שמונת הפאונד הכי טובים שהוצאתי בחיים שלי

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

״ועכשיו״, צרח המנחה דרך תיבת הקריוקי המקרטעת, ״טיפאני תקפוץ לתוך בריכת הקורנפלקס הענקית! היכונו לדבר הכי מדהים שאי פעם ראיתם!״.

שום דבר במשפט הזה לא היה נכון. 

כאילו, הכל נכון. הכל קרה ובדיוק בסדר הזה, אלא שהבריכה הענקית הייתה גיגית של מטר על מטר, היה בה פחות קורנפלקס ממה שהבת שלי מפזרת על הרצפה בארוחת בוקר נתונה, טיפאני הייתה בחורה אסייאתית למדי שלא דיברה מילה אחת באנגלית והמנחה היה גם פקיד הקבלה וגם הברמן וגם אב הבית.

בסוף היא לא קפצה, אגב, בעיקר כי טיפאני הייתה עסוקה להקיא את נשמתה לתוך הגיגית ולקול תשואות הקהל.

זו הייתה אכסניה בשמונה פאונד ללילה. עד היום אני קצת המום מהמחיר הזה, למרות שאלה היו ללא ספק שבעה פאונד יותר מדי כי כל מה שקיבלנו תמורת הכסף הזה היה צינוק שאותו חלקנו עם עוד שתי בנות סיניות שאמנם היו בו שתי מיטות קומותיים, אבל לא היו בהם מזגן.

או חלון.

או אוויר.

למעשה, בגלל שהיינו שם שישה ימים, אני די בטוח שמהלילה השלישי ואילך לא הלכנו לישון, אלא פשוט איבדנו את ההכרה לכמה שעות כל לילה בחום הלונדוני של יולי.

ידעתי שאני רוצה לכתוב. לא ידעתי מה. באמצע הטיסה אחזה בי חרדה איומה שכשאני אחזור יפטרו אותי כי יגלו שאין בי צורך. ואם אף פעם לא הייתם תקועים עם המחשבות הגדולות שלכם בחלל קטן, צפוף ובלי שום דבר לעשות אז, ובכן, הרשו לי לבשר לכם שתענוג גדול זה לא

בגלל שבחדרים אי אפשר היה להיות, כולם היו בחדר הצ׳ילאאוט שהיה גם חדר האוכל וגם הלובי וגם מרכז הכנסים (בחיי!), תלוי באיזו שעה נכנסתם אליו.

הדבר היחיד שאני זוכר מחדר הצ׳ילאאוט הוא ספות קרועות והמון אלכוהול זול במחיר מופקע. זה היה מסוג המשקאות האלכוהוליים שאתה מוכן לשתות רק כשאתה בן 21. היה שם תמיד ריח חמוץ, בעיקר כי מישהו תמיד הקיא או השתין לתוך בקבוק (השירותים היו בקומה השישית, היו משותפים ובקבוק אכן היה סטרילי הרבה יותר) או עשה את שניהם בו זמנית. 

זה מקום שעד היום מעביר בי חלחלה וצמרמורת בגב וחשק עז להתקלח, אבל בגיל 21 ישבתי מול הקרקס הזה ואמרתי לעצמי: וואו, זה מדהים.

ואז אמרתי את זה בקול רם.

והאיש שלידי, חבר יקר וטוב ומדהים שיחד ארזנו תיק בדרך לטיול אחרי צבא שלנו באיסלנד ולונדון הייתה רק תחנה שבה עצרנו בדרך הנהן בחוסר נעימות וחזר לחוברת התשבצים העצומה שלו. 

אבל אני אמרתי לעצמי: אני חייב לכתוב את זה. אני חייב לזכור את המקום הזה. 

וככה התחלתי לנהל יומן.

וזה היה, ללא ספק, הדבר הכי טוב שקרה לי.

תמונה מתוך הכתבה ״זה אותו הגיעגוע״ (7 ימים). נכנסה לכאן בעיקר כדי שתראו שלא המצאתי את מירוץ ברווזי האמבטיה

כדי להסיר את הספק, לא הרבה דברים טובים קרו לי בימים שקדמו ליומן הזה. הייתי בן 22, שזו כבר נקודת פתיחה לא מוצלחת במיוחד, והייתי מבועת. רק שלושה ימים קודם לכן אישרו לי בקושי רב את החופש הזה, וגם זה עם לא מעט פרצופים ורק אחרי שהתחייבתי לסקר את מירוץ ברווזי האמבטיה השנתי של לונדון, שבו 20,000 ברווזים צהובים מפלסטיק התחרו בנהר התמזה. 

לפעמים זה נשמע כאילו אני ממציא את כל הדברים האלה, נכון?

כך או כך, הייתי בסוג של צומת דרכים, וזו הייתה הפעם הראשונה מאז שהשתחררתי או מאז שהתגייסתי או מאז שהתחלתי תיכון או מאז שנולדתי שהיה לי רגע לחשוב מה, בעצם, אני רוצה לעשות עם החיים שלי.

וזו הייתה מחשבה איומה. 

ידעתי שאני רוצה לכתוב. לא ידעתי מה. ידעתי שאני רוצה להיות עיתונאי מצד אחד אבל גם סופר מצד שני ותסריטאי מצד שלישי ולא ידעתי אם אני אוחז באיזשהו סט כשרונות שמתאים למשהו מכל זה. ידעתי שפרסמתי כבר שלוש כתבות ב״7 ימים״ ועם קצת מזל מירוץ ברווזי האמבטיה תהיה הרביעית, ובאמצע הטיסה אחזה בי חרדה איומה ונוראה שעשיתי טעות ענקית כשעליתי על המטוס וויתרתי על המקום שלי, וכשאני אחזור יפטרו אותי כי יגלו שאין בי צורך.

ואם אף פעם לא הייתם תקועים עם המחשבות הגדולות שלכם בחלל קטן, צפוף ובלי שום דבר לעשות אז, ובכן, הרשו לי לבשר לכם שתענוג גדול זה לא.

מהמטוס ירדתי סהרורי בשלוש אחרי הצהריים. הגעתי לאכסנייה באזור שש. הלכנו לאכול. בטלוויזיה בפאב הזול שישבנו בו ראינו שמלחמת לבנון השנייה התחילה. באופן מפתיע, זה לא ממש הרגיע אותי. 

בתשע עלינו לחדר לישון. בתשע ועשרים שניות ירדנו אחרי שהבנו שלנשום בחדר הזה יהיה מותרות. התיישבנו בחדר צ׳ילאאוט, עייפים מאוד, הוא עם החוברת תשבצים ואני עם מחברת גדולה שהכנסתי למזוודה בעיקר כדי שיהיה לי מקום לכתוב בו את כל רשמי ממירוץ ברווזי האמבטיה האגדי שיערך עוד יומיים. 

ובגלל שלא היה לי שום דבר טוב יותר לעשות ולא יכולתי יותר להסתובב עם כל המחשבות האלה בתוך הראש, פשוט פתחתי את המחברת והתחלתי לכתוב.

היומן שהציל אותי. העמוד הראשון שכתבתי מיד אחרי שהתפטרתי

בואו נקפוץ 11 שנה ואינספור מחברות אחר כך, למקום לא פחות אטרקטיבי מלונדון ואיסלנד: רעננה. זה היה היומן השבע מאות שלי, פחות או יותר, והוא התחיל באחת הנקודות המבלבלות בחיי: היום שבו ההתפטרות שלי מידיעות אחרוונות נכנסה לתוקף, והיום הראשון שבו התחלתי לכתוב את הספר שלי.

שוב הייתי במצוקה. שוב הייתי אני והמחשבות של ״מה עשיתי״. ההבדל היחיד בין הפעם ההיא לפעם הזאת הייתה שמאחורי היו יותר מעשור של כתיבת יומנים, ככה שידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות: לפתוח מחברת ולכתוב. לתת לכל המחשבות לרוץ, לפחדים להישטף, לפחדים לקבל צורה ומילים וביטוי וצלילים. לכתוב לעצמי, לפני שאני אשכח, למה זו כן הייתה ההחלטה הנכונה. 

וזה היה הדבר הכי חכם שעשיתי אי פעם, אגב, כי שלושה ימים אחר כך הייתי בכזה התקף חרדה שכמעט חייגתי לבוס שלי והתחננתי לחזור, מצידי במחיר מופחת. 

עד התקופה ההיא לא הייתי יומנאי גדול במיוחד. כתבתי פעם בשבועיים או שלושה ולפעמים עברו חודשים בין דף לדף. אבל רק כשהתחלתי לכתוב ספר הכתיבה ביומן הפכה לחלק החשוב ביותר ביום שלי.

אי אפשר לכתוב עם רעש בראש. בטח לא ספר. אני לא מתיימר להגיד לאף אחד איך הוא צריך לכתוב, אני רק אומר שכשזה מגיע אלי להחזיק קולות של שש או שבע דמויות פלוס עלילה פלוס לנסות להיות מצחיק וכל זה בתוך הראש שלי, אני צריך אותו פנוי במאה אחוז. והדרך היחידה לפנות אותו לחלוטין לכמה שעות הייתה פשוט לכתוב את כל מה שרץ בו.

פחדים. דכאונות. תהיות. מה צריך לקנות בסופר. מחשבות על האבהות החדשה שנחתה עלי רק כמה חודשים לפני כן. שיר ששמעתי אתמול. כל דבר נכנס ליומן, יצא מהראש וכשהרגשתי שאין עוד שום דבר להוציא הנחתי את המחברת בצד, לקחתי נשימה עמוקה וצללתי אל תוך הספר שלי.

לכאורה זה בזבוז זמן טוטאלי. זה עיקוף יומי בדרך לכתיבת הספר. אלא שבכל פעם שניסיתי לכתוב בלי היומן הכתיבה פשוט נתקעה ולא התניעה. זה לקח לי קצת זמן להבין שהיומן הוא לא רק מנקה מחשבות, אלא הוא זה שגורם לגלגלים להתחיל להסתובב, כי בכל פעם שהתיישבתי לכתוב את הספר שלי הייתי אחרי שני אספרסו וארבעים דקות של כתיבה רצופה.

ואין דבר חשוב יותר בכתיבה מאשר מומנטום.

וקפה. קפה זה גם חשוב. 

האכסניה ההיא נסגרה מאז. אני לא יודע מה עלה בגורלה של טיפאני, או אם משרד התברואה הבריטי פשט על המקום והחרים את הנוזל שהמנהלים כינו בטעות ״אלכוהול״. אני כן יודע שאני חייב למקום הזה את כל מה שקרה מאז עם הכתיבה שלי. ואני עדיין לא מאמין שכל זה עלה לי רק שמונה פאונד.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

למה כל אחד (כן, אני לגמרי מסתכל עליך) חייב לכתוב ספר

״נו״, שואל אותי כל בן אדם שמכיר אותי, ״אתה שמח?״.

אני אמור להיות שמח, אני יודע. בכל זאת, לא בכל יום, ולרוב גם לא בכל אף פעם, ספר יוצא ומגיע תוך פחות מ-48 שעות למקום הראשון ברבי המכר. ובכל זאת, לשאלה ״איך זה מרגיש להיות במקום הראשון״ יש תשובה אחת בלבד: מוזר.

זה מרגיש מוזר.

ומשמח.

ומבהיל מאוד.

זו מערבולת של רגשות, בקיצור.

ומה שהכי משונה הוא שהייתי בטוח שכשמודיעים לך (במקרה שלי בהודעת טקסט מההוצאה באחת בלילה עם המון סימני קריאה) שאתה במקום הראשון אז מקפצים בשמחה, מדלגים, מפזזים, אולי אפילו מרשים לעצמך לאכול שוקולד.

קרא עוד »

הרגע שבו הכתיבה תשנה לכם את החיים

במרץ 2020 לקחו לי את הכתיבה.

אתם לא יודעים את זה כי שום דבר מזה לא קרה, אבל 2020 הייתה אמורה להיות השנה שלי. לא כי שידרתי מסרים ליקום, אלא כי הוא כבר ענה לי והיו לי חוזים מוכנים והכל היה פרוס.

מאי 2020 היה תאריך היציאה המקורי של הסרט ״עוד סיפור אחד״, וחודש אחר כך, במהלך שמעולם לא נעשה קודם בישראל, היה צריך לצאת ״כולם לחייך״ לחנויות ובאותו היום ממש גם סדרה שמבוססת עליו.

אבל גם אתם הייתם פה במרץ לפני שלוש שנים, אז אני לא צריך לספר את ההמשך.

קרא עוד »

כשזה יקרה, תדעו שהפכתם לכותבים אמיתיים

״רק אל תבנה על הצלחה, בסדר?״, הוא לקח עוד שלוק מהקפה שלו והשפיל את העיניים לרצפה.הוא ואני מכירים מילדות, והוא אחד האנשים הכי קרובים אלי גם היום. הוא שאל איך הולך עם ״כולם לחייך״, ואמרתי לו בהתרגשות שהוא יוצא עוד שלושה שבועות.ואז הוא אמר לי את המשפט שלמעלה.ולצערי הרב, כאילו לא למדתי כלום בקריריה שלי, שאלתי אותו למה הוא חושב ככה.הוא מיד הסביר שהוא לטובתי. שהוא רק לא רוצה שיישבר לי הלב. שאף אחד כבר לא קורא. לא הוא ולא כל מי שהוא מכיר. כולם בנטפליקס. ספר זה משהו פרה היסטורי.וגם בוא, כן? זה לא שאתה עמוס עוז. אפילו לא קרוב.ידעתי שהקול הזה יגיע.

קרא עוד »

זהו, אני פורש!

גבירותי ורבותי, עיתונאים, עיתונאיות, אנשי טלוויזיה ומדיה חדשה,

אני פורש מכתיבה.

ההודעה החלה לחלחל בי היום בשמונה בבוקר, עת הלכתי לבית הקפה השכונתי שלי ואמרתי לעצמי ״זהו, היום אני מתקדם בפרק הארור שאני תקוע בו כבר שלושה שבועות. היום זה נגמר!״.

קראתי אותו.

וקראתי אותו שוב.

וישבתי המון זמן – לפחות ארבעים דקות! – מול הטקסט הזה. ניסיתי למחוק, לנסח מחדש, לכתוב שוב, להחליף ספר. כלום. ביקשתי מהמלצר עוד קפה, הפעם חזק יותר, בהיתי במסך והבנתי: איבדתי את זה.

ואולי מעולם לא היה לי את זה.

קרא עוד »

מתי צרחת במדבר בפעם האחרונה?

בסוף השבוע האחרון הייתי במדבר וניסיתי לצרוח.

ולא, לא מהסיבות שאתם חושבים.

קודם כל, לשאלה שמטרידה אתכם ודאי יותר מכל: ״עומר, מה נפש עדינה כמוך שלא סובלת חום וחול עשתה במדבר?״.

ובכן, נסעתי לצום מיצים.

״תמצמץ פעמיים אם חטפו אותך. טלפון אחד לרווחה ויבואו לחלץ אותך״.

אז לא, אין צורך. למעשה – וזה בוודאי יפתיע לא מעט מכם – אני ממש יזמתי את הנסיעה הזו. כבר כמה חודשים טובים שאני חם על שינוי תזונה מאסיבי לגופי המתבגר, וכשהגיעה ההזדמנות זינקתי לאוטו ושרתי ״היי, דרומה״ ואפילו לא סובבתי את ההגה כשהגישו מיץ עשב חיטה והציגו אותו כארוחת צהריים.

ואז ביקשו ממני לצעוק.

קרא עוד »

אתם חייבים לתת לזה ליפול

הפעם הראשונה שבה עליתי על מטוס הייתה בשנת 1996, והייתה לי מטרה אחת בלבד בראש: חנות הספרים בארנס אנד נובל.

מי שהייתה אחראית לטירוף הספרותי שהתחולל אצלי בראש הייתה שירה, בת הדודה מדרגה אין לי מושג איזו שלי, שגרה בארצות הברית ועד לפני שנה בכלל לא הכרנו, אבל ביקור בזק שלה בישראל וביקור נימוסין קצר מצד המשפחה שלי הוביל לידיעה שיש לה אימייל, ולשנינו זה הספיק כדי שיתהפך לנו העולם.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים