״ועכשיו״, צרח המנחה דרך תיבת הקריוקי המקרטעת, ״טיפאני תקפוץ לתוך בריכת הקורנפלקס הענקית! היכונו לדבר הכי מדהים שאי פעם ראיתם!״.
שום דבר במשפט הזה לא היה נכון.
כאילו, הכל נכון. הכל קרה ובדיוק בסדר הזה, אלא שהבריכה הענקית הייתה גיגית של מטר על מטר, היה בה פחות קורנפלקס ממה שהבת שלי מפזרת על הרצפה בארוחת בוקר נתונה, טיפאני הייתה בחורה אסייאתית למדי שלא דיברה מילה אחת באנגלית והמנחה היה גם פקיד הקבלה וגם הברמן וגם אב הבית.
בסוף היא לא קפצה, אגב, בעיקר כי טיפאני הייתה עסוקה להקיא את נשמתה לתוך הגיגית ולקול תשואות הקהל.
זו הייתה אכסניה בשמונה פאונד ללילה. עד היום אני קצת המום מהמחיר הזה, למרות שאלה היו ללא ספק שבעה פאונד יותר מדי כי כל מה שקיבלנו תמורת הכסף הזה היה צינוק שאותו חלקנו עם עוד שתי בנות סיניות שאמנם היו בו שתי מיטות קומותיים, אבל לא היו בהם מזגן.
או חלון.
או אוויר.
למעשה, בגלל שהיינו שם שישה ימים, אני די בטוח שמהלילה השלישי ואילך לא הלכנו לישון, אלא פשוט איבדנו את ההכרה לכמה שעות כל לילה בחום הלונדוני של יולי.
ידעתי שאני רוצה לכתוב. לא ידעתי מה. באמצע הטיסה אחזה בי חרדה איומה שכשאני אחזור יפטרו אותי כי יגלו שאין בי צורך. ואם אף פעם לא הייתם תקועים עם המחשבות הגדולות שלכם בחלל קטן, צפוף ובלי שום דבר לעשות אז, ובכן, הרשו לי לבשר לכם שתענוג גדול זה לא
בגלל שבחדרים אי אפשר היה להיות, כולם היו בחדר הצ׳ילאאוט שהיה גם חדר האוכל וגם הלובי וגם מרכז הכנסים (בחיי!), תלוי באיזו שעה נכנסתם אליו.
הדבר היחיד שאני זוכר מחדר הצ׳ילאאוט הוא ספות קרועות והמון אלכוהול זול במחיר מופקע. זה היה מסוג המשקאות האלכוהוליים שאתה מוכן לשתות רק כשאתה בן 21. היה שם תמיד ריח חמוץ, בעיקר כי מישהו תמיד הקיא או השתין לתוך בקבוק (השירותים היו בקומה השישית, היו משותפים ובקבוק אכן היה סטרילי הרבה יותר) או עשה את שניהם בו זמנית.
זה מקום שעד היום מעביר בי חלחלה וצמרמורת בגב וחשק עז להתקלח, אבל בגיל 21 ישבתי מול הקרקס הזה ואמרתי לעצמי: וואו, זה מדהים.
ואז אמרתי את זה בקול רם.
והאיש שלידי, חבר יקר וטוב ומדהים שיחד ארזנו תיק בדרך לטיול אחרי צבא שלנו באיסלנד ולונדון הייתה רק תחנה שבה עצרנו בדרך הנהן בחוסר נעימות וחזר לחוברת התשבצים העצומה שלו.
אבל אני אמרתי לעצמי: אני חייב לכתוב את זה. אני חייב לזכור את המקום הזה.
וככה התחלתי לנהל יומן.
וזה היה, ללא ספק, הדבר הכי טוב שקרה לי.
תמונה מתוך הכתבה ״זה אותו הגיעגוע״ (7 ימים). נכנסה לכאן בעיקר כדי שתראו שלא המצאתי את מירוץ ברווזי האמבטיה
כדי להסיר את הספק, לא הרבה דברים טובים קרו לי בימים שקדמו ליומן הזה. הייתי בן 22, שזו כבר נקודת פתיחה לא מוצלחת במיוחד, והייתי מבועת. רק שלושה ימים קודם לכן אישרו לי בקושי רב את החופש הזה, וגם זה עם לא מעט פרצופים ורק אחרי שהתחייבתי לסקר את מירוץ ברווזי האמבטיה השנתי של לונדון, שבו 20,000 ברווזים צהובים מפלסטיק התחרו בנהר התמזה.
לפעמים זה נשמע כאילו אני ממציא את כל הדברים האלה, נכון?
כך או כך, הייתי בסוג של צומת דרכים, וזו הייתה הפעם הראשונה מאז שהשתחררתי או מאז שהתגייסתי או מאז שהתחלתי תיכון או מאז שנולדתי שהיה לי רגע לחשוב מה, בעצם, אני רוצה לעשות עם החיים שלי.
וזו הייתה מחשבה איומה.
ידעתי שאני רוצה לכתוב. לא ידעתי מה. ידעתי שאני רוצה להיות עיתונאי מצד אחד אבל גם סופר מצד שני ותסריטאי מצד שלישי ולא ידעתי אם אני אוחז באיזשהו סט כשרונות שמתאים למשהו מכל זה. ידעתי שפרסמתי כבר שלוש כתבות ב״7 ימים״ ועם קצת מזל מירוץ ברווזי האמבטיה תהיה הרביעית, ובאמצע הטיסה אחזה בי חרדה איומה ונוראה שעשיתי טעות ענקית כשעליתי על המטוס וויתרתי על המקום שלי, וכשאני אחזור יפטרו אותי כי יגלו שאין בי צורך.
ואם אף פעם לא הייתם תקועים עם המחשבות הגדולות שלכם בחלל קטן, צפוף ובלי שום דבר לעשות אז, ובכן, הרשו לי לבשר לכם שתענוג גדול זה לא.
מהמטוס ירדתי סהרורי בשלוש אחרי הצהריים. הגעתי לאכסנייה באזור שש. הלכנו לאכול. בטלוויזיה בפאב הזול שישבנו בו ראינו שמלחמת לבנון השנייה התחילה. באופן מפתיע, זה לא ממש הרגיע אותי.
בתשע עלינו לחדר לישון. בתשע ועשרים שניות ירדנו אחרי שהבנו שלנשום בחדר הזה יהיה מותרות. התיישבנו בחדר צ׳ילאאוט, עייפים מאוד, הוא עם החוברת תשבצים ואני עם מחברת גדולה שהכנסתי למזוודה בעיקר כדי שיהיה לי מקום לכתוב בו את כל רשמי ממירוץ ברווזי האמבטיה האגדי שיערך עוד יומיים.
ובגלל שלא היה לי שום דבר טוב יותר לעשות ולא יכולתי יותר להסתובב עם כל המחשבות האלה בתוך הראש, פשוט פתחתי את המחברת והתחלתי לכתוב.
היומן שהציל אותי. העמוד הראשון שכתבתי מיד אחרי שהתפטרתי
בואו נקפוץ 11 שנה ואינספור מחברות אחר כך, למקום לא פחות אטרקטיבי מלונדון ואיסלנד: רעננה. זה היה היומן השבע מאות שלי, פחות או יותר, והוא התחיל באחת הנקודות המבלבלות בחיי: היום שבו ההתפטרות שלי מידיעות אחרוונות נכנסה לתוקף, והיום הראשון שבו התחלתי לכתוב את הספר שלי.
שוב הייתי במצוקה. שוב הייתי אני והמחשבות של ״מה עשיתי״. ההבדל היחיד בין הפעם ההיא לפעם הזאת הייתה שמאחורי היו יותר מעשור של כתיבת יומנים, ככה שידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות: לפתוח מחברת ולכתוב. לתת לכל המחשבות לרוץ, לפחדים להישטף, לפחדים לקבל צורה ומילים וביטוי וצלילים. לכתוב לעצמי, לפני שאני אשכח, למה זו כן הייתה ההחלטה הנכונה.
וזה היה הדבר הכי חכם שעשיתי אי פעם, אגב, כי שלושה ימים אחר כך הייתי בכזה התקף חרדה שכמעט חייגתי לבוס שלי והתחננתי לחזור, מצידי במחיר מופחת.
עד התקופה ההיא לא הייתי יומנאי גדול במיוחד. כתבתי פעם בשבועיים או שלושה ולפעמים עברו חודשים בין דף לדף. אבל רק כשהתחלתי לכתוב ספר הכתיבה ביומן הפכה לחלק החשוב ביותר ביום שלי.
