לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.
למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.
אלה היו 72 טלפונים.
בשעתיים.
והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.
בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.
והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.
חוץ מהקפה הזה ב-24 שקל. זה באמת מוגזם וחסר פרופורציות.
אני אשתדל לקצר את הסיפור הזה כמה שרק אפשר. לפני שלושה חודשים נחת אצלי בחצות וחצי מייל משונה שבו היה כתוב, בקצרה, שהסרט שכתבתי שמבוסס על הספר שכתבתי הפך ללהיט לא קטן בארצות הברית.
ושאם לא קשה לי, שאני אזיז את התחת הענוג שלי אל המטוס הקרוב ואבוא לדבר באוניברסיטת מישיגן (שמעת, אמא? באוניברסיטה!) ובאוניברסיטת שיקגו עם מאות אמריקאים שרכשו כרטיס כדי לשמוע את הסיפור המופלא שמאחוריו.
ומה שהם לא יודעים, האמריקאים האלה, הוא שהם כתבו את הפרק הכי יפה בסיפור הזה.
כי גם ״עוד סיפור אחד״, כמו כל שאר הפרויקטים שלי, הוקפא היום לפני שלוש שנים. וכשבתי הקולנוע הוחשכו וננעלו ואיש לא היה בטוח שהם אי פעם יפתחו שוב, הדיבור היה שיש מצב לא רע שאיש לא יראה לעולם את הסרט הזה, ושהוא ישאר קבור במחסני הסינמה סיטי.
את ההמשך אתם מכירים. הוא יצא שנתיים אחרי מועד היציאה המקורי שלו, שבר כמה קופות (מי חינך את הסרט הזה?), עשה וממשיך לעשות סיבוב יפה בטלוויזיה ובאמת שחשבתי שזהו.
זה הקסם האמיתי שקורה בכתיבה, וזה הדבר הבאמת מרגש בה: שאתה אף פעם לא יודע מה יקרה. אתה אף פעם לא יודע אילו הרפתקאות מטורפות נכונו לך רק בגלל שהעזת לכתוב משהו שאתה באמת מאמין בו.
אבל זה הנס האמיתי עם דברים שאתה כותב: זה אף פעם לא זהו. זו תמיד המתנה שממשיכה לתת.
כי בזמן שאני ישבתי וחשבתי שזהו, הסרט הזה התגלגל לארצות הברית.
ואז הגיע המייל הזה.
ושלוש שנים אחרי שהודיעו לי שהוא כנראה לא יצא לעולם, אני בדרך לקצה השני של העולם כדי לדבר עליו בפני מאות אנשים שלא רק שאהבו אותו ממש, גם אהבו אותו מספיק כדי להטיס אותי במחלקת עסקים ולמלון יפיפה.
אני מקווה שהמלון יפיפה. הוא נראה ככה באתר.
זה הקסם האמיתי שקורה בכתיבה, וזה הדבר הבאמת מרגש בה: שאתה אף פעם לא יודע מה יקרה.
אתה אף פעם לא יודע אילו הרפתקאות מטורפות נכונו לך רק בגלל שהעזת לכתוב משהו שאתה באמת מאמין בו.
ולמרות שהכתיבה שלי לקחה אותי לסין, לטקסס, לסינגפור, לפריז, ללונדון, לרומא ועוד כל מיני מקומות ששכחתי (אה! הודו! ואיסלנד!), זה אף פעם לא יפסיק להדהים ולרגש אותי שספרים ותסריטים שמבוססים עליהם הם כרטיס הנוסע המתמיד הטוב (והזול!) ביותר שקיים.
אני לא חושב שמסתתרת כאן איזו מטאפורה גדולה שדורשת הסבר. כולנו אנשים מבוגרים, וכולנו מבינים בדיוק מה אני מנסה להגיד לכם: אתם חייבים לכתוב את הדבר שלכם.
חייבים.
כי לצד הפחד הקמאי שלא יקרה איתו שום דבר, שאיש לא יקרא אותו ושאיש לא יאהב אותו, אנחנו כמעט אף פעם לא חולמים על התרחיש שיום אחד יגיע מייל ויספר לך שהדבר הזה שכתבת הוא להיט בארצות הברית והנה כרטיס למחלקת עסקים.
ונכון שאני לא יכול לדבר בשם כל כותב בעולם, אבל לפחות מהחוויה שלי, הדבר השני קורה בתדירות הרבה יותר גדולה מהראשון.
וזה הדבר האחד שאנחנו לא לוקחים בחשבון כשאנחנו מתחילים לכתוב: שהחיים שלנו יכולים להיראות – וכנראה גם יראו – לגמרי אחרת כשנסיים לכתוב את הדבר הזה שאנחנו מאמינים בו.
כל מה שצריך הוא להתחיל.
אחר כך תנו לכתיבה שלכם להפתיע אתכם, ולקחת אתכם למקומות שבחיים לא חשבתם שתגיעו אליהם, וכנראה באמת גם לא הייתם מגיעים.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
מדברים כתיבה – פרק שני: כתיבה היא עניין מנטלי
עומר: אוקיי.
רותם: יאללה, מתחילים.
עומר: כעיקרון התחלנו.
רותם: התחלנו כבר.
עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע האמת-
רותם: אה, אוקיי.
עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה.
רותם: כי זו אני, תמיד מגיעה ב-
עומר: ואוו, תמיד מגיעה-
רותם: קצת מאוחר מידיי.
עומר: קצת מאוחר מידיי, אין ספק, וואו.
רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטאלי בכתיבה.
עומר: שהוא, אני חייב להגיד-
רותם: לא רק על הפן המנטאלי בכתיבה, אלא הפן המנטאלי במחסומי כתיבה.
עומר: כן. הפן המנטאלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור, זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו. אבל בעצם, זה גם נורא הפתיע אותי ככותב ביומיום.
רותם: כן, כן, כן. אני, תראה, אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני בא מתחום הביבליותרפיה.
עומר: באמת?
רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה. הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם כשאנחנו קוראים ספר טוב, הוא משנה בתוכנו משהו ואנחנו מסיימים אותו ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם.
מדברים כתיבה – פרק ראשון: מה הלמה שלך?
עומר: טוב, אז יש לנו, יש לנו פודקאסט. רותם: יא. עומר: יא. רותם: כמה זמן אנחנו מדברים על זה. זה אשכרה קורה. עומר: ואוו, אני חושב ש-4 שנים בערך אנחנו מדברים על הדבר הזה. רותם: וקבענו כבר כמה תאריכים, וכל פעם היה משהו, ואז קבענו את התאריך הזה. עומר: נכון, ואמרנו – לא מבטלים, לא מבטלים, לא מבטלים. רותם: לא מבטלים, לא מבטלים. עומר: שום דבר לא מבטל. ואז מה קרה? רותם: ואז מה קרה? היום יצא ספרך החדש. עומר: נכון, ספרי השני. רותם: בדיגיטל. עומר: בדיגיטל, נכון. היום הוא יצא בדיגיטלי. רותם: וואו, אז יצא שגם אנחנו מתחילי להקליט פודקאסט וגם יצא הספר השני שלך, אז אני חושבת שהכי טוב שנתחיל בפינתנו "עומר, מה אתה אומר?". (צוחקים) איך, איך חש סופר ביום בו יוצא ספרו השני?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.
למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.
אלה היו 72 טלפונים.
בשעתיים.
והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.
בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.
והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.
השאלה היחידה שלא רציתי לענות עליה
״אז תגיד״, היא הרימה את היד בסוף ההרצאה, כשפתחתי לשאלות. ״מה אתה באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה?״.
שיט. השאלה היחידה שאני באמת שונא לענות עליה.
״בעיני זה מאוד עצוב״, היא המשיכה בלי שעניתי, וגם האמת שידעתי שהיא לא מעוניינת בתשובה. ״זה רק מראה שסופרים לא יכולים להתפרנס פה וצריכים לעשות כל מיני חלטורות. אותי זה מביך לראות סופר שמנסה לשכנע אנשים לבוא לסדנת כתיבה. זה עצוב לכל הצדדים הנוגעים בדבר״.
ידעתי שאני לא אמור לענות לה. ידעתי שהחדר בספריה היפה בגבעתיים – ממוצע גילאים: 87, ואני לא מגזים – חשב בדיוק אותו דבר כמוה. הם באו כדי לשמוע שסופרים הם מסכנים, עניים וצריכים לעבוד בשש עבודות במקביל.
הם באו כדי לקבל הוכחה שלמרות שגם להם היה חלום לכתוב ספר, היה להם מזל גדול שהם הקשיבו לאמא שלהם, לבן הזוג שלהם או לעצמם וחסכו לעצמם את המבוכה, ההשפלה וחיי העוני המתלווים לכך.
לכן היא קצת הייתה מופתעת כשאמרתי לה שאני חושב שזה נהדר.
איך יוצאים לחופשת כתיבה חלומית?
את הטקסט הזה אני כותב לכם מחופשת הכתיבה החלומית שלי.
ורגע לפני שאתם מתים מקנאה, אני גם אגלה לכם שזה, ככל הנראה, גם יהיה הטקסט הארוך ביותר שכתבתי בחופשה הזאת.
חופשות כתיבה הן, ללא צל של ספק, אחד הדברים הטובים ביותר שיש למקצוע הזה להציע. היכולת להגיע למשרדי ההוצאה, להגיד שאתה צריך תקציב בלתי מוגבל לצורך תחקיר לספר החדש שלך, שהנהלת חשבונות תגיד שהתקציב מוגבל בהחלט כי איפה נראה לך שאתה נמצא, לארוז תיק ולנסוע היא בהחלט סיבה טובה דיה להגיד לאמא ואבא שלעזאזל ההייטק, כתיבה זה המקום להיות בו.
אז הלכתי להנהלת חשבונות ובישרתי להם שהספר הבא קורה בירושלים, הזכרתי להם שב״כולם לחייך״ הם נאלצו לממן שני קרוזים אז מבחינתם מלון יוקרתי בירושלים זה ממש שיפור בתנאים ואני מקווה שהם מעריכים את זה, וברחתי עם הצ׳ק לפני שמישהו שם ירה בי.
אח, חיי הכתיבה.
זה (כנראה) היה היום הכי משפיל שלי בתור סופר
ביום ראשון האחרון הגעתי לצומת ספרים לחתימת ספרים חגיגית ביותר. זאת שלפניה הייתה במודיעין (קהל קוראים אדיר, שתדעו) והייתה הצלחה גדולה עם עשרות אנשים שהגיעו עם ספרים חדשים וישנים, ולא היה לאף אחד ספק שמקום מרכזי בתל אביב יביא איתו את אותה הכמות, אם לא יותר.
ובכן, אני אעשה את זה קצר: אף אחד לא בא. אף לא נפש חיה אחת.
אני לא מתכוון לזה כמטאפורה או כדרך ביטוי להגיד שהיו ממש מעט אנשים, אני מתכוון לזה שהיו אפס אנשים. שני מוכרים, אני ושולחן גדול מידות עם ספרים מסודרים כל כך יפה וכיסא מהודר שבו התיישבתי.
ואף אחד אחר.
כמובן שהחלטתי להמתין, ואני שמח לבשר שהזמן הזה לא היה לשווא. בחנות היו כמה לקוחות, ואחת מהן ניגשה, הסתכלה בעניין ב״כולם לחייך״ ואמרה שאהבה את ״לחוץ חתונה״, אבל שהיא ציפתה לספר המשך ולא למשהו חדש. שתי דקות אחריה ניגש אלי אחד ממנהלי החנות ושאל: ״תגיד, אתה יודע איך הקודם מכר פה? חטפו אותו. את החדש לא חוטפים ככה. למה לא כתבת עוד אחד?״.
