התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
אחר כך הוא סיפר לי את כל סיפורי הזוועות שלו. אני רק רוצה לציין שעד לאותה נקודה הייתי בטוח שכל אומן, בטח בסדר הגדול שלו, מקבל רק ביקורות חיוביות. אחרי הכל, אני כל כך אהבתי כל דבר שהוא עשה ונגע בו, אז איך מישהו בכלל יכול לחשוב אחרת. אבל חשבו, מסתבר. והוא שלף ביקורת אחת קטלנית במיוחד ישר מהראש.
״אז מה עושים?״, שאלתי אותו. ״איך מתמודדים עם החרא הזה?״.
״ממשיכים לנשום״, הוא ענה. ״אין דבר שיותר מעצבן אותם מזה שאתה עדיין נושם״.
בשמיעה ראשונה העצה הזאת נשמעת סתומה.
בשמיעה שנייה זו העצה הכי טובה שקיבלתי אי פעם.
ולא ידעתי את זה בשמונה וחמישה בבוקר, אבל הביקורת ההיא הובילה לאחד הימים המקצועיים הטובים בחיי. ואולי הטוב שבהם.
הראשון להתקשר היה אשכול נבו, שמצידו שלח לי את הביקורת האיומה בהארץ על ״ארבעה בתים וגעגוע״, שהיה ונשאר עד היום אחד הספרים הגדולים שקראתי. אחר כך הגיעו טלפונים מאנשים שלא דיברתי איתם או החלפתי איתם מילה מעולם לפני ואף פעם אחר כך. מסתבר שיש איזה מנהג מקסים בתעשייה לקרוא ביקורות, וכשהביקורת קטלנית באופן מיוחד לשלוח איזו הודעת עידוד למי שהרגע נקטל. אפילו אם לא מכירים.
ככה קיבלתי, לראשונה, הודעה משלמה ארצי, ששיתף בביקורות משלו, וככה קיבלתי לראשונה טלפון ממי שלימים תהיה וונדר וומן, שבדיוק הייתה בנתב״ג באותו יום וקראה את הביקורת בהארץ וכתגובת נגד הלכה לחנות בשדה התעופה וקנתה אותו ושהיא קוראת אותו עכשיו ושהוא נהדר.
וכן, זה לגמרי ניים דרופינג, אבל נראה אתכם לא מתלהבים מטלפון כזה.
קיוויתי שכולם יאהבו את הספר שלי. זו האמת. היא אולי ילדותית ונאיבית, אבל קיוויתי בדיוק את זה. עבדתי על הספר הזה כל כך הרבה עד שבכלל לא העליתי בדעתי שמישהו לא יתחבר אליו. ואז המון אנשים קנו אותו בבת אחת ומה אתם יודעים, לכל אחד הייתה דעה.
ולא לכולם הייתה דעה חיובית.
ולמרבה הבאסה, זה הדבר היחיד שאני זוכר.
להגיד שזה לא כואב? ברור שזה כואב. ברור. גם עכשיו קראתי אלף ביקורות אוהדות על הספר ואחת, ממישהי באתר עברית, שכתבה שהכתיבה שלי מנייריסטית והספר רדוד וזה בכל זאת הרג אותי לחצי יום
בראיון אדיר איתו אחרי שהצליח למלא את המדיסון סקוור גארדן פעמיים, שאלו את לואיס סי קיי אם עכשיו הוא מאושר.
והוא ענה ״לא״.
שאלו אותו ״למה לא?״.
והוא ענה: ״כי לא משנה כמה אנשים יש שם, איכשהו העין שלי מתבייתת דווקא על הבן אדם האחד שאני רואה שהוא לא צוחק ושמישהו הכריח אותי לבוא ותוהה לעצמו למה הוא כאן בכלל. זה הדבר היחיד שאני נשאר איתו בסוף הופעה״.
וזה כל כך נכון.
ביקורות רעות הן חוויה קשה מאוד. זה לא משנה אם זה מרוח על שני עמודים בעיתון או שמישהו שאתה מכיר אומר לך את זה, החוויה היא אותה חוויה. זה קשה להיות לא אהוב בגלל היצירה שלך. אבל יש אנשים שכן אוהבים. קל לנו נורא לבטל אותם ולהגיד לעצמנו שהם סתם מחבבים אותנו או סתם לא מבינים שום דבר והמבקר הקטלן בעצם חשף אותנו, אבל זו בחירה שלנו.
עם הזמן והשנים והרבה ביקורות אחר כך, טובות ורעות, למדתי לקרוא אותן בלי מטען רגשי. ככה צחקתי בקול מהביקורת של אורי קליין ז״ל בהארץ על הסרט שלי, כי מה לאורי וקליין ולקומדיות רומנטיות, וככה קראתי בעין לומדת את הביקורת של אבנר הופשטיין(שהוא מבקר שאני מאוד אוהב ומעריך) בוואלה על אותו סרט שנתן כמה הערות שלא הסכמתי איתן, אבל גם כמה שבדיעבד אני חושב שהוא צודק, ולמדתי לפעם הבאה.
ככה גם קראתי בעין הרבה יותר מודה ואוהבת ביקורת שעפו על הספרים או על הסרט או על הסדרה. כי היום אני יודע עד כמה זה לא מובן מאליו.
להגיד שזה לא כואב? ברור שזה כואב. ברור. גם עכשיו קראתי אלף ביקורות אוהדות על הספר ואחת, ממישהי באתר עברית, שכתבה שהכתיבה שלי מנייריסטית והספר רדוד וזה בכל זאת הרג אותי לחצי יום. שאף אחד לא ישקר לכם. אני גם לא חושב שהפתרון הוא לא לקרוא. אבל אני חושב שיש לי הרבה יותר עמוד שדרה היום כדי לקרוא ביקורת ולשאול את עצמי אם אני מסכים איתה והאיש או האישה הזו צודקים, או שהם לא אהבו כי הם לא הבן אדם הנכון לקרוא או לצרוך את היצירה שלי או שהם סתם חארות שאוהבים לבקר את הכל.
גם זו אופציה. שתדעו שיש לא מעט כאלה.
החיים הרבה יותר קלים ונוחים כשאתה יודע להגיד לעצמך שאתה אוהב את הספר או את הסרט או את הסדרה שלך. שלא היית עושה שום דבר אחרת. ככה לא הופכים תלויים בביקורת, אלא רק מקבלים ממנה כלים מועילים. בסופו של דבר, אתם אלה שתצטרכו לאהוב את הדבר שאתם כותבים ולחיות איתו אחר כך. את זה באמת שאף אחד אחר לא יעשה בשבילכם.
אחרית דבר: באותו בוקר בקפה גורי סיפר לי שהאיש שכתב עליו את הביקורת הכה קטלנית ההיא (הוא יעץ לו לפרוש מהמקצוע וגם מהחיים, פחות או יותר) התקשר אליו שנתיים אחר כך כדי לבקש ולהתחנן לעבודה. ״תן לזה זמן״, הוא חייך. ״לא תאמין מה זמן שעובר עושה למבקרים״. והנה, האישה שכתבה עלי את הביקורת הכה קוטלת ההיא הסתובבה, מסתבר, עם ספר משלה. אף הוצאה לא לקחה אותה. היא קבורה היום במרתפי גוף תקשורת מאוד קטן ועושה כלום ושום דבר, ולא שאני שמח לאידה, אבל כן, קארמה איז א ביץ׳.
ואל תשכחו לנשום. ולהמשיך ליצור. זה, באמת, הדבר שהכי מעצבן אותם.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
