תשעה דברים לפני שתעלה לכיתה א׳

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

1. בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״.

האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו.

אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש. 

מה שפחות אהבתי הייתה העובדה שלא משנה איזו שנה זו הייתה,ארבע דקות אחרי שהיא התחילה מצאתי את עצמי תמיד באותו מקום מוכר: משועמם, אבוד ומקשקש במחברות דברים שלא קשורים בשום דרך לשיעור.

כתבתי סיפורים בזמן שיעורי מתמטיקה וניסיתי לעשות סדר בכל המחשבות שהתרוצצו לי בראש בזמן שיעורי היסטוריה.

באמת שניסיתי, כל יום מחדש, ״להפסיק עם השטויות״, כפי שיעצה לי אחת המורות בחטיבה, ולהתחיל להיות כמו כולם. 

וככל שניסיתי יותר זה כמובן הצליח פחות.

בחטיבה כבר הפכתי להיות מקרה קליני של ממש. שיחות שבועיות עם היועצת. נזיפות יומיות מרכזת השכבה. מילאתי באדיקות, במסירות ובמשך שנים את תקן הילד עם הפוטנציאל שיכול יותר, עד שבתיכון הועליתי לדרגת ״מקרה אבוד״ כשאפילו במקצועות החזקים שלי, שהיו ספרות והבעה, התחלתי לקבל חמישים וארבעים ופעם אחת אפילו 18, כי הכתיבה שלי לא עמדה בחוקי בית הספר והעדפתי שיורידו לי יד מאשר לכתוב ״מאידך גיסא״.

עד היום אני עוד שומע את הריב הזה בראש. לפחות פעמיים בשבוע אני מנהל אותו בדמיון כמעט באותו להט שניהלתי אותו אז. 

היום, כשנכנסתי איתך בפעם הראשונה בשערי בית הספר כדי להכיר את המורה שלך, חשבתי לעצמי ש-18 שנה זה הרבה זמן לכעוס ולהתווכח ולריב בראש עם חבורת אנשים שחלקם כבר מתים, רובם פרשו ואף אחד מהם בוודאי לא נמצא כאן, בבית הספר הזה. 

ותדע לך שהתכוונתי להתפרץ לכיתה החדשה שלך ולהגיד למורה החדשה שלך שאם מישהו יעז להגיד לך קמצוץ מהדברים שהמורים שלי אמרו לי לאורך השנים יהיה לו עסק איתי.

אבל אז ראיתי אותך יושב ומחייך ומתרגש כל כך ואת הכיתה יפה כל כך ובכלל לא דומה לכיעור הארכיטקטוני שאני למדתי בו ואת המורה שלך מחייכת אליך ושואלת אותך מה התחביבים שלך ומספרת לך על שלה.

וכשהיא קראה לך ״גוזל״ הנחתי את החרב שהבאתי איתי באופן סופי וסתמתי את הפה כל הפגישה. 

נראה לי שהשנה אתה תלמד על חשבון וטבע וחגים, ואני אלמד שיעור בלהיות אבא.

תהיה לך לפחות מורה אחת ש תשנה לך את כל החיים. שלי הגיעה בכיתה י״א, לימדה תנ״ך, לבשה סדינים והשמועות עליה היו שפעם היא הייתה מאושפזת בבית משוגעים

2.   אני לא יודע מה הגישה החינוכית היום ואלוהים, אני מקווה שהיא השתנתה, אבל אני מאחל לך שתעשה טעויות, וכמה שיותר. בית ספר הוא המקום להתנסות ולטעות בו כמה שיותר, ושאף אחד, גם לא המורים שלך, לא יגיד לך אחרת.

