הנה טיפ ממני לחיים: אל תוציאו ספר באותו חודש קלנדרי שמאיר שלו עושה את זה. יו אר וולקאם.
לא שאני מזלזל בקנאה למישהו אחר, אבל בכל זאת נדמה לי שאם כבר מביאים סיפור על קנאת סופרים, אז עדיף שיהיה מאיר שלו. בטח אחרי שהאיש הוציא ספר שלושה שבועות וחצי אחרי שאני הוצאתי את שלי.
בואו נבהיר משהו לפרוטוקול: אני אוהב את מאיר שלו. למעשה, אני חושב שמאיר שלו הוא הסופר הישראלי הטוב ביותר. היכולת שלו לספר סיפורים היא פנומנלית ברמה בינלאומית בעיני ולמרות שהוא, כאילו, פאקינג מאיר שלו, אני אטען שהוא עדיין לא קיבל את ההערכה וההכרה הבינלאומית שהוא ראוי לה, כי הוא באמת ראוי להיות בטופ של הטופ, ולהסתכל על הטופ הזה מלמעלה. אני לא יכול לכתוב כמוהו גם אם הייתי רוצה, ותאמינו לי, היו מספיק שנים שרציתי.
בקיצור, כמו שאולי הבנתם, אני מחבב ומעריך את יצירותיו של האיש.
כש״לחוץ חתונה״ יצא לאור אי שם באמצע ינואר 2017, שום מאיר שלו לא נראה באופק. הייתה שממה. ולשממה הזאת לחוץ חתונה הצליח להסתנן בחן ובאלגנטיות, כל הדרך עד למקום הראשון, ולרגע חשתי עצמי כ – ותרשו לי להיסחף בסופרלטיבים עצמיים – סופר אמיתי.
ואז הגיע מאיר שלו.
שלושה שבועות וחצי אחרי לחוץ חתונה, ושבועיים אחרי שבמאמץ אדיר הוא הגיע למקום הראשון, הגיע ״גינת בר״ של מאיר שלו, ולפעמים אני עדיין משתעל מענן האבק שהוא השאיר לי. מסבבי חתימות בחנויות הפכתי להיות מוכר מן המניין, כי כל מי שנכנס התעלם לחלוטין מהשולחן שלי ושאל אותי ״יש לכם את החדש של מאיר שלו?״.
למעשה, כל כך הרבה פעמים שאלו אותי, עד שפשוט הנחתי ערימה של ״גינת בר״ ליד השולחן המיותם של ״לחוץ חתונה״.
קיוויתי שהוא לא יהיה ספר טוב. מה זה קיוויתי, התפללתי. ״אם אדם הגיע למצב שהוא כותב על גינת הבר שלו״, נחרתי ביני לביני בבוז, ״סימן שבאמת אזלו לו החומרים״. ואז, כמובן, קראתי את הספר הזה.
והוא היה נהדר, בדיוק כמו כל שאר הספרים של מאיר שלו.
וזה היה מאוד מעצבן, מאוד מדכא ומאוד מכעיס ובעיקר מאוד מערער ומוריד בטחון, ואם הייתי יודע שהוא יצא בתאריך סמוך לשלי ברור שהייתי גונז את הספר, כי מי רוצה להתחרות בפאקינג מאיר שלו?! עדיף כבר לכרות לעצמך איבר.
וזו, בדיוק, הייתה הטעות שלי.
וזה היה המסר הכי גדול שקיבלתי מכל סבבי החנויות שעשיתי.
אני רואה את זה אצל המון תלמידים שלנו: מישהו מקריא משהו נהדר בכיתה, וכשהוא מסיים האצבעות שהונפו מקודם עם רצון לקרוא את הדברים שלהם נשארות הפעם למטה. אחר כך מגיע הטלפון המסורתי ממישהו או מישהי שהורידו את האצבע ומכריזים ש״אני לא חושבת שאני מתאימה לכאן, כולם כותבים כל כך טוב״, וההרגעה המסורתית שגם כל השאר מרגישים ככה. וזה טבעי.
וזה שמישהו כותב טוב זה ממש לא אומר שאתם לא.
ההיפך הוא הנכון.
זה אינסטינקט מאוד מוזר להשקיט את עצמנו ולצמצם את עצמנו כשאנחנו נתקלים במישהו שכותב טוב. למרות שלא פעם ולא פעמיים אנחנו מדמים כתיבה לשריר, כתיבה איננה תחרות ריצה או ספורט תחרותי אחר. אין כאן פודיום ואין כאן מדליות. והכי חשוב: יש מקום לכולם. ומישהו שכותב טוב הוא נהדר, משום שהוא אינו כותב כמוכם.
ואתם לא צריכים לכתוב כמוהו, אתם רק צריכים לכתוב כמו עצמכם.
ולגלות על בשרכם שיש מקום לכולם, בדיוק כמו שאני גיליתי.
זה היה שיעור מאלף על כתיבה, משום שאני בוודאי לא יכול לכתוב כמו מאיר שלו, אבל גם מאיר שלו - ואני חושב ששנינו ניאנח באותה הקלה בעניין הזה - לא יכול לכתוב כמוני. ולי יש את הקהל שלי, ולו יש את הקהל שלו, והנה מה שמגלים רק כשמוכנים לשים את הקול שלך בעולם: שיש מספיק קוראים לכולם.
אחרי שבוע – שבועיים של התנפלות על מאיר שלו, ראיתי יותר ויותר אנשים יוצאים עם שני ספרים מהחנות (כי יש מבצע וזה): אחד שלו, ואחד שלי. מדי פעם תהיתי מה גורם לאנשים לשים אותנו באותה שקית, וקיבלתי את אותה תשובה כמה וכמה פעמים: בעיני הקוראים זו לא תחרות, ומעולם לא הייתה. מאיר שלו מתאים לקריאת שישי נעימה בצהריים. אני, לדידם, מתאים לחופשות ולטיסות ארוכות. מאיר שלו כחומר למחשבה והרהור. אותי הם קונים כדי לצחוק ולשכוח מהעולם שבחוץ לכמה שעות.
וזה בסדר גמור. ספרים שונים לצרכים שונים לזמנים שונים.
העניין הוא כזה: מישהו צריך את הכתיבה שלכם, ואת הסיפור שלכם. אולי המישהו הזה בדיוק סיים ספר דכאוני למוות ובא לו קצת לצחוק, או להיפך. אולי הוא נוסע לכנס עסקי ורוצה קצת לנקות את הראש, ואולי היא נוסעת למדבר להתבודד וצריכה ספר עמוק. לא כל סגנון מתאים לכל מצב, בדיוק כמו שיש אנשים לקחת אותם לסיני (אותי לא, נניח) ויש אנשים לקחת אותם לניו יורק (אותי! אותי!).
זה היה שיעור מאלף על כתיבה, משום שאני בוודאי לא יכול לכתוב כמו מאיר שלו, אבל גם מאיר שלו – ואני חושב ששנינו ניאנח באותה הקלה בעניין הזה – לא יכול לכתוב כמוני. ולי יש את הקהל שלי, ולו יש את הקהל שלו, והנה מה שמגלים רק כשמוכנים לשים את הקול שלך בעולם: שיש מספיק קוראים לכולם.
אחרית דבר: גינת בר המשיך לצעוד במקום הראשון בבטחה, ואני במקום השני במשך כמה שבועות טובים. זה היה נס הרבה יותר גדול בעיני מאשר המקום הראשון, וההוכחה כמה הקהל הישראלי מוכן ופתוח לתת הזדמנות גם לסופרים שהוא לא מכיר. גינת בר הוא, עד היום, אחד הספרים האהובים עלי ביותר. אני כבר לא שומע את מאיר שלו לוחש לי ״אתה לא סופר אמיתי״ מכל עמוד ועמוד. להיפך, אני נהנה ממנו הנאה שלמה.
תהנו מהכותבים שסביבכם, וזכרו: יש מספיק מקום לכולם. בעיקר לקול שלכם.
אה, ומאיר, אם אתה קורא את זה, דיר באלאק אם אתה עושה את התרגיל הזה עוד פעם. תן להנות קצת מהאשליה. תודה.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
