עצה לסופרים צעירים: רק אל תכתבו רב מכר

עומר ברק שולחן עבודה
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הייתי על פסגת האולימפוס כשהודיעו לי שהספר שלי הוא ספר הפרוזה הנמכר ביותר של תשע״ז. 

זו לא מטאפורה, אגב, או ניסיון להתחכם. באמת הייתי על פסגת האולימפוס האמיתי לגמרי, טרשים והכל, כשקיבלתי את הוואטסאפ הזה, מסוג הרגעים ההזויים שהחיים מספקים לך ושאם הייתי מכניס אותם לספר הייתי נפסל על חוסר אמינות משווע.

זה היה היום השישי שלי ביוון, ושלושה ימים אחרי שהחלטתי סופית שאני שונא את יוון, בעיקר כי נסעתי ליוון למטרה אחת בלבד: לכתוב את הספר השני שלי. למעשה, אפילו הצלחתי לשכנע את ההוצאה שזה חיוני ושאני זקוק לניתוק הזה ושאני טאלנט.

ורוני מודן, שהיא, אגב, האדם האדיר ביותר בתחום המו״לות בישראל, הרימה את הראש בעייפות וביאוש ואמרה: ״אם באמת היית טאלנט היית מוציא כרטיס טיסה לניו יורק״.

לשדה התעופה נכנסתי עם פרצוף נפוח מחשיבות עצמי. אני נוסע לכתוב, אמרתי בפרצוף רציני לכל מי שרק רצה לשמוע בשדה התעופה, שזה, אה, אף אחד. בסטימצקי בשדה נכנסתי לחתום על הספרים שלי, שזה מה שטאלנטים עושים, והספקתי לחתום על ארבעה לפני שהמוכרת רצה אלי והתחננה שאני אפסיק לקשקש עליהם.

טאלנט, נו.

שלוש כוסות קפה קפה ושעה ורבע טיסה אחר כך נחתתי באי שתהרגו אותי, אני לא זוכר איך קוראים לו. אני יכול ללכת לבדוק אם זה קריטי לכם, אבל היות והייתי ביוון עוד חמש פעמים מאז, הרשו לי לבשר לכם: זה לא משנה איך קוראים לו, כי הוא נראה בדיוק כמו כל אי יווני אחר. ים, שמש, מסעדות יקרות להחריד עם אוכל בינוני להחריד, קפה מזעזע ועלייה תלולה ולא הגיונית בעליל כל הדרך למלון.

ואז עלייה תלולה ולא הגיונית בעליל כל הדרך לחדר.

הגעתי. הנחתי את התיק הארור שסחבתי מהארץ רק כי חשבתי שהוא יפה ושככה סופרים צריכים להיראות במקום לקחת מזוודה עם גלגלים כמו בן אדם. התקלחתי. הזמנתי קפה לחדר. הבהרתי לשירות החדרים שבאתי לפה לכתוב ושאני מבקש שלא יפריעו לי ויניחו את הקפה מחוץ לחדר. שכחתי שהזמנתי אותו, ואחרי ארבעים דקות נזכרתי לפתוח את הדלת ולאסוף אותו. הוא היה קר לגמרי.

הדבר היחיד שניחם אותי היה שגם אם הוא היה מגיע חם הוא לא היה טעים. 

יצאתי למרפסת.

פתחתי את הלפטופ.

התיישבתי מול הקובץ של הספר החדש שלי. 

היו בו ארבע מאות מילים. היו חסרות לי רק עוד 69,600, פחות או יותר, כדי שיהיה לי ספר. 

ציפיתי להשראה שתנחת עלי. באתי עד לפה כדי לכתוב ספר, אמרתי לה בשקט. אז באמא שלך, אם זה לא קשה לך, תגיעי כבר. תעשי איזשהו סימן. משהו.

משהו?

כלום.

בדיוק כמו בחמשת החודשים שקדמו לרגע הזה במלון.

שזה חמישה חודשים אחרי שהספר שלי נכנס למקום הרביעי ברשימות רבי המכר.

זה הרגיש כאילו שכחתי איך כותבים. לא, לא כאילו שכחתי. כאילו מעולם לא ידעתי (מוסף הספרים של הארץ בתגובה: אחי, באמת מעולם לא ידעת!). כאילו זו הפעם הראשונה שאני מנסה לכתוב טקסט שהוא ארוך יותר מהודעת וואטסאפ. זה היה כמו לנסות להניע אוטו שברור שהמצבר שלו גמור, ושאין לי מושג איך או איפה או אם בכלל יש לי כבלים בהישג יד. והאמת היא שמאחורי הפרצוף הנפוח שעשיתי בשדה התעופה היה בעיקר בחור מפוחד מאוד, כי אם הנסיעה ליוון והניתוק הזה מהבית ומהטלפון לא יעבוד, אז כבר אין לי מושג מה כן.

הזמנתי עוד קפה. ועוד אחד. יצאתי להסתובב. התיישבתי לאכול צלחת פנקייקים עם קצפת. קניתי מחברת ב-15 יורו, ועפרון בעוד שלושה. התיישבתי על סלע מול הים. פתחתי את המחברת הריקה. הסתובבתי להסתכל על האי שהשמש השוקעת התחילה לתת בו את אותותיו. 

המסקנה הייתה ברורה: בחרתי את האי הלא נכון.

איפשהו ביוון נמצאת ההשראה שלי. ותיפח רוחי, כמו שלימד אותי להגיד אסטריקס, אני אמצא אותה. 

לקח לי יותר משנתיים וחצי כדי ללמוד לכתוב מחדש. אני בכוונה לא אומר ״לחזור לכתוב״, כי הכתיבה שלי אחרת היום. היא איטית יותר. היא מהוססת יותר. היא עדיין, כל בוקר מחדש, נאלצת להילחם בקולות שלוחשים לי ״אתה בחיים לא תצליח לעשות את זה שוב״

בדיעבד זו כמובן נראית כמו מסקנה מאוד מאוד מטופשת, אבל לבחור שכתב כל החיים שלו ואז הגיע לרגע השיא של הקריירה שלו רק כדי לאבד את היכולת לכתוב כמעט לגמרי אלה היו כמה חודשים מפחידים מאוד. 

הספר נקנה לסרט והתחייבתי לכתוב תסריט. כל יום התקשרה חברת הפקה אחרת כדי להציע לי לכתוב סדרה. איש מאוד מכובד בתעשיית הקולנוע הניח לי מול העיניים חוזה מובטח לעשרה סרטים. מספרים אסטרונומיים נזרקו לאוויר.

ולאף אחד מהם לא ידעתי איך לבשר בעדינות שאני לא מצליח יותר לכתוב.

שעתיים אחרי המסקנה שאני באי הלא נכון כבר הייתי במונית, נוסע לעיר אחרת. הרעיון היה לעבור עיר אחרי עיר, בית קפה אחרי בית קפה, לישון במוניות בדרכים בין לבין ולדפוק את הראש בלפטופ עד שיצא משם ספר.

או פרק.

או עמוד.

בשלב ההוא הייתי מוכן להתפשר גם על עמוד.

שישה ימים אחר כך, בסטארבאקס באתונה, עת גלשתי באינטרנט וקראתי כל תגובה ותגובה שמישהו אי פעם כתב עלי או על הספר שלי (עצה #2 לסופרים צעירים: אל תעשו את זה. אף פעם) הייתי מוכן להתפשר גם על פסקה.

מה חיפשתי? תשובה. תכננתי להשתמש בחוכמת ההמונים כדי להבין מה אנשים הכי אהבו בספר, ולתת להם בדיוק את זה. עשיתי טבלה באקסל, הכנסתי ביקורות, חיפשתי מילים שחוזרות על עצמן. בעשר בבוקר התייאשתי כל כך שנכנסתי לסוכנות הנסיעות שמול בית הקפה והצטרפתי לסיור לאולימפוס. אולי לאלים יהיה איזה סימן עבורי.

ואיך שהגענו ההודעה ההיא עם הספר הנמכר ביותר, עם הטבלה ההיא שצורפה בהודעה. שם זה היה, צהוב על גבי כחול. האלים אמרו את דברם. וזה הסוף שלי.

אני יודע, הייתי אמור להיות באקסטזה. או לפחות שמח. או לפחות לא סנטימטר מדכאון קליני. אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו בדרך חזרה לאתונה היה שאני לעולם לא אוכל לעשות את זה שוב.

שמעתה והלאה הקריירה שלי תהיה כשלון מתמשך.

שאם אני לא מצליח להבין מה גרם לאנשים לקנות את הספר הקודם, אז איך אני אמור לשחזר את ההישג הזה?

שכתבתי רב מכר פסיכי ואין לי שמץ של מושג איך עשיתי את זה, ועכשיו כולם מצפים ממני לעשות את זה שוב. בערב התקשרו מגל״צ או רשת ב׳, אני כבר לא באמת זוכר, לראיין אותי לתוכנית התרבות, והציגו אותי בתור האיש ״שפיצח את הגנום של השוק הישראלי״, לא פחות.

זה גם היה הראיון האחרון שהסכמתי לעשות על הספר. עד היום, דרך אגב. 

שתי דקות אחרי סיום הראיון הסתכלתי על הקובץ המסכן של הספר השני שלי, שאחרי שישה ימים של מאמץ עילאי כלל 670 מילים, כולן איומות ולא קשורות לכלום ולא הצלחתי להבין מה קרה.

ממרחק הזמן – או ממרחק בכלל – קל מאוד לקלוט, אבל כשאתה עומד קרוב כל כך ובתוך זה כמעט בלתי אפשרי לחבר את הנתונים לכדי תמונה שלמה. והחלקים של הפאזל שניסיתי להרכיב היו כאלה:

  1. זו התקופה הטובה ביותר בקריירה שלי.
  2. אני לא מצליח לכתוב מילה.
  3. זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני שונא כתיבה ועושה הכל כדי לא לכתוב.
  4. אני צריך להתאהב בכתיבה שוב
  5. אין לי מושג איך

זה לקח לי לא מעט זמן להבין שבמקום להתעסק בכתיבה עברתי להתעסק במכירות. ובמספרים. ובטבלאות אקסל. ״לחוץ חתונה״ הפתיע כל כך את כל העוסקים בספרות כי הוא הפתיע גם אותי באותה המידה. גם בחלומות הכי פרועים שלי, גם בחדר של הפסיכולוגית שלי, גם בפנטזיות הכי ורודות שלי, לא העזתי לדבר על יותר מאלפיים עותקים. כשרוני מודן דיברה על 4,000 חשבתי שהיא הוזה.

כשעברנו את הכמות הזו בפחות משבוע מאז שהספר יצא לא היה לי מושג מה אמורים לעשות עכשיו.

ואז נהיו עוד מספרים. ועוד מספרים. והספר הגיע למקום הראשון. וגם נשאר שם. ובמקום לשמוח התחיל לי איזה כאב מוזר ומציק ומכביד בכתפיים, כזה ששלושה חודשים כמעט ולא איפשר לי להזיז את הידיים, וכתיבה הפכה להיות פעולה ממש ממש קשה פיזית, כואבת ומטרידה, ורק כשירדתי מהאולימפוס (האמיתי, כן?) וחזרתי לסטארבאקס והזמנתי את הקפה ה-290 באותו יום והתיישבתי ביאוש בפינה וחפרתי בנוטס בטלפון בניסיון לראות אם אולי השארתי לעצמי איזה פירורים של איך כותבים רב מכר, כי ברור שפעם הייתה לי את היכולת הזו, נתקלתי ברשימה שעשיתי חמישה חודשים לפני (והנה היא, כאן למטה), יום לפני שהספר יצא לאור, והיא רשימת הקונים הפוטנציאליים של אנשים שאולי, עם קצת מזל, יקנו אותו.

היו שם 289 אנשים, כולל שלושים ושבע חברות של אמא שלי.

הסיבה שכתבתי רב מכר פסיכי הייתה בגלל שאפילו לרגע, לשנייה אחת בודדת, לא ניסיתי לכתוב רב מכר.

פשוט ניסיתי לכתוב את הספר שרציתי לכתוב.

רשימת קונים אופציונליים עומר ברק

אני שומע את הדיבור בשנים האחרונות על ספרות ועל ספרים ועל רבי מכר ועל איך עושים את זה. אני יודע שהמקרה שלי תרם לשיח הזה לא מעט. אני יודע שיש הרבה מאוד הרצאות בנושא שבהן השם שלי עולה ואפילו יצא לי לשמוע ניתוח מקרה איך הנדסתי את השוק בגלל שיצאתי לאור בפברואר, שנחשב לחודש מת למדי, ולא היה לי נעים לתקן אותם ולהגיד להם שהייתי אמור לצאת בדצמבר, ותקלה טכנית שאיש לא היה יכול לחזות מנעה את יציאתי בחודשיים. 

אני מקנא במי שטוען שהוא יודע לכתוב רב מכר. אלה בטח חיים הרבה יותר נוחים משלי. אני משוכנע שהרבה יותר קל לכתוב ספר בידיעה מוחלטת שהוא ימכור עשרות אלפי עותקים. אני רק לא משוכנע שדבר כזה אפשרי. 

וויליאם גולדמן, האיש מהנסיכה הקסומה וכנראה גם התסריטאי הטוב ביותר שהסתובב על הפלנטה שלנו, שהואשם לא פעם שהוא מחזיק את הנוסחה לכתיבת רבי מכר אצלו במרתף ולא חולק אותה עם אף אחד, אמר פעם: ״שמעתי את ההאשמות האלה שאני יודע מה הקהל רוצה, אבל יש רק בעיה אחת עם הקהל: הבני זונות האלה מוכנים לומר לך את דעתם רק אחרי שסיימת לכתוב את הספר שלך. הם אף פעם לא מוכנים להגיד לך אותה לפני״. 

וחוץ מזה שזה ציטוט מצחיק נורא, הוא גם מאוד מדויק.

לקח לי יותר משנתיים וחצי כדי ללמוד לכתוב מחדש. אני בכוונה לא אומר ״לחזור לכתוב״, כי אני לא חושב שחזרתי. הכתיבה שלי אחרת היום. היא איטית יותר. היא מהוססת הרבה יותר. היא עדיין, כל בוקר מחדש, נאלצת להילחם בקולות שלוחשים לי ״אתה בחיים לא תצליח לעשות את זה שוב״. 

ולוקח לי חצי שעה לפחות כדי לענות לקולות האלה: ״לא אכפת לי. אני רק רוצה לכתוב את הספר שלי״. 

הנה העניין: כשחושבים על מכירות, כשמתעסקים במכירות, כשמכניסים מכירות הביתה, לא חושבים על כתיבה. 

וכן, בואו לא ניתמם, מכירות הן חלק מהעסק, אבל הן חלק מהעסק אחרי שסיימת לכתוב, ולא תוך כדי. וכשמתחילים לחשוב על רבי מכר במקום על עלילות וטוויסטים ועל להיות הכותב הטוב והאמיתי ביותר שאתה יכול ורוצה להיות, זה חץ תרעלה שלא שמים לב שהוא מטייל לך בדם עד שהוא כבר עמוק בפנים, ולך תמצא אותו ותוציא אותו החוצה עכשיו.

אז הנה, בקול הכי ברור שאפשר: הטעות הגדולה ביותר שאתם יכולים לעשות, ככותבים, היא לכתוב רב מכר. או לחשוב על לכתוב רב מכר. או להתכוון לכתוב רב מכר. או להכניס למערך השיקולים שלכם את צמד המילים ״רב מכר״. 

לא רק כי יש אלף משתנים שאתם לא יכולים לחזות למרות שיש אנשים שמבטיחים לכם שכן. 

בגלל שספרות – ואמנות בכלל – לא נועדה להמונים. היא נועדה לאדם האחד. היא נועדה להיות מכתב בבקבוק ממישהו שמרגיש לבד ורוצה לכתוב על זה, ואומר לעצמו: אני מקווה שיש עוד מישהו שמרגיש ככה. 

ולפעמים באמת יש מישהו אחד שמרגיש ככה. 

ולפעמים שניים. 

ולפעמים יש המון מישהוים אחדים שמרגישים ככה. לא תדעו כמה כמוכם יש עד שלא תנסו. אבל לנסות לכוון להמון ולא לאחד אומר שאתם כותבים פרוספקט. לא ספר. 

ומה זה משנה בכלל אם המון אנשים יקנו את הסיפור שלא באמת רציתם לספר?

לקח לי שלוש שנים ארוכות מאוד ולא מעט מאמץ כדי להסתכל על קובץ טקסט ולהגיד שוב: אני לא בטוח שיקנו את הספר הזה.

למעשה, הוא הספר שמרגיש לי הכי רחוק מ״לחוץ חתונה״.

הוא לא מרגיש לי מסחרי בשום דרך.

אני לא ממש בטוח שהוא מצחיק כמו שמצפים ממנו להיות.  

אבל אני לגמרי, במאה אחוז, בטוח שזה הספר שרציתי לכתוב.  

אם אני רוצה שהספר החדש שלי, שיצא בשנה הבאה, יהיה רב מכר? ברור שכן. בואו לא נעמיד פנים כאן. אבל הנה מה שאני יודע היום ויכול להגיד לכם בלב שלם: זה לא תלוי בי. 

אני רק יכול לכתוב את הספר הכי טוב שאני יכול לכתוב, את הספר שחיפשתי על המדף ולא מצאתי, ושאני רק יכול לקוות שעוד מישהו חוץ ממני מחפש. 

אז לא, למרבה הצער, אני לא טאלנט. רק סופר. והאמת? זה כל מה שחלמתי להיות. ואני מקווה שגם אתם. 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
דברו איתי

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים