שמונה החלטות לשנה החדשה

מכל החגים הישראלים, ראש השנה הוא בהחלט האהוב עלי.

לא שזו תחרות קשה במיוחד, כי בואו, התחרות היא מול ארוחה חלבית וקרנבל תחפושות (אני שונא תחפושות!), ובכל זאת אני אוהב את ראש השנה בעיקר כי הוא לא מסמל עבורי התחלה, אלא דווקא סוף.

סוף יולי.

סוף אוגוסט.

סוף הקיץ.

סוף התקופה המרגיזה ביותר במשק הישראלי שבה הכל מתנהל בעצלתיים בלתי מוסברים ומכעיסים כל כך והכל נמשך ונמתח כמו מסטיק.

וסוף השנה הקודמת, שבמקרה של השנה הספציפית הזו זה משמח אותי באופן לא פרופורציונלי.

ובכל ראש השנה, לפחות מאז שהפכתי לכותב במשרה מלאה, אני אוהב לשבת עם האקסל והיומן, לשים את ״התחדשות״ של עפרה חזה בריפיט (חולה על השיר הזה) ולבנות את השנה העסקית החדשה.

זה לא יקרה השנה.

וזה לא יקרה השנה כי לפעמים אני מסתכל על התוכנית שבניתי בשנה הקודמת ואחרי שאני מסיים להתייפח, אני קצת צוחק. שום דבר (ואני מתכוון לנאדה. אפס) לא יצא ממנה לפועל. היא הייתה פחות או יותר רלוונטית עד דצמבר, אז התחילה הקורונה להתפשט בעולם, ובמרץ כבר קרסה לתוך עצמה, מה שקצת מייתר את הקונספט בשלב הזה של חיינו.

ובכל זאת זו שנה חדשה.

ובגלל שאחת ההחלטות שהחלטתי אחרי הקורונה היא לעשות דברים שלא עשיתי, אז הנה. אף פעם, מעולם, לא עשיתי החלטות לראש השנה. לא כאלה שלא נוגעות לעסק שלי, לפחות.

למעשה, תמיד חשבתי שזה קונספט די אדיוטי, כי למה צריך לחכות לשנה חדשה כדי להחליט החלטות.

אבל נראה לי שהשנה אולי עדיף, בעיקר בשביל הבטחון, לתת לשנה הזו לעבור לפני שמחליטים משהו.

אז הנה רשימת ההחלטות שלי לשנה הקרובה.

1.  לחשוב חיובי

בשנה החולפת התחלתי לקרוא ולחקור ולתרגל שפע וחיוביות, וזה עבד יופי, כי בצירוף מקרים די מפתיע איבדתי את הסרט שלי, הסדרה שלי, מגפה עולמית תקפה את העולם, שני סגרים באו עלינו ובסך הכל אני חושב שאפשר להגיד שהפרוייקט הסתיים בהצלחה אדירה.

ובכל זאת, באופן די ביזארי, הרבה דברים טובים קרו השנה.

ועל אף שאני לא מצליח שלא לגחך בכל פעם שאני כותב או קורא את המילים ״לראות את הטוב״, אני חושב שהתרגול היומיומי הזה הוא אחת הסיבות הגדולות שאני על הרגליים.

שלא יובן לא נכון, לא כל דבר שכתוב בספרים האלה מדבר אלי. למעשה, הרוב לא. ואני עדיין מתכנן לפצוח בקריירה של גורו לאנרגיה שלילית יום אחד. ובכל זאת, כמות הפעמים שהסתובבתי בעולם ואמרתי על רעיונות שלי ״זה גרוע״, ״זה לא יעבוד״, ״זה בחיים לא יקרה״, ״אי אפשר״, ״ממש אי אפשר״ היא עצומה.

וכתוצאה מזה הרבה רעיונות שלי הלכו לפח עד לפני שנתתי להם צ׳אנס.

והשנה, בטח מאז הקורונה, התחלתי להגיד ״בוא ננסה״. ״בוא ניתן לזה צ׳אנס״. ״בוא נראה מה יהיה״.

וכשדברים לא הלכו כמתוכנן לא נזפתי בעצמי שאני גרוע וחסר כשרון, אלא למדתי להגיד ש״אני בתהליך לקראת הצלחה״ ולתקן את מה שלא עובד.

ומה אתם יודעים, זה עבד. אבל ממש.

כתוצאה מזה עשיתי פיבוט לעסק של הסדנאות שלנו. זה עבד. למעשה, אנחנו במצב טוב מאי פעם.

כתוצאה מזה פתחתי סדנה משלי. זה עבד.

כתוצאה מזה התחלתי לעשות וובינרים, ולמרות החשש שלי שיבואו שלושה אנשים הגיעו יותר מאלף. מסתבר שדברים אשכרה עובדים אם מנסים אותם. מי ידע.

אני לא אומר שכל דבר היה הצלחה אדירה, או הצלחה בכלל. אני רק אומר שהרבה פחות לוחץ על הכתפיים אם מסתכלים על טעויות ומנסים ללמוד מהן במקום לרדת על עצמך ולחשוב שאתה האדם הגרוע והדפוק ביותר שמסתובב על הפלנטה.

וזה קל להגיד וקשה מאוד לעשות, אבל אני מתכוון להמשיך ולהתעקש. זה אשכרה עובד.

לפני שבוע התקשרתי - לראשונה בחיי - והודעתי ש אני לא אעמוד בדדליין. לא ביקשתי דחייה, לא התחננתי, פשוט הודעתי: הדדליין הזה? אז הוא לא יקרה. וכששאלו למה התכוונתי לענות את התירוץ שהתאמנתי עליו בבית, אבל מהגרון שלי בקע ״כי נמאס לי להעמיד פנים שהכל כרגיל״

2. לחגוג הצלחות

״לא חוגגים״ היו צמד המילים שאמרתי הכי הרבה בשנים האחרונות. לא חגגתי כשהספר יצא. לא חגגתי כשהספר הגיע למקום הרביעי ברבי המכר. לא חגגתי כששבוע אחר כך הוא טיפס לשני. לא חגגתי כשהוא הגיע למקום הראשון אחרי שבועיים וחצי. לא חגגתי כשגורי אלפי התקשר וביקש לעשות ממנו סרט. לא חגגתי כשהתחלנו לכתוב את התסריט. לא חגגתי כשיצאנו לצילומים. לא חגגתי כשסיימנו את הצילומים. לא חגגתי כשהתקשרו וביקשו לקנות את הזכויות לספר החדש. לא חגגתי כשאישרו שזו תהיה סדרת טלוויזיה. לא חגגתי כשהתחלנו לכתוב.

וכתוצאה מזה, אין לי אפילו תמונה שמחה אחת מכל הרגעים האלה, כי הייתי כל כך עסוק בחרדות שעוד רגע זה נגמר ולוקחים לי את זה. ובסוף באמת לקחו לי את זה, ואני נשארתי בלי זכרון מתוק אחד.

ולכן, השנה, אני מתכוון לחגוג. כבר הגיעו כמה טלפונים משמחים מאוד, ואת כולם ציינתי בכוס יין. נכון, זו לא ״חגיגה״, אבל זה משהו. זה התחלה.

זה להגיד ״עכשיו בסדר״. זה להודות שברגע הזה, בשנייה הזאת, הכל טוב.

ונכון, אין לדעת מה יהיה מחר, אבל השיטה הזו של לא לחגוג רק כדי לא לעורר את הקארמה או את מי שזה לא יהיה? היא לא ממש הוכיחה את עצמה. אז אולי כדאי לנסות את ההיפך ולראות מה יוצא מזה.

3. לכתוב ספר חדש

צריך להודות באמת: לא הייתי המעריץ הכי גדול, בלשון המעטה, של הכתיבה שלי בשנתיים האחרונות. זה לא שהיא הייתה רעה, אבל הרגשתי את הלחץ. ואת הציפיות. ואת המשקל הכבד שנח על הכתפיים שלי מאז ההצלחה של ״לחוץ חתונה״. ולקח לי הרבה מאוד זמן למצוא את הכתיבה שלי מחדש, ולהתרגל לרעיון שיהיה עוד ספר.

כי לכתוב ספר זה לא רק, ובכן, לכתוב אותו. זה לעבור את שלב העריכה המייגע והקשה. זה לראות אותו יוצא לאור. זו החרדה הזו כשהוא מגיע למדפים שיתנהגו אליו יפה. שיאהבו אותו. שיקחו אותו הביתה. זה המתח הבלתי נסבל בכל שבוע אם הגעת או לא הגעת לרבי המכר. זה סיבובים בלתי נגמרים בין החנויות במה שבטעות מכנים אותו סבבי מכירות אבל למעשה אתה מתפקד כמוכר לכל דבר שבעיקר מסביר לאנשים שנכנסים לחנות ספרים איפה הם יכולים למצוא דומינו ראלי. זה ראיונות. זה לשמוע מאות דעות של אנשים על הספר שלך, או גרוע יותר, לשמוע צרצרים. זה לקרוא את מוסף הספרים של הארץ חובט בך – מה עוד המוסף הזה יודע לעשות חוץ מלחבוט, בעצם? – ללא רחמים במשך 1,200 מילים.

ואני חושב שלקח לי הרבה מאוד זמן לארוז תיק ולהגיד שמתחשק לי לצאת להרפתקאה הזאת שוב.

אז כן, אני מגיע אליה מפוכח יותר הפעם. אני יודע מה מגיע. אני יודע שיהיו ימים שבהם אני ארצה להתחבא מתחת לשמיכה, ויהיו ימים שאני אשאל את עצמי למה עשיתי את זה לעצמי ובשביל מה אני צריך את זה ואבטיח לעצמי שאני לעולם, לעולם, לעולם לא עושה את זה שוב.

ואז יגיע מכתב. או הודעה. או איש. או אישה. ויגידו שהספר הזיז להם משהו. הצחיק אותם. ריגש אותם. גרם להם להרגיש פחות לבד. ואני אזכר שכל המכירות, המספרים, החנויות, המוספים, הראיונות, כל זה לא משנה כלום, ושאני עושה את זה אך ורק מהסיבה הזאת. והשנה אני מוכן להיזכר בזה שוב.

בשנה החולפת התחלתי לקרוא ולחקור ולתרגל שפע וחיוביות, וזה עבד יופי, כי בצירוף מקרים די מפתיע איבדתי את הסרט שלי, הסדרה שלי, מגפה עולמית תקפה את העולם, שני סגרים באו עלינו ובסך הכל אני חושב שאפשר להגיד שהפרוייקט הסתיים בהצלחה אדירה

4. לא לקפוץ מהמרפסת  

השנה הייתי קרוב. אני לא אומר את זה כמטאפורה, אגב, אני לגמרי מתכוון לזה.

בחמש שעות קיבלתי טלפון שהסרט נדחה, שהצילומים של הסרט השני בוטלו עד להודעה חדשה, שהסדרה מוקפאת, שכל ההרצאות שלי (72 במספר, אם לא אכפת לכם) לחודשים הקרובים מבוטלות.

ואם אתם לא יושבים בנוחות ביתכם בקומה השביעית אחרי יותר משמונים טלפונים שמודיעים לכם שהעבודה שלכם לא קיימת יותר ותוהים ״טוב, מה הטעם בחיים האלה״ אני חושב שמשהו באמת לא בסדר אתכם.

כן, הייתי בדכאון אטומי. תפקדתי בשביל הילדים, חזרתי לתרופות בשביל הנפש הפצועה ובכל ערב בשבועיים שאחרי גל הטלפונים הזה הסתכלתי למטה קצת מקרוב מדי ותהיתי אם יש טעם בכל זה. לפעמים היה.

לפעמים לא.

בסוף אני חושב שהעובדה שיש לי פחד גבהים באמת הצילה אותי.

העניין הוא שכשזה קרה הייתי באמת בטוח שזה הסוף. שזהו. שהלכה לי הקריירה. שאני הלכתי יחד איתה. שכל מה שבניתי בעמל כל כך גדול ב-15 השנים האחרונות הלך לפח, וזו אפילו לא אשמתי, שזה כמובן החלק הבאמת מתסכל בכל העסק הזה.

ואז הגיע הבוקר שאחרי. והשמש זרחה. וגשם זלעפות ירד. ואני אוהב גשם. אני כל כך אוהב גשם. והילדים התעוררו. והבית עדיין עמד על תילו. ועדיין היה אוכל במקרר. ולרגע התגנבה הרגשה שאולי זה לא הסוף, ועוד אפשר לתקן. ומה שהשנה הזו לימדה אותי הוא שבאמת אפשר.

השנה הזו תביא איתה אתגרים בלתי רגילים. אני שוב אדרש להמציא את עצמי מחדש למרות שזה בדיוק מה שעשיתי לפני שלוש שעות.

אני שוב אידרש להתמודד עם דברים שמתמוטטים וקורסים ומתבטלים מבלי שתהיה לי איזו אחריות מינסטריאלית לזה או אפשרות להדוף או לעצור את זה.

ובכל זאת, מפתה ככל שתהיה המחשבה, גם השנה אני לא אקפוץ מהמרפסת.

5.  לא להרים ידיים

הקורונה הייתה בעיקר תזכורת – כואבת ואכזרית למדי, יש לציין. לגמרי אפשר היה להסתפק גם באיזה מברק או סרטון יוטיוב קצר ופורמלי – לכמה אני אוהב את העבודה הזאת. וגם כשלקחו לי הכל והכל התפרק ואמרתי לעצמי ״די, זהו, אני לא כותב יותר בחיים שום דבר, אני גמרתי״, מצאתי מאגר פנימי של עוצמה וכוח שגרם לי לשבת מול המחשב בשעות לא שעות ולחזור לעשות את הדבר שאני הכי אוהב בעולם כולו.

ואני לא יודע, אני באמת באמת לא יודע, מאיפה גייסתי את העוצמות הנפשיות לראות את כל הפרוייקטים שלי קורסים ונסגרים ולהגיד לעצמי ״יאללה, בוא נכתוב משהו חדש וטוב יותר״, אבל עובדה שזה בדיוק מה שקרה.

 וזה עבד.

אני לא יודע כמה אתם אוהבים את העבודה שלכם. אולי חשבתם שהסגר הזה זה דווקא נחמד. אולי שמחתם לא ללכת. אבל אם אתם עצמאיים, אני חושב שאולי זו שאלה טובה וחכמה לשאול את עצמכם: ״אם העסק שלי יתרסק לגמרי מחר בבוקר, האם יהיה לי מספיק כח רצון להקים אותו שוב מחדש?״.

אני יודע את התשובה שלי. מה שלכם?

6.  לעשות דברים שלא עשיתי

אחד הדברים שהבטחתי לעצמי כשהתחילה הקורונה והכל קרס לתוך עצמו כמו מגדל קלפים הייתה שאם אי פעם אני אתאושש, אני אפסיק לפחד.

כי לא משנה כמה אני מטיף לאנשים (ומלמד אותם! בתשלום! מופקע!) להיות הם עצמם בסוף בסוף המנוע שלי מוזן באופן בלעדי מ״מה יגידו״.

זה מה שמנע ממני להעלות מודעות לפייסבוק. זה מה שמנע ממני לפתוח בלוג. זה מה שמנע ממני לפתוח ניוזלטר. הפחד המצמית והמרתיע הזה שיגידו: פחחח, איזה לוזר.

או שיגידו: למי אכפת.

ואיך שלא תסתכלו על זה, זו לא דרך מוצלחת במיוחד לנהל את החיים שלך.

אבל הסיפור שלי עם יוטיוב הוא אחר, כי אני לא רק אוהב את יוטיוב ובכל רגע פנוי שיש לי מעדיף לצלול לשם, אלא אני מאמין בפלטפורמה הזו. אני באמת באמת באמת מאמין שהיא – ודומיה – הן העתיד של כל כותב, ומי שלא ידע להפיק תכני וידאו ברמה גבוהה מספיק ימצא את עצמו מחוץ למשחק.
והנה אני שוב נותן לכם טיעון רציונלי למה אני פותח וולוג.

אז בואו נעשה את זה לא רציונלי ונגיד את האמת: כי בא לי. כי אני רואה וולוגים כל יום, כל היום, ואני חושב שזה הפורמט הנהדר והמעניין בעולם. ואני חושב שכשעושים את זה נכון (היוש, פיטר מקינון, ליזי פירס ומתי הפוייה!) זו אומנות של ממש.

ואני לא מתכוון לטעון בשום דרך שאני יודע לעשות את זה כמו שצריך. לא כרגע, לפחות. אין מה לעשות, כשמתחילים במשהו צריכים להתאמן בו ו…
בקיצור, אני פותח וולוג. 
והוא בעיקר על חיי הכתיבה והמקצוע שמסביב לו, כי אני חושב שאף אחד לא מדבר על זה בארץ (או בעולם) וככה כותבים מתחילים נשארים עם המון שאלות ללא מענה ו…
בקיצור, אני פותח וולוג.

ואני לא מתבייש להגיד את זה. אוקיי, רק קצת. 

7.  לא להעמיד פנים

לפני שבוע התקשרתי – לראשונה בחיי – והודעתי שאני לא אעמוד בדדליין. לא ביקשתי דחייה, לא התחננתי, פשוט הודעתי: הדדליין הזה? אז הוא לא יקרה. וכששאלו למה התכוונתי לענות את התירוץ שהתאמנתי עליו בבית, אבל מהגרון שלי בקע ״כי נמאס לי להעמיד פנים שהכל כרגיל״.
זה החלק הכי מעצבן בקורונה, וזה החלק שאני רוצה לנטרל השנה: את העמדת הפנים הבלתי נגמרת הזאת שהכל כרגיל. שלמרות שהילדים בבית כבר חצי שנה (למעט שבוע הסתגלות, שבהחלט הראה תוצאות והנה עכשיו הם שוב בבית), העבודה משתנה כל ארבע שעות, פרויקטים נופלים מהר יותר מהמודלים של פרופ׳ גמזו אנחנו עדיין אמורים, לא ברור למה ולא ברור מאיפה, למצוא את כוחות הנפש האדירים לקום בבוקר, לחייך ולהעמיד פנים שהכל סבבה.
ובכן, הכל לא.
ואין לי מושג למה זה כל כך מופרך להתקשר ולהגיד: תקשיבו, אני יודע שזה מפתיע, אבל איכשהו אני לא במצב רוח המתאים לכתוב קומדיה כרגע.
השנה יהיה מותר לעשות דברים לאט יותר. יהיה מותר לנשום. יהיה מותר להגיד ״זה פאקינג קשה״ מבלי להרגיש שאני עובד גרוע, הורה גרוע ובן זוג גרוע.
השנה יהיה מותר לדבר על עומס נפשי, על המחיר השקט שהקורונה גובה, על הירידות הדראסטיות במצב רוח. השנה יהיה מותר לשדר ולשתף במצוקה.
ויהיה מותר לבקש חיבוק.
ודחייה של כמה ימים בדד-ליין.

 

8. לא להפסיק ליצור

מפתיע ככל שזה יישמע, לא תמיד שילמו לי כדי לכתוב. למעשה, את החלק הארי של הכתיבה שלי עשיתי בחינם לגמרי (בחלק מהמקרים אפילו שילמתי עליה) ומבלי שאף אחד חיכה לה בצד השני.
למעשה, היו די הרבה אנשים שלא חיכו לה.
והדבר הזה שגרם לי להתקדם לא הייתה העובדה שאני מוכשר או שאני יודע לכתוב (הלוואי וזה היה זה!), אלא החלטה שלקחתי בשלב מאוד מוקדם בקריירה שלי: שלא משנה מה יקרה, אני כותב. כן כסף או לא כסף, כן עבודה או לא עבודה, כן יתפרסם או לא יתפרסם, לי יש רק תפקיד אחד בעולם, והוא לקום כל בוקר ולכתוב את הדבר הטוב ביותר שאני יכול לכתוב.
באופן די אבסורדי, זו החלטה שהרבה יותר קשה לעבוד בה כשהפרנסה שלך מבוססת על כתיבה.
כי הקורונה הגיעה. והכסף הפסיק. והיה קל, כל כך כל כך קל, להגיד ״טוב, אם לא משלמים לי אז אני לא כותב״. אבל כתבתי גם כשלא שילמו לי. ואני אכתוב גם כשלא ישלמו. והדבר היחיד – היחיד! – שאני יכול לשלוט עליו בתקופה המטורפת הזו הוא רק אחד: ההחלטה האם אני אקום בבוקר ואמשיך לכתוב, או שלא.
ובחרתי שכן.
ואמנם עשיתי את זה בעיקר למען השפיות הנפשית שלי ולא בשם איזה אידיאל, וזו בכל זאת הייתה תזכורת נעימה מאוד לזה שכשכותב עושה את התפקיד היחיד שמוטל עליו השאר כבר מסתדר בעצמו.

שתהיה שנה סבירה.

אפילו סבירה פלוס.

עומר. 

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

ניפגש על הספה

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

האנטישמים החדשים

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »

יגון

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »

השיעור הכי חשוב שלמדתי השנה

״אני מצטער, חמוד״, אמרתי לו והבטתי היישר אל תוך עיניו המבואסות. ״אני לא יכול לעזור לך עם זה״.

הנה הוא הגיע, הרגע הזה שכל כך חששתי ממנו.

הרגע שבו הילד שלי יבין שאני אדיוט מושלם.

אוקיי, רגע, זה יצא קצת דרמטי ואכן ככה זה נשמע כשצעקתי את זה על עצמי בתוך הראש שלי, אבל זה גם לא מאוד רחוק משם, כי המסכן עוד לא בן עשר, ובאמת שחשבתי שיהיו לי קצת יותר שנות חסד לפני שהוא יגלה שאבא שלו הוא, נו, בן אדם.

כבר כשהגיע המייל מבית הספר על המבחן השנתי בחשבון הרגשתי את הסוף מגיע. את המבחן של השנה שעברה צלחתי רק בקושי, אבל כשעברתי על רשימת הנושאים של השנה וגיליתי שם שברים פשוטים ומספרים מעורבים כבר ידעתי ששום דבר לא יהיה פשוט יותר.

קרא עוד »

איך להיות מאושר

אני רוצה לספר לכם משהו שאף אחד לא יודע על רענן שקד. לדעתי אפילו הוא לא זוכר את זה – אם כי במקרה שלו זה לא מאוד מפתיע, האיש לא זוכר שהסתמסנו לפני חמש דקות – אבל זה סיפור שאני נזכר בו לפחות אחת בשבוע.

ובשביל לספר לכם את הסיפור הזה כמו שצריך, אנחנו נצטרך לצלול אל אחד הרגעים האפלים ביותר בחיים שלי.

רגע לפני שנצלול, אתם צריכים להבין משהו על רענן ועלי: כל החיים המקצועיים והאישיים שלי היו נראים לגמרי אחרת אם לא הייתי פוגש אותו בגיל 22. הייתי שנייה אחרי הצבא, ״7 ימים״ היה הר האוורסט של העיתונות והאיש, שהיה גם כוכב בהתהוות וגם סגן עורך ״7 ימים״, הסכים לקבוע איתי פגישה.

ואז, כמובן, שכח לגמרי שקבע איתי.

18 שנה אחר כך, אנחנו נקרא לזה עוד יום רביעי במשרד.

קרא עוד »

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

15.3.

התאריך הזה עושה לי צמרמורת זו השנה הרביעית ברציפות.

כן, אני יודע, עברו ארבע שנים מאז הקורונה.

כן, אני יודע, הטראומה הלאומית הנוכחית גורמת לה להיראות כמו משחק ילדים וחלום רחוק ומתוק.

ובכל זאת, ולמרות שלפי התקנון מותר לי להתקרבן עד שבע שנות עסקים מיום המקרה, אני רוצה לעשות לטראומה מהקורונה את הדבר האחרון שחשבתי שאני אעשה לה: אני רוצה להיפרד ממנה.

לא תכננתי לעשות את זה. למעשה, ביורצייט החגיגי הזה אני מודה שקצת תכננתי לנבור לתוך הפצע ולהחיות את הטראומה. כדי לעשות את זה חזרתי אחורה אל היומנים ואל הטקסטים מהתקופה ההיא רק כדי לגלות שכל מה שסיפרתי לעצמי היה – ואני אתנסח כאן מאוד בעדינות – ממש לא נכון.

ולמעשה הוא די היה ההפך המוחלט.

זה הפתיע אותי לא פחות משזה הפתיע אתכם.

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

ניפגש על הספה

האנטישמים החדשים

יגון

השיעור הכי חשוב שלמדתי השנה

איך להיות מאושר

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך