זה (כנראה) היה היום הכי משפיל שלי בתור סופר

ביום ראשון האחרון הגעתי לצומת ספרים לחתימת ספרים חגיגית ביותר. זאת שלפניה הייתה במודיעין (קהל קוראים אדיר, שתדעו) והייתה הצלחה גדולה עם עשרות אנשים שהגיעו עם ספרים חדשים וישנים, ולא היה לאף אחד ספק שמקום מרכזי בתל אביב יביא איתו את אותה הכמות, אם לא יותר.

ובכן, אני אעשה את זה קצר: אף אחד לא בא. אף לא נפש חיה אחת.

אני לא מתכוון לזה כמטאפורה או כדרך ביטוי להגיד שהיו ממש מעט אנשים, אני מתכוון לזה שהיו אפס אנשים. שני מוכרים, אני ושולחן גדול מידות עם ספרים מסודרים כל כך יפה וכיסא מהודר שבו התיישבתי.

ואף אחד אחר.

כמובן שהחלטתי להמתין, ואני שמח לבשר שהזמן הזה לא היה לשווא. בחנות היו כמה לקוחות, ואחת מהן ניגשה, הסתכלה בעניין ב״כולם לחייך״ ואמרה שאהבה את ״לחוץ חתונה״, אבל שהיא ציפתה לספר המשך ולא למשהו חדש. שתי דקות אחריה ניגש אלי אחד ממנהלי החנות ושאל: ״תגיד, אתה יודע איך הקודם מכר פה? חטפו אותו. את החדש לא חוטפים ככה. למה לא כתבת עוד אחד?״.

רבע שעה לתוך הסאגה הנעימה הזו פנו אלי עוברים ושבים בקניון ושאלו אותי אם אני יודע איפה השירותים, אם ידוע לי איפה מוכרים פה מוצרי חשמל ואפילו תייר דובר חצי עברית – חצי אנגלית שאל אותי אם אני יודע איפה יש פה חנות מזכרות והציע שאבוא לחפש איתו כי ממילא זה לא נראה שאני עושה משהו.

אח, הימים האלה שבהם כיף להיות סופר.

ישבתי שם שעה וחצי. כמו שהתחייבתי. מיותר לציין שאני לא מקבל על זה שקל. ואני יכול לתרץ את אפס המגיעים בשעה המשונה או בפרסום לקהל הלא נכון, אבל למה לתרץ? זה היה מביך, מעצבן ומרגיז, ושום סיבה לא תגרום לי להרגיש טוב יותר בקשר לזה.

ובעודי יושב על הכסא החם ומקבל מבטים מרחמים מהעוברים והשבים, נזכרתי שזה כנראה טקס שכל סופר צריך לעבור. במו עיני ראיתי לפני כמה שנים את עמוס עוז הגדול מגיע לסניף סטימצקי למפגש סופר חינמי ונתקל ב-50 כסאות ריקים. הוא משך בכתפיים, חייך, המתין עוד כמה דקות כדי לוודא שהוא לא מאכזב אף אחד שמאחר והלך כלעומת שבא. עוד יום במשרד, כנראה.

ובדיוק כמו שלא פורשים כשיש יום כתיבה רע (שמעתם? לא פורשים!), לא פורשים גם כשאף אחד לא מגיע למפגש חתימות איתך. אלה החיים כסופר, ואלה החיים כסופר, ומדי פעם צריך לקבל את העובדה שיהיו ימים שיגרמו לך לתהות כמה אתה באמת אוהב את זה. וכמה אתה באמת רוצה את זה.

גם מעבר לים נראה שזה טקס חניכה שהוא חלק משהחיים הספרותיים. סופרת הביכורים צ׳לסי בנינג צייצה לפני כחודש שרק שני אנשים הגיעו לחתימת ספרה באוהיו, ושזה ביאס אותה מאוד. הציוץ הפך ויראלי כשסופרים אדירים כמו ג׳יי.קיי רולינג, ניל גיימן, מרגרט אטווד וסטיבן קינג, בין היתר, ענו לה וסיפרו לה על המפגשים והחתימות שלהם שבהם איש לא טרח להופיע. ניל גיימן אפילו כתב שהפעם האחרונה הייתה ממש לא מזמן.

רק שיהיה ברור: אני בטוח ומשוכנע (אני הייתי בשניים כאלה) שלעמוס עוז היו מספיק ערבים שבהם לא היה מקום להכניס סיכה. טסתי עד לטקסס להרצאה של ניל גיימן וישבתי בקהל עם עוד 700 קוראים נרגשים. גם אני זכיתי לראות אולמות מלאים ב-300, 400 ופעם אחת גם 500 איש שבאו לשמוע אותי. וגם ימים כאלה הם, כנראה, רק עוד יום במשרד.

ובדיוק כמו שלא פורשים כשיש יום כתיבה רע (שמעתם? לא פורשים!), לא פורשים גם כשאף אחד לא מגיע למפגש חתימות איתך. אלה החיים כסופר, ומדי פעם צריך לקבל את העובדה שיהיו ימים שיגרמו לך לתהות כמה אתה באמת אוהב את זה.

וכמה אתה באמת רוצה את זה.

וכמה אתה מוכן לקבל את העובדה שיש גם ימים כאלה.

ושהם חלק בלתי נפרד מהמקצוע הנפלא הזה, ומהחיים האמנותיים בכלל.

כי הנה העניין עם לקבל את העובדה הזאת: היא אחראית לכמה מהרגעים המדהימים ביותר בחיים שלי. ברור שהיה קל יותר ופחות מסוכן להישאר בבית ולא לקחת שום סיכון.

כמו שהיה קל יותר לא לצאת לאור מהפחד שאף אחד לא יקנה או מהפחד מה יגידו.

וברור שזה מפחיד, ולא משנה באיזה שלב אתה בקריירה שלך. למעשה, אתם מאוד מוזמנים לקפוץ לפרופיל הפייסבוק של מאירה ברנע גולדברג, שם היא פרסמה קטע מהתכתבות איתי בזמן התקף חרדה כמה שעות לפני האירוע הענק שלה בדיזנגוף סנטר.

בסוף, אגב, הגיעו 5,000 ילדים לאירוע של מאירה.

תארו לעצמכם מה היה קורה אם היא הייתה נשארת בבית כי היא מפחדת.

וזה, בסופו של דבר, לב ליבו של העניין, ולב ליבו של המקצוע. זה לצאת לאור בכל מובן שהוא. לפעמים זה מדהים. לפעמים זה לא.

ובשני המקרים, זה בסך הכל עוד יום במשרד בעבודה הכי שווה בעולם.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

15.3.

התאריך הזה עושה לי צמרמורת זו השנה הרביעית ברציפות.

כן, אני יודע, עברו ארבע שנים מאז הקורונה.

כן, אני יודע, הטראומה הלאומית הנוכחית גורמת לה להיראות כמו משחק ילדים וחלום רחוק ומתוק.

ובכל זאת, ולמרות שלפי התקנון מותר לי להתקרבן עד שבע שנות עסקים מיום המקרה, אני רוצה לעשות לטראומה מהקורונה את הדבר האחרון שחשבתי שאני אעשה לה: אני רוצה להיפרד ממנה.

לא תכננתי לעשות את זה. למעשה, ביורצייט החגיגי הזה אני מודה שקצת תכננתי לנבור לתוך הפצע ולהחיות את הטראומה. כדי לעשות את זה חזרתי אחורה אל היומנים ואל הטקסטים מהתקופה ההיא רק כדי לגלות שכל מה שסיפרתי לעצמי היה – ואני אתנסח כאן מאוד בעדינות – ממש לא נכון.

ולמעשה הוא די היה ההפך המוחלט.

זה הפתיע אותי לא פחות משזה הפתיע אתכם.

קרא עוד »

איך דואר זבל שינה לי את החיים

החודש יהיה החודש הקלנדרי האחרון שבו אני אהיה בחור צעיר בשנות השלושים לחיי.

בחודש הבא, אם ירצה השם, אני מחליף קידומת, ואני אהיה קשיש בשנות הארבעים לחיי.

לכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שבגילי המופלג סוף סוף מותר לי להשתמש בו – שדווקא החודש הייתה לי התגלות של ממש.

ולכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שאני יכול להשתמש בו שוב בגלל שבגילי המופלג אני לא זוכר מה הביטוי שהשמשתי בו לפני חצי דקה – ואף סימבולי שזה קרה לי דווקא בהתעסקות עם קרן הפנסיה שלי.

קרא עוד »

התעייפתי

החודש יהיה החודש הקלנדרי האחרון שבו אני אהיה בחור צעיר בשנות השלושים לחיי.

בחודש הבא, אם ירצה השם, אני מחליף קידומת, ואני אהיה קשיש בשנות הארבעים לחיי.

לכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שבגילי המופלג סוף סוף מותר לי להשתמש בו – שדווקא החודש הייתה לי התגלות של ממש.

ולכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שאני יכול להשתמש בו שוב בגלל שבגילי המופלג אני לא זוכר מה הביטוי שהשמשתי בו לפני חצי דקה – ואף סימבולי שזה קרה לי דווקא בהתעסקות עם קרן הפנסיה שלי.

קרא עוד »

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

כל כך הרבה פעמים שואלים אותי איך הכרתי את רותם ואיך נהיינו זוג, והאמת היא שהתשובה מאוד פשוטה ומורכבת משתי מילים בלבד: כתבתי אותה.

ואני יודע שזה נשמע מוזר וקצת מקריפ, אבל זו האמת. את רותם כתבתי.

ולכבוד יום הולדתה ה-45 שיחול מחר הנה הסיפור המלא שכולל משאלה, מכשפה, ספר ישן, מסר מהיקום וד״ש מהמאה השלישית. ומעשה שהיה כך היה.

קרא עוד »

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

לא לכל אדם יש הזדמנות ללמוד צניעות.

ולא לכל אדם יש הזדמנות שהמורה שלו יהיה רונאלדיניו.

וכן, אם אתם תוהים, זה לגמרי היה שיעור פרטי.

ומעשה שהיה כך היה.

השנה היא 2006. שנה קודם לכן הפכתי, במהלך שאני מתקשה להסביר איך הוא קרה והיה מורכב מכל כך הרבה תתי מהלכים ממוזלים שקרו בבת אחת, לאחד מפרשני הספורט הבכירים של ידיעות אחרונות. הייתי משוחרר טרי מהצבא וכתבתי את אחד משני טורי הפרשנות של המשחק המרכזי של ליגת העל, ובואו נתנסח בעדינות שזה לא גרם לי להיות מאוד צנוע.

אפשר גם להתנסח לא בעדינות, כמובן, ולהגיד שבאותה תקופה הייתי חתיכת אסהול שהשתן עלה לו לראש.

קרא עוד »
רלף קליין, צילום: לע״מ

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

איך דואר זבל שינה לי את החיים

התעייפתי

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך