״אז תגיד״, היא הרימה את היד בסוף ההרצאה, כשפתחתי לשאלות. ״מה אתה באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה?״.
שיט. השאלה היחידה שאני באמת שונא לענות עליה.
״בעיני זה מאוד עצוב״, היא המשיכה בלי שעניתי, וגם האמת שידעתי שהיא לא מעוניינת בתשובה. ״זה רק מראה שסופרים לא יכולים להתפרנס פה וצריכים לעשות כל מיני חלטורות. אותי זה מביך לראות סופר שמנסה לשכנע אנשים לבוא לסדנת כתיבה. זה עצוב לכל הצדדים הנוגעים בדבר״.
ידעתי שאני לא אמור לענות לה. ידעתי שהחדר בספריה היפה בגבעתיים – ממוצע גילאים: 87, ואני לא מגזים – חשב בדיוק אותו דבר כמוה. הם באו כדי לשמוע שסופרים הם מסכנים, עניים וצריכים לעבוד בשש עבודות במקביל.
הם באו כדי לקבל הוכחה שלמרות שגם להם היה חלום לכתוב ספר, היה להם מזל גדול שהם הקשיבו לאמא שלהם, לבן הזוג שלהם או לעצמם וחסכו לעצמם את המבוכה, ההשפלה וחיי העוני המתלווים לכך.
לכן היא קצת הייתה מופתעת כשאמרתי לה שאני חושב שזה נהדר.
וכשאמרתי לה שיש לי סדנאות כתיבה שאני מנחה שרצות כבר כמעט עשור היא הייתה קצת בהלם, אבל זה כמו לעומת השוק האפילפטי שהיא נכנסה אליו כשאמרתי לה שאם יכריחו אותי לבחור בין כתיבה לבין לימוד סדנאות אני נשבע לה בכל היקר לי שאני לא יודע במה אני בוחר.
רוב הסיכויים שבסדנאות, אגב.
בואו נפסיק לרגע להתעלם מהפיל הפיננסי בחדר: כן, מרוויחים כסף בסדנאות כתיבה.
ולמרות מה שחושב כל מי שרואה את המחירים של סדנאות כתיבה מובילות, הוא רחוק מאוד מלהיות גדול.
בניגוד לכתיבה, שכשזה מצליח זה עסק משתלם אחושילינג (זו מילה שאני בטוח שמשתמשים בה בלי סוף בכנס הבנקאים השנתי), סדנאות מצליחות הן עסק בלתי כלכלי בעליל.
כן, בדיוק מה שקראתם.
מאחורי שתי הסדנאות שלי יש שמונה עובדים (ועוד אחת בחצי משרה), ואם יום אחד תתפסו את דנה, מנהלת הסדנאות האלה והאישה המופלאה שבזכותה האופרציה הזו קיימת ונושמת ומשגשגת, היא תשמח להסביר לכם באיזה כאב ראש מדובר.
וכשהיא תתעייף מלהסביר לכם, אני אתחיל.
אם מחשבים את השעות שעובדים על מצגות, מערכי שיעור, שיחות אישיות עם תלמידים, בדיקת עבודות, קריאת טקסטים וההרצאות עצמן אני נשבע לכם בכל היקר לי שתגיעו לשכר זעום למדי.
למעשה, רוצים שנהיה סופר כנים וניכנס לחשבון הבנק שלי? בבקשה. על שעת שיעור, אחרי העובדים וההוצאות השוטפות, נשאר לי משהו כמו 85 ש״ח נטו. זה הכל.
בהתחשב בעובדה שלפני שבועיים נכנסו תמלוגים על הספר שיכסו בכיף כמה חודשי הוצאות ושבחודש הקרוב אני אטוס – בביזנס, אם לא אכפת לכם – לחוף המזרחי של ארצות הברית כדי לדבר על הסרט שלי מול מאות בני אדם ואקבל על כל הרצאה – ויהיו חמש, אם לא אכפת לכם – כמה אלפי דולרים, כל יועץ פיננסי – כולל זה שאני משלם לו, אם לא אכפת לכם – היה אומר ״שמע, עומר, אולי כדאי שתעזוב כבר את הסדנאות האלה ותכתוב עוד איזה משהו״.
אבל אי אפשר.
אי אפשר כי עם כל כאב הראש והחרדות שבלדאוג שכל חודש יהיו תשע (וחצי) משכורות ושכולם יקבלו את הכל ובזמן, ככותב אני באמת מאמין שיש לך תפקיד, ויש לך מחוייבות. והיות וכתיבה הצילה לי את החיים (שלוש פעמים בשלוש הזדמנויות שונות, וידה עוד נטויה), אני לא יכול וגם לא רוצה להתעלם מהשינוי העצום שכתיבה, אם מלמדים אותה נכון, יכולה לעשות לחיים של אחרים.
צוהר לנשמה והחלון לנפש שכתיבה יכולה לפתוח באמצע החיים הוא לא פעם ולא פעמיים קרש הצלה או קריאת השכמה של ממש. בכל פעם שמישהו ניגש בסוף הסדנה ואומר ״שינית לי את החיים״, המחשבה היחידה שעוברת בראש היא ״לעזאזל הכסף, זה מה שאני צריך לעשות בעולם״. ואני באמת לא רוצה לדבר על ייעוד ושליחות, אבל כן, זה ייעוד ושליחות.
אחרי 47 מחזורים של ״לכתוב את עצמי״ ועם שוך המחזור ה-15 של תוכנית הליווי לסופרים ״אינעל הבוק״ אני יכול להגיד בוודאות: כתיבה משנה חיים. כל מי שנכנס לסדנאות האלה לא יצא אותו אדם. הצוהר לנשמה והחלון לנפש שכתיבה יכולה לפתוח באמצע החיים הוא לא פעם ולא פעמיים קרש הצלה או קריאת השכמה של ממש. בכל פעם שמישהו ניגש בסוף הסדנה ואומר ״שינית לי את החיים״, המחשבה היחידה שעוברת בראש היא ״לעזאזל הכסף, זה מה שאני צריך לעשות בעולם״.
ואני באמת לא רוצה לדבר על ייעוד ושליחות, אבל כן, זה ייעוד ושליחות.
אבל יש עוד סיבה. והסיבה הזאת היא המעלית של אדית פיאף, אחת הזמרות האהובות עלי בכל העולם ואחת הנשים החכמות ביותר שיצא לי לקרוא.
באחד מהראיונות איתה, כבר לא זוכר איפה, אמרה פיאף: ״לכל אמן יש את חובה מוסרית שכשהוא מגיע לפסגה, הוא חייב לשלוח את המעלית בחזרה למטה״.
כשאני הייתי למטה ורק התחלתי, כותבים מדהימים שהערצתי היו נפלאים מספיק כדי לעזור לי לטפס במעלית. דנה ספקטור פתחה לי את הדלת ל-7 ימים אחרי ששלחתי לה מייל, רענן שקד הציע לי את העבודה הראשונה שלי בכתיבה, רון לשם חלק איתי מהידע שלו על ספרים, אשכול נבו לחץ עלי שאני אכתוב ספר כשאני כבר התייאשתי וגורי אלפי לקח על הגב שלו את ספר הביכורים שלי ובחר בו להיות סרט הביכורים שלו.
לא הכרתי את האנשים האלה לפני. לא הייתי בשום ברנז׳ה. גם אחרי עשרים שנה בתעשייה אני עדיין לא בשום ברנז׳ה, האמת. ואני לא יודע אם אני בפסגה, אבל אני כן יודע שטיפסתי כמה קומות במעלית, ושיש לי מחוייבות לשלוח אותה בחזרה למטה ולעזור לאחרים לטפס, שזו המטרה שלי בסדנאות.
אבל מעטים מאוד טיפסו וטסו במעלית הזו כמו נועה שלו, והספר שלה ״את עוד תתחרטי על זה״, שהוא בדרך להפוך לסנסציה.
למעשה, אני חושב שהוא הופך לסנסציה בעת כתיבת שורות אלו ממש.
את נועה הכרתי בסדנה לכתיבת קומדיות רומנטיות שהנחיתי (ובאמת צריכה לחזור!). היה ברור שהיא כוכבת מהשנייה הראשונה.
זאת אומרת, לכולם היה ברור את זה, חוץ ממנה.
אני לא אקח גרם של קרדיט על הספר המעולה הזה. אני מלמד כתיבה מספיק שנים כדי לדעת שאני לא באמת עושה כלום, רק נותן לאנשים במה לכתוב ומאמין בהם קצת יותר ממה שהם מאמינים בעצמם. היא הייתה מצחיקה ושנונה ונפלאה וקצבית וגם הכתיבה שלה הייתה סבבה, בסך הכל.
סתם, היא כותבת מחוננת. הייתה ככה מהרגע הראשון.
מה שהתחיל בסדנה הפך לספר שעם צאתו הפך לרב מכר. למעשה, ממש עכשיו הטירונית הירוקה הזאת ואני נמצאים ביחד בעשיריה של החודש באתר ״עברית״, שם תוכלו לקנות את שנינו במחיר מוזל.
אתם צריכים לקנות את הספר שלה. אתם לא תתחרטו על זה. זו יצירה מענגת, מופלאה, מצחיקה, מקורית ורב שכבתית שתגרום לכם להתגלגל מצחוק – ולהרגיש לא נעים על זה שאתם צוחקים. זה רק טיזר, אתם עוד תשמעו על האישה הזו ועל הספר הזה לא מעט, אבל בכל פעם שאני רואה את הספר הזה על הבמות לידי אני מרגיש גאה כאילו אני כתבתי אותו, ויודע שהמעלית הגיעה ליעדה, ונועה בדרך להשאיר לי אבק.
וזה בסדר גמור, וכך צריך להיות. ואם כבר תלמידה שלך עוקפת אותך בסיבוב, לפחות שזו תהיה מישהי נהדרת עם ספר מעולה. זה המינימום שאפשר לבקש.
אז מה אני באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה? אני חושב שזה נהדר. אני חושב שזה מעולה. אני חושב שזו הדרך היחידה להוציא ספר בישראל. אני חושב שחבל שאין יותר מאיתנו שעושים את זה. אני חושב שאיזה מזל יש לכותבים הצעירים שנכנסים עכשיו לתחום ויכולים לבחור בין אשכול נבו ואורית גידלי, מאירה ברנע גולדברג, או בין רענן שקד, רותם ניר-נחמיאס וביני. הלוואי שכשאני ניסיתי להיכנס לתחום היה כזה היצע משובח של מעליות.
ולא, אותי זה לא מביך אפילו קצת להזמין אנשים לבוא לסדנת הכתיבה שלי. להיפך. תמו די מזמן הזמנים שמי שלא עושה מלמד. אנחנו בזמנים שבהם מי שעושה זוכר היטב את התפקיד שלו ובונה מעלית. רק השנה יצאו חמישה ספרים של תלמידים שלי. לפני שבוע וחצי תלמידה נוספת קיבלה חוזה ממודן, שהם ההוצאה שלי, אחרי שאני בעצמי הנחתי את הספר שלה על השולחן.
אני, בניגוד לגברת ההיא מההרצאה, באמת לא חושב שיש איזשהו צד שחושב שזה עצוב לו. להיפך. מכל הדברים שעשיתי ואני עושה זה הדבר שאני הכי גאה בו והכי מאושר ממנו, ויודע שנפלה בחיקי זכות ענקית וגדולה שאני באמת מודה עליה בכל יום מחדש.
וזה, גברתי, מה שאני באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
דה וסט אין דה וורלד
1. ״אבא״, היא צמצמה את העיניים והסתכלה עלי. ״מה… מה אתה לובש?״.
2. לפני שאני אספר לכם מה אני לובש, אני רק רוצה לציין שעוד חודשיים היא תהיה בת שמונה. היא ישנה עם בובת ארנב כל לילה. ובכל זאת, איכשהו הלכתי לישון עם ילדה וקמתי עם נערה מתבגרת בת 15. ועכשיו אני אספר לכם מה אני לובש.
3. אני לובש וסט, בסדר? אני לובש וסט שקניתי ביותר מדי כסף כי לרגע חשבתי שאני יכול להיות האדם הזה שיכול ללבוש וסט.
4. לא, אתם יודעים מה? זה לא נכון. מה שקרה זה שרותם ואני היינו באיזה יריד בפרדס חנה, ושם היה דוכן של וסטים. רותם אוהבת וסטים. אני, לעומת זאת, מודע למגבלותיי.
5. לרותם יש את הנטייה המרגיזה להיות דמות מושלמת מסרט, ולכן היא דפדפה בין הקולבים, מצאה וסט מושלם במידה מושלמת, מדדה אותו והייתה סופר מרוצה. ואז המוכר הסתכל עלי ושאל אותי: ״ואתה? מה איתך?״.
6. ״אני לא״, אמרתי לו וצחקתי. ״למה לא?״, הוא שאל. ״כי אני לא מגניב מספיק בשביל ללבוש וסט״, עניתי לו את האמת, כי וסט לגברים זו המקבילה לשפם: אתה יכול שיהיה לך אחד, אבל צריך סוג מסוים של אופי ופאסון כדי שתוכל להסתובב איתו בציבור.
7. לי אין אותו.
מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