3.   תהיה לך לפחות מורה אחת שתשנה לך את כל החיים. שלי הגיעה בכיתה י״א, לימדה תנ״ך, לבשה סדינים והשמועות עליה היו שפעם היא הייתה מאושפזת בבית משוגעים. כולם פחדו ממנה. גם אני. יום אחד היא החרימה לי את מחברת התנ״ך שכמובן לא הייתה בה מילה אחת בתנ״ך, או באיזשהו מקצוע אחר. היא קראה לי אליה בסוף השיעור, הצביעה על סיפור באמצע המחברת ושאלה אותי אם אני כתבתי את זה. השפלתי את הראש ועניתי שכן. היא אמרה לי ״תשכח מתנ״ך, מעכשיו אתה מגיש לי טקסט כל שבוע״. היא הייתה עורכת קשוחה מאוד, אבל מצוינת וחומלת ויצירתית ונהדרת שלימדה אותי עלילות ודמויות ומבנה של סיפור ופעם, אחרי שקראה טקסט שלי, היא אמרה לי ״עומר, תזכור את מה שאני אומרת לך: אתה מוקף בחבורה של אדיוטים״. תזכור שגם אם זה מגיע בשלב מאוד מאוד מאוחר, לפעמים בית ספר יכול להיות מקום די בסדר. 

למדתי שלוש שנים ספרות מורחב והייתי אחד התלמידים המצטיינים בכיתה, אבל הייתה בעיה אחת קטנה עם מבחן הבגרות שלי: הוא נערך בדיוק באותן שעות של גמר המונדיאל באותה שנה. כמובן שלשמחתי כבר הייתי נער אחראי ושקול ועשיתי את הבחירה הנכונה: ברזיל ניצחה 0:2 מצמד של רונאלדו, ולי עד היום אין בגרות בספרות

4.   לפני שנה וחצי, אגב, זיהיתי אותה בשורה הלפני אחרונה בהרצאה שלי בבית אריאלה. דיברנו בסוף ההרצאה והתחבקנו המון. בסוף, רגע לפני שנפרדנו, היא הסתובבה ואמרה: ״נו, אמרתי לך או לא אמרתי לך שהם חבורה של אדיוטים?״. 

5.   למדתי שלוש שנים ספרות מורחב והייתי אחד התלמידים המצטיינים בכיתה, אבל הייתה בעיה אחת קטנה עם מבחן הבגרות שלי: הוא נערך בדיוק באותן שעות של גמר המונדיאל באותה שנה. כמובן שלשמחתי כבר הייתי נער אחראי ושקול ועשיתי את הבחירה הנכונה: ברזיל ניצחה 0:2 מצמד של רונאלדו,  ולי אין עד היום בגרות בספרות. אבל איזה משחק זה היה.

6.    אל תעשה את זה. 

7.    אלא אם כן זה גמר ממש ממש שווה

8.   בתוך הספרים האלה מסתתרים – לפעמים מאחורי גרפיקה מזוויעה למדי, אז צריך לחפש טוב – ידע עצום וסיפורים נהדרים ומחשבות מסעירות למדי. לא תמיד האנשים שיגישו לך אותם יהיו מעניינים כמוהם. וכן, אפשר וקל להאשים את המורים, אבל האמת היא שהמתנה הגדולה ביותר שבית הספר נתן לי היא השעמום מהמורים היבשים שלי והיכולת להפוך את החומר למעניין בעצמי.

9.   האמת האמיתית היא שעם כל הכעס והטינה שלי כלפי המוסד הזה, יש לו חלק עצום באדם שהפכתי להיות, והאמת העוד יותר אמיתית היא שיכולתי לבעוט במסגרות רק כי הייתה לי מסגרת נעימה מאוד לבעוט בה. זו, כנראה, תהיה החוויה החשובה בחייך, ואני פה רק בשביל דבר אחד: לוודא שבניגוד לאבא שלך, אתה גם תהנה ממנה.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

איך יוצאים ממשבר כתיבה? (בלי אף מילה אחת על כתיבה)

אני במשבר כתיבה.
כלומר, רגע, שנייה, בואו לא נהיה דרמטיים: המשפט הזה נכון לגבי כמעט בכל יום בעשור וחצי האחרונים. כל יום אני מכין לעצמי כוס קפה, מתיישב מול המחשב, פותח את מעבד התמלילים (אני האדם היחיד שעדיין קורא לזה ככה, נכון?), מניח את האצבעות על המקלדת ברכות ופשוט מזמין את הרעיונות לצוף ממני היישר אל הדף הלבן והחלק.
ולרוע המזל, הרעיונות אף פעם לא מקבלים את ההזמנה שלי.

קרא עוד »

מה גורי אלפי לימד אותי על כתיבה (ועל החיים, ועל צניעות ועל קולנוע)

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »

מכתב פתוח למטומטם שרוצה לכתוב ספר

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »

שבע החלטות לשנה החדשה – מהדורת תשפ״ב

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »

בואו נדבר על דכאון

אני לא סגור במאה אחוז על הרגע המדויק, אבל נדמה לי שנשברתי כשהגיעה הבקשה להצהרת הון ממס הכנסה לפני שבוע.
ולמרות שזכותו הטבעית של כל אדם להישבר כשנוחתת אצלו בקשה להצהרת הון, האמת היא שלמכתב ממס הכנסה אין הרבה קשר לטקסט הזה.
גם לפני שהמכתב הזה, על 870 עמודיו, כולם בעברית שאיש שאינו עובד במס הכנסה לא יבין מילה אחת ממנה, נחת בתיבת הדואר שלי, היה לי שבוע מחורבן.
אוקיי, בסדר, היה לי חודש מחורבן.
טוב, בסדר, עליתם עלי, הייתה לי שנה איומה.
ובכל זאת, אפילו בסטנדרטים המאוד לא גבוהים שלי, השבוע הזה היה אחר.
כמו כל שבוע, היו לי משימות. אנשים חיכו להן בצד השני. רובם אנשים שעובדים אצלי ונשכרו כדי לבצע משימות שאני לא טרחתי להגדיר להם. רק הבטחתי שתיכף אני שולח טקסטים והוראות מדוייקות, ואז לא רק שלא שלחתי, גם לא טרחתי לענות להם לטלפון. או לעשרות הוואטסאפים שהם שלחו לי בניסיון לברר אם אני עוד חי.
זה לא שלא רציתי. זה פשוט שלא הייתה שום דרך הגיונית להסביר שכבר שלושה ימים אני פשוט יושב ובוהה במחשב.
לא, לא, בפייסבוק או בוואינט. במחשב. במסך הזה שמבקש את הסיסמה שלך כדי להתחיל לעבוד, ואפילו אותו אני לא מצליח לעבור. המחשבה על להקליד שמונה תווים – אם כי אחד מהם מצריך אותי לדדות כל הדרך לקאפס לוק, אז לא קל כמו שזה נשמע – פשוט הרגישה גדולה עלי.

קרא עוד »

שבע שאלות מצוינות על שנה איומה אחת

לא הרבה דברים שווים יצאו מהקורונה הזאת – אוקיי, בואו נתקן: שום דבר טוב לא יצא מהקורונה הזאת – אבל אם צריך לבחור משהו אחד, זה יהיה הפרוייקט המהמם הזה של הניו יורק טיימס, שבחר 75 אמנים מכל הסוגים, המינים, הצבעים והז׳אנרים, ושאל אותם שבע שאלות זהות על השנה הקשה שעברה עליהם.
ולמרות שאני מודה שקצת הופתעתי שהני״ט לא יצרו איתי קשר ובחרו לשלוח את השאלות הזהות שלהם לזבי חוטם כמו ארון סורקין, טיג נוטארו, קרן ראסל, פיבי ברידג׳ס, טייארי ג׳ונס וענקים אחרים החלטתי לבלוע את הגאווה ולענות על השאלות הנהדרות האלה בעצמי.
מעבר לעובדה שאני חושב שכל אחד – בטח אם הכל אחד הזה הוא יוצר באיזשהו תחום, אבל לאו דווקא – צריך לפנות לעצמו שעה ולענות, יש משהו כל כך מנחם בעובדה שזו הייתה שנה מחורבנת לכולם. ולא משנה איך קוראים לכם ואיפה אתם גרים, ככל הנראה האנרגיות היצירתיות שלכם היו ברצפה.
וזה בסדר.
אפילו בסדר גמור.
ואם האמנים הגדולים האלה מודים שהם נתקלו בקשיים ופקפקו ביכולותיהם, נראה לי שנחיה עם זה שזה קרה גם לנו. ואם תפקידה ההיסטורי של אמנות היה, מאז ומתמיד, לנסות ולגרום לכולנו להרגיש שאנחנו לא לבד, זה חתיכת תענוג צרוף לראות איך עשרות אמנים (ועיתון אחד) התאחדו והתאגדו בשבילנו.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
דברו איתי

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים