איך יוצאים לחופשת כתיבה חלומית?

. יש סיפור שאני כל כך אוהב על ג׳וזף הלר (שהוא הסופר שאני הכי אוהב), שהוזמן יחד עם קורט וונגוט לארוחה אצל אחד האנשים הכי עשירים באמריקה. האגדה (שאומתה כבר מאה אלף פעם והייתה באמת, אבל זה עדיין הקאמבק הטוב בהיסטוריה בעיני) מספרת שוונגוט ניסה להתגרות בהלר מול כל יושבי השולחן והצביע על המארח ואמר לו ״אתה יודע, ג׳וזף, האיש הזה מרוויח ביום יותר ממה שאתה הרווחת על כל המכירות של מלכוד 22 ביחד״.
והלר ניגב את הפה שלו במפית, חייך את החיוך הציני המפורסם שלו ואמר ״יכול להיות, אבל לי יש דבר אחד שבחיים לא יהיו לו״.
״באמת?״, השתומם המארח שלהם, ״ומה זה?״.
וג׳וזף הלר, החכם באדם, הרים את המבט וענה: ״מספיק״.

״אין שום סיכוי שאני עושה את זה איתך עוד פעם״, רותם הסתכלה עלי במבט הכי מזועזע שראיתי ממנה מאז, ובכן, הפעם הקודמת שהצעתי לה שנעשה את זה.
״אבל מאמי…״, אני מנסה לשכנע אותה.
״שום אבל מאמי״, היא אומרת בנחרצות, ״אני לא משתפת פעולה עם הסטייה הזאת שלך. אתה רוצה, תעשה את זה בחדר שינה עם עצמך בדלת סגורה״.
״אבל מאמי״, אמרתי לה, מנסה שלא להרגיש כמו הסוטה במעיל הגשם הצהוב מהסרטים, ״אני ממש רוצה שננסה לתכנן ביחד את השנה״.

. השאלה שחזרה על עצמה הכי הרבה מאז שכתבתי על הפרעת הקשב החדשה שלי ביום שבת הייתה אם חשתי הקלה כשהרופא בישר לי שיש לי הפרעת קשב קשה מאוד.

2. והתשובה היא: לא. הרגשתי כמו כשלון מוחלט.

3. אני לא יודע איך להגיד את זה אחרת אז אני פשוט אגיד את זה ככה, כי כל החיים אני מנסה להיות רק דבר אחד: רגיל. וכל פעם משהו אחר דופק לי את התוכניות,

4. בחיים בחיים בחיים אף פעם לא חשבתי שיש לי הפרעת קשב. בטח לא ״קשה מאוד״, כפי שנכתב באבחון. מעולם לא הייתי החשוד המיידי – או איזשהו חשוד בכלל, מעולם לא עלתה האופציה. הייתי ילד טוב ושקט שיושב בשקט בכיתה ומשתעמם למוות וכותב וכותב וכותב במחברות שלו.

5. מה שמזכיר לי שפעם אחת, בכיתה ו׳, הביאו לנו מורה מחליף למחנכת שלנו שקראו לו תמיר והוא לימד מתמטיקה בצורה נפלאה ועם התלהבות ועדיין לא הבנתי כלום, ובמבחן המסכם של השנה, ממש בתוך המבחן עצמו, כתבתי שיר על איך התכוננתי ולמדתי ובכל זאת עכשיו אני לא זוכר כלום.

6. הוא נתן לי 98 כי השיר היה יפה והוריד לי שתי נקודות כי היה בו חרוז אחד לא מושלם. למטה הוא כתב לי ״אל תפסיק לכתוב״. זה היה ועודנו מעשה ההוראה הנדיב והיפה ביותר שעשו בשבילי אי פעם.

. את השיעור הכי חשוב בחיים שלמדתי על כסף למדתי בכנס סופרים.

2. לפני שאני אגיד לכם מה השיעור, אני רוצה להבהיר שכנס סופרים אינו מקום ללמוד בו על כסף, ועל אחת כמה וכמה סופרים – כולל אני. במיוחד אני – הם אינם אנשים ללמוד מהם שום דבר על פיננסים באופן כללי.

3. ובכל זאת, את השיעור הכי חשוב בחיים שלמדתי על כסף למדתי בכנס סופרים. ולקח לי כמעט עשור להבין אותו.

4. לפני תשע שנים וחצי הזומנתי, לראשונה בחיי, להרצות בכנס סופרים. לחוץ חתונה בדיוק יצא והיה להצלחה מטאורית ונקנה לסרט וגם קיבל איזו ביקורת טובה או שתיים ומארגנת הכנס שאלה אם אני אסכים לבוא ולהרצות לקהל הרב שיגיע על כתיבת ספרי ביכורים. אמרתי שבשמחה גדולה.

5. היא לא אמרה שום דבר על תשלום ואני לא שאלתי שום דבר על כסף כי כל כך התרגשתי מההזמנה ואכן לא הוחלפו בינינו כספים מעולם.

6. כמו שאמרתי, אל תלמדו ממני שום דבר על פיננסים.

7. אבל זה לא השיעור הכי חשוב שלמדתי על כסף.

1. ״אבא״, היא צמצמה את העיניים והסתכלה עלי. ״מה… מה אתה לובש?״.

2. לפני שאני אספר לכם מה אני לובש, אני רק רוצה לציין שעוד חודשיים היא תהיה בת שמונה. היא ישנה עם בובת ארנב כל לילה. ובכל זאת, איכשהו הלכתי לישון עם ילדה וקמתי עם נערה מתבגרת בת 15. ועכשיו אני אספר לכם מה אני לובש.

3. אני לובש וסט, בסדר? אני לובש וסט שקניתי ביותר מדי כסף כי לרגע חשבתי שאני יכול להיות האדם הזה שיכול ללבוש וסט.

4. לא, אתם יודעים מה? זה לא נכון. מה שקרה זה שרותם ואני היינו באיזה יריד בפרדס חנה, ושם היה דוכן של וסטים. רותם אוהבת וסטים. אני, לעומת זאת, מודע למגבלותיי.

5. לרותם יש את הנטייה המרגיזה להיות דמות מושלמת מסרט, ולכן היא דפדפה בין הקולבים, מצאה וסט מושלם במידה מושלמת, מדדה אותו והייתה סופר מרוצה. ואז המוכר הסתכל עלי ושאל אותי: ״ואתה? מה איתך?״.

6. ״אני לא״, אמרתי לו וצחקתי. ״למה לא?״, הוא שאל. ״כי אני לא מגניב מספיק בשביל ללבוש וסט״, עניתי לו את האמת, כי וסט לגברים זו המקבילה לשפם: אתה יכול שיהיה לך אחד, אבל צריך סוג מסוים של אופי ופאסון כדי שתוכל להסתובב איתו בציבור.

7. לי אין אותו.

מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.