מכל החגים הישראלים, ראש השנה הוא בהחלט האהוב עלי.
לא שזו תחרות קשה במיוחד, כי בואו, התחרות היא מול ארוחה חלבית וקרנבל תחפושות (אני שונא תחפושות!), ובכל זאת אני אוהב את ראש השנה בעיקר כי הוא לא מסמל עבורי התחלה, אלא דווקא סוף.
סוף יולי.
סוף אוגוסט.
סוף הקיץ.
סוף התקופה המרגיזה ביותר במשק הישראלי שבה הכל מתנהל בעצלתיים בלתי מוסברים ומכעיסים כל כך והכל נמשך ונמתח כמו מסטיק.
וסוף השנה הקודמת, שבמקרה של השנה הספציפית הזו זה משמח אותי באופן לא פרופורציונלי.
ובכל ראש השנה, לפחות מאז שהפכתי לכותב במשרה מלאה, אני אוהב לשבת עם האקסל והיומן, לשים את ״התחדשות״ של עפרה חזה בריפיט (חולה על השיר הזה) ולבנות את השנה העסקית החדשה.
זה לא יקרה השנה.
וזה לא יקרה השנה כי לפעמים אני מסתכל על התוכנית שבניתי בשנה הקודמת ואחרי שאני מסיים להתייפח, אני קצת צוחק. שום דבר (ואני מתכוון לנאדה. אפס) לא יצא ממנה לפועל. היא הייתה פחות או יותר רלוונטית עד דצמבר, אז התחילה הקורונה להתפשט בעולם, ובמרץ כבר קרסה לתוך עצמה, מה שקצת מייתר את הקונספט בשלב הזה של חיינו.
ובכל זאת זו שנה חדשה.
ובגלל שאחת ההחלטות שהחלטתי אחרי הקורונה היא לעשות דברים שלא עשיתי, אז הנה. אף פעם, מעולם, לא עשיתי החלטות לראש השנה. לא כאלה שלא נוגעות לעסק שלי, לפחות.
למעשה, תמיד חשבתי שזה קונספט די אדיוטי, כי למה צריך לחכות לשנה חדשה כדי להחליט החלטות.
אבל נראה לי שהשנה אולי עדיף, בעיקר בשביל הבטחון, לתת לשנה הזו לעבור לפני שמחליטים משהו.
אז הנה רשימת ההחלטות שלי לשנה הקרובה.
1. לחשוב חיובי
בשנה החולפת התחלתי לקרוא ולחקור ולתרגל שפע וחיוביות, וזה עבד יופי, כי בצירוף מקרים די מפתיע איבדתי את הסרט שלי, הסדרה שלי, מגפה עולמית תקפה את העולם, שני סגרים באו עלינו ובסך הכל אני חושב שאפשר להגיד שהפרוייקט הסתיים בהצלחה אדירה.
ובכל זאת, באופן די ביזארי, הרבה דברים טובים קרו השנה.
ועל אף שאני לא מצליח שלא לגחך בכל פעם שאני כותב או קורא את המילים ״לראות את הטוב״, אני חושב שהתרגול היומיומי הזה הוא אחת הסיבות הגדולות שאני על הרגליים.
שלא יובן לא נכון, לא כל דבר שכתוב בספרים האלה מדבר אלי. למעשה, הרוב לא. ואני עדיין מתכנן לפצוח בקריירה של גורו לאנרגיה שלילית יום אחד. ובכל זאת, כמות הפעמים שהסתובבתי בעולם ואמרתי על רעיונות שלי ״זה גרוע״, ״זה לא יעבוד״, ״זה בחיים לא יקרה״, ״אי אפשר״, ״ממש אי אפשר״ היא עצומה.
וכתוצאה מזה הרבה רעיונות שלי הלכו לפח עד לפני שנתתי להם צ׳אנס.
והשנה, בטח מאז הקורונה, התחלתי להגיד ״בוא ננסה״. ״בוא ניתן לזה צ׳אנס״. ״בוא נראה מה יהיה״.
וכשדברים לא הלכו כמתוכנן לא נזפתי בעצמי שאני גרוע וחסר כשרון, אלא למדתי להגיד ש״אני בתהליך לקראת הצלחה״ ולתקן את מה שלא עובד.
ומה אתם יודעים, זה עבד. אבל ממש.
כתוצאה מזה עשיתי פיבוט לעסק של הסדנאות שלנו. זה עבד. למעשה, אנחנו במצב טוב מאי פעם.
כתוצאה מזה פתחתי סדנה משלי. זה עבד.
כתוצאה מזה התחלתי לעשות וובינרים, ולמרות החשש שלי שיבואו שלושה אנשים הגיעו יותר מאלף. מסתבר שדברים אשכרה עובדים אם מנסים אותם. מי ידע.
אני לא אומר שכל דבר היה הצלחה אדירה, או הצלחה בכלל. אני רק אומר שהרבה פחות לוחץ על הכתפיים אם מסתכלים על טעויות ומנסים ללמוד מהן במקום לרדת על עצמך ולחשוב שאתה האדם הגרוע והדפוק ביותר שמסתובב על הפלנטה.
וזה קל להגיד וקשה מאוד לעשות, אבל אני מתכוון להמשיך ולהתעקש. זה אשכרה עובד.
לפני שבוע התקשרתי - לראשונה בחיי - והודעתי ש אני לא אעמוד בדדליין. לא ביקשתי דחייה, לא התחננתי, פשוט הודעתי: הדדליין הזה? אז הוא לא יקרה. וכששאלו למה התכוונתי לענות את התירוץ שהתאמנתי עליו בבית, אבל מהגרון שלי בקע ״כי נמאס לי להעמיד פנים שהכל כרגיל״
2. לחגוג הצלחות
״לא חוגגים״ היו צמד המילים שאמרתי הכי הרבה בשנים האחרונות. לא חגגתי כשהספר יצא. לא חגגתי כשהספר הגיע למקום הרביעי ברבי המכר. לא חגגתי כששבוע אחר כך הוא טיפס לשני. לא חגגתי כשהוא הגיע למקום הראשון אחרי שבועיים וחצי. לא חגגתי כשגורי אלפי התקשר וביקש לעשות ממנו סרט. לא חגגתי כשהתחלנו לכתוב את התסריט. לא חגגתי כשיצאנו לצילומים. לא חגגתי כשסיימנו את הצילומים. לא חגגתי כשהתקשרו וביקשו לקנות את הזכויות לספר החדש. לא חגגתי כשאישרו שזו תהיה סדרת טלוויזיה. לא חגגתי כשהתחלנו לכתוב.
וכתוצאה מזה, אין לי אפילו תמונה שמחה אחת מכל הרגעים האלה, כי הייתי כל כך עסוק בחרדות שעוד רגע זה נגמר ולוקחים לי את זה. ובסוף באמת לקחו לי את זה, ואני נשארתי בלי זכרון מתוק אחד.
ולכן, השנה, אני מתכוון לחגוג. כבר הגיעו כמה טלפונים משמחים מאוד, ואת כולם ציינתי בכוס יין. נכון, זו לא ״חגיגה״, אבל זה משהו. זה התחלה.
זה להגיד ״עכשיו בסדר״. זה להודות שברגע הזה, בשנייה הזאת, הכל טוב.
ונכון, אין לדעת מה יהיה מחר, אבל השיטה הזו של לא לחגוג רק כדי לא לעורר את הקארמה או את מי שזה לא יהיה? היא לא ממש הוכיחה את עצמה. אז אולי כדאי לנסות את ההיפך ולראות מה יוצא מזה.
3. לכתוב ספר חדש
צריך להודות באמת: לא הייתי המעריץ הכי גדול, בלשון המעטה, של הכתיבה שלי בשנתיים האחרונות. זה לא שהיא הייתה רעה, אבל הרגשתי את הלחץ. ואת הציפיות. ואת המשקל הכבד שנח על הכתפיים שלי מאז ההצלחה של ״לחוץ חתונה״. ולקח לי הרבה מאוד זמן למצוא את הכתיבה שלי מחדש, ולהתרגל לרעיון שיהיה עוד ספר.
כי לכתוב ספר זה לא רק, ובכן, לכתוב אותו. זה לעבור את שלב העריכה המייגע והקשה. זה לראות אותו יוצא לאור. זו החרדה הזו כשהוא מגיע למדפים שיתנהגו אליו יפה. שיאהבו אותו. שיקחו אותו הביתה. זה המתח הבלתי נסבל בכל שבוע אם הגעת או לא הגעת לרבי המכר. זה סיבובים בלתי נגמרים בין החנויות במה שבטעות מכנים אותו סבבי מכירות אבל למעשה אתה מתפקד כמוכר לכל דבר שבעיקר מסביר לאנשים שנכנסים לחנות ספרים איפה הם יכולים למצוא דומינו ראלי. זה ראיונות. זה לשמוע מאות דעות של אנשים על הספר שלך, או גרוע יותר, לשמוע צרצרים. זה לקרוא את מוסף הספרים של הארץ חובט בך – מה עוד המוסף הזה יודע לעשות חוץ מלחבוט, בעצם? – ללא רחמים במשך 1,200 מילים.
ואני חושב שלקח לי הרבה מאוד זמן לארוז תיק ולהגיד שמתחשק לי לצאת להרפתקאה הזאת שוב.
אז כן, אני מגיע אליה מפוכח יותר הפעם. אני יודע מה מגיע. אני יודע שיהיו ימים שבהם אני ארצה להתחבא מתחת לשמיכה, ויהיו ימים שאני אשאל את עצמי למה עשיתי את זה לעצמי ובשביל מה אני צריך את זה ואבטיח לעצמי שאני לעולם, לעולם, לעולם לא עושה את זה שוב.
ואז יגיע מכתב. או הודעה. או איש. או אישה. ויגידו שהספר הזיז להם משהו. הצחיק אותם. ריגש אותם. גרם להם להרגיש פחות לבד. ואני אזכר שכל המכירות, המספרים, החנויות, המוספים, הראיונות, כל זה לא משנה כלום, ושאני עושה את זה אך ורק מהסיבה הזאת. והשנה אני מוכן להיזכר בזה שוב.
בשנה החולפת התחלתי לקרוא ולחקור ולתרגל שפע וחיוביות, וזה עבד יופי, כי בצירוף מקרים די מפתיע איבדתי את הסרט שלי, הסדרה שלי, מגפה עולמית תקפה את העולם, שני סגרים באו עלינו ובסך הכל אני חושב שאפשר להגיד שהפרוייקט הסתיים בהצלחה אדירה
4. לא לקפוץ מהמרפסת
השנה הייתי קרוב. אני לא אומר את זה כמטאפורה, אגב, אני לגמרי מתכוון לזה.
בחמש שעות קיבלתי טלפון שהסרט נדחה, שהצילומים של הסרט השני בוטלו עד להודעה חדשה, שהסדרה מוקפאת, שכל ההרצאות שלי (72 במספר, אם לא אכפת לכם) לחודשים הקרובים מבוטלות.
ואם אתם לא יושבים בנוחות ביתכם בקומה השביעית אחרי יותר משמונים טלפונים שמודיעים לכם שהעבודה שלכם לא קיימת יותר ותוהים ״טוב, מה הטעם בחיים האלה״ אני חושב שמשהו באמת לא בסדר אתכם.
כן, הייתי בדכאון אטומי. תפקדתי בשביל הילדים, חזרתי לתרופות בשביל הנפש הפצועה ובכל ערב בשבועיים שאחרי גל הטלפונים הזה הסתכלתי למטה קצת מקרוב מדי ותהיתי אם יש טעם בכל זה. לפעמים היה.
לפעמים לא.
בסוף אני חושב שהעובדה שיש לי פחד גבהים באמת הצילה אותי.
העניין הוא שכשזה קרה הייתי באמת בטוח שזה הסוף. שזהו. שהלכה לי הקריירה. שאני הלכתי יחד איתה. שכל מה שבניתי בעמל כל כך גדול ב-15 השנים האחרונות הלך לפח, וזו אפילו לא אשמתי, שזה כמובן החלק הבאמת מתסכל בכל העסק הזה.
ואז הגיע הבוקר שאחרי. והשמש זרחה. וגשם זלעפות ירד. ואני אוהב גשם. אני כל כך אוהב גשם. והילדים התעוררו. והבית עדיין עמד על תילו. ועדיין היה אוכל במקרר. ולרגע התגנבה הרגשה שאולי זה לא הסוף, ועוד אפשר לתקן. ומה שהשנה הזו לימדה אותי הוא שבאמת אפשר.
השנה הזו תביא איתה אתגרים בלתי רגילים. אני שוב אדרש להמציא את עצמי מחדש למרות שזה בדיוק מה שעשיתי לפני שלוש שעות.
אני שוב אידרש להתמודד עם דברים שמתמוטטים וקורסים ומתבטלים מבלי שתהיה לי איזו אחריות מינסטריאלית לזה או אפשרות להדוף או לעצור את זה.
ובכל זאת, מפתה ככל שתהיה המחשבה, גם השנה אני לא אקפוץ מהמרפסת.
5. לא להרים ידיים
הקורונה הייתה בעיקר תזכורת – כואבת ואכזרית למדי, יש לציין. לגמרי אפשר היה להסתפק גם באיזה מברק או סרטון יוטיוב קצר ופורמלי – לכמה אני אוהב את העבודה הזאת. וגם כשלקחו לי הכל והכל התפרק ואמרתי לעצמי ״די, זהו, אני לא כותב יותר בחיים שום דבר, אני גמרתי״, מצאתי מאגר פנימי של עוצמה וכוח שגרם לי לשבת מול המחשב בשעות לא שעות ולחזור לעשות את הדבר שאני הכי אוהב בעולם כולו.
ואני לא יודע, אני באמת באמת לא יודע, מאיפה גייסתי את העוצמות הנפשיות לראות את כל הפרוייקטים שלי קורסים ונסגרים ולהגיד לעצמי ״יאללה, בוא נכתוב משהו חדש וטוב יותר״, אבל עובדה שזה בדיוק מה שקרה.
וזה עבד.
אני לא יודע כמה אתם אוהבים את העבודה שלכם. אולי חשבתם שהסגר הזה זה דווקא נחמד. אולי שמחתם לא ללכת. אבל אם אתם עצמאיים, אני חושב שאולי זו שאלה טובה וחכמה לשאול את עצמכם: ״אם העסק שלי יתרסק לגמרי מחר בבוקר, האם יהיה לי מספיק כח רצון להקים אותו שוב מחדש?״.
אני יודע את התשובה שלי. מה שלכם?
6. לעשות דברים שלא עשיתי
אחד הדברים שהבטחתי לעצמי כשהתחילה הקורונה והכל קרס לתוך עצמו כמו מגדל קלפים הייתה שאם אי פעם אני אתאושש, אני אפסיק לפחד.
כי לא משנה כמה אני מטיף לאנשים (ומלמד אותם! בתשלום! מופקע!) להיות הם עצמם בסוף בסוף המנוע שלי מוזן באופן בלעדי מ״מה יגידו״.
זה מה שמנע ממני להעלות מודעות לפייסבוק. זה מה שמנע ממני לפתוח בלוג. זה מה שמנע ממני לפתוח ניוזלטר. הפחד המצמית והמרתיע הזה שיגידו: פחחח, איזה לוזר.
או שיגידו: למי אכפת.
ואיך שלא תסתכלו על זה, זו לא דרך מוצלחת במיוחד לנהל את החיים שלך.
אבל הסיפור שלי עם יוטיוב הוא אחר, כי אני לא רק אוהב את יוטיוב ובכל רגע פנוי שיש לי מעדיף לצלול לשם, אלא אני מאמין בפלטפורמה הזו. אני באמת באמת באמת מאמין שהיא – ודומיה – הן העתיד של כל כותב, ומי שלא ידע להפיק תכני וידאו ברמה גבוהה מספיק ימצא את עצמו מחוץ למשחק.
והנה אני שוב נותן לכם טיעון רציונלי למה אני פותח וולוג.
אז בואו נעשה את זה לא רציונלי ונגיד את האמת: כי בא לי. כי אני רואה וולוגים כל יום, כל היום, ואני חושב שזה הפורמט הנהדר והמעניין בעולם. ואני חושב שכשעושים את זה נכון (היוש, פיטר מקינון, ליזי פירס ומתי הפוייה!) זו אומנות של ממש.
ואני לא מתכוון לטעון בשום דרך שאני יודע לעשות את זה כמו שצריך. לא כרגע, לפחות. אין מה לעשות, כשמתחילים במשהו צריכים להתאמן בו ו…
בקיצור, אני פותח וולוג.
והוא בעיקר על חיי הכתיבה והמקצוע שמסביב לו, כי אני חושב שאף אחד לא מדבר על זה בארץ (או בעולם) וככה כותבים מתחילים נשארים עם המון שאלות ללא מענה ו…
בקיצור, אני פותח וולוג.
ואני לא מתבייש להגיד את זה. אוקיי, רק קצת.
7. לא להעמיד פנים
לפני שבוע התקשרתי – לראשונה בחיי – והודעתי שאני לא אעמוד בדדליין. לא ביקשתי דחייה, לא התחננתי, פשוט הודעתי: הדדליין הזה? אז הוא לא יקרה. וכששאלו למה התכוונתי לענות את התירוץ שהתאמנתי עליו בבית, אבל מהגרון שלי בקע ״כי נמאס לי להעמיד פנים שהכל כרגיל״.
זה החלק הכי מעצבן בקורונה, וזה החלק שאני רוצה לנטרל השנה: את העמדת הפנים הבלתי נגמרת הזאת שהכל כרגיל. שלמרות שהילדים בבית כבר חצי שנה (למעט שבוע הסתגלות, שבהחלט הראה תוצאות והנה עכשיו הם שוב בבית), העבודה משתנה כל ארבע שעות, פרויקטים נופלים מהר יותר מהמודלים של פרופ׳ גמזו אנחנו עדיין אמורים, לא ברור למה ולא ברור מאיפה, למצוא את כוחות הנפש האדירים לקום בבוקר, לחייך ולהעמיד פנים שהכל סבבה.
ובכן, הכל לא.
ואין לי מושג למה זה כל כך מופרך להתקשר ולהגיד: תקשיבו, אני יודע שזה מפתיע, אבל איכשהו אני לא במצב רוח המתאים לכתוב קומדיה כרגע.
השנה יהיה מותר לעשות דברים לאט יותר. יהיה מותר לנשום. יהיה מותר להגיד ״זה פאקינג קשה״ מבלי להרגיש שאני עובד גרוע, הורה גרוע ובן זוג גרוע.
השנה יהיה מותר לדבר על עומס נפשי, על המחיר השקט שהקורונה גובה, על הירידות הדראסטיות במצב רוח. השנה יהיה מותר לשדר ולשתף במצוקה.
ויהיה מותר לבקש חיבוק.
ודחייה של כמה ימים בדד-ליין.
8. לא להפסיק ליצור
מפתיע ככל שזה יישמע, לא תמיד שילמו לי כדי לכתוב. למעשה, את החלק הארי של הכתיבה שלי עשיתי בחינם לגמרי (בחלק מהמקרים אפילו שילמתי עליה) ומבלי שאף אחד חיכה לה בצד השני.
למעשה, היו די הרבה אנשים שלא חיכו לה.
והדבר הזה שגרם לי להתקדם לא הייתה העובדה שאני מוכשר או שאני יודע לכתוב (הלוואי וזה היה זה!), אלא החלטה שלקחתי בשלב מאוד מוקדם בקריירה שלי: שלא משנה מה יקרה, אני כותב. כן כסף או לא כסף, כן עבודה או לא עבודה, כן יתפרסם או לא יתפרסם, לי יש רק תפקיד אחד בעולם, והוא לקום כל בוקר ולכתוב את הדבר הטוב ביותר שאני יכול לכתוב.
באופן די אבסורדי, זו החלטה שהרבה יותר קשה לעבוד בה כשהפרנסה שלך מבוססת על כתיבה.
כי הקורונה הגיעה. והכסף הפסיק. והיה קל, כל כך כל כך קל, להגיד ״טוב, אם לא משלמים לי אז אני לא כותב״. אבל כתבתי גם כשלא שילמו לי. ואני אכתוב גם כשלא ישלמו. והדבר היחיד – היחיד! – שאני יכול לשלוט עליו בתקופה המטורפת הזו הוא רק אחד: ההחלטה האם אני אקום בבוקר ואמשיך לכתוב, או שלא.
ובחרתי שכן.
ואמנם עשיתי את זה בעיקר למען השפיות הנפשית שלי ולא בשם איזה אידיאל, וזו בכל זאת הייתה תזכורת נעימה מאוד לזה שכשכותב עושה את התפקיד היחיד שמוטל עליו השאר כבר מסתדר בעצמו.
שתהיה שנה סבירה.
אפילו סבירה פלוס.
עומר.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
חושב מחוץ לקופסה
. “קופסאות״, לחש לי קול מאחורי האוזן שלי. ״אתה חייב קופסאות. אנחנו מוכרחים להשיג עוד קופסאות!״.
2. עכשיו, רק שיהיה ברור, אני לא מורגל בקולות מאחורי האוזן שלי. זה חדש. אבל מהיום הראשון שהתחילו הדיבורים על המלחמה עם איראן, הדבר היחיד שאני שמעתי זה ״קופסאות״. קופסאותקופסאותקופסאות.
קופסאות!!!
3. וככה, דוקטור, מצאתי את עצמי יושב בלילה מול טמו ומזמין, שאלוהים יכה אותי בברק אם אני משקר עכשיו, 230 קופסאות.
4. דברים שלא ידעתי על קופסאות וכנראה גם אתם לא: יש המון מהם. בכל הגדלים ובכל הסוגים ומכל החומרים. האדם הסביר היה מסתפק באיזו חבילה סטנדרטית של 15 או 20, כי כמה דברים כבר אפשר לשים בקופסאות בבית, אבל אני מעולם לא הייתי סביר, ולדעתי שליש מכלכלת סין נכון לעכשיו הגיעה ישירות מהארנק שלי.
והמספר הנוסף הוא
1. בתחילת כיתה ח׳ זימנו אותי לשיחה דחופה לחדר המנהלת. ידעתי שאני בצרות גדולות, אחרת מה יש לי לחפש אצל המנהלת, רק שלא היה לי שמץ של מושג מה עשיתי.
2. בחדר המנהלת חיכו לי בחצי גורן סגנית המנהלת, המנהלת, יועצת השכבה שלי ורכזת השכבה שלי. כותרת השיחה הייתה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
3. אני לא מגזים ולא ממציא וזה לא סיכום, אגב, כי זה אשכרה היה משפט הפתיחה של המנהלת. ישבתי מול ארבע נשים מבוגרות ממני, היה שקט ואפשר היה לשמוע רק את הלב שלי, והמנהלת נאנחה ואמרה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
4. הסיבה לפסגת העילית הזו הייתה, מסתבר, כי ביקשתי לרדת מחמש לארבע יחידות מתמטיקה, מה שהיה, בבית הספר שלנו, גרוע יותר מהצטרפות לכת השטן. במשך ארבעים דקות שרובן נחרטו לי באחורי הראש עד היום הסבירו לי שזה העתיד שלי, שזה הסיכוי היחיד שלי להצלחה, שבלי חמש יחידות מתמטיקה אני אהיה עני מרוד.
5. ״אני מציעה בחום שתתחיל להתאמן על המתמטיקה שלך״, אמרה לי רכזת השכבה, ״אחרת החיים שלך יהיו עצובים מאוד״.
6. ואז סגנית המנהלת שאלה ״אם לא מתמטיקה, מה אתה מתכוון לעשות בחיים?״. ״אני רוצה לכתוב״, עניתי.
7. את השקט הנורא שהשתרר בחדר אחרי שעניתי את זה אפשר היה לשמוע עד משרד החינוך בירושלים.
לשחק בהריסות
. שני דברים שבחיים לא חשבתי שיקרו: שחודשיים לפני גיל 42 אני אמצא ספר שיטלטל את עולמי.
2. שהוא יהיה ספר על שחמט.
3. רגע, אל תברחו. גם אני לא אוהב שחמט. זאת אומרת, מה זה לא אוהב. אני, כמו שהילדים שלי אומרים, לא התחברתי. אני יודע לשחק ומדי פעם ניסיתי לעבוד על עצמי שאני חכם ומעדיף לשחק שחמט בטלפון מאשר לראות יוטיוב, אבל יש שתי מגרעות לשחמט: האחד, הוא משחק שדי משעמם אותי לשחק. והשני, האפליקציה תמיד מנצחת אותי.
