״ועכשיו״, צרח המנחה דרך תיבת הקריוקי המקרטעת, ״טיפאני תקפוץ לתוך בריכת הקורנפלקס הענקית! היכונו לדבר הכי מדהים שאי פעם ראיתם!״.
שום דבר במשפט הזה לא היה נכון.
כאילו, הכל נכון. הכל קרה ובדיוק בסדר הזה, אלא שהבריכה הענקית הייתה גיגית של מטר על מטר, היה בה פחות קורנפלקס ממה שהבת שלי מפזרת על הרצפה בארוחת בוקר נתונה, טיפאני הייתה בחורה אסייאתית למדי שלא דיברה מילה אחת באנגלית והמנחה היה גם פקיד הקבלה וגם הברמן וגם אב הבית.
בסוף היא לא קפצה, אגב, בעיקר כי טיפאני הייתה עסוקה להקיא את נשמתה לתוך הגיגית ולקול תשואות הקהל.
זו הייתה אכסניה בשמונה פאונד ללילה. עד היום אני קצת המום מהמחיר הזה, למרות שאלה היו ללא ספק שבעה פאונד יותר מדי כי כל מה שקיבלנו תמורת הכסף הזה היה צינוק שאותו חלקנו עם עוד שתי בנות סיניות שאמנם היו בו שתי מיטות קומותיים, אבל לא היו בהם מזגן.
או חלון.
או אוויר.
למעשה, בגלל שהיינו שם שישה ימים, אני די בטוח שמהלילה השלישי ואילך לא הלכנו לישון, אלא פשוט איבדנו את ההכרה לכמה שעות כל לילה בחום הלונדוני של יולי.
ידעתי שאני רוצה לכתוב. לא ידעתי מה. באמצע הטיסה אחזה בי חרדה איומה שכשאני אחזור יפטרו אותי כי יגלו שאין בי צורך. ואם אף פעם לא הייתם תקועים עם המחשבות הגדולות שלכם בחלל קטן, צפוף ובלי שום דבר לעשות אז, ובכן, הרשו לי לבשר לכם שתענוג גדול זה לא
בגלל שבחדרים אי אפשר היה להיות, כולם היו בחדר הצ׳ילאאוט שהיה גם חדר האוכל וגם הלובי וגם מרכז הכנסים (בחיי!), תלוי באיזו שעה נכנסתם אליו.
הדבר היחיד שאני זוכר מחדר הצ׳ילאאוט הוא ספות קרועות והמון אלכוהול זול במחיר מופקע. זה היה מסוג המשקאות האלכוהוליים שאתה מוכן לשתות רק כשאתה בן 21. היה שם תמיד ריח חמוץ, בעיקר כי מישהו תמיד הקיא או השתין לתוך בקבוק (השירותים היו בקומה השישית, היו משותפים ובקבוק אכן היה סטרילי הרבה יותר) או עשה את שניהם בו זמנית.
זה מקום שעד היום מעביר בי חלחלה וצמרמורת בגב וחשק עז להתקלח, אבל בגיל 21 ישבתי מול הקרקס הזה ואמרתי לעצמי: וואו, זה מדהים.
ואז אמרתי את זה בקול רם.
והאיש שלידי, חבר יקר וטוב ומדהים שיחד ארזנו תיק בדרך לטיול אחרי צבא שלנו באיסלנד ולונדון הייתה רק תחנה שבה עצרנו בדרך הנהן בחוסר נעימות וחזר לחוברת התשבצים העצומה שלו.
אבל אני אמרתי לעצמי: אני חייב לכתוב את זה. אני חייב לזכור את המקום הזה.
וככה התחלתי לנהל יומן.
וזה היה, ללא ספק, הדבר הכי טוב שקרה לי.
תמונה מתוך הכתבה ״זה אותו הגיעגוע״ (7 ימים). נכנסה לכאן בעיקר כדי שתראו שלא המצאתי את מירוץ ברווזי האמבטיה
כדי להסיר את הספק, לא הרבה דברים טובים קרו לי בימים שקדמו ליומן הזה. הייתי בן 22, שזו כבר נקודת פתיחה לא מוצלחת במיוחד, והייתי מבועת. רק שלושה ימים קודם לכן אישרו לי בקושי רב את החופש הזה, וגם זה עם לא מעט פרצופים ורק אחרי שהתחייבתי לסקר את מירוץ ברווזי האמבטיה השנתי של לונדון, שבו 20,000 ברווזים צהובים מפלסטיק התחרו בנהר התמזה.
לפעמים זה נשמע כאילו אני ממציא את כל הדברים האלה, נכון?
כך או כך, הייתי בסוג של צומת דרכים, וזו הייתה הפעם הראשונה מאז שהשתחררתי או מאז שהתגייסתי או מאז שהתחלתי תיכון או מאז שנולדתי שהיה לי רגע לחשוב מה, בעצם, אני רוצה לעשות עם החיים שלי.
וזו הייתה מחשבה איומה.
ידעתי שאני רוצה לכתוב. לא ידעתי מה. ידעתי שאני רוצה להיות עיתונאי מצד אחד אבל גם סופר מצד שני ותסריטאי מצד שלישי ולא ידעתי אם אני אוחז באיזשהו סט כשרונות שמתאים למשהו מכל זה. ידעתי שפרסמתי כבר שלוש כתבות ב״7 ימים״ ועם קצת מזל מירוץ ברווזי האמבטיה תהיה הרביעית, ובאמצע הטיסה אחזה בי חרדה איומה ונוראה שעשיתי טעות ענקית כשעליתי על המטוס וויתרתי על המקום שלי, וכשאני אחזור יפטרו אותי כי יגלו שאין בי צורך.
ואם אף פעם לא הייתם תקועים עם המחשבות הגדולות שלכם בחלל קטן, צפוף ובלי שום דבר לעשות אז, ובכן, הרשו לי לבשר לכם שתענוג גדול זה לא.
מהמטוס ירדתי סהרורי בשלוש אחרי הצהריים. הגעתי לאכסנייה באזור שש. הלכנו לאכול. בטלוויזיה בפאב הזול שישבנו בו ראינו שמלחמת לבנון השנייה התחילה. באופן מפתיע, זה לא ממש הרגיע אותי.
בתשע עלינו לחדר לישון. בתשע ועשרים שניות ירדנו אחרי שהבנו שלנשום בחדר הזה יהיה מותרות. התיישבנו בחדר צ׳ילאאוט, עייפים מאוד, הוא עם החוברת תשבצים ואני עם מחברת גדולה שהכנסתי למזוודה בעיקר כדי שיהיה לי מקום לכתוב בו את כל רשמי ממירוץ ברווזי האמבטיה האגדי שיערך עוד יומיים.
ובגלל שלא היה לי שום דבר טוב יותר לעשות ולא יכולתי יותר להסתובב עם כל המחשבות האלה בתוך הראש, פשוט פתחתי את המחברת והתחלתי לכתוב.
היומן שהציל אותי. העמוד הראשון שכתבתי מיד אחרי שהתפטרתי
בואו נקפוץ 11 שנה ואינספור מחברות אחר כך, למקום לא פחות אטרקטיבי מלונדון ואיסלנד: רעננה. זה היה היומן השבע מאות שלי, פחות או יותר, והוא התחיל באחת הנקודות המבלבלות בחיי: היום שבו ההתפטרות שלי מידיעות אחרוונות נכנסה לתוקף, והיום הראשון שבו התחלתי לכתוב את הספר שלי.
שוב הייתי במצוקה. שוב הייתי אני והמחשבות של ״מה עשיתי״. ההבדל היחיד בין הפעם ההיא לפעם הזאת הייתה שמאחורי היו יותר מעשור של כתיבת יומנים, ככה שידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות: לפתוח מחברת ולכתוב. לתת לכל המחשבות לרוץ, לפחדים להישטף, לפחדים לקבל צורה ומילים וביטוי וצלילים. לכתוב לעצמי, לפני שאני אשכח, למה זו כן הייתה ההחלטה הנכונה.
וזה היה הדבר הכי חכם שעשיתי אי פעם, אגב, כי שלושה ימים אחר כך הייתי בכזה התקף חרדה שכמעט חייגתי לבוס שלי והתחננתי לחזור, מצידי במחיר מופחת.
עד התקופה ההיא לא הייתי יומנאי גדול במיוחד. כתבתי פעם בשבועיים או שלושה ולפעמים עברו חודשים בין דף לדף. אבל רק כשהתחלתי לכתוב ספר הכתיבה ביומן הפכה לחלק החשוב ביותר ביום שלי.
אי אפשר לכתוב עם רעש בראש. בטח לא ספר. אני לא מתיימר להגיד לאף אחד איך הוא צריך לכתוב, אני רק אומר שכשזה מגיע אלי להחזיק קולות של שש או שבע דמויות פלוס עלילה פלוס לנסות להיות מצחיק וכל זה בתוך הראש שלי, אני צריך אותו פנוי במאה אחוז. והדרך היחידה לפנות אותו לחלוטין לכמה שעות הייתה פשוט לכתוב את כל מה שרץ בו.
פחדים. דכאונות. תהיות. מה צריך לקנות בסופר. מחשבות על האבהות החדשה שנחתה עלי רק כמה חודשים לפני כן. שיר ששמעתי אתמול. כל דבר נכנס ליומן, יצא מהראש וכשהרגשתי שאין עוד שום דבר להוציא הנחתי את המחברת בצד, לקחתי נשימה עמוקה וצללתי אל תוך הספר שלי.
לכאורה זה בזבוז זמן טוטאלי. זה עיקוף יומי בדרך לכתיבת הספר. אלא שבכל פעם שניסיתי לכתוב בלי היומן הכתיבה פשוט נתקעה ולא התניעה. זה לקח לי קצת זמן להבין שהיומן הוא לא רק מנקה מחשבות, אלא הוא זה שגורם לגלגלים להתחיל להסתובב, כי בכל פעם שהתיישבתי לכתוב את הספר שלי הייתי אחרי שני אספרסו וארבעים דקות של כתיבה רצופה.
ואין דבר חשוב יותר בכתיבה מאשר מומנטום.
וקפה. קפה זה גם חשוב.
האכסניה ההיא נסגרה מאז. אני לא יודע מה עלה בגורלה של טיפאני, או אם משרד התברואה הבריטי פשט על המקום והחרים את הנוזל שהמנהלים כינו בטעות ״אלכוהול״. אני כן יודע שאני חייב למקום הזה את כל מה שקרה מאז עם הכתיבה שלי. ואני עדיין לא מאמין שכל זה עלה לי רק שמונה פאונד.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
