1. בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״.
האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו.
אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש.
מה שפחות אהבתי הייתה העובדה שלא משנה איזו שנה זו הייתה,ארבע דקות אחרי שהיא התחילה מצאתי את עצמי תמיד באותו מקום מוכר: משועמם, אבוד ומקשקש במחברות דברים שלא קשורים בשום דרך לשיעור.
כתבתי סיפורים בזמן שיעורי מתמטיקה וניסיתי לעשות סדר בכל המחשבות שהתרוצצו לי בראש בזמן שיעורי היסטוריה.
באמת שניסיתי, כל יום מחדש, ״להפסיק עם השטויות״, כפי שיעצה לי אחת המורות בחטיבה, ולהתחיל להיות כמו כולם.
וככל שניסיתי יותר זה כמובן הצליח פחות.
בחטיבה כבר הפכתי להיות מקרה קליני של ממש. שיחות שבועיות עם היועצת. נזיפות יומיות מרכזת השכבה. מילאתי באדיקות, במסירות ובמשך שנים את תקן הילד עם הפוטנציאל שיכול יותר, עד שבתיכון הועליתי לדרגת ״מקרה אבוד״ כשאפילו במקצועות החזקים שלי, שהיו ספרות והבעה, התחלתי לקבל חמישים וארבעים ופעם אחת אפילו 18, כי הכתיבה שלי לא עמדה בחוקי בית הספר והעדפתי שיורידו לי יד מאשר לכתוב ״מאידך גיסא״.
עד היום אני עוד שומע את הריב הזה בראש. לפחות פעמיים בשבוע אני מנהל אותו בדמיון כמעט באותו להט שניהלתי אותו אז.
היום, כשנכנסתי איתך בפעם הראשונה בשערי בית הספר כדי להכיר את המורה שלך, חשבתי לעצמי ש-18 שנה זה הרבה זמן לכעוס ולהתווכח ולריב בראש עם חבורת אנשים שחלקם כבר מתים, רובם פרשו ואף אחד מהם בוודאי לא נמצא כאן, בבית הספר הזה.
ותדע לך שהתכוונתי להתפרץ לכיתה החדשה שלך ולהגיד למורה החדשה שלך שאם מישהו יעז להגיד לך קמצוץ מהדברים שהמורים שלי אמרו לי לאורך השנים יהיה לו עסק איתי.
אבל אז ראיתי אותך יושב ומחייך ומתרגש כל כך ואת הכיתה יפה כל כך ובכלל לא דומה לכיעור הארכיטקטוני שאני למדתי בו ואת המורה שלך מחייכת אליך ושואלת אותך מה התחביבים שלך ומספרת לך על שלה.
וכשהיא קראה לך ״גוזל״ הנחתי את החרב שהבאתי איתי באופן סופי וסתמתי את הפה כל הפגישה.
נראה לי שהשנה אתה תלמד על חשבון וטבע וחגים, ואני אלמד שיעור בלהיות אבא.
תהיה לך לפחות מורה אחת ש תשנה לך את כל החיים. שלי הגיעה בכיתה י״א, לימדה תנ״ך, לבשה סדינים והשמועות עליה היו שפעם היא הייתה מאושפזת בבית משוגעים
2. אני לא יודע מה הגישה החינוכית היום ואלוהים, אני מקווה שהיא השתנתה, אבל אני מאחל לך שתעשה טעויות, וכמה שיותר. בית ספר הוא המקום להתנסות ולטעות בו כמה שיותר, ושאף אחד, גם לא המורים שלך, לא יגיד לך אחרת.
3. תהיה לך לפחות מורה אחת שתשנה לך את כל החיים. שלי הגיעה בכיתה י״א, לימדה תנ״ך, לבשה סדינים והשמועות עליה היו שפעם היא הייתה מאושפזת בבית משוגעים. כולם פחדו ממנה. גם אני. יום אחד היא החרימה לי את מחברת התנ״ך שכמובן לא הייתה בה מילה אחת בתנ״ך, או באיזשהו מקצוע אחר. היא קראה לי אליה בסוף השיעור, הצביעה על סיפור באמצע המחברת ושאלה אותי אם אני כתבתי את זה. השפלתי את הראש ועניתי שכן. היא אמרה לי ״תשכח מתנ״ך, מעכשיו אתה מגיש לי טקסט כל שבוע״. היא הייתה עורכת קשוחה מאוד, אבל מצוינת וחומלת ויצירתית ונהדרת שלימדה אותי עלילות ודמויות ומבנה של סיפור ופעם, אחרי שקראה טקסט שלי, היא אמרה לי ״עומר, תזכור את מה שאני אומרת לך: אתה מוקף בחבורה של אדיוטים״. תזכור שגם אם זה מגיע בשלב מאוד מאוד מאוחר, לפעמים בית ספר יכול להיות מקום די בסדר.
למדתי שלוש שנים ספרות מורחב והייתי אחד התלמידים המצטיינים בכיתה, אבל הייתה בעיה אחת קטנה עם מבחן הבגרות שלי: הוא נערך בדיוק באותן שעות של גמר המונדיאל באותה שנה. כמובן שלשמחתי כבר הייתי נער אחראי ושקול ועשיתי את הבחירה הנכונה: ברזיל ניצחה 0:2 מצמד של רונאלדו, ולי עד היום אין בגרות בספרות
4. לפני שנה וחצי, אגב, זיהיתי אותה בשורה הלפני אחרונה בהרצאה שלי בבית אריאלה. דיברנו בסוף ההרצאה והתחבקנו המון. בסוף, רגע לפני שנפרדנו, היא הסתובבה ואמרה: ״נו, אמרתי לך או לא אמרתי לך שהם חבורה של אדיוטים?״.
5. למדתי שלוש שנים ספרות מורחב והייתי אחד התלמידים המצטיינים בכיתה, אבל הייתה בעיה אחת קטנה עם מבחן הבגרות שלי: הוא נערך בדיוק באותן שעות של גמר המונדיאל באותה שנה. כמובן שלשמחתי כבר הייתי נער אחראי ושקול ועשיתי את הבחירה הנכונה: ברזיל ניצחה 0:2 מצמד של רונאלדו, ולי אין עד היום בגרות בספרות. אבל איזה משחק זה היה.
6. אל תעשה את זה.
7. אלא אם כן זה גמר ממש ממש שווה
8. בתוך הספרים האלה מסתתרים – לפעמים מאחורי גרפיקה מזוויעה למדי, אז צריך לחפש טוב – ידע עצום וסיפורים נהדרים ומחשבות מסעירות למדי. לא תמיד האנשים שיגישו לך אותם יהיו מעניינים כמוהם. וכן, אפשר וקל להאשים את המורים, אבל האמת היא שהמתנה הגדולה ביותר שבית הספר נתן לי היא השעמום מהמורים היבשים שלי והיכולת להפוך את החומר למעניין בעצמי.
9. האמת האמיתית היא שעם כל הכעס והטינה שלי כלפי המוסד הזה, יש לו חלק עצום באדם שהפכתי להיות, והאמת העוד יותר אמיתית היא שיכולתי לבעוט במסגרות רק כי הייתה לי מסגרת נעימה מאוד לבעוט בה. זו, כנראה, תהיה החוויה החשובה בחייך, ואני פה רק בשביל דבר אחד: לוודא שבניגוד לאבא שלך, אתה גם תהנה ממנה.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
השאלה היחידה שלא רציתי לענות עליה
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
איך יוצאים לחופשת כתיבה חלומית?
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
זה (כנראה) היה היום הכי משפיל שלי בתור סופר
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
איך נפטרים מקנאת סופרים?
התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
איך נפטרים מקנאת סופרים?
ספרים שונים לצרכים שונים לזמנים שונים.העניין הוא כזה: מישהו צריך את הכתיבה שלכם, ואת הסיפור שלכם. אולי המישהו הזה בדיוק סיים ספר דכאוני למוות ובא לו קצת לצחוק, או להיפך. אולי הוא נוסע לכנס עסקי ורוצה קצת לנקות את הראש, ואולי היא נוסעת למדבר להתבודד וצריכה ספר עמוק. לא כל סגנון מתאים לכל מצב, בדיוק כמו שיש אנשים לקחת אותם לסיני (אותי לא, נניח) ויש אנשים לקחת אותם לניו יורק (אותי! אותי!).זה היה שיעור מאלף על כתיבה, משום שאני בוודאי לא יכול לכתוב כמו מאיר שלו, אבל גם מאיר שלו – ואני חושב ששנינו ניאנח באותה הקלה בעניין הזה – לא יכול לכתוב כמוני.
