התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
אחר כך הוא סיפר לי את כל סיפורי הזוועות שלו. אני רק רוצה לציין שעד לאותה נקודה הייתי בטוח שכל אומן, בטח בסדר הגדול שלו, מקבל רק ביקורות חיוביות. אחרי הכל, אני כל כך אהבתי כל דבר שהוא עשה ונגע בו, אז איך מישהו בכלל יכול לחשוב אחרת. אבל חשבו, מסתבר. והוא שלף ביקורת אחת קטלנית במיוחד ישר מהראש.
״אז מה עושים?״, שאלתי אותו. ״איך מתמודדים עם החרא הזה?״.
״ממשיכים לנשום״, הוא ענה. ״אין דבר שיותר מעצבן אותם מזה שאתה עדיין נושם״.
בשמיעה ראשונה העצה הזאת נשמעת סתומה.
בשמיעה שנייה זו העצה הכי טובה שקיבלתי אי פעם.
ולא ידעתי את זה בשמונה וחמישה בבוקר, אבל הביקורת ההיא הובילה לאחד הימים המקצועיים הטובים בחיי. ואולי הטוב שבהם.
הראשון להתקשר היה אשכול נבו, שמצידו שלח לי את הביקורת האיומה בהארץ על ״ארבעה בתים וגעגוע״, שהיה ונשאר עד היום אחד הספרים הגדולים שקראתי. אחר כך הגיעו טלפונים מאנשים שלא דיברתי איתם או החלפתי איתם מילה מעולם לפני ואף פעם אחר כך. מסתבר שיש איזה מנהג מקסים בתעשייה לקרוא ביקורות, וכשהביקורת קטלנית באופן מיוחד לשלוח איזו הודעת עידוד למי שהרגע נקטל. אפילו אם לא מכירים.
ככה קיבלתי, לראשונה, הודעה משלמה ארצי, ששיתף בביקורות משלו, וככה קיבלתי לראשונה טלפון ממי שלימים תהיה וונדר וומן, שבדיוק הייתה בנתב״ג באותו יום וקראה את הביקורת בהארץ וכתגובת נגד הלכה לחנות בשדה התעופה וקנתה אותו ושהיא קוראת אותו עכשיו ושהוא נהדר.
וכן, זה לגמרי ניים דרופינג, אבל נראה אתכם לא מתלהבים מטלפון כזה.
קיוויתי שכולם יאהבו את הספר שלי. זו האמת. היא אולי ילדותית ונאיבית, אבל קיוויתי בדיוק את זה. עבדתי על הספר הזה כל כך הרבה עד שבכלל לא העליתי בדעתי שמישהו לא יתחבר אליו. ואז המון אנשים קנו אותו בבת אחת ומה אתם יודעים, לכל אחד הייתה דעה.
ולא לכולם הייתה דעה חיובית.
ולמרבה הבאסה, זה הדבר היחיד שאני זוכר.
להגיד שזה לא כואב? ברור שזה כואב. ברור. גם עכשיו קראתי אלף ביקורות אוהדות על הספר ואחת, ממישהי באתר עברית, שכתבה שהכתיבה שלי מנייריסטית והספר רדוד וזה בכל זאת הרג אותי לחצי יום
בראיון אדיר איתו אחרי שהצליח למלא את המדיסון סקוור גארדן פעמיים, שאלו את לואיס סי קיי אם עכשיו הוא מאושר.
והוא ענה ״לא״.
שאלו אותו ״למה לא?״.
והוא ענה: ״כי לא משנה כמה אנשים יש שם, איכשהו העין שלי מתבייתת דווקא על הבן אדם האחד שאני רואה שהוא לא צוחק ושמישהו הכריח אותי לבוא ותוהה לעצמו למה הוא כאן בכלל. זה הדבר היחיד שאני נשאר איתו בסוף הופעה״.
וזה כל כך נכון.
ביקורות רעות הן חוויה קשה מאוד. זה לא משנה אם זה מרוח על שני עמודים בעיתון או שמישהו שאתה מכיר אומר לך את זה, החוויה היא אותה חוויה. זה קשה להיות לא אהוב בגלל היצירה שלך. אבל יש אנשים שכן אוהבים. קל לנו נורא לבטל אותם ולהגיד לעצמנו שהם סתם מחבבים אותנו או סתם לא מבינים שום דבר והמבקר הקטלן בעצם חשף אותנו, אבל זו בחירה שלנו.
עם הזמן והשנים והרבה ביקורות אחר כך, טובות ורעות, למדתי לקרוא אותן בלי מטען רגשי. ככה צחקתי בקול מהביקורת של אורי קליין ז״ל בהארץ על הסרט שלי, כי מה לאורי וקליין ולקומדיות רומנטיות, וככה קראתי בעין לומדת את הביקורת של אבנר הופשטיין(שהוא מבקר שאני מאוד אוהב ומעריך) בוואלה על אותו סרט שנתן כמה הערות שלא הסכמתי איתן, אבל גם כמה שבדיעבד אני חושב שהוא צודק, ולמדתי לפעם הבאה.
ככה גם קראתי בעין הרבה יותר מודה ואוהבת ביקורת שעפו על הספרים או על הסרט או על הסדרה. כי היום אני יודע עד כמה זה לא מובן מאליו.
להגיד שזה לא כואב? ברור שזה כואב. ברור. גם עכשיו קראתי אלף ביקורות אוהדות על הספר ואחת, ממישהי באתר עברית, שכתבה שהכתיבה שלי מנייריסטית והספר רדוד וזה בכל זאת הרג אותי לחצי יום. שאף אחד לא ישקר לכם. אני גם לא חושב שהפתרון הוא לא לקרוא. אבל אני חושב שיש לי הרבה יותר עמוד שדרה היום כדי לקרוא ביקורת ולשאול את עצמי אם אני מסכים איתה והאיש או האישה הזו צודקים, או שהם לא אהבו כי הם לא הבן אדם הנכון לקרוא או לצרוך את היצירה שלי או שהם סתם חארות שאוהבים לבקר את הכל.
גם זו אופציה. שתדעו שיש לא מעט כאלה.
החיים הרבה יותר קלים ונוחים כשאתה יודע להגיד לעצמך שאתה אוהב את הספר או את הסרט או את הסדרה שלך. שלא היית עושה שום דבר אחרת. ככה לא הופכים תלויים בביקורת, אלא רק מקבלים ממנה כלים מועילים. בסופו של דבר, אתם אלה שתצטרכו לאהוב את הדבר שאתם כותבים ולחיות איתו אחר כך. את זה באמת שאף אחד אחר לא יעשה בשבילכם.
אחרית דבר: באותו בוקר בקפה גורי סיפר לי שהאיש שכתב עליו את הביקורת הכה קטלנית ההיא (הוא יעץ לו לפרוש מהמקצוע וגם מהחיים, פחות או יותר) התקשר אליו שנתיים אחר כך כדי לבקש ולהתחנן לעבודה. ״תן לזה זמן״, הוא חייך. ״לא תאמין מה זמן שעובר עושה למבקרים״. והנה, האישה שכתבה עלי את הביקורת הכה קוטלת ההיא הסתובבה, מסתבר, עם ספר משלה. אף הוצאה לא לקחה אותה. היא קבורה היום במרתפי גוף תקשורת מאוד קטן ועושה כלום ושום דבר, ולא שאני שמח לאידה, אבל כן, קארמה איז א ביץ׳.
ואל תשכחו לנשום. ולהמשיך ליצור. זה, באמת, הדבר שהכי מעצבן אותם.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
דה וסט אין דה וורלד
1. ״אבא״, היא צמצמה את העיניים והסתכלה עלי. ״מה… מה אתה לובש?״.
2. לפני שאני אספר לכם מה אני לובש, אני רק רוצה לציין שעוד חודשיים היא תהיה בת שמונה. היא ישנה עם בובת ארנב כל לילה. ובכל זאת, איכשהו הלכתי לישון עם ילדה וקמתי עם נערה מתבגרת בת 15. ועכשיו אני אספר לכם מה אני לובש.
3. אני לובש וסט, בסדר? אני לובש וסט שקניתי ביותר מדי כסף כי לרגע חשבתי שאני יכול להיות האדם הזה שיכול ללבוש וסט.
4. לא, אתם יודעים מה? זה לא נכון. מה שקרה זה שרותם ואני היינו באיזה יריד בפרדס חנה, ושם היה דוכן של וסטים. רותם אוהבת וסטים. אני, לעומת זאת, מודע למגבלותיי.
5. לרותם יש את הנטייה המרגיזה להיות דמות מושלמת מסרט, ולכן היא דפדפה בין הקולבים, מצאה וסט מושלם במידה מושלמת, מדדה אותו והייתה סופר מרוצה. ואז המוכר הסתכל עלי ושאל אותי: ״ואתה? מה איתך?״.
6. ״אני לא״, אמרתי לו וצחקתי. ״למה לא?״, הוא שאל. ״כי אני לא מגניב מספיק בשביל ללבוש וסט״, עניתי לו את האמת, כי וסט לגברים זו המקבילה לשפם: אתה יכול שיהיה לך אחד, אבל צריך סוג מסוים של אופי ופאסון כדי שתוכל להסתובב איתו בציבור.
7. לי אין אותו.
מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