אי אפשר לכתוב עם רעש בראש. בטח לא ספר. אני לא מתיימר להגיד לאף אחד איך הוא צריך לכתוב, אני רק אומר שכשזה מגיע אלי להחזיק קולות של שש או שבע דמויות פלוס עלילה פלוס לנסות להיות מצחיק וכל זה בתוך הראש שלי, אני צריך אותו פנוי במאה אחוז. והדרך היחידה לפנות אותו לחלוטין לכמה שעות הייתה פשוט לכתוב את כל מה שרץ בו.
פחדים. דכאונות. תהיות. מה צריך לקנות בסופר. מחשבות על האבהות החדשה שנחתה עלי רק כמה חודשים לפני כן. שיר ששמעתי אתמול. כל דבר נכנס ליומן, יצא מהראש וכשהרגשתי שאין עוד שום דבר להוציא הנחתי את המחברת בצד, לקחתי נשימה עמוקה וצללתי אל תוך הספר שלי.
לכאורה זה בזבוז זמן טוטאלי. זה עיקוף יומי בדרך לכתיבת הספר. אלא שבכל פעם שניסיתי לכתוב בלי היומן הכתיבה פשוט נתקעה ולא התניעה. זה לקח לי קצת זמן להבין שהיומן הוא לא רק מנקה מחשבות, אלא הוא זה שגורם לגלגלים להתחיל להסתובב, כי בכל פעם שהתיישבתי לכתוב את הספר שלי הייתי אחרי שני אספרסו וארבעים דקות של כתיבה רצופה.
ואין דבר חשוב יותר בכתיבה מאשר מומנטום.
וקפה. קפה זה גם חשוב.
האכסניה ההיא נסגרה מאז. אני לא יודע מה עלה בגורלה של טיפאני, או אם משרד התברואה הבריטי פשט על המקום והחרים את הנוזל שהמנהלים כינו בטעות ״אלכוהול״. אני כן יודע שאני חייב למקום הזה את כל מה שקרה מאז עם הכתיבה שלי. ואני עדיין לא מאמין שכל זה עלה לי רק שמונה פאונד.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
מדברים כתיבה – פרק שני: כתיבה היא עניין מנטלי
עומר: אוקיי.
רותם: יאללה, מתחילים.
עומר: כעיקרון התחלנו.
רותם: התחלנו כבר.
עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע האמת-
רותם: אה, אוקיי.
עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה.
רותם: כי זו אני, תמיד מגיעה ב-
עומר: ואוו, תמיד מגיעה-
רותם: קצת מאוחר מידיי.
עומר: קצת מאוחר מידיי, אין ספק, וואו.
רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטאלי בכתיבה.
עומר: שהוא, אני חייב להגיד-
רותם: לא רק על הפן המנטאלי בכתיבה, אלא הפן המנטאלי במחסומי כתיבה.
עומר: כן. הפן המנטאלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור, זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו. אבל בעצם, זה גם נורא הפתיע אותי ככותב ביומיום.
רותם: כן, כן, כן. אני, תראה, אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני בא מתחום הביבליותרפיה.
עומר: באמת?
רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה. הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם כשאנחנו קוראים ספר טוב, הוא משנה בתוכנו משהו ואנחנו מסיימים אותו ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם.
מדברים כתיבה – פרק ראשון: מה הלמה שלך?
עומר: טוב, אז יש לנו, יש לנו פודקאסט. רותם: יא. עומר: יא. רותם: כמה זמן אנחנו מדברים על זה. זה אשכרה קורה. עומר: ואוו, אני חושב ש-4 שנים בערך אנחנו מדברים על הדבר הזה. רותם: וקבענו כבר כמה תאריכים, וכל פעם היה משהו, ואז קבענו את התאריך הזה. עומר: נכון, ואמרנו – לא מבטלים, לא מבטלים, לא מבטלים. רותם: לא מבטלים, לא מבטלים. עומר: שום דבר לא מבטל. ואז מה קרה? רותם: ואז מה קרה? היום יצא ספרך החדש. עומר: נכון, ספרי השני. רותם: בדיגיטל. עומר: בדיגיטל, נכון. היום הוא יצא בדיגיטלי. רותם: וואו, אז יצא שגם אנחנו מתחילי להקליט פודקאסט וגם יצא הספר השני שלך, אז אני חושבת שהכי טוב שנתחיל בפינתנו "עומר, מה אתה אומר?". (צוחקים) איך, איך חש סופר ביום בו יוצא ספרו השני?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.
למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.
אלה היו 72 טלפונים.
בשעתיים.
והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.
בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.
והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.
השאלה היחידה שלא רציתי לענות עליה
״אז תגיד״, היא הרימה את היד בסוף ההרצאה, כשפתחתי לשאלות. ״מה אתה באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה?״.
שיט. השאלה היחידה שאני באמת שונא לענות עליה.
״בעיני זה מאוד עצוב״, היא המשיכה בלי שעניתי, וגם האמת שידעתי שהיא לא מעוניינת בתשובה. ״זה רק מראה שסופרים לא יכולים להתפרנס פה וצריכים לעשות כל מיני חלטורות. אותי זה מביך לראות סופר שמנסה לשכנע אנשים לבוא לסדנת כתיבה. זה עצוב לכל הצדדים הנוגעים בדבר״.
ידעתי שאני לא אמור לענות לה. ידעתי שהחדר בספריה היפה בגבעתיים – ממוצע גילאים: 87, ואני לא מגזים – חשב בדיוק אותו דבר כמוה. הם באו כדי לשמוע שסופרים הם מסכנים, עניים וצריכים לעבוד בשש עבודות במקביל.
הם באו כדי לקבל הוכחה שלמרות שגם להם היה חלום לכתוב ספר, היה להם מזל גדול שהם הקשיבו לאמא שלהם, לבן הזוג שלהם או לעצמם וחסכו לעצמם את המבוכה, ההשפלה וחיי העוני המתלווים לכך.
לכן היא קצת הייתה מופתעת כשאמרתי לה שאני חושב שזה נהדר.
איך יוצאים לחופשת כתיבה חלומית?
את הטקסט הזה אני כותב לכם מחופשת הכתיבה החלומית שלי.
ורגע לפני שאתם מתים מקנאה, אני גם אגלה לכם שזה, ככל הנראה, גם יהיה הטקסט הארוך ביותר שכתבתי בחופשה הזאת.
חופשות כתיבה הן, ללא צל של ספק, אחד הדברים הטובים ביותר שיש למקצוע הזה להציע. היכולת להגיע למשרדי ההוצאה, להגיד שאתה צריך תקציב בלתי מוגבל לצורך תחקיר לספר החדש שלך, שהנהלת חשבונות תגיד שהתקציב מוגבל בהחלט כי איפה נראה לך שאתה נמצא, לארוז תיק ולנסוע היא בהחלט סיבה טובה דיה להגיד לאמא ואבא שלעזאזל ההייטק, כתיבה זה המקום להיות בו.
אז הלכתי להנהלת חשבונות ובישרתי להם שהספר הבא קורה בירושלים, הזכרתי להם שב״כולם לחייך״ הם נאלצו לממן שני קרוזים אז מבחינתם מלון יוקרתי בירושלים זה ממש שיפור בתנאים ואני מקווה שהם מעריכים את זה, וברחתי עם הצ׳ק לפני שמישהו שם ירה בי.
אח, חיי הכתיבה.
זה (כנראה) היה היום הכי משפיל שלי בתור סופר
ביום ראשון האחרון הגעתי לצומת ספרים לחתימת ספרים חגיגית ביותר. זאת שלפניה הייתה במודיעין (קהל קוראים אדיר, שתדעו) והייתה הצלחה גדולה עם עשרות אנשים שהגיעו עם ספרים חדשים וישנים, ולא היה לאף אחד ספק שמקום מרכזי בתל אביב יביא איתו את אותה הכמות, אם לא יותר.
ובכן, אני אעשה את זה קצר: אף אחד לא בא. אף לא נפש חיה אחת.
אני לא מתכוון לזה כמטאפורה או כדרך ביטוי להגיד שהיו ממש מעט אנשים, אני מתכוון לזה שהיו אפס אנשים. שני מוכרים, אני ושולחן גדול מידות עם ספרים מסודרים כל כך יפה וכיסא מהודר שבו התיישבתי.
ואף אחד אחר.
כמובן שהחלטתי להמתין, ואני שמח לבשר שהזמן הזה לא היה לשווא. בחנות היו כמה לקוחות, ואחת מהן ניגשה, הסתכלה בעניין ב״כולם לחייך״ ואמרה שאהבה את ״לחוץ חתונה״, אבל שהיא ציפתה לספר המשך ולא למשהו חדש. שתי דקות אחריה ניגש אלי אחד ממנהלי החנות ושאל: ״תגיד, אתה יודע איך הקודם מכר פה? חטפו אותו. את החדש לא חוטפים ככה. למה לא כתבת עוד אחד?״.
