התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
אחר כך הוא סיפר לי את כל סיפורי הזוועות שלו. אני רק רוצה לציין שעד לאותה נקודה הייתי בטוח שכל אומן, בטח בסדר הגדול שלו, מקבל רק ביקורות חיוביות. אחרי הכל, אני כל כך אהבתי כל דבר שהוא עשה ונגע בו, אז איך מישהו בכלל יכול לחשוב אחרת. אבל חשבו, מסתבר. והוא שלף ביקורת אחת קטלנית במיוחד ישר מהראש.
״אז מה עושים?״, שאלתי אותו. ״איך מתמודדים עם החרא הזה?״.
״ממשיכים לנשום״, הוא ענה. ״אין דבר שיותר מעצבן אותם מזה שאתה עדיין נושם״.
בשמיעה ראשונה העצה הזאת נשמעת סתומה.
בשמיעה שנייה זו העצה הכי טובה שקיבלתי אי פעם.
ולא ידעתי את זה בשמונה וחמישה בבוקר, אבל הביקורת ההיא הובילה לאחד הימים המקצועיים הטובים בחיי. ואולי הטוב שבהם.
הראשון להתקשר היה אשכול נבו, שמצידו שלח לי את הביקורת האיומה בהארץ על ״ארבעה בתים וגעגוע״, שהיה ונשאר עד היום אחד הספרים הגדולים שקראתי. אחר כך הגיעו טלפונים מאנשים שלא דיברתי איתם או החלפתי איתם מילה מעולם לפני ואף פעם אחר כך. מסתבר שיש איזה מנהג מקסים בתעשייה לקרוא ביקורות, וכשהביקורת קטלנית באופן מיוחד לשלוח איזו הודעת עידוד למי שהרגע נקטל. אפילו אם לא מכירים.
ככה קיבלתי, לראשונה, הודעה משלמה ארצי, ששיתף בביקורות משלו, וככה קיבלתי לראשונה טלפון ממי שלימים תהיה וונדר וומן, שבדיוק הייתה בנתב״ג באותו יום וקראה את הביקורת בהארץ וכתגובת נגד הלכה לחנות בשדה התעופה וקנתה אותו ושהיא קוראת אותו עכשיו ושהוא נהדר.
וכן, זה לגמרי ניים דרופינג, אבל נראה אתכם לא מתלהבים מטלפון כזה.
קיוויתי שכולם יאהבו את הספר שלי. זו האמת. היא אולי ילדותית ונאיבית, אבל קיוויתי בדיוק את זה. עבדתי על הספר הזה כל כך הרבה עד שבכלל לא העליתי בדעתי שמישהו לא יתחבר אליו. ואז המון אנשים קנו אותו בבת אחת ומה אתם יודעים, לכל אחד הייתה דעה.
ולא לכולם הייתה דעה חיובית.
ולמרבה הבאסה, זה הדבר היחיד שאני זוכר.
להגיד שזה לא כואב? ברור שזה כואב. ברור. גם עכשיו קראתי אלף ביקורות אוהדות על הספר ואחת, ממישהי באתר עברית, שכתבה שהכתיבה שלי מנייריסטית והספר רדוד וזה בכל זאת הרג אותי לחצי יום
בראיון אדיר איתו אחרי שהצליח למלא את המדיסון סקוור גארדן פעמיים, שאלו את לואיס סי קיי אם עכשיו הוא מאושר.
והוא ענה ״לא״.
שאלו אותו ״למה לא?״.
והוא ענה: ״כי לא משנה כמה אנשים יש שם, איכשהו העין שלי מתבייתת דווקא על הבן אדם האחד שאני רואה שהוא לא צוחק ושמישהו הכריח אותי לבוא ותוהה לעצמו למה הוא כאן בכלל. זה הדבר היחיד שאני נשאר איתו בסוף הופעה״.
וזה כל כך נכון.
ביקורות רעות הן חוויה קשה מאוד. זה לא משנה אם זה מרוח על שני עמודים בעיתון או שמישהו שאתה מכיר אומר לך את זה, החוויה היא אותה חוויה. זה קשה להיות לא אהוב בגלל היצירה שלך. אבל יש אנשים שכן אוהבים. קל לנו נורא לבטל אותם ולהגיד לעצמנו שהם סתם מחבבים אותנו או סתם לא מבינים שום דבר והמבקר הקטלן בעצם חשף אותנו, אבל זו בחירה שלנו.
עם הזמן והשנים והרבה ביקורות אחר כך, טובות ורעות, למדתי לקרוא אותן בלי מטען רגשי. ככה צחקתי בקול מהביקורת של אורי קליין ז״ל בהארץ על הסרט שלי, כי מה לאורי וקליין ולקומדיות רומנטיות, וככה קראתי בעין לומדת את הביקורת של אבנר הופשטיין(שהוא מבקר שאני מאוד אוהב ומעריך) בוואלה על אותו סרט שנתן כמה הערות שלא הסכמתי איתן, אבל גם כמה שבדיעבד אני חושב שהוא צודק, ולמדתי לפעם הבאה.
ככה גם קראתי בעין הרבה יותר מודה ואוהבת ביקורת שעפו על הספרים או על הסרט או על הסדרה. כי היום אני יודע עד כמה זה לא מובן מאליו.
להגיד שזה לא כואב? ברור שזה כואב. ברור. גם עכשיו קראתי אלף ביקורות אוהדות על הספר ואחת, ממישהי באתר עברית, שכתבה שהכתיבה שלי מנייריסטית והספר רדוד וזה בכל זאת הרג אותי לחצי יום. שאף אחד לא ישקר לכם. אני גם לא חושב שהפתרון הוא לא לקרוא. אבל אני חושב שיש לי הרבה יותר עמוד שדרה היום כדי לקרוא ביקורת ולשאול את עצמי אם אני מסכים איתה והאיש או האישה הזו צודקים, או שהם לא אהבו כי הם לא הבן אדם הנכון לקרוא או לצרוך את היצירה שלי או שהם סתם חארות שאוהבים לבקר את הכל.
גם זו אופציה. שתדעו שיש לא מעט כאלה.
החיים הרבה יותר קלים ונוחים כשאתה יודע להגיד לעצמך שאתה אוהב את הספר או את הסרט או את הסדרה שלך. שלא היית עושה שום דבר אחרת. ככה לא הופכים תלויים בביקורת, אלא רק מקבלים ממנה כלים מועילים. בסופו של דבר, אתם אלה שתצטרכו לאהוב את הדבר שאתם כותבים ולחיות איתו אחר כך. את זה באמת שאף אחד אחר לא יעשה בשבילכם.
אחרית דבר: באותו בוקר בקפה גורי סיפר לי שהאיש שכתב עליו את הביקורת הכה קטלנית ההיא (הוא יעץ לו לפרוש מהמקצוע וגם מהחיים, פחות או יותר) התקשר אליו שנתיים אחר כך כדי לבקש ולהתחנן לעבודה. ״תן לזה זמן״, הוא חייך. ״לא תאמין מה זמן שעובר עושה למבקרים״. והנה, האישה שכתבה עלי את הביקורת הכה קוטלת ההיא הסתובבה, מסתבר, עם ספר משלה. אף הוצאה לא לקחה אותה. היא קבורה היום במרתפי גוף תקשורת מאוד קטן ועושה כלום ושום דבר, ולא שאני שמח לאידה, אבל כן, קארמה איז א ביץ׳.
ואל תשכחו לנשום. ולהמשיך ליצור. זה, באמת, הדבר שהכי מעצבן אותם.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
תראותראותראו
״אתה חולה״, היא הסתכלה עלי בדאגה ובדקה לי את המצח.
״אל תדברי שטויות״, אמרתי לה וניסיתי לנשום כדי להמשיך את המשפט. ״אני לא חולה ולא כלום״.
״יש לך חום״, היא קבעה.
״אין לי כלום״, עניתי.
״אתה צריך לשכב״.
״חשבתי שאני שוכב״.
״מאמי״, היא דיברה לאט. או שאני שמעתי לאט. ״אני יודעת שזה יהיה מוזר לך לשמוע, אבל זה קרה: אתה חולה״.
חולה חדש
״אתה חולה״, היא הסתכלה עלי בדאגה ובדקה לי את המצח.
״אל תדברי שטויות״, אמרתי לה וניסיתי לנשום כדי להמשיך את המשפט. ״אני לא חולה ולא כלום״.
״יש לך חום״, היא קבעה.
״אין לי כלום״, עניתי.
״אתה צריך לשכב״.
״חשבתי שאני שוכב״.
״מאמי״, היא דיברה לאט. או שאני שמעתי לאט. ״אני יודעת שזה יהיה מוזר לך לשמוע, אבל זה קרה: אתה חולה״.
מקום לשאגה
״יו, מאמי״, צעקתי לה מהקצה השני של החדר. ״בואי תראי כמה שטחי אחסון!״.
מאמי, אם לא אכפת לכם, יושבת בדיוק באותו זמן על מרפסת נדירה ביופיה של מלון לוגוס היפיפה לא פחות ושואפת את אוויר ההרים של ירושלים, כשאני רץ למרפסת ואומר לה בטון הכי מלחיץ שיכול להיות: ״את חייבת לבוא לראות את הארונות כאן. חייבת. בואי עכשיו״.
ואחרי שבאופן מפליא היא סירבה לקום כדי לחזות בפלא האחסוני, משכתי אותה ביד.
״תסתכלי״, אמרתי לה והתחלתי לפתוח דלתות כאילו הייתי אברי גלעד בעשינו עסק. ״תראי כמה מקום יש פה! במלון, את קולטת? תסתכלי את המגירה הזאת! תראי איזה מטורף!״.
מאמי התרחקה אחורה בצעדים זהירים תוך שהיא שומרת על קשר עין רציף עד שהגיעה שוב למרפסת, סגרה את הדלת ונעלה אותה מבחוץ, דבר שהיה מפריע לי אלמלא הייתי עסוק בפירוק – מילה מאוד עדינה לעובדה שפשוט העפתי כל בגד למקום אחר – המזוודה שלי וממלמל לעצמי ״וואו. מה זה. כמה מקום. אתה בגן עדן, עומר״.
וגם אם כל הקטע בווליום קצת מוגזם, אני נשבע בהן צדקי שאת הקטע על גן אמרתי לעצמי גם אמרתי.
הגעתי לגן עדן.
ומי היה מאמין שהוא נמצא בתוך ארון כניסה.
מה רציתי?
בזמן האחרון אני מוצא את עצמי עומד מבולבל בהרבה מאוד חדרים.
אני מכיר את החדרים האלה היטב, כמובן.
זה המטבח, שם הסלון, הנה חדר הילדים, זה חדר השינה שלי, שם המחסן. את הבית אני מזהה.
ובכל זאת. לפחות פעם ביום (על מי אני עובד, זה יותר כמו פעם בשעה) אני מוצא את עצמי בפתח דלתו של אחד החדרים אחרי הליכה מאוד נחושה לשם עם ידיעה ברורה למה אני מתקדם לשם, וברגע שאני עומד מתחת למשקוף אני מרגיש – וכנראה גם נראה – כמו הגרסה המבוגרת והאלצהיימרית של עצמי, מחפש מישהו לשאול אותו שתי מילים שרצות לי במוח כל הזמן בזמן האחרון: מה רציתי?
סליחה, מה רציתי?
למה בכלל הגעתי לכאן?
זה היה אמור להיות קל יותר, לא?
זה היה אמור להיות קל יותר, לא?
******
היום בבוקר רבתי עם הבן שלי. זה התחיל כמו שיחה ולפני ששמתי לב הדרדר לריב של צעקות. מרכז הויכוח היה שחורף עכשיו, שזו, מסתבר, עובדה שלגמרי אפשר להתווכח עליה. ולמרות שבחוץ מבול והאף נושר מרוב קור יצא בן התשחורת מהחדר שלו במכנסיים קצרים וחולצה קצרה.
הסבתי את תשומת ליבו לעובדה שקר בחוץ.
הוא לא הסכים איתי.
אמרתי לו שזה לא ממש משהו שאפשר להתווכח עליו.
הוא שוב לא הסכים איתי.
ציינתי בפניו שהוא יהיה חולה וזה אני שאצטרך להישאר איתו בבית ושלהישאר איתו ועם אחותו בבית זה רוב מה שעשיתי בחמש השנים האחרונות, ולכן נגמרה מכסת הימים שאני יכול לעשות את זה.
אני לא אלאה אתכם בהמשך הויכוח שהדרדר לצעקות ובסוף הגענו לפשרה שהוא ילבש מעיל על החולצה הקצרה מהאוטו עד בית הספר ומשם אני כבר לא אחראי עליו.
התחבקנו.
וכשהתיישבתי על הכורסה בציפייה שהוא ימצא את המעיל שלי, כל מה שחשבתי היה ״זה היה אמור להיות קל יותר, לא?״.
תראה, עומר
אף פעם לא היה לי משבר כתיבה.
ואני חושב לעצמי שאולי אתם קוראים את השורה הזאת ואומרים לעצמכם: ״שומע, עומר? גם עכשיו אין לך״.
רותם תמיד צוחקת עלי שמשבר כתיבה אצלי זה אם לא כתבתי חצי יום, אבל זה קצת נכון.
זה אפילו הרבה נכון.
מאז שגיליתי את הכתיבה היא הייתה לא רק הדרך שלי לתקשר עם העולם, היא גם הייתה הדרך שלי להבין אותו. בסוף היום הייתי שוכב במיטה שלי ומדליק את מנורת הלילה הכחולה שלי וכשאבא ואמא שלי לא היו מסתכלים כי הם היו בטוחים שהלכתי לישון והייתי שוכב במיטה עם המחברות שלי וכותב את כל אירועי היום, כמעט דקה אחרי דקה, ומנסה להבין מה קרה כאן.
החיים תמיד מהממים אותי בזמן אמת. אני כמעט תמיד מבין מה קורה בהם רק בדיעבד.
ולכן, מבחינתי לפחות, כל עוד החיים קורים, גם הכתיבה קורית. הם באים ביחד בעסקת חבילה. כשאני אומר לאנשים שכתיבה היא החיים שלי, אני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו. בלי כתיבה אין לי שום סיכוי להבין את העולם.
אבל מאז שנגמרה המלחמה אני לא כותב.
ולכן, מאז שנגמרה המלחמה, אני לא מבין את העולם.
