השאלה היחידה שלא רציתי לענות עליה

״אז תגיד״, היא הרימה את היד בסוף ההרצאה, כשפתחתי לשאלות. ״מה אתה באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה?״.

שיט. השאלה היחידה שאני באמת שונא לענות עליה.

״בעיני זה מאוד עצוב״, היא המשיכה בלי שעניתי, וגם האמת שידעתי שהיא לא מעוניינת בתשובה. ״זה רק מראה שסופרים לא יכולים להתפרנס פה וצריכים לעשות כל מיני חלטורות. אותי זה מביך לראות סופר שמנסה לשכנע אנשים לבוא לסדנת כתיבה. זה עצוב לכל הצדדים הנוגעים בדבר״.

ידעתי שאני לא אמור לענות לה. ידעתי שהחדר בספריה היפה בגבעתיים – ממוצע גילאים: 87, ואני לא מגזים – חשב בדיוק אותו דבר כמוה. הם באו כדי לשמוע שסופרים הם מסכנים, עניים וצריכים לעבוד בשש עבודות במקביל.

הם באו כדי לקבל הוכחה שלמרות שגם להם היה חלום לכתוב ספר, היה להם מזל גדול שהם הקשיבו לאמא שלהם, לבן הזוג שלהם או לעצמם וחסכו לעצמם את המבוכה, ההשפלה וחיי העוני המתלווים לכך.

לכן היא קצת הייתה מופתעת כשאמרתי לה שאני חושב שזה נהדר.

וכשאמרתי לה שיש לי סדנאות כתיבה שאני מנחה שרצות כבר כמעט עשור היא הייתה קצת בהלם, אבל זה כמו לעומת השוק האפילפטי שהיא נכנסה אליו כשאמרתי לה שאם יכריחו אותי לבחור בין כתיבה לבין לימוד סדנאות אני נשבע לה בכל היקר לי שאני לא יודע במה אני בוחר.

רוב הסיכויים שבסדנאות, אגב.

בואו נפסיק לרגע להתעלם מהפיל הפיננסי בחדר: כן, מרוויחים כסף בסדנאות כתיבה.

ולמרות מה שחושב כל מי שרואה את המחירים של סדנאות כתיבה מובילות, הוא רחוק מאוד מלהיות גדול.

בניגוד לכתיבה, שכשזה מצליח זה עסק משתלם אחושילינג (זו מילה שאני בטוח שמשתמשים בה בלי סוף בכנס הבנקאים השנתי), סדנאות מצליחות הן עסק בלתי כלכלי בעליל.

כן, בדיוק מה שקראתם.

מאחורי שתי הסדנאות שלי יש שמונה עובדים (ועוד אחת בחצי משרה), ואם יום אחד תתפסו את דנה, מנהלת הסדנאות האלה והאישה המופלאה שבזכותה האופרציה הזו קיימת ונושמת ומשגשגת, היא תשמח להסביר לכם באיזה כאב ראש מדובר.

וכשהיא תתעייף מלהסביר לכם, אני אתחיל.

אם מחשבים את השעות שעובדים על מצגות, מערכי שיעור, שיחות אישיות עם תלמידים, בדיקת עבודות, קריאת טקסטים וההרצאות עצמן אני נשבע לכם בכל היקר לי שתגיעו לשכר זעום למדי.

למעשה, רוצים שנהיה סופר כנים וניכנס לחשבון הבנק שלי? בבקשה. על שעת שיעור, אחרי העובדים וההוצאות השוטפות, נשאר לי משהו כמו 85 ש״ח נטו. זה הכל.

בהתחשב בעובדה שלפני שבועיים נכנסו תמלוגים על הספר שיכסו בכיף כמה חודשי הוצאות ושבחודש הקרוב אני אטוס – בביזנס, אם לא אכפת לכם – לחוף המזרחי של ארצות הברית כדי לדבר על הסרט שלי מול מאות בני אדם ואקבל על כל הרצאה – ויהיו חמש, אם לא אכפת לכם – כמה אלפי דולרים, כל יועץ פיננסי – כולל זה שאני משלם לו, אם לא אכפת לכם – היה אומר ״שמע, עומר, אולי כדאי שתעזוב כבר את הסדנאות האלה ותכתוב עוד איזה משהו״.

אבל אי אפשר.

אי אפשר כי עם כל כאב הראש והחרדות שבלדאוג שכל חודש יהיו תשע (וחצי) משכורות ושכולם יקבלו את הכל ובזמן, ככותב אני באמת מאמין שיש לך תפקיד, ויש לך מחוייבות. והיות וכתיבה הצילה לי את החיים (שלוש פעמים בשלוש הזדמנויות שונות, וידה עוד נטויה), אני לא יכול וגם לא רוצה להתעלם מהשינוי העצום שכתיבה, אם מלמדים אותה נכון, יכולה לעשות לחיים של אחרים.

צוהר לנשמה והחלון לנפש שכתיבה יכולה לפתוח באמצע החיים הוא לא פעם ולא פעמיים קרש הצלה או קריאת השכמה של ממש. בכל פעם שמישהו ניגש בסוף הסדנה ואומר ״שינית לי את החיים״, המחשבה היחידה שעוברת בראש היא ״לעזאזל הכסף, זה מה שאני צריך לעשות בעולם״. ואני באמת לא רוצה לדבר על ייעוד ושליחות, אבל כן, זה ייעוד ושליחות.

אחרי 47 מחזורים של ״לכתוב את עצמי״ ועם שוך המחזור ה-15 של תוכנית הליווי לסופרים ״אינעל הבוק״ אני יכול להגיד בוודאות: כתיבה משנה חיים. כל מי שנכנס לסדנאות האלה לא יצא אותו אדם. הצוהר לנשמה והחלון לנפש שכתיבה יכולה לפתוח באמצע החיים הוא לא פעם ולא פעמיים קרש הצלה או קריאת השכמה של ממש. בכל פעם שמישהו ניגש בסוף הסדנה ואומר ״שינית לי את החיים״, המחשבה היחידה שעוברת בראש היא ״לעזאזל הכסף, זה מה שאני צריך לעשות בעולם״.

ואני באמת לא רוצה לדבר על ייעוד ושליחות, אבל כן, זה ייעוד ושליחות.

אבל יש עוד סיבה. והסיבה הזאת היא המעלית של אדית פיאף, אחת הזמרות האהובות עלי בכל העולם ואחת הנשים החכמות ביותר שיצא לי לקרוא.

באחד מהראיונות איתה, כבר לא זוכר איפה, אמרה פיאף: ״לכל אמן יש את חובה מוסרית שכשהוא מגיע לפסגה, הוא חייב לשלוח את המעלית בחזרה למטה״.

כשאני הייתי למטה ורק התחלתי, כותבים מדהימים שהערצתי היו נפלאים מספיק כדי לעזור לי לטפס במעלית. דנה ספקטור פתחה לי את הדלת ל-7 ימים אחרי ששלחתי לה מייל, רענן שקד הציע לי את העבודה הראשונה שלי בכתיבה, רון לשם חלק איתי מהידע שלו על ספרים, אשכול נבו לחץ עלי שאני אכתוב ספר כשאני כבר התייאשתי וגורי אלפי לקח על הגב שלו את ספר הביכורים שלי ובחר בו להיות סרט הביכורים שלו.

לא הכרתי את האנשים האלה לפני. לא הייתי בשום ברנז׳ה. גם אחרי עשרים שנה בתעשייה אני עדיין לא בשום ברנז׳ה, האמת. ואני לא יודע אם אני בפסגה, אבל אני כן יודע שטיפסתי כמה קומות במעלית, ושיש לי מחוייבות לשלוח אותה בחזרה למטה ולעזור לאחרים לטפס, שזו המטרה שלי בסדנאות.

אבל מעטים מאוד טיפסו וטסו במעלית הזו כמו נועה שלו, והספר שלה ״את עוד תתחרטי על זה״, שהוא בדרך להפוך לסנסציה.

למעשה, אני חושב שהוא הופך לסנסציה בעת כתיבת שורות אלו ממש.

את נועה הכרתי בסדנה לכתיבת קומדיות רומנטיות שהנחיתי (ובאמת צריכה לחזור!). היה ברור שהיא כוכבת מהשנייה הראשונה.

זאת אומרת, לכולם היה ברור את זה, חוץ ממנה.

אני לא אקח גרם של קרדיט על הספר המעולה הזה. אני מלמד כתיבה מספיק שנים כדי לדעת שאני לא באמת עושה כלום, רק נותן לאנשים במה לכתוב ומאמין בהם קצת יותר ממה שהם מאמינים בעצמם. היא הייתה מצחיקה ושנונה ונפלאה וקצבית וגם הכתיבה שלה הייתה סבבה, בסך הכל.

סתם, היא כותבת מחוננת. הייתה ככה מהרגע הראשון.

מה שהתחיל בסדנה הפך לספר שעם צאתו הפך לרב מכר. למעשה, ממש עכשיו הטירונית הירוקה הזאת ואני נמצאים ביחד בעשיריה של החודש באתר ״עברית״, שם תוכלו לקנות את שנינו במחיר מוזל.

אתם צריכים לקנות את הספר שלה. אתם לא תתחרטו על זה. זו יצירה מענגת, מופלאה, מצחיקה, מקורית ורב שכבתית שתגרום לכם להתגלגל מצחוק – ולהרגיש לא נעים על זה שאתם צוחקים. זה רק טיזר, אתם עוד תשמעו על האישה הזו ועל הספר הזה לא מעט, אבל בכל פעם שאני רואה את הספר הזה על הבמות לידי אני מרגיש גאה כאילו אני כתבתי אותו, ויודע שהמעלית הגיעה ליעדה, ונועה בדרך להשאיר לי אבק.

וזה בסדר גמור, וכך צריך להיות. ואם כבר תלמידה שלך עוקפת אותך בסיבוב, לפחות שזו תהיה מישהי נהדרת עם ספר מעולה. זה המינימום שאפשר לבקש.

אז מה אני באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה? אני חושב שזה נהדר. אני חושב שזה מעולה. אני חושב שזו הדרך היחידה להוציא ספר בישראל. אני חושב שחבל שאין יותר מאיתנו שעושים את זה. אני חושב שאיזה מזל יש לכותבים הצעירים שנכנסים עכשיו לתחום ויכולים לבחור בין אשכול נבו ואורית גידלימאירה ברנע גולדברג, או בין רענן שקדרותם ניר-נחמיאס וביני. הלוואי שכשאני ניסיתי להיכנס לתחום היה כזה היצע משובח של מעליות.

ולא, אותי זה לא מביך אפילו קצת להזמין אנשים לבוא לסדנת הכתיבה שלי. להיפך. תמו די מזמן הזמנים שמי שלא עושה מלמד. אנחנו בזמנים שבהם מי שעושה זוכר היטב את התפקיד שלו ובונה מעלית. רק השנה יצאו חמישה ספרים של תלמידים שלי. לפני שבוע וחצי תלמידה נוספת קיבלה חוזה ממודן, שהם ההוצאה שלי, אחרי שאני בעצמי הנחתי את הספר שלה על השולחן.

אני, בניגוד לגברת ההיא מההרצאה, באמת לא חושב שיש איזשהו צד שחושב שזה עצוב לו. להיפך. מכל הדברים שעשיתי ואני עושה זה הדבר שאני הכי גאה בו והכי מאושר ממנו, ויודע שנפלה בחיקי זכות ענקית וגדולה שאני באמת מודה עליה בכל יום מחדש.

וזה, גברתי, מה שאני באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

15.3.

התאריך הזה עושה לי צמרמורת זו השנה הרביעית ברציפות.

כן, אני יודע, עברו ארבע שנים מאז הקורונה.

כן, אני יודע, הטראומה הלאומית הנוכחית גורמת לה להיראות כמו משחק ילדים וחלום רחוק ומתוק.

ובכל זאת, ולמרות שלפי התקנון מותר לי להתקרבן עד שבע שנות עסקים מיום המקרה, אני רוצה לעשות לטראומה מהקורונה את הדבר האחרון שחשבתי שאני אעשה לה: אני רוצה להיפרד ממנה.

לא תכננתי לעשות את זה. למעשה, ביורצייט החגיגי הזה אני מודה שקצת תכננתי לנבור לתוך הפצע ולהחיות את הטראומה. כדי לעשות את זה חזרתי אחורה אל היומנים ואל הטקסטים מהתקופה ההיא רק כדי לגלות שכל מה שסיפרתי לעצמי היה – ואני אתנסח כאן מאוד בעדינות – ממש לא נכון.

ולמעשה הוא די היה ההפך המוחלט.

זה הפתיע אותי לא פחות משזה הפתיע אתכם.

קרא עוד »

איך דואר זבל שינה לי את החיים

החודש יהיה החודש הקלנדרי האחרון שבו אני אהיה בחור צעיר בשנות השלושים לחיי.

בחודש הבא, אם ירצה השם, אני מחליף קידומת, ואני אהיה קשיש בשנות הארבעים לחיי.

לכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שבגילי המופלג סוף סוף מותר לי להשתמש בו – שדווקא החודש הייתה לי התגלות של ממש.

ולכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שאני יכול להשתמש בו שוב בגלל שבגילי המופלג אני לא זוכר מה הביטוי שהשמשתי בו לפני חצי דקה – ואף סימבולי שזה קרה לי דווקא בהתעסקות עם קרן הפנסיה שלי.

קרא עוד »

התעייפתי

החודש יהיה החודש הקלנדרי האחרון שבו אני אהיה בחור צעיר בשנות השלושים לחיי.

בחודש הבא, אם ירצה השם, אני מחליף קידומת, ואני אהיה קשיש בשנות הארבעים לחיי.

לכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שבגילי המופלג סוף סוף מותר לי להשתמש בו – שדווקא החודש הייתה לי התגלות של ממש.

ולכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שאני יכול להשתמש בו שוב בגלל שבגילי המופלג אני לא זוכר מה הביטוי שהשמשתי בו לפני חצי דקה – ואף סימבולי שזה קרה לי דווקא בהתעסקות עם קרן הפנסיה שלי.

קרא עוד »

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

כל כך הרבה פעמים שואלים אותי איך הכרתי את רותם ואיך נהיינו זוג, והאמת היא שהתשובה מאוד פשוטה ומורכבת משתי מילים בלבד: כתבתי אותה.

ואני יודע שזה נשמע מוזר וקצת מקריפ, אבל זו האמת. את רותם כתבתי.

ולכבוד יום הולדתה ה-45 שיחול מחר הנה הסיפור המלא שכולל משאלה, מכשפה, ספר ישן, מסר מהיקום וד״ש מהמאה השלישית. ומעשה שהיה כך היה.

קרא עוד »

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

לא לכל אדם יש הזדמנות ללמוד צניעות.

ולא לכל אדם יש הזדמנות שהמורה שלו יהיה רונאלדיניו.

וכן, אם אתם תוהים, זה לגמרי היה שיעור פרטי.

ומעשה שהיה כך היה.

השנה היא 2006. שנה קודם לכן הפכתי, במהלך שאני מתקשה להסביר איך הוא קרה והיה מורכב מכל כך הרבה תתי מהלכים ממוזלים שקרו בבת אחת, לאחד מפרשני הספורט הבכירים של ידיעות אחרונות. הייתי משוחרר טרי מהצבא וכתבתי את אחד משני טורי הפרשנות של המשחק המרכזי של ליגת העל, ובואו נתנסח בעדינות שזה לא גרם לי להיות מאוד צנוע.

אפשר גם להתנסח לא בעדינות, כמובן, ולהגיד שבאותה תקופה הייתי חתיכת אסהול שהשתן עלה לו לראש.

קרא עוד »
רלף קליין, צילום: לע״מ

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

איך דואר זבל שינה לי את החיים

התעייפתי

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך