״ועכשיו״, צרח המנחה דרך תיבת הקריוקי המקרטעת, ״טיפאני תקפוץ לתוך בריכת הקורנפלקס הענקית! היכונו לדבר הכי מדהים שאי פעם ראיתם!״.
שום דבר במשפט הזה לא היה נכון.
כאילו, הכל נכון. הכל קרה ובדיוק בסדר הזה, אלא שהבריכה הענקית הייתה גיגית של מטר על מטר, היה בה פחות קורנפלקס ממה שהבת שלי מפזרת על הרצפה בארוחת בוקר נתונה, טיפאני הייתה בחורה אסייאתית למדי שלא דיברה מילה אחת באנגלית והמנחה היה גם פקיד הקבלה וגם הברמן וגם אב הבית.
בסוף היא לא קפצה, אגב, בעיקר כי טיפאני הייתה עסוקה להקיא את נשמתה לתוך הגיגית ולקול תשואות הקהל.
זו הייתה אכסניה בשמונה פאונד ללילה. עד היום אני קצת המום מהמחיר הזה, למרות שאלה היו ללא ספק שבעה פאונד יותר מדי כי כל מה שקיבלנו תמורת הכסף הזה היה צינוק שאותו חלקנו עם עוד שתי בנות סיניות שאמנם היו בו שתי מיטות קומותיים, אבל לא היו בהם מזגן.
או חלון.
או אוויר.
למעשה, בגלל שהיינו שם שישה ימים, אני די בטוח שמהלילה השלישי ואילך לא הלכנו לישון, אלא פשוט איבדנו את ההכרה לכמה שעות כל לילה בחום הלונדוני של יולי.
ידעתי שאני רוצה לכתוב. לא ידעתי מה. באמצע הטיסה אחזה בי חרדה איומה שכשאני אחזור יפטרו אותי כי יגלו שאין בי צורך. ואם אף פעם לא הייתם תקועים עם המחשבות הגדולות שלכם בחלל קטן, צפוף ובלי שום דבר לעשות אז, ובכן, הרשו לי לבשר לכם שתענוג גדול זה לא
בגלל שבחדרים אי אפשר היה להיות, כולם היו בחדר הצ׳ילאאוט שהיה גם חדר האוכל וגם הלובי וגם מרכז הכנסים (בחיי!), תלוי באיזו שעה נכנסתם אליו.
הדבר היחיד שאני זוכר מחדר הצ׳ילאאוט הוא ספות קרועות והמון אלכוהול זול במחיר מופקע. זה היה מסוג המשקאות האלכוהוליים שאתה מוכן לשתות רק כשאתה בן 21. היה שם תמיד ריח חמוץ, בעיקר כי מישהו תמיד הקיא או השתין לתוך בקבוק (השירותים היו בקומה השישית, היו משותפים ובקבוק אכן היה סטרילי הרבה יותר) או עשה את שניהם בו זמנית.
זה מקום שעד היום מעביר בי חלחלה וצמרמורת בגב וחשק עז להתקלח, אבל בגיל 21 ישבתי מול הקרקס הזה ואמרתי לעצמי: וואו, זה מדהים.
ואז אמרתי את זה בקול רם.
והאיש שלידי, חבר יקר וטוב ומדהים שיחד ארזנו תיק בדרך לטיול אחרי צבא שלנו באיסלנד ולונדון הייתה רק תחנה שבה עצרנו בדרך הנהן בחוסר נעימות וחזר לחוברת התשבצים העצומה שלו.
אבל אני אמרתי לעצמי: אני חייב לכתוב את זה. אני חייב לזכור את המקום הזה.
וככה התחלתי לנהל יומן.
וזה היה, ללא ספק, הדבר הכי טוב שקרה לי.
תמונה מתוך הכתבה ״זה אותו הגיעגוע״ (7 ימים). נכנסה לכאן בעיקר כדי שתראו שלא המצאתי את מירוץ ברווזי האמבטיה
כדי להסיר את הספק, לא הרבה דברים טובים קרו לי בימים שקדמו ליומן הזה. הייתי בן 22, שזו כבר נקודת פתיחה לא מוצלחת במיוחד, והייתי מבועת. רק שלושה ימים קודם לכן אישרו לי בקושי רב את החופש הזה, וגם זה עם לא מעט פרצופים ורק אחרי שהתחייבתי לסקר את מירוץ ברווזי האמבטיה השנתי של לונדון, שבו 20,000 ברווזים צהובים מפלסטיק התחרו בנהר התמזה.
לפעמים זה נשמע כאילו אני ממציא את כל הדברים האלה, נכון?
כך או כך, הייתי בסוג של צומת דרכים, וזו הייתה הפעם הראשונה מאז שהשתחררתי או מאז שהתגייסתי או מאז שהתחלתי תיכון או מאז שנולדתי שהיה לי רגע לחשוב מה, בעצם, אני רוצה לעשות עם החיים שלי.
וזו הייתה מחשבה איומה.
ידעתי שאני רוצה לכתוב. לא ידעתי מה. ידעתי שאני רוצה להיות עיתונאי מצד אחד אבל גם סופר מצד שני ותסריטאי מצד שלישי ולא ידעתי אם אני אוחז באיזשהו סט כשרונות שמתאים למשהו מכל זה. ידעתי שפרסמתי כבר שלוש כתבות ב״7 ימים״ ועם קצת מזל מירוץ ברווזי האמבטיה תהיה הרביעית, ובאמצע הטיסה אחזה בי חרדה איומה ונוראה שעשיתי טעות ענקית כשעליתי על המטוס וויתרתי על המקום שלי, וכשאני אחזור יפטרו אותי כי יגלו שאין בי צורך.
ואם אף פעם לא הייתם תקועים עם המחשבות הגדולות שלכם בחלל קטן, צפוף ובלי שום דבר לעשות אז, ובכן, הרשו לי לבשר לכם שתענוג גדול זה לא.
מהמטוס ירדתי סהרורי בשלוש אחרי הצהריים. הגעתי לאכסנייה באזור שש. הלכנו לאכול. בטלוויזיה בפאב הזול שישבנו בו ראינו שמלחמת לבנון השנייה התחילה. באופן מפתיע, זה לא ממש הרגיע אותי.
בתשע עלינו לחדר לישון. בתשע ועשרים שניות ירדנו אחרי שהבנו שלנשום בחדר הזה יהיה מותרות. התיישבנו בחדר צ׳ילאאוט, עייפים מאוד, הוא עם החוברת תשבצים ואני עם מחברת גדולה שהכנסתי למזוודה בעיקר כדי שיהיה לי מקום לכתוב בו את כל רשמי ממירוץ ברווזי האמבטיה האגדי שיערך עוד יומיים.
ובגלל שלא היה לי שום דבר טוב יותר לעשות ולא יכולתי יותר להסתובב עם כל המחשבות האלה בתוך הראש, פשוט פתחתי את המחברת והתחלתי לכתוב.
היומן שהציל אותי. העמוד הראשון שכתבתי מיד אחרי שהתפטרתי
בואו נקפוץ 11 שנה ואינספור מחברות אחר כך, למקום לא פחות אטרקטיבי מלונדון ואיסלנד: רעננה. זה היה היומן השבע מאות שלי, פחות או יותר, והוא התחיל באחת הנקודות המבלבלות בחיי: היום שבו ההתפטרות שלי מידיעות אחרוונות נכנסה לתוקף, והיום הראשון שבו התחלתי לכתוב את הספר שלי.
שוב הייתי במצוקה. שוב הייתי אני והמחשבות של ״מה עשיתי״. ההבדל היחיד בין הפעם ההיא לפעם הזאת הייתה שמאחורי היו יותר מעשור של כתיבת יומנים, ככה שידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות: לפתוח מחברת ולכתוב. לתת לכל המחשבות לרוץ, לפחדים להישטף, לפחדים לקבל צורה ומילים וביטוי וצלילים. לכתוב לעצמי, לפני שאני אשכח, למה זו כן הייתה ההחלטה הנכונה.
וזה היה הדבר הכי חכם שעשיתי אי פעם, אגב, כי שלושה ימים אחר כך הייתי בכזה התקף חרדה שכמעט חייגתי לבוס שלי והתחננתי לחזור, מצידי במחיר מופחת.
עד התקופה ההיא לא הייתי יומנאי גדול במיוחד. כתבתי פעם בשבועיים או שלושה ולפעמים עברו חודשים בין דף לדף. אבל רק כשהתחלתי לכתוב ספר הכתיבה ביומן הפכה לחלק החשוב ביותר ביום שלי.
אי אפשר לכתוב עם רעש בראש. בטח לא ספר. אני לא מתיימר להגיד לאף אחד איך הוא צריך לכתוב, אני רק אומר שכשזה מגיע אלי להחזיק קולות של שש או שבע דמויות פלוס עלילה פלוס לנסות להיות מצחיק וכל זה בתוך הראש שלי, אני צריך אותו פנוי במאה אחוז. והדרך היחידה לפנות אותו לחלוטין לכמה שעות הייתה פשוט לכתוב את כל מה שרץ בו.
פחדים. דכאונות. תהיות. מה צריך לקנות בסופר. מחשבות על האבהות החדשה שנחתה עלי רק כמה חודשים לפני כן. שיר ששמעתי אתמול. כל דבר נכנס ליומן, יצא מהראש וכשהרגשתי שאין עוד שום דבר להוציא הנחתי את המחברת בצד, לקחתי נשימה עמוקה וצללתי אל תוך הספר שלי.
לכאורה זה בזבוז זמן טוטאלי. זה עיקוף יומי בדרך לכתיבת הספר. אלא שבכל פעם שניסיתי לכתוב בלי היומן הכתיבה פשוט נתקעה ולא התניעה. זה לקח לי קצת זמן להבין שהיומן הוא לא רק מנקה מחשבות, אלא הוא זה שגורם לגלגלים להתחיל להסתובב, כי בכל פעם שהתיישבתי לכתוב את הספר שלי הייתי אחרי שני אספרסו וארבעים דקות של כתיבה רצופה.
ואין דבר חשוב יותר בכתיבה מאשר מומנטום.
וקפה. קפה זה גם חשוב.
האכסניה ההיא נסגרה מאז. אני לא יודע מה עלה בגורלה של טיפאני, או אם משרד התברואה הבריטי פשט על המקום והחרים את הנוזל שהמנהלים כינו בטעות ״אלכוהול״. אני כן יודע שאני חייב למקום הזה את כל מה שקרה מאז עם הכתיבה שלי. ואני עדיין לא מאמין שכל זה עלה לי רק שמונה פאונד.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?

דה וסט אין דה וורלד
1. ״אבא״, היא צמצמה את העיניים והסתכלה עלי. ״מה… מה אתה לובש?״.
2. לפני שאני אספר לכם מה אני לובש, אני רק רוצה לציין שעוד חודשיים היא תהיה בת שמונה. היא ישנה עם בובת ארנב כל לילה. ובכל זאת, איכשהו הלכתי לישון עם ילדה וקמתי עם נערה מתבגרת בת 15. ועכשיו אני אספר לכם מה אני לובש.
3. אני לובש וסט, בסדר? אני לובש וסט שקניתי ביותר מדי כסף כי לרגע חשבתי שאני יכול להיות האדם הזה שיכול ללבוש וסט.
4. לא, אתם יודעים מה? זה לא נכון. מה שקרה זה שרותם ואני היינו באיזה יריד בפרדס חנה, ושם היה דוכן של וסטים. רותם אוהבת וסטים. אני, לעומת זאת, מודע למגבלותיי.
5. לרותם יש את הנטייה המרגיזה להיות דמות מושלמת מסרט, ולכן היא דפדפה בין הקולבים, מצאה וסט מושלם במידה מושלמת, מדדה אותו והייתה סופר מרוצה. ואז המוכר הסתכל עלי ושאל אותי: ״ואתה? מה איתך?״.
6. ״אני לא״, אמרתי לו וצחקתי. ״למה לא?״, הוא שאל. ״כי אני לא מגניב מספיק בשביל ללבוש וסט״, עניתי לו את האמת, כי וסט לגברים זו המקבילה לשפם: אתה יכול שיהיה לך אחד, אבל צריך סוג מסוים של אופי ופאסון כדי שתוכל להסתובב איתו בציבור.
7. לי אין אותו.

מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.

מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.

אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.

המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.

דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.





