1. בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״.
האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו.
אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש.
מה שפחות אהבתי הייתה העובדה שלא משנה איזו שנה זו הייתה,ארבע דקות אחרי שהיא התחילה מצאתי את עצמי תמיד באותו מקום מוכר: משועמם, אבוד ומקשקש במחברות דברים שלא קשורים בשום דרך לשיעור.
כתבתי סיפורים בזמן שיעורי מתמטיקה וניסיתי לעשות סדר בכל המחשבות שהתרוצצו לי בראש בזמן שיעורי היסטוריה.
באמת שניסיתי, כל יום מחדש, ״להפסיק עם השטויות״, כפי שיעצה לי אחת המורות בחטיבה, ולהתחיל להיות כמו כולם.
וככל שניסיתי יותר זה כמובן הצליח פחות.
בחטיבה כבר הפכתי להיות מקרה קליני של ממש. שיחות שבועיות עם היועצת. נזיפות יומיות מרכזת השכבה. מילאתי באדיקות, במסירות ובמשך שנים את תקן הילד עם הפוטנציאל שיכול יותר, עד שבתיכון הועליתי לדרגת ״מקרה אבוד״ כשאפילו במקצועות החזקים שלי, שהיו ספרות והבעה, התחלתי לקבל חמישים וארבעים ופעם אחת אפילו 18, כי הכתיבה שלי לא עמדה בחוקי בית הספר והעדפתי שיורידו לי יד מאשר לכתוב ״מאידך גיסא״.
עד היום אני עוד שומע את הריב הזה בראש. לפחות פעמיים בשבוע אני מנהל אותו בדמיון כמעט באותו להט שניהלתי אותו אז.
היום, כשנכנסתי איתך בפעם הראשונה בשערי בית הספר כדי להכיר את המורה שלך, חשבתי לעצמי ש-18 שנה זה הרבה זמן לכעוס ולהתווכח ולריב בראש עם חבורת אנשים שחלקם כבר מתים, רובם פרשו ואף אחד מהם בוודאי לא נמצא כאן, בבית הספר הזה.
ותדע לך שהתכוונתי להתפרץ לכיתה החדשה שלך ולהגיד למורה החדשה שלך שאם מישהו יעז להגיד לך קמצוץ מהדברים שהמורים שלי אמרו לי לאורך השנים יהיה לו עסק איתי.
אבל אז ראיתי אותך יושב ומחייך ומתרגש כל כך ואת הכיתה יפה כל כך ובכלל לא דומה לכיעור הארכיטקטוני שאני למדתי בו ואת המורה שלך מחייכת אליך ושואלת אותך מה התחביבים שלך ומספרת לך על שלה.
וכשהיא קראה לך ״גוזל״ הנחתי את החרב שהבאתי איתי באופן סופי וסתמתי את הפה כל הפגישה.
נראה לי שהשנה אתה תלמד על חשבון וטבע וחגים, ואני אלמד שיעור בלהיות אבא.
תהיה לך לפחות מורה אחת ש תשנה לך את כל החיים. שלי הגיעה בכיתה י״א, לימדה תנ״ך, לבשה סדינים והשמועות עליה היו שפעם היא הייתה מאושפזת בבית משוגעים
2. אני לא יודע מה הגישה החינוכית היום ואלוהים, אני מקווה שהיא השתנתה, אבל אני מאחל לך שתעשה טעויות, וכמה שיותר. בית ספר הוא המקום להתנסות ולטעות בו כמה שיותר, ושאף אחד, גם לא המורים שלך, לא יגיד לך אחרת.
3. תהיה לך לפחות מורה אחת שתשנה לך את כל החיים. שלי הגיעה בכיתה י״א, לימדה תנ״ך, לבשה סדינים והשמועות עליה היו שפעם היא הייתה מאושפזת בבית משוגעים. כולם פחדו ממנה. גם אני. יום אחד היא החרימה לי את מחברת התנ״ך שכמובן לא הייתה בה מילה אחת בתנ״ך, או באיזשהו מקצוע אחר. היא קראה לי אליה בסוף השיעור, הצביעה על סיפור באמצע המחברת ושאלה אותי אם אני כתבתי את זה. השפלתי את הראש ועניתי שכן. היא אמרה לי ״תשכח מתנ״ך, מעכשיו אתה מגיש לי טקסט כל שבוע״. היא הייתה עורכת קשוחה מאוד, אבל מצוינת וחומלת ויצירתית ונהדרת שלימדה אותי עלילות ודמויות ומבנה של סיפור ופעם, אחרי שקראה טקסט שלי, היא אמרה לי ״עומר, תזכור את מה שאני אומרת לך: אתה מוקף בחבורה של אדיוטים״. תזכור שגם אם זה מגיע בשלב מאוד מאוד מאוחר, לפעמים בית ספר יכול להיות מקום די בסדר.
למדתי שלוש שנים ספרות מורחב והייתי אחד התלמידים המצטיינים בכיתה, אבל הייתה בעיה אחת קטנה עם מבחן הבגרות שלי: הוא נערך בדיוק באותן שעות של גמר המונדיאל באותה שנה. כמובן שלשמחתי כבר הייתי נער אחראי ושקול ועשיתי את הבחירה הנכונה: ברזיל ניצחה 0:2 מצמד של רונאלדו, ולי עד היום אין בגרות בספרות
4. לפני שנה וחצי, אגב, זיהיתי אותה בשורה הלפני אחרונה בהרצאה שלי בבית אריאלה. דיברנו בסוף ההרצאה והתחבקנו המון. בסוף, רגע לפני שנפרדנו, היא הסתובבה ואמרה: ״נו, אמרתי לך או לא אמרתי לך שהם חבורה של אדיוטים?״.
5. למדתי שלוש שנים ספרות מורחב והייתי אחד התלמידים המצטיינים בכיתה, אבל הייתה בעיה אחת קטנה עם מבחן הבגרות שלי: הוא נערך בדיוק באותן שעות של גמר המונדיאל באותה שנה. כמובן שלשמחתי כבר הייתי נער אחראי ושקול ועשיתי את הבחירה הנכונה: ברזיל ניצחה 0:2 מצמד של רונאלדו, ולי אין עד היום בגרות בספרות. אבל איזה משחק זה היה.
6. אל תעשה את זה.
7. אלא אם כן זה גמר ממש ממש שווה
8. בתוך הספרים האלה מסתתרים – לפעמים מאחורי גרפיקה מזוויעה למדי, אז צריך לחפש טוב – ידע עצום וסיפורים נהדרים ומחשבות מסעירות למדי. לא תמיד האנשים שיגישו לך אותם יהיו מעניינים כמוהם. וכן, אפשר וקל להאשים את המורים, אבל האמת היא שהמתנה הגדולה ביותר שבית הספר נתן לי היא השעמום מהמורים היבשים שלי והיכולת להפוך את החומר למעניין בעצמי.
9. האמת האמיתית היא שעם כל הכעס והטינה שלי כלפי המוסד הזה, יש לו חלק עצום באדם שהפכתי להיות, והאמת העוד יותר אמיתית היא שיכולתי לבעוט במסגרות רק כי הייתה לי מסגרת נעימה מאוד לבעוט בה. זו, כנראה, תהיה החוויה החשובה בחייך, ואני פה רק בשביל דבר אחד: לוודא שבניגוד לאבא שלך, אתה גם תהנה ממנה.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
חושב מחוץ לקופסה
. “קופסאות״, לחש לי קול מאחורי האוזן שלי. ״אתה חייב קופסאות. אנחנו מוכרחים להשיג עוד קופסאות!״.
2. עכשיו, רק שיהיה ברור, אני לא מורגל בקולות מאחורי האוזן שלי. זה חדש. אבל מהיום הראשון שהתחילו הדיבורים על המלחמה עם איראן, הדבר היחיד שאני שמעתי זה ״קופסאות״. קופסאותקופסאותקופסאות.
קופסאות!!!
3. וככה, דוקטור, מצאתי את עצמי יושב בלילה מול טמו ומזמין, שאלוהים יכה אותי בברק אם אני משקר עכשיו, 230 קופסאות.
4. דברים שלא ידעתי על קופסאות וכנראה גם אתם לא: יש המון מהם. בכל הגדלים ובכל הסוגים ומכל החומרים. האדם הסביר היה מסתפק באיזו חבילה סטנדרטית של 15 או 20, כי כמה דברים כבר אפשר לשים בקופסאות בבית, אבל אני מעולם לא הייתי סביר, ולדעתי שליש מכלכלת סין נכון לעכשיו הגיעה ישירות מהארנק שלי.
והמספר הנוסף הוא
1. בתחילת כיתה ח׳ זימנו אותי לשיחה דחופה לחדר המנהלת. ידעתי שאני בצרות גדולות, אחרת מה יש לי לחפש אצל המנהלת, רק שלא היה לי שמץ של מושג מה עשיתי.
2. בחדר המנהלת חיכו לי בחצי גורן סגנית המנהלת, המנהלת, יועצת השכבה שלי ורכזת השכבה שלי. כותרת השיחה הייתה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
3. אני לא מגזים ולא ממציא וזה לא סיכום, אגב, כי זה אשכרה היה משפט הפתיחה של המנהלת. ישבתי מול ארבע נשים מבוגרות ממני, היה שקט ואפשר היה לשמוע רק את הלב שלי, והמנהלת נאנחה ואמרה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
4. הסיבה לפסגת העילית הזו הייתה, מסתבר, כי ביקשתי לרדת מחמש לארבע יחידות מתמטיקה, מה שהיה, בבית הספר שלנו, גרוע יותר מהצטרפות לכת השטן. במשך ארבעים דקות שרובן נחרטו לי באחורי הראש עד היום הסבירו לי שזה העתיד שלי, שזה הסיכוי היחיד שלי להצלחה, שבלי חמש יחידות מתמטיקה אני אהיה עני מרוד.
5. ״אני מציעה בחום שתתחיל להתאמן על המתמטיקה שלך״, אמרה לי רכזת השכבה, ״אחרת החיים שלך יהיו עצובים מאוד״.
6. ואז סגנית המנהלת שאלה ״אם לא מתמטיקה, מה אתה מתכוון לעשות בחיים?״. ״אני רוצה לכתוב״, עניתי.
7. את השקט הנורא שהשתרר בחדר אחרי שעניתי את זה אפשר היה לשמוע עד משרד החינוך בירושלים.
לשחק בהריסות
. שני דברים שבחיים לא חשבתי שיקרו: שחודשיים לפני גיל 42 אני אמצא ספר שיטלטל את עולמי.
2. שהוא יהיה ספר על שחמט.
3. רגע, אל תברחו. גם אני לא אוהב שחמט. זאת אומרת, מה זה לא אוהב. אני, כמו שהילדים שלי אומרים, לא התחברתי. אני יודע לשחק ומדי פעם ניסיתי לעבוד על עצמי שאני חכם ומעדיף לשחק שחמט בטלפון מאשר לראות יוטיוב, אבל יש שתי מגרעות לשחמט: האחד, הוא משחק שדי משעמם אותי לשחק. והשני, האפליקציה תמיד מנצחת אותי.
