזאת, ואחרי שני מדיחים ושלוש מכונות כביסה וארוחת ערב וארבעה סיפורים לקטנה אני רק רוצה לשכב על הספה בשקט, מה גם שלמרות שהוא צועק שהוא לא עייף בכלל, אני רואה את העיניים שלו נעצמות על הלגו, אז פאקינג לך לישון כבר, שמעת?

שמעתי, אבא, שמעתי.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך