מדברים כתיבה – פרק ראשון: מה הלמה שלך?

עומר: טוב, אז יש לנו, יש לנו פודקאסט. 

רותם: יא. 

עומר: יא. 

רותם: כמה זמן אנחנו מדברים על זה. זה אשכרה קורה.  

עומר: ואוו, אני חושב ש-4 שנים בערך אנחנו מדברים על הדבר הזה. 

רותם: וקבענו כבר כמה תאריכים, וכל פעם היה משהו, ואז קבענו את התאריך הזה. 

עומר: נכון, ואמרנו – לא מבטלים, לא מבטלים, לא מבטלים. 

רותם: לא מבטלים, לא מבטלים. 

עומר: שום דבר לא מבטל. ואז מה קרה? 

רותם: ואז מה קרה? היום יצא ספרך החדש. 

עומר: נכון, ספרי השני. 

רותם: בדיגיטל. 

עומר: בדיגיטל, נכון. היום הוא יצא בדיגיטלי. 

רותם: וואו, אז יצא שגם אנחנו מתחילי להקליט פודקאסט וגם יצא הספר השני שלך, אז אני חושבת שהכי טוב שנתחיל בפינתנו “עומר, מה אתה אומר?”. (צוחקים) איך, איך חש סופר ביום בו יוצא ספרו השני? 

עומר: תראי, הראשון היה מאוד מרגש. 

רותם: אהה. 

עומר: השני, אני, אני בקול, אני סבבה. 

רותם: עובר לידך. 

עומר: עובר לידי. 

רותם: אני רואה, אני רואה מהצד. עובר לידך. ‘ווושט’. 

עומר: אני בכלל לא, בכלל לא אכפת לי. 

רותם: נכון. 

עומר: אה, זה לא שאני מרפרש. יואו, לא בדקתי את הפייסבוק כבר 20 דקות. 

רותם: אני בדקתי בשבילך. 

עומר: כן? 

רותם: אנשים ממשיכים להגיב, קונים. 

עומר: עוד מישהו קנה? ממשיכים להגיב, כן?

רותם: כן. לא יאומן, אנשים ממש בעניין לקנות את הספר ולקרוא אותו. 

עומר: אני כן אבל רוצה להגיד, שבאמת, אם יש מישהו שמוריד אותי לאדמה ככה, כל הפייסבוק  הזה בהתלהבות וזה, ויש וזה, ושלחתי גם לקבוצה של המשפחה שלי, ואמא שלי כתבה ‘מברוק, … על הירקן, רוצה פירות ? מה אתה צריך? 

רותם: זה אמא. 

עומר: זה אמא. 

רותם: יופי, כתבת ספר, יופי. 

עומר: נכון. 

רותם: זה כמו ילד שצייר ציור, ‘אמא, תראי איזה יופי’. 

עומר: נכון. 

רותם: ‘יופי, מקסים, איזה יופי’. 

עומר: יופי, איזה יופי. 

רותם: ‘וואו’, בלי להסתכל כזה, שוטפת כלים. ‘איזה יופי. רוצה לאכול צהריים? הכנתי’. 

עומר: זה די המצב. 

רותם: פחות, פחות או יותר זה העניין. על מה נדבר היום? 

עומר: אני, אני נורא רוצה להגיד שזה, שזה דבר נורא מרגש, אבל זה לא, את יודעת, בין היתר כי יש לנו, יש להזכיר שפודקאסט זה ממומן על ידי סדנת- 

רותם: “אינעל הבוק”. 

עומר: סדנת הכתיבה “אינעל הבוק”.

רותם: כן. 

עומר: שנועדה ללוות סופרים בדרכם, בדרכם אל הספר. 

רותם: בדרכם אל הספר. 

עומר: אבל לא בדרכם לצאת לאור. כי זה 2 תהליכים שונים לגמרי. 

רותם: נכון. 

עומר: ואני כן רוצה להגיד שבגלל שכבר הייתי ברודיו הזה, והרודיו הזה הוא היה מאוד-

רותם: מטלטל. 

עומר: מאוד מטלטל בפעם הקודמת, עם כל העשרות אלפי עותקים שנמכרו אז. אז אני כן רוצה להגיד, שכאילו עכשיו בשבילי מתחיל החלק הפחות כיפי, אני יודע את זה. כאילו הספר יצא, זה נורא מרגש. 

רותם: אה, כאילו עד עכשיו הכתיבה זה היה החלק הכיפי?

עומר: עד עכשיו, עד עכשיו הכתיבה זה הייתי אני. אני יודע שזה לא נראה כאילו אני עושה כיף, אני יודע. 

רותם: אם זה היה כיף, אז מה יהיה הלאה. 

עומר: אני יודע. 

רותם: לא, אבל, אבל רגע, אני רוצה להגיד שכיפי גם בשבילך זה החלק שבו אתה יותר בשליטה. ואני לא יודעת כמה כיף זה היה, אבל לפחות היית בשליטה, כי אתה כתבת את זה. 

עומר: נכון. 

רותם: ואתה היית, עם כל הדד-ליינים והזה, והיו, זה היה בשליטה שלך. הזמן והמשך והאופן. ועכשיו זה יצא מה שנקרא-

עומר: לא, אני חושב שזה גם היה השלב יותר כיפי, אתה רואה את הרעיון קורם עור וגידים, וזה נחמד וזה כיף. ואני כן חושב שאנחנו הולכים לדבר היום על בעצם למה לעשות את הדבר הזה. 

רותם: נכון. 

עומר: והלמה הוא לא כי בסוף אתה יוצא לאור ואנשים קונים, וכל הדבר, שזה נחמד. כן? 

רותם: זה נחמד. 

עומר: אבל זה באמת, בפעם השנייה כבר אני מרגיש, זה בונוס. 

רותם: כן. 

עומר: זה בונוס על מה שהספר הזה נתן לי, על מה שאני הייתי רוצה שהספר הזה יהיה. ואני חושב שזה גם המנוע שמחזיק אותך. זאת אומרת, אם, באים אלינו הרבה אנשים, אומרים ‘אני רוצה לצאת לאור, אני רוצה לראות את הספר שלי…’. 

רותם: ‘ומה הסיכוי?’, 

עומר: ומה הסיכוי, נכון. 

רותם: ‘מה את חושבת שהסיכוי שאני, שהספר שלי יתקבל להוצאה ויוציאו אותו?’. 

עומר: ואנשים שבאים ומסבירים לך על שוק הספרים ואומרים לי ‘לא, אתה נכנסת בדיוק בשנייה, היום כבר אין סיכוי לאף אחד’. 

רותם: וגם לי אין המזל הזה. 

עומר: נכון. 

רותם: מה הסיכוי שלי יהיה כאילו אותו מזל כמו שלך. 

עומר: נכון, אני לא מכיר אף אחד, אתה מכיר. … גם אני לא הכרתי אף אחד כשנכנסתי לשם. 

רותם: כן. 

עומר: וכן, אני חושב שאם אתה עושה את זה מהמקום הזה, אז אנשים נורא, אז אנשים מתייאשים בסוף נורא מהר. לכתוב ספר צריך להגיד, זה כיף, זה מהנה, זה נהדר, זה גם סיזיפי וזה גם מעצבן.

רותם: זה גם סבל, זה גם קשה, זה מפגיש אותך עם מקומות מאוד לא פשוטים בתוך זה. זה קצת, זה קצת כמו ללכת- 

עומר: אותך זה הפגיש עם הספר שלך. 

רותם: אתה יודע, לפני הספר שלי, כשהתיישבנו פה, מי שלא רואה אותנו ושומע אותנו, אנחנו יושבים בתוך ספריה, וכזה חיכיתי לך כי אתה גם האיש הטכני לא כולם יודעים. 

עומר: כן. 

רותם: הבאת את כל הציוד וחיברת אותו וזה, ובינתיים- 

עומר: למה, יכולתי לעשות רושם. יכולתי להגיד ‘דוד, תעשה’. 

רותם: איך הצד הזה. אז, אז הסתכלתי ואמרתי לעצמי, אני, באמת ספריה זה תמיד המקום שאני אוהבת להיות בו. וגם בתור ילדה זה, התהלכתי בתוך ספריות באיזה יראת קודש. זה באמת בלי באמת להבין למה. כי ספרים תמיד מאוד ריגשו אותי, והידיעה הזאת שאני מוציאה ספר מהמדף, הוא עולם ומלואו. והיום באמת מאז שאנחנו מלווים כותבים, ושאני מבינה גם באמת לעומק מה, מה זה תהליך הכתיבה, זה באמת כמו להתהלך בתוך מקום שבו כל ספר הוא נשמה. 

עומר: כל ספר הוא נשמה. 

רותם: אנשים שמים את נשמתם בספר. ספר שמגיע למדף, או בכלל, גם כאלה שלא מגיעים למדף לצורך העניין, אנשים שכותבים ספר מתחילתו ועד סופו, שמים בו את הנשמה שלהם ועוברים תהליך אישי מאוד-מאוד עמוק, ושאי אפשר להצטער עליו, אי אפשר להתחרט עליו. והוא כן תהליך משנה חיים. כאילו אתה, אתה מתחיל אותו ואתה מסיים אותו בן אדם אחר. 

עומר: אתה מתחיל אותו ואתה לא יודע איפה תסיים אותו. 

רותם: מממ (נשמעת מהנהנת). 

עומר: ואני חושב שזה גם הדבר שמפחיד אשים, כשהם מתחילים לכתוב ספר, ופתאום הם מגלים שזה נוגע להם באיזה שהם מקומות רגישים, באיזה שהם זה. כן צריך להגיד על ספר, זה בסופו של דבר, אנחנו צריכים לדעת שמתחת ל’יש לי איזה רעיון מגניב לספר זה’, מתחת לזה מסתתר איזשהו סיפור, שמאוד-מאוד-מאוד מחפש את הדרך החוצה. ולפעמים הוא סיפור, נתקלנו כבר באמת בכל הסיפורים. 

רותם: כנראה שלא בכולם. 

עומר: כן, לא בכולם. 

רותם: יש עוד הרבה סיפורים שלא נתקלנו בהם. אבל כן. 

עומר: אני מרגיש שבאמת, אין שום דבר שיכול להפתיע אותי. 

רותם: כן, נכון. 

עומר: בשלב הזה. באמת, נתקלנו בכולם. ובאמת אני חושב שאנשים אומרים, את יודעת ‘חסכת לי טיפול פסיכולוגי של 15 שנה’ בסוף הסדנה. 

רותם: כן. 

עומר: מה שנכון. 

רותם: כן. 

עומר: מה שנכון, ספר הוא באמת הליך- 

רותם: אינסטנט. 

עומר: אינסטנט. 

רותם: לא, הוא גם לא, זה לא באמת אינסטנט, אבל מאוד אינטנסיבי של התבוננות. 

עומר: אבל בכל זאת, אף אחד גם לא נכנס לספר כי הוא אומר ‘אני רוצה לעבור’. זה גם ביי פרודקט של הדבר. כמו מכירות. 

רותם: נכון, נכון.

עומר: זה גם ביי פרודקט של הדבר. אני כן חושב שכשאתה מתיישב לכתוב ספר, הדבר הראשון שצריך להיות לך, ובגלל זה גם אנחנו עושים את זה לפודקאסט הראשון, זה באמת, אתה צריך לענות לעצמך על השאלה – למה אני נכנס לפרויקט הזה? כי צריך לדעת, אנשים נכנסים עם איזושהי מחשבה. אגב, גם אני, כן? גם אני, את יודעת יותר טוב מכולם, אמרתי לך, הרי יש לי חוזה גם לספר הבא, ומה אמרתי לך כשסיימתי? 

רותם: ‘תוך 3 חודשים אני כותב אותו’. 

עומר: 3 חודשים. 

רותם: ‘הוא כבר כתוב, זה ספר כתוב’. 

עומר: כן. 

רותם: אנחנו ישבנו לנו בארקפה ואמרתי לך ‘שיט, למה אין לי איך להקליט את השיחה הזאת? זה הרי כל כך מטומטם, לא יהיה לך ספר עוד 3 חודשים’. אמרת ‘לא, לא, לא, הפעם זה סיפור אחר, הוא כבר כתוב, אני רק’-

עומר: ואני גם מנוסה. 

רותם: ‘אני מנוסה, וגם הספר, לא, הספר הזה הוא משהו אחר, הוא כיף, הוא בקטנה, אני כותב אותו, אני כבר יודע איך הוא נגמר, אני יודע איך הוא מתחיל, אני זהו, אני תוך 3 חודשים הוא כתוב’. מפה לשם, חלפו לדעתי 3 חודשים מאז. 

עומר: חלפו… 

רותם: אתה בפרק שלישי כבר?

עומר: אני לא, זה פרק 5, אני בפרק 5. 

רותם: איזה יופי. 

עומר: רק עוד 29 פרקים לסוף. אבל כן. 

רותם: כן ועברה לך החבורה מהמצח אחרי שדפקת אותו בקיר בפרק 3 שלא הצלחת לצאת ממנו. 

עומר: וואו, וואו, זה היה נורא. אבל אני, וזה כדי להגיד, ספר הוא, אני חושב שיש את הימים המדהימים, שגם בסוף זה מה שאתה זוכר, אני כן רוצה להגיד – כשאתה מסיים את הדבר ואתה מגיש אותו, ועוברת תקופה והטראומה נשכחת (צוחקים) אז זה קצת כמו לידה אני מניח. אתה כן בסוף, אני לא יודע אם יש רגעים כיפים בלידה- 

רותם: יש, יש. 

עומר: אתה כן בסוף זוכר את ה-3 ימים הנפלאים האלה שהיו על הפרש של שנה, שישבת בבית קפה ובאמת הכל זרם. יש גם ימים כאלה. פשוט אני לפחות חווה אותם כימים מעטים. 

רותם: כן, אני חושבת שזה לא רק הימים. ושוב, אנחנו רואים את זה המון אצל, באתי להגיד מטופלים שלנו. 

עומר: כן, אצל מטופלים, אצל מטופלים שלנו. 

רותם: הם אינם מטופלים. אצל כותבים שאנחנו מלווים, הרגעים האלה שנופל אסימון, שאנחנו באמת בתוך איזה שיחת עריכה כזאת על ספר, זה רגע שממש רואים אותו, את הניצוץ הזה. וגם אלה רגעים קסומים. זה לא רק הכל זורם או הכל זה, זה שמשהו מתפקע. 

עומר: אני חייב להגיד, אני חייב להגיד לך, תראי, לא הרבה יודעים את זה, אבל אינעל הבוק התחיל בעצם מזה שאנחנו התחלנו את זה כחברים. 

רותם: כן. 

עומר: זאת אומרת ‘אני חייב לדבר איתך על הספר שלי’ 

רותם: ‘נתקעתי, אני זה, אני לא יודע מה עם הדמות’. 

עומר: זה רגעים קסומים כשיש מישהו בצד השני שמלווה אותך ויודע לאסוף את זה בשבילך. 

רותם: ברור. 

עומר: זה פחות רגע קסום, אני חייב להגיד, כשזה נוחת עליך בדמעות בקפה פטלינה בתל אביב. 

רותם: מה, כשאתה מבין משהו? 

עומר: כשאתה מבין משהו, כן, ואתה לבד עם זה. 

רותם: כן. 

עומר: וזה, זה פחות קסום. 

רותם: נכון, גם כאלה יש, יש גם רגעים שאנשים ב- 

עומר: גם לך היה, במקרה היינו בנסיעה חזרה.

רותם: כן, כן. עבדתי.

עומר: נסיעה מאוד ארוכה. 

רותם: הייתה נסיעה מאוד ארוכה מהדרום. 

עומר: מאוד ארוכה. 

רותם: אבל כן, ואז, טוב, זה גם היה באמת הרגע הזה להגיד – מה, איך יכול להיות שאני כאילו באמת יודעת את הדרך שאני אמורה לעבור ובכל זאת הולכת בה לאיבוד, זה נורא מבאס. 

עומר: אבל דווקא אז נוחת עליך איזה דבר, וכל הזמן אתה צריך לחזור ל’למה אני בעצם עושה את זה?’.

רותם: כן. 

עומר: בלי ‘למה אני בעצם עושה את זה?’ אין עמוד שדרה של הדבר הזה. אתה מתישהו תגיד ‘זה לא שווה לי את זה, זה לא שווה לי את זה’. 

רותם: אז, אז אני רוצה לשאול אותך. 

עומר: אני, אני, רגע, אני רוצה להגיד. 

רותם: כן, תמשיך. 

עומר: שבאינעל הבוק, לי היה מאוד, צריך להגיד, כל אחד מאיתנו שלוקחים את הסדנה ומקשיבים ל… כל אחד מאיתנו בא  ממקום מאוד אחר. 

רותם: כן. 

עומר: אני בא מהמקום המאוד פרקטי, המאוד זה. אני, מה, כמו ה-3 חודשים, כשהצגתי לך את הסדנה והתחלנו לגלגל את הרעיון, אמרתי לך ‘תקשיבי, אנחנו הולכים ללמד אנשים דברים פרקטיים, דמויות, עלילה. לא מתעסקים בנפשי יותר בכלל’. ואת כזה ‘אהה, כן, אוקיי’. 

רותם: מממ (נשמעת מהנהנת). אכן פנית לאדם הנכון, טוב שבאת אליי עם הפרקטי. 

עומר: כן, טוב שבאת אליי. וכן צריך להגיד שאת גם חוץ מכותבת נורא מוכשרת ועורכת מאוד עסוקה ומאוד מוערכת, את גם ביבליותרפיסטית. זאת אומרת, את גם מטפלת באנשים באמצעות כתיבה וגם הצד הזה נכנס. ואני, כל פעם שאנחנו מתחילים לטפל באנשים באמצעות כתיבה , אני שונאת אותך על הדבר הזה. 

רותם: אבל אתה נהיית נורא טוב בזה בעצמך. 

עומר: בסדר. 

רותם: כמו שאני קצת השתכללתי במבנים. 

עומר: אבל, אבל זה כן הדבר הזה שכל הזמן חוזר. אה, וכל פעם כשהיינו מסיימים שיעור, הייתי, אנשים היו בוכים, צוחקים ‘הלכתי לדבר עם אמא שלי, עשיתי זה, דיברתי עם אבא שלי שלא דיברתי איתו 20 שנה’. 

רותם: כועסים עלינו, מתפרצים, כן. 

עומר: כועסים עלינו. אמרתי לך ‘תקשיבי, לא כיף להם’. אז היה לך משפט שבאמת הפך למוטו של הסדנה. 

רותם: כן, ‘לא הבטחנו כיף’. 

עומר: לא הבטחנו כיף. 

רותם: עומר, אנחנו הבטחנו כיף  למישהו?

עומר: לא. 

רותם: לא, אין, אין הבטחה כזאת. 

עומר: אנחנו הבטחנו ספר. ולכן כל הזמן, וזה כאילו התרגיל שכל הזמן אנשים, הוא גם תרגיל רשות בסדנה, וכאילו כל הזמן התרגיל הזה של אנשים, אני רואה שהם בוחרים לוותר עליו. 

רותם: ה’למה’? 

עומר: הלמה. אנחנו תמיד… אנחנו אומרים תרגיל בונוס, אנחנו ניתן משוב, נעשה זה, תכתבו למה. וזה, וזה התרגיל היחיד שאנשים באופן קבוע ‘כן, אני אכתוב אחר כך, אני לא זה. אני יודע למה, אני לא צריך לכתוב’. ואני באמת חושב שלפני שבכלל מתחילים לכתוב ספר או חושבים לכתוב ספר או זה, צריך באמת לנסח לעצמך את היכולת. אני, לי זה מסתובב בטלפון, יש לי קובץ שקוראים לו ‘למה’, יש לי נוט שכתוב ‘למה’. 

רותם: מה? 

עומר: וכל פעם אני גם מוסיף לו. בקרוב יהפוך לסדרת סטטוסים רבת מכר בפייסבוק. אבל, אבל חייב להיות איזה משהו שמזכיר לך כל הזמן למה אתה עושה את זה. כי יהיו רגעי שבירה. מי שמדמיין את הלכתוב ספר כללכת לבית קפה ולהזמין דבר, לא יודע, ואז פשוט טרולולו טרולולו אתה יושב וכותב, אה, אלפיים מילה, אוקיי. 

רותם: ואז לא יכול להפסיק, ואז גם בלילה יושב וכותב. 

עומר: כן, כן, כן. 

רותם: איזה פרץ כזה. אבל אני רוצה לשאול אותך משהו, בתור מי שהיום ספרו השני יוצא. 

עומר: כן. 

רותם: האם ה’למה?’ הוא שונה מספר לספר? 

עומר: כן, בטח. אני חייב להגיד, כאילו כל מי שמכיר אותי יגיד ‘ידענו שזה זה’. אבל אני לא, אני לא חשבתי שהוא יהיה קומדיה בסוף. הוא התחיל אחרי, עברנו גם אשתי לשעבר ואני, עברנו גם הפלה מאוחרת מה שנקרא, ואני הייתי באמת אבוד נורא באותה תקופה ושבור לב, ושבור לב. וכל הטקסטים שקראתי על הפלה מאוחרת, על לידה שקטה, על דברים כאלה, היו, היו מהצד הנשי. 

רותם: כן. 

עומר: ואמרתי, אבל גם אני, גם אני איבדתי כאילו. 

רותם: כן. 

עומר: גם אני, מה זה, כאילו למה, למה אף אחד לא כותב? וזה היה אותו רגע, להבדיל אלף אלפי הבדלות, והייתה איזושהי, וזה קצת היה כמו “לחוץ חתונה”. זאת אומרת, להבדיל אלף אלפי הבדלות, “לחוץ חתונה” נכתב מהמקום הזה שתמיד ראיתי קומדיות רומנטיות ותמיד זה היה הבחורה רוצה להתחתן, הבחור רוצה לשכב איתה. 

רותם: כן. 

עומר: הוא דושבאג, ובסוף הוא מתאפס על עצמו ואומר – טוב, יאללה, בסדר, נו, אני אתחתן עם הכונפה הזאת. 

רותם: עם הלחוצה הזאת. 

עומר: בדיוק. עם הבריידזילה לעתיד הזאת. 

רותם: כן. 

עומר: אני אמרתי אני בריידזילה, אני יכול להיות גם. והרגע הזה שאתה נכנס לחנות ספרים, ואתה בא לך לקרוא איזה דבר, משהו שינחם, כל פעם נכנסתי במוד אחר. אני  מאוד אוהב להסתובב בחנויות ספרים. אני מאוד אוהב להסתכל על ה… אני תמיד מוצא איזה ספר.

רותם: ברור. 

עומר: ובאמת, חיפשתי איזה משהו כזה. וב-2 המקרים האלה, לא, לא היה. 

רותם: אז אתה דווקא כן מדבר על איזשהו ‘למה’ משותף לשני הדברים. כאילו פה, כאילו בתוך הספציפיות, זה מדבר על, על חתונה, וזה מדבר על, על הפלה מאוחרת מהצד הגברי. אבל אתה כן אומר ‘היה חסר לי הצד הגברי לתחום שהוא לרוב נשי’. 

עומר: אבל גם לך “מלכת הכיתה”, ספרך יש להגיד החדש שיוצא ב… 

רותם: ספר הביכורים שלי. 

עומר: ספר הביכורים שלך שיוצא בשנה הבאה. 

רותם: 2023. 

עומר: גם לך יש איזה ‘למה’ מאוד, מאוד פנימי, מאוד עמוק. 

רותם: אבל אני, אבל, נכון. ואני חושבת שהלמה הזה הוא גם בסופו של דבר, החוויה הזאת של, שתמיד כותבים את הצד השני ולא את הצד הזה. ואני אומרת, זה באיזשהו אופן דומה. זה כאילו, כאילו שאלתי אותך אם הלמה הוא שונה, ואמרת ‘בוודאי’, ואז אתה מספר לי את הסיפור, ואני אומרת הלמה הוא מאוד דומה.

עומר: יש, יש כמה. 

רותם: ואני יכולה להגיד שגם אצלי הלמה הוא מאוד דומה. 

עומר: מה הלמה שלך? 

רותם: הלמה שלי הוא, הוא, קודם כל, בתור ילדה שקראתי, קראתי המון-המון ספרים ולא הייתי כנראה הטייפ מה זה כנראה, לא הייתי הטייפ, החשודה המיידית להיות חננה-בננה כמו שתמיד הייתי וקוראת ספרים על מדרגות הספרייה. כאילו הסיפורים עליי, לא הייתי חוזרת הביתה, אז היו הולכים לחפש אותי בספריה, לשם הייתי נעלמת. (צוחקים) זה כאילו המקום בו, באמת, הזמן עצר מלכת, אמיתי כאילו. 

עומר: חייבים, חייבים לציין שהתדמית שאת מנסה לצייר לעצמך פה כילדת חננה-בננה שהיא הייתה בספריה, בואי. 

רותם: לא, אז לא, זה בדיוק העניין, אבל לא הייתי. היה לי את הצד הזה, הוא עד היום קיים. אני נכנסת לספריות ומתרגשת, ואני אוהבת ספרים, אני קוראת ספרים וזו באמת אהבה, אחת האהבות הכי-הכי גדולות שלי. אבל גם הייתי ילדה מאוד-מאוד מקובלת, יפה, חכמה, מצחיקה, כיפית. 

עומר: נו, רותם, איך קוראים לספר? 

רותם: “מלכת הכיתה” קוראים לספר. 

עומר: ומה היית? 

רותם: ואני הייתי מלכת הכיתה. 

עומר: תודה רבה. 

רותם: ומה שנקרא, אבל זה, ובכל הספרים שקראתי וכל הסרטים שראיתי, כאילו תמיד הפוקוס הוא על הדחוי, על הילדה הדחויה, הילד הדחוי. זה שמתחיל מלמטה חברתית ואף אחד לא רואה אותו ולא זה, ואז הוא מגיע לאיזשהו מקום, למקום. 

עומר: ומלך הכיתה בדרך כלל עוצר אותו… 

רותם: וזהו, ומלכת הכיתה היא תמיד הדמות הכי שטוחה, היא הביץ’, היא זאתי שהיא רק יפה, רק, היא רעה, אם היא עוברת בכלל איזושהי תמורה במהלך הספר או הסרט או הסדרה. 

עומר: בסוף היא  מסיימת עם עוגת קצפת על הפנים. 

רותם: כן, היא מבינה שהיא הייתה מנוולת והיא זה. 

עומר: כן. 

רותם: ולי זה נורא הפריע המקום הזה. ובאמת אמרתי, לא מצאתי את עצמי בתוך הספרים האלה. 

עומר: כי את לא היית מלכת כיתה רעה. 

רותם: כי לא הייתי, לא, אני חושבת שהייתי גם רעה. אני חושבת שגם הייתי רעה. מה זאת אומרת? אתה יודע, זה מורכב, זה בדיוק העניין, אין פה טוב ורע, אנחנו לא באגדת ילדים, אנחנו לא מספרים פה את הרע המוחלט והטוב המוחלט ויש את המכשפה ויש את הפיה. אני הייתי גם וגם. גם וגם זה, זה כאילו דרישות התפקיד. וזה מן משהו ששמו עליי, מעולם לא אמרתי ‘היי חבר’ה, היי, שלום, הגעתי למקום חדש, אני מלכת הכיתה’.  

עומר: לא, לא היית בראיון עבודה את אומרת?

רותם: לא הייתי בראיון עבודה, זה לא בקורות חיים שלי, אני חושבת שזה צריך להיכנס. ובכל זאת, מוניתי לתפקיד שלא מרצוני, פעם אחר פעם, בכל מסגרת שהייתי בה. ואז, כאילו אתה יודע, אז להגיד ‘אוקיי, אני…  משהו, אני אהיה המשהו האחר’. אבל אי אפשר, לא יכולתי להיות משהו אחר. וזה תפקיד שרודף, הוא, הוא הופך להיות, הוא הפך להיות מי שאני, במובן הזה של מצפים ממני לאיזשהו משהו, אני עושה אותו, אני כבר לא יודעת אם זה כי צריכים את זה ממני או כי זה מי שאני. ובתוך זה יש את המורכבות, והיום אני גם רואה את הבת שלי במקום הזה. ואני חושבת שהלמה שלי היום הוא הרבה יותר בוער מאשר לאורך כל החיים, שעובדה שלא כתבתי את הספר הזה. 

עומר: כי עכשיו הבת שלך בעצם באותו מקום. 

רותם: כן, כי היא זאת שצריכה את הספר הזה. ובשבילה אני אעשה את זה. 

עומר: זה יפה. 

רותם: כן. 

עומר: מאוד אימהי מצידך. תראי, אני כן חושב, אפרופו לתת איזשהו למה אחר, כן? … בכל זאת קומדיה. ובסופו של דבר התרחיש הזה תופס, את יודעת, בין, לא יודע מה, חשבתי שהספר יהיה על זה, בסוף יש שם 1,500 מילה, על הדבר הזה, וכל דבר הוא קרוז משפחתי. 

רותם: זה חמוד שאתה אומר שזה קומדיה. אני מיררתי בבכי בספר, פעם אחר פעם. 

עומר: תני לי לשווק אותו כמו שצריך. 

רותם: בסדר, בסדר. קורע מצחוק. הוא גם מצחיק, הוא גם מצחיק. 

עומר: הוא גם מצחיק. 

רותם: נכון. 

עומר: ובתקופה שכתבתי, באמת, לא, לא הרבה יודעים, אבל כאילו, הוא היה, הגלגול הראשון שלו היה אמור לצאת ביוני 2020, יחד עם סדרה ברשת, 10 פרקים עם ש… 

רותם: אז למה זה לא יצא? יוני 2020 היה מזמן. 

עומר: ובכן, מרץ 2020 הגיע ואיתו כמה דברים קטנים השתנו. 

רותם: לא זוכרת על מה מדובר. 

עומר: אני גם לא, אני באמת מעדיף לשכוח. וגם אני הודעתי למודן שבעצם אני הולך לכתוב את הדבר הזה מחדש, כי לא היה שום דבר דומה. צריך לזכור שקרוזים היו מדע בדיוני, וגם חופשות משפחתיות. ביוני, במאי 2020 פחות או יותר, זה היה נראה כאילו, לא נחזור יותר לזה לעולם. והתכוונתי לכתוב על כל הדברים שעצבנו בחופשות משפחתיות. אבל באמת אמרתי, פתאום נורא נבהלתי ואמרתי – מה, מה, זה לא יחזור? כל הזה שאנחנו אחד בתחת של השני. 

רותם: אני חושבת שיש בספר הזה את הגם וגם באמת, אפרופו גם וגם, שזה אחד הדברים החביבים עליי. ובאמת בסופו של דבר הקורונה גרמה לספר הזה להפוך להיות יותר עמוק ממה שהוא היה בהתחלה, כי, כי היה גם את זה. 

עומר: אני נשבע לך, שכל פעם כשהייתי כותב בתקופה הזאת, אה, אוקיי, זה נשמע, זה נשמע ממש מטופש, אני מצטער, אבל זה אמיתי קצת, כאילו הרגשתי שאני נותן איזה קונטרה למה שקורה עכשיו בעולם. קרוז, חברות קרוזים קורסות ומשפחות מתפרקות וזה. אוקיי, אני אחשוב. 

רותם: אבל על, על המחשב שלך זה מתקיים בכל זאת. 

עומר: אבל על המחשב שלי, כן, זה מתקיים. 

רותם: וזה, וזה מדע בדיוני כרגע. 

עומר: וכאילו הלאמין שזה יחזור, הלכתוב את זה. אני לא יודע איך לתאר. זה כאילו אתה מצייר משהו ואתה אומר – אני מקווה שזה יהיה-

רותם: שזה ייצר מציאות. 

עומר: שזה ייצר מציאות, בדיוק. וזה גם למה. זה גם למה, זה גם למה להתיישב לכתוב. כי כל פעם כשהיא באמת, היינו בסגר ראשון ושני ושלישי וכל פעם אתה אומר – טוב, זהו, עכשיו האנושות כאילו זהו, גמרנו. עד שבסוף לכולם נמאס ואמרנו… יאללה. 

רותם: והאנושות חזרה להיות החרא שהיא הייתה לפני זה. 

עומר: בדיוק. אני מעדיף, אני מעדיף את המצב הנוכחי, אני חייב להגיד. 

רותם: כן. 

עומר: לא היינו כאלה גדולים בקורונה, בואי נזכור את זה. 

רותם: לא, נכון. 

עומר: האנושות לא התגלתה- 

רותם: כן, בשיא תפארתה. 

עומר: בשיא תפארתה בקורונה. כן. (צוחקים) וזה, וזה באמת הקומבינציה הבלתי מתקבלת על הדעת הזאת של זה בלתי נסבל חופשות משפחתיות, כשאתה בן אדם מבוגר, עם ילדים משלך וזה. וגם, הרי כל הדיל של חופשות משפחתיות הוא קצת עקום בארץ, כי בעצם למה אתה נוסע עם ההורים שלך? כי אחרת אתה תצטרך על החופשה הזו בעצמך, ואתה לא יכול. אז אתה נוסע עם סבא וסבתא. 

רותם: אתה נוסע גם, כי כאילו אתה אומר – מה, תגיד להם לא? הם רוצים עכשיו לה זמין. 

עומר: בדיוק, רוצים עכשיו לעשות איזה… 

רותם: אבל הבעיה הכי חמורה בחופשות משפחתיות, זה שאתה חוזר לתפקיד המשפחתי, לא משנה כמה עבודה עשית בחיים כדי לצאת ממנו.

עומר: נכון, נכון.  

רותם: אתה חוזר לשם שוב. 

עומר: אתה חוזר לשם. אבל, אבל באמת, אני הייתי סרבן חופשות משפחתיות באמת מגיל 14. מהיום ש- 

רותם: שעמדת על דעתך. 

עומר: היינו נוסעים לאילת, ואז הם נסעו לסן פרנסיסקו ו… 

רותם: לא נסעת? 

עומר: לא נסעתי. לא נסעתי. כי הייתי נער עקשן ונשארתי. 

רותם: לא יכולה לדמיין אותך כזה. 

עומר: כן, נשארתי כזה. ופתאום כשלקחו, ובאמת התחלתי לכתוב את זה באמת מתוך שנאה עמוקה לפורמט, לפורמט, לא לפורמט של משפחה, משפחה זה נהדר, אבל באמת גם ההורים שלי באמת, כאילו… היום, אז נורא כעסתי, לקחו חדר אחד לכולנו. עכשיו אנחנו 4 נפשות. אתה אומר – אוקיי, היינו בניו יורק, כל הכבוד להם שהם הצליחו לממן חדר אחד במלון בניו יורק. 

רותם: כן, טיסות ועם זה וכל מה שזה. וזה כולל.  

עומר: בדיוק. וזה פאקינג יקר.

רותם: כן. 

עומר: ואז אתה אומר – מה, למה אין לי חדר, מה זה?

רותם: משלי. 

עומר: איפה הפמליה, מה קורה? כן, לוקח הרבה זמן. ובאמת כאילו שנאתי את הפורמט שהכל צפוף וכולם בתחת של כולם ויש רק שירותים אחד וזה, ואתה אומר – אני לא רוצה, כאילו יופי שזה נעלם. ואז זה נעלם, אפרופו מה שראינו אתמול עם… 

רותם: כן. 

עומר: be careful what you wish for. וזה נעלם, וגיליתי שאמרתי – יא, אם, אם, כאילו אי פעם זה יחזור, אני, אצטרף, אני אביא את הילדים… 

רותם: וזה אכן מה שקורה. 

עומר: זה אכן מה שקורה, זה אכן מה שקורה 

רותם: נוסע, שירותים אחד…

עומר: כן, כן, נוסע, מקטר ובא, אבל בא. 

רותם: כן. 

עומר: זה אפרופו השינוי שהספר הזה עשה, עשה בשבילי, ובאמת גרם לי להסתכל על זה אחרת. כי הרי כשאתה נכנס לכל מיני דמויות לראש, וכל מיני דמויות, אתה צריך להסתכל על זה מהזווית שלהם. 

רותם: כן.  

עומר: ופתאום לראות את זה, לראות אותי גם מהעיניים של ההורים שלי, שזה באמת תרגיל למתקדמים בלבד, שאני לא ממליץ לאנשים לעשות. כי זה לא נעים. 

רותם: כן, כן. 

עומר: זה חושף איזה אמת מורכבת משהו. 

רותם: מראה שלא נעים להתבונן בה. 

עומר: בדיוק, מראה שלא נעים להתבונן בה. כי אתה נורא מסתובב בעניין של ‘הם דפוקים, אני צודק. ואז אתה אומר ‘אהההה, לא בטוח’. (צוחקים) וכאילו כל, והרגשתי שאני כותב, לא יודע, בראש שלי זה, זה עשה לי נעים. זאת אומרת, לרגע זה היה הבדיחות המשפחתיות הרגילות וקרוזים וכל הדברים שנעלמו, ואתה אומר – אוקיי, זה השפיות שלי עכשיו, זה מה שאני עושה. וזה גם למה, זה גם למה. 

רותם: אז, אבל, אבל, אז מעניין, כי הלמה גם משתנה כאילו תוך כדי הכתיבה, או, או נוספים עוד ‘למאים’. 

עומר: נוספים, נוספים עוד ‘למאים’ אני חושב. 

רותם: כאילו יש למה של יציאה לדרך ויש למה- 

עומר: אבל אני באמת חושב שזה דבר שכל כותב צריך להחזיק כל הזמן בראש, כל הזמן גם להוסיף למה – אה אני עושה את זה גם בגלל זה, אה גם זה חשוב, אה גם זה כאילו. כי ה-, בזמנים שקשה, ואתה בדיוק, ואתה בדיוק, ואתה בדיוק נכנס לאיזה לופ – אף אחד לא יוציא את זה, ואם כבר יש לך חוזה, אז אף אחד לא יקנה, ואם. כאילו באמת, לא קשה גם אחרי שאתה מוצא הוצאת ספרים להיכנס ללופ כזה או אחר של חוסר ביטחון. והלמה הזה, אני עושה את זה בשביל, בעיקר, אני לא חושב שיש מנוע חזק יותר מאשר הילדה שלי. 

רותם: כן. 

עומר: אבל אני עושה את זה בשביל הילדה שלי, אני עושה את זה בשביל לא יודע מה, להחזיר איזשהו סדר לעולם, בשביל, בשביל ליצור איזה טקסט שאני חושב שחסר על המדף. אלה ‘למאים’ מאוד-מאוד-מאוד משמעותיים ואנשים לא מבינים עד כמה הדבר הקטן הזה שנראה כמעט חסר משמעות, עד כמה הוא מחזיק אותך לאורך הדרך, ועד כמה אנשים שאין להם את הלמה הזה, נופלים, נופלים… 

רותם: אז אני רוצה, זה, זה גורם לי לחשוב על כל מיני ‘למאים’ של, של אנשים שבאו אלינו ועשו אצלנו וכתבו את הספר שלהם תוך כדי הליווי, ואני חושבת שאפשר גם להגיד שיש הרבה פעמים הלמה הוא תיקון. 

עומר: נכון. 

רותם: יש, יש אנשים, ובאמת עוברים לי כמה וכמה סיפורים מאוד משמעותיים בראש. 

עומר: וואי, גם לי עכשיו, אני יודע על מה את מדברת. .אבל המון, נכון, המון… 

רותם: שבאים ואומרים ‘אוקיי, זה במציאות היה ככה, ועכשיו הלמה שלי זה כי הספר  מאפשר לעשות איזשהו תיקון. זה גם קצת אפרופו מה שאמרת כאילו על חופשות משפחתיות וזה. 

עומר: נכון.  

רותם: ופתאום זה עלה לי, אבל באמת על דברים מאוד-מאוד דרמטיים. אבא שלי נפטר ולא הספקתי להיפרד ממנו. 

עומר: להיפרד, נכון. 

רותם: ובספר יש פרידה. או לא הספקתי לדבר איתו על הדברים שבאמת רציתי לדבר איתו. או יש לי במשפחה אחות שהתאבדה ומעולם לא דיברנו על הדבר הזה ולא פתרנו אותו. ואז פתאום איזה סיפור שלם שהוא לחלוטין מופרך ולא קרה במציאות, אבל הוא מבוסס על תמצית רגשית אמיתית, והלמה הוא בעצם לייצר תיקון, ולא תמיד אני יכולה להגיד. 

עומר: נכון… המידות שלנו, גם, הנה, אני חושב שאת נורא צודקת. אני נזכר בה שאבא שלה נהרג בתאונת דרכים ופתאום כאילו, ואתה אומר – יש שיחות שלא הספקנו לנהל. 

רותם: כן. 

עומר: יש דברים שלא אמרתי לו בכלל, הוא היה מבוגר כשהוא זה. 

רותם: נכון. ואני חושבת שהלמה מהסוג הזה של תיקון הוא בדרך כלל למה שאנשים מגלים אותו תוך כדי הכתיבה. אני, אני באמת מריצה כזה עכשיו בראש. 

עומר: כן, הם לא ידעו? 

רותם: לא, הם לא ידעו, לא רק אנחנו גילינו להם, הם גילו את זה תוך כדי את האפשרות. 

עומר: לא, לא אנחנו. 

רותם: כי לפעמים בעצם בתוך כתיבה, מה שאנחנו עושים, שוב, הרבה אנשים, לרוב, וגם גם אלה שלא יודעים את זה, הם באים לספר סיפור אישי. גם אם הוא קרה באמת בכדור הארץ בשנת 3023 וזה ונותרה מושבה אחת של בני אדם שהיא סגורה בתוך חומות. 

עומר: לא, לא לגלות את כל הספר. 

רותם: הוא לא, הוא בעצמו לא יודע עוד את כל הספר. 

עומר: נכון. 

רותם: עדיין הלמה, או התמצית הרגשית, היא משהו שהבן אדם הביא איתו, ולפעמים צריך לעזור לו לגלות אותה. 

עומר: כן, אבל, אבל תמצית רגשית אנחנו יכולים לעזור לגלות. 

רותם: כן. 

עומר: וזה בדיוק העניין, ‘למה’ – אנחנו לא יכולים. 

רותם: אנחנו לא יכולים, וגם לא תיקון. 

עומר: למה אתה כותב, אני לא יודע. 

רותם: וגם, ואת התיקון, מה שבאתי להגיד זה, שאנחנו הרבה פעמים מגבירים ווליום על האירועים או משנים אותם, לא, לא בשביל לעשות הרחקה, כי זה מה שנדרש בדרמה. ואז אנשים מגלים את האפשרות המדהימה הזאת, לכתוב  משהו שלא קרה במציאות, ולעשות איזשהו תיקון. 

עומר: מה שמדהים, את יודעת, יש איזה ספר מדהים של סייד קשוע שאת מכירה, עכשיו זה בטח מתבלבל לי… ‘כותבת ומוחקת אהבה’, אבל זה בטוח לא זה. 

רותם: בגוף, בגוף… 

עומר: לא, לא. איזשהו ביוגרף, לא משנה, הוא ביוגרף, תיכף נשים בלינקים למטה בזה איך קוראים לספר והוא, באמת, אני לא זוכר איך קוראים לו, אבל אני זוכר כמעט כל, כל משפט בו וכל זה. 

רותם: כן, יש לזה שם כזה של מונח מקצועי כזה של עריכה או של זה. 

עומר: נכון. עכשיו אני צריך לחפש את זה. לא משנה, והוא ביוגרף, והוא, הוא כותב לאנשים את סיפור, את סיפור חייהם. 

רותם: כאילו לא ‘הערת שוליים’. 

עומר: לא, לא הערת שוליים. 

רותם: לא, אבל כאילו משהו כזה. 

עומר: משהו כזה, כן. 

רותם: סליחה, כן. 

עומר: את מחפשת? 

רותם: מממ (נשמעת מהנהנת). 

עומר: אז אני בינתיים אספר. 

רותם: דבר. 

עומר: ותיכף תגידי איך קוראים לו. 

רותם: טוב. 

עומר: והוא כותב לאנשים גם דברים שלא היו בחיים האמיתיים. 

רותם: “עקוב אחר שינויים”. 

עומר: “עקוב אחר שינויים”, נכון. וזה ספר מדהים, והוא, והוא אומר ‘אם זה כתוב טוב באמת’, אז הם אומרים, אז הוא אומר ‘הם תמיד אומרים – נכון, נכון, בדיוק ככה זה היה’. למרות שכאילו אין… 

רותם: כן, שזה לא קרה באמת. 

עומר: שזה לא קרה באמת. 

רותם: נכון. 

עומר: וזה היופי אני חושב עם, עם הסיפורים. זאת אומרת, זה לא רק תיקון על הדף. בסוף זה גם נכנס לך קצת לראש, ובאיזה, הרי כל מה שאנחנו זוכרים זה סיפורים, זה לא עובדות. 

רותם: נכון. 

עומר: וזה קצת גם עושה לך תיקון אמיתי, לא רק על הדף אלא כאילו באמת אתה אומר ‘נכון, ככה זה היה’. 

רותם: כאילו זה עוד זיכרון, זה עוד זיכרון שאתה כאילו מייצר אותו לעצמך. 

עומר: נכון, וזה מנוע, וזה מנוע מטורף ומדהים. אבל ה’למה’ הוא הדבר היחיד שאנחנו לא יכולים לעזור לאנשים. כאילו אני לא יכול, לא משנה, אני אשמע את הסיפור ואני זה, אני לא יכול להגיד לבן אדם ‘אה, אתה יודע למה באת לכתוב?’, זה באמת הדבר היחיד שאנשים צריכים לדעת לבד. 

רותם: או לגלות לבד, כן. 

עומר: או לגלות לבד. והדבר שבעיניי אנשים צריכים להשקיע בו הכי הרבה זמן. כי יהיה כיף ויהיה גם קשה, ויהיה נחמד נורא לכתוב ספר ויהיו ימים שזה יהיה גם מתיש, ונורא קל להרים ידיים כשאין לך את המנוע שמזכיר לך ‘שב פה’. 

רותם: בשביל זה אני עושה את זה. 

עומר: בדיוק, בשביל זה אני עושה את זה. וזה באמת משימה שצריך להחזיק בראש למה אמיתי ללמה אתה עושה את זה. 

רותם: קל לאבד אחיזה. 

עומר: קל, קל מאוד. קל מאוד לאבד אחיזה. 

רותם: אז זה בעצם הלמה הוא משמעות. 

עומר: כן. 

רותם: זה לטעון את זה במשמעות. אז בוא נגיד עוד דבר אחרון. 

עומר: בבקשה. 

רותם: על למה, שהוא משמעות, שבסופו של דבר והמשמעות היא, אני רוצה להגיד, וזה חשוב לי להגיד, כי הרבה פעמים אנשי מגיעים ואומרים ‘חלום שלי לכתוב ספר’. 

עומר: נכון. 

רותם: וזה לא למה מספיק טוב. 

עומר: זה לא למה מספיק טוב. 

רותם: זה לא למה מספיק טוב, כי את מגשימה חלום, אתה מגשים חלום עכשיו, ומאז שהייתי ילדה, שאגב זה גם היה איזשהו למה שלי, כי מאז שהייתי ילדה, נורא רציתי לכתוב ספר. אוקיי, זה מאוד-מאוד כללי, זה לא למה שיכול להחזיק עד הסוף. אפשר להחליף חלומות- 

עומר: זה לא למה שיכול להחזיק את הספר הזה. 

רותם: זהו, לכל ספר יש את הלמה שלו. נכון?

עומר: נכון. 

רותם: אפשר, אפשר לסכם את זה? ולכל ספר יש את הלמה שלו, ובסופו של דבר התפקיד שלנו ככתובים, תוך כדי הכתיבה ובטח וביציאה לדרך, זה להבין למה את הספר, למה חשוב לי לכתב את הספר הספציפי הזה. 

עומר: למה חשוב לי לכתוב את הספר הספציפי הזה, זו השאלה הכי חשובה בעיניי שכותב צריך לשאול את עצמו. אין, דמויות, גיבורים, זה, הכל אפשר לתקן. הלמה, בלי לדעת אותו, אני לא חושב שמישהו יצליח להגיע לסוף בלי זה. 

רותם: כן. 

עומר: … פנימית כזאת… 

רותם: מעניין. אז אני רוצה לפנות למאזינים והמאזינות שלנו, ולבקש מהם, שגם יוכלו לספר לנו על הלמה שלהם. 

עומר: נכון. 

רותם: וגם להגיד לנו, בגלל שאנחנו עכשיו מתחילים ויש לנו מלא חומר, מלא דברים שאנחנו רוצים לדבר עליהם. 

עומר: מלא. 

רותם: ואנחנו גם כן רוצים לשמוע מה אנשים מעניין אותם לשמוע. 

עומר: נכון, אם יש לכם שאלות. 

רותם: שאלות, נושאים שקשורים כמובן לעולם הכתיבה, לא שאנחנו לא בקיאים בעולמות אחרים גם. 

עומר: לא, למה? 

רותם: גם על כדורגל אפשר לשאול אותך נגיד. 

עומר: מאז שהצלתי את העציץ למעלה במרפסת עם חלב. 

רותם: אתה חש אגרונום. 

עומר: אני חש אגרונום. 

רותם: יופי. יופי, בסדר.

עומר: אז שאלות בנושא עציצים. 

רותם: אז אותי אפשר לשאול על סטיילינג. (צוחקים) כמובן.

עומר: נכון. 

רותם: ועל מבצעים חמים. לא. אני לא טובה בזה. 

עומר: לא, את לא טובה במבצעים חמים. 

רותם: לא, לא טובה במבצעים חמים. 

עומר: לא, זו סתם הייתה קלישאה נשית.

רותם: לא, זה היה בשביל ה-, זה להרים לך לספר. 

עומר: אה. 

רותם: אבל מי שרוצה לשמוע על מבצעים חמים, שיקנה את הספר במבצע החם. 

עומר: שיקנה. טוב, אנחנו נחזור עם עוד פרק בקרוב. 

רותם: ממש, מה זה בקרוב? תוך, תוך יום. 

עומר: תוך, כן. תזמינו ואנחנו. 

רותם: תזמינו. 

עומר: יאללה. 

רותם: ביי. 

עומר: ביי.  

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, פוסטים חדשים מהבלוג ואת כל הדברים הטובים שנתקלתי בהם השבוע

תודה על הרשמתך

בא לך לקרוא עוד משהו?

איך להיות מאושר

15.3.

התאריך הזה עושה לי צמרמורת זו השנה הרביעית ברציפות.

כן, אני יודע, עברו ארבע שנים מאז הקורונה.

כן, אני יודע, הטראומה הלאומית הנוכחית גורמת לה להיראות כמו משחק ילדים וחלום רחוק ומתוק.

ובכל זאת, ולמרות שלפי התקנון מותר לי להתקרבן עד שבע שנות עסקים מיום המקרה, אני רוצה לעשות לטראומה מהקורונה את הדבר האחרון שחשבתי שאני אעשה לה: אני רוצה להיפרד ממנה.

לא תכננתי לעשות את זה. למעשה, ביורצייט החגיגי הזה אני מודה שקצת תכננתי לנבור לתוך הפצע ולהחיות את הטראומה. כדי לעשות את זה חזרתי אחורה אל היומנים ואל הטקסטים מהתקופה ההיא רק כדי לגלות שכל מה שסיפרתי לעצמי היה – ואני אתנסח כאן מאוד בעדינות – ממש לא נכון.

ולמעשה הוא די היה ההפך המוחלט.

זה הפתיע אותי לא פחות משזה הפתיע אתכם.

קרא עוד »

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

15.3.

התאריך הזה עושה לי צמרמורת זו השנה הרביעית ברציפות.

כן, אני יודע, עברו ארבע שנים מאז הקורונה.

כן, אני יודע, הטראומה הלאומית הנוכחית גורמת לה להיראות כמו משחק ילדים וחלום רחוק ומתוק.

ובכל זאת, ולמרות שלפי התקנון מותר לי להתקרבן עד שבע שנות עסקים מיום המקרה, אני רוצה לעשות לטראומה מהקורונה את הדבר האחרון שחשבתי שאני אעשה לה: אני רוצה להיפרד ממנה.

לא תכננתי לעשות את זה. למעשה, ביורצייט החגיגי הזה אני מודה שקצת תכננתי לנבור לתוך הפצע ולהחיות את הטראומה. כדי לעשות את זה חזרתי אחורה אל היומנים ואל הטקסטים מהתקופה ההיא רק כדי לגלות שכל מה שסיפרתי לעצמי היה – ואני אתנסח כאן מאוד בעדינות – ממש לא נכון.

ולמעשה הוא די היה ההפך המוחלט.

זה הפתיע אותי לא פחות משזה הפתיע אתכם.

קרא עוד »

איך דואר זבל שינה לי את החיים

החודש יהיה החודש הקלנדרי האחרון שבו אני אהיה בחור צעיר בשנות השלושים לחיי.

בחודש הבא, אם ירצה השם, אני מחליף קידומת, ואני אהיה קשיש בשנות הארבעים לחיי.

לכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שבגילי המופלג סוף סוף מותר לי להשתמש בו – שדווקא החודש הייתה לי התגלות של ממש.

ולכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שאני יכול להשתמש בו שוב בגלל שבגילי המופלג אני לא זוכר מה הביטוי שהשמשתי בו לפני חצי דקה – ואף סימבולי שזה קרה לי דווקא בהתעסקות עם קרן הפנסיה שלי.

קרא עוד »

התעייפתי

החודש יהיה החודש הקלנדרי האחרון שבו אני אהיה בחור צעיר בשנות השלושים לחיי.

בחודש הבא, אם ירצה השם, אני מחליף קידומת, ואני אהיה קשיש בשנות הארבעים לחיי.

לכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שבגילי המופלג סוף סוף מותר לי להשתמש בו – שדווקא החודש הייתה לי התגלות של ממש.

ולכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שאני יכול להשתמש בו שוב בגלל שבגילי המופלג אני לא זוכר מה הביטוי שהשמשתי בו לפני חצי דקה – ואף סימבולי שזה קרה לי דווקא בהתעסקות עם קרן הפנסיה שלי.

קרא עוד »

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

כל כך הרבה פעמים שואלים אותי איך הכרתי את רותם ואיך נהיינו זוג, והאמת היא שהתשובה מאוד פשוטה ומורכבת משתי מילים בלבד: כתבתי אותה.

ואני יודע שזה נשמע מוזר וקצת מקריפ, אבל זו האמת. את רותם כתבתי.

ולכבוד יום הולדתה ה-45 שיחול מחר הנה הסיפור המלא שכולל משאלה, מכשפה, ספר ישן, מסר מהיקום וד״ש מהמאה השלישית. ומעשה שהיה כך היה.

קרא עוד »

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

לא לכל אדם יש הזדמנות ללמוד צניעות.

ולא לכל אדם יש הזדמנות שהמורה שלו יהיה רונאלדיניו.

וכן, אם אתם תוהים, זה לגמרי היה שיעור פרטי.

ומעשה שהיה כך היה.

השנה היא 2006. שנה קודם לכן הפכתי, במהלך שאני מתקשה להסביר איך הוא קרה והיה מורכב מכל כך הרבה תתי מהלכים ממוזלים שקרו בבת אחת, לאחד מפרשני הספורט הבכירים של ידיעות אחרונות. הייתי משוחרר טרי מהצבא וכתבתי את אחד משני טורי הפרשנות של המשחק המרכזי של ליגת העל, ובואו נתנסח בעדינות שזה לא גרם לי להיות מאוד צנוע.

אפשר גם להתנסח לא בעדינות, כמובן, ולהגיד שבאותה תקופה הייתי חתיכת אסהול שהשתן עלה לו לראש.

קרא עוד »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

איך להיות מאושר

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

איך דואר זבל שינה לי את החיים

התעייפתי

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך