התקשרתי אליו היסטרי בשבע וחצי בבוקר ורשפתי לתוך הטלפון ״חייבים להיפגש! עכשיו!״.
ולזכותו של גורי אלפי יאמר שלאיש הזה לפעמים לוקח שבוע לענות לוואטסאפ, אבל כשהוא מבין שזה דחוף הוא עוזב הכל ומתייצב.
או זה לפחות מה שהוא עשה באותו בוקר, זה לא שזה איזה ריטואל שבועי.
הראיתי לו את הביקורת האיומה שהארץ פרסמו על לחוץ חתונה. אמרתי לו שאני מעדיף שזה יבוא ממני. הוא שאל אותי על מה אני מדבר. אמרתי לו שהוא בטח לא קרא עדיין, אבל קיבלתי ביקורת איומה והם כנראה צודקים בכל מילה וזה בטח יגרום לו לשקול מחדש את הבימוי והכתיבה המשותפת של הסרט אז שפשוט יגיד לי את זה עכשיו בפנים ודי.
בפעם השנייה באותה שיחה הוא שאל אותי על מה אני מדבר.
הקראתי לו חלקים נבחרים מהביקורת. בגדול נכתב שם שחבל שקמתי בבוקר, שהספר מזעזע ושאם היו לי איזשהן שאיפות לכתוב מוטב שאני אקבור אותן מתחת למיטה ואלך לעבוד במקצוע שהולם את כישורי הלא קיימים.
גורי הסתכל עלי, חייך ואמר: ״זאת הביקורת השלילית הראשונה שלך, אה?״
אחר כך הוא סיפר לי את כל סיפורי הזוועות שלו. אני רק רוצה לציין שעד לאותה נקודה הייתי בטוח שכל אומן, בטח בסדר הגדול שלו, מקבל רק ביקורות חיוביות. אחרי הכל, אני כל כך אהבתי כל דבר שהוא עשה ונגע בו, אז איך מישהו בכלל יכול לחשוב אחרת. אבל חשבו, מסתבר. והוא שלף ביקורת אחת קטלנית במיוחד ישר מהראש.
״אז מה עושים?״, שאלתי אותו. ״איך מתמודדים עם החרא הזה?״.
״ממשיכים לנשום״, הוא ענה. ״אין דבר שיותר מעצבן אותם מזה שאתה עדיין נושם״.
בשמיעה ראשונה העצה הזאת נשמעת סתומה.
בשמיעה שנייה זו העצה הכי טובה שקיבלתי אי פעם.
ולא ידעתי את זה בשמונה וחמישה בבוקר, אבל הביקורת ההיא הובילה לאחד הימים המקצועיים הטובים בחיי. ואולי הטוב שבהם.
הראשון להתקשר היה אשכול נבו, שמצידו שלח לי את הביקורת האיומה בהארץ על ״ארבעה בתים וגעגוע״, שהיה ונשאר עד היום אחד הספרים הגדולים שקראתי. אחר כך הגיעו טלפונים מאנשים שלא דיברתי איתם או החלפתי איתם מילה מעולם לפני ואף פעם אחר כך. מסתבר שיש איזה מנהג מקסים בתעשייה לקרוא ביקורות, וכשהביקורת קטלנית באופן מיוחד לשלוח איזו הודעת עידוד למי שהרגע נקטל. אפילו אם לא מכירים.
ככה קיבלתי, לראשונה, הודעה משלמה ארצי, ששיתף בביקורות משלו, וככה קיבלתי לראשונה טלפון ממי שלימים תהיה וונדר וומן, שבדיוק הייתה בנתב״ג באותו יום וקראה את הביקורת בהארץ וכתגובת נגד הלכה לחנות בשדה התעופה וקנתה אותו ושהיא קוראת אותו עכשיו ושהוא נהדר.
וכן, זה לגמרי ניים דרופינג, אבל נראה אתכם לא מתלהבים מטלפון כזה.
קיוויתי שכולם יאהבו את הספר שלי. זו האמת. היא אולי ילדותית ונאיבית, אבל קיוויתי בדיוק את זה. עבדתי על הספר הזה כל כך הרבה עד שבכלל לא העליתי בדעתי שמישהו לא יתחבר אליו. ואז המון אנשים קנו אותו בבת אחת ומה אתם יודעים, לכל אחד הייתה דעה.
ולא לכולם הייתה דעה חיובית.
ולמרבה הבאסה, זה הדבר היחיד שאני זוכר.
להגיד שזה לא כואב? ברור שזה כואב. ברור. גם עכשיו קראתי אלף ביקורות אוהדות על הספר ואחת, ממישהי באתר עברית, שכתבה שהכתיבה שלי מנייריסטית והספר רדוד וזה בכל זאת הרג אותי לחצי יום
בראיון אדיר איתו אחרי שהצליח למלא את המדיסון סקוור גארדן פעמיים, שאלו את לואיס סי קיי אם עכשיו הוא מאושר.
והוא ענה ״לא״.
שאלו אותו ״למה לא?״.
והוא ענה: ״כי לא משנה כמה אנשים יש שם, איכשהו העין שלי מתבייתת דווקא על הבן אדם האחד שאני רואה שהוא לא צוחק ושמישהו הכריח אותי לבוא ותוהה לעצמו למה הוא כאן בכלל. זה הדבר היחיד שאני נשאר איתו בסוף הופעה״.
וזה כל כך נכון.
ביקורות רעות הן חוויה קשה מאוד. זה לא משנה אם זה מרוח על שני עמודים בעיתון או שמישהו שאתה מכיר אומר לך את זה, החוויה היא אותה חוויה. זה קשה להיות לא אהוב בגלל היצירה שלך. אבל יש אנשים שכן אוהבים. קל לנו נורא לבטל אותם ולהגיד לעצמנו שהם סתם מחבבים אותנו או סתם לא מבינים שום דבר והמבקר הקטלן בעצם חשף אותנו, אבל זו בחירה שלנו.
עם הזמן והשנים והרבה ביקורות אחר כך, טובות ורעות, למדתי לקרוא אותן בלי מטען רגשי. ככה צחקתי בקול מהביקורת של אורי קליין ז״ל בהארץ על הסרט שלי, כי מה לאורי וקליין ולקומדיות רומנטיות, וככה קראתי בעין לומדת את הביקורת של אבנר הופשטיין(שהוא מבקר שאני מאוד אוהב ומעריך) בוואלה על אותו סרט שנתן כמה הערות שלא הסכמתי איתן, אבל גם כמה שבדיעבד אני חושב שהוא צודק, ולמדתי לפעם הבאה.
ככה גם קראתי בעין הרבה יותר מודה ואוהבת ביקורת שעפו על הספרים או על הסרט או על הסדרה. כי היום אני יודע עד כמה זה לא מובן מאליו.
להגיד שזה לא כואב? ברור שזה כואב. ברור. גם עכשיו קראתי אלף ביקורות אוהדות על הספר ואחת, ממישהי באתר עברית, שכתבה שהכתיבה שלי מנייריסטית והספר רדוד וזה בכל זאת הרג אותי לחצי יום. שאף אחד לא ישקר לכם. אני גם לא חושב שהפתרון הוא לא לקרוא. אבל אני חושב שיש לי הרבה יותר עמוד שדרה היום כדי לקרוא ביקורת ולשאול את עצמי אם אני מסכים איתה והאיש או האישה הזו צודקים, או שהם לא אהבו כי הם לא הבן אדם הנכון לקרוא או לצרוך את היצירה שלי או שהם סתם חארות שאוהבים לבקר את הכל.
גם זו אופציה. שתדעו שיש לא מעט כאלה.
החיים הרבה יותר קלים ונוחים כשאתה יודע להגיד לעצמך שאתה אוהב את הספר או את הסרט או את הסדרה שלך. שלא היית עושה שום דבר אחרת. ככה לא הופכים תלויים בביקורת, אלא רק מקבלים ממנה כלים מועילים. בסופו של דבר, אתם אלה שתצטרכו לאהוב את הדבר שאתם כותבים ולחיות איתו אחר כך. את זה באמת שאף אחד אחר לא יעשה בשבילכם.
אחרית דבר: באותו בוקר בקפה גורי סיפר לי שהאיש שכתב עליו את הביקורת הכה קטלנית ההיא (הוא יעץ לו לפרוש מהמקצוע וגם מהחיים, פחות או יותר) התקשר אליו שנתיים אחר כך כדי לבקש ולהתחנן לעבודה. ״תן לזה זמן״, הוא חייך. ״לא תאמין מה זמן שעובר עושה למבקרים״. והנה, האישה שכתבה עלי את הביקורת הכה קוטלת ההיא הסתובבה, מסתבר, עם ספר משלה. אף הוצאה לא לקחה אותה. היא קבורה היום במרתפי גוף תקשורת מאוד קטן ועושה כלום ושום דבר, ולא שאני שמח לאידה, אבל כן, קארמה איז א ביץ׳.
ואל תשכחו לנשום. ולהמשיך ליצור. זה, באמת, הדבר שהכי מעצבן אותם.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
מדברים כתיבה – פרק שני: כתיבה היא עניין מנטלי
עומר: אוקיי.
רותם: יאללה, מתחילים.
עומר: כעיקרון התחלנו.
רותם: התחלנו כבר.
עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע האמת-
רותם: אה, אוקיי.
עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה.
רותם: כי זו אני, תמיד מגיעה ב-
עומר: ואוו, תמיד מגיעה-
רותם: קצת מאוחר מידיי.
עומר: קצת מאוחר מידיי, אין ספק, וואו.
רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטאלי בכתיבה.
עומר: שהוא, אני חייב להגיד-
רותם: לא רק על הפן המנטאלי בכתיבה, אלא הפן המנטאלי במחסומי כתיבה.
עומר: כן. הפן המנטאלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור, זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו. אבל בעצם, זה גם נורא הפתיע אותי ככותב ביומיום.
רותם: כן, כן, כן. אני, תראה, אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני בא מתחום הביבליותרפיה.
עומר: באמת?
רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה. הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם כשאנחנו קוראים ספר טוב, הוא משנה בתוכנו משהו ואנחנו מסיימים אותו ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם.
מדברים כתיבה – פרק ראשון: מה הלמה שלך?
עומר: טוב, אז יש לנו, יש לנו פודקאסט. רותם: יא. עומר: יא. רותם: כמה זמן אנחנו מדברים על זה. זה אשכרה קורה. עומר: ואוו, אני חושב ש-4 שנים בערך אנחנו מדברים על הדבר הזה. רותם: וקבענו כבר כמה תאריכים, וכל פעם היה משהו, ואז קבענו את התאריך הזה. עומר: נכון, ואמרנו – לא מבטלים, לא מבטלים, לא מבטלים. רותם: לא מבטלים, לא מבטלים. עומר: שום דבר לא מבטל. ואז מה קרה? רותם: ואז מה קרה? היום יצא ספרך החדש. עומר: נכון, ספרי השני. רותם: בדיגיטל. עומר: בדיגיטל, נכון. היום הוא יצא בדיגיטלי. רותם: וואו, אז יצא שגם אנחנו מתחילי להקליט פודקאסט וגם יצא הספר השני שלך, אז אני חושבת שהכי טוב שנתחיל בפינתנו "עומר, מה אתה אומר?". (צוחקים) איך, איך חש סופר ביום בו יוצא ספרו השני?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.
למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.
אלה היו 72 טלפונים.
בשעתיים.
והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.
בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.
והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.
השאלה היחידה שלא רציתי לענות עליה
״אז תגיד״, היא הרימה את היד בסוף ההרצאה, כשפתחתי לשאלות. ״מה אתה באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה?״.
שיט. השאלה היחידה שאני באמת שונא לענות עליה.
״בעיני זה מאוד עצוב״, היא המשיכה בלי שעניתי, וגם האמת שידעתי שהיא לא מעוניינת בתשובה. ״זה רק מראה שסופרים לא יכולים להתפרנס פה וצריכים לעשות כל מיני חלטורות. אותי זה מביך לראות סופר שמנסה לשכנע אנשים לבוא לסדנת כתיבה. זה עצוב לכל הצדדים הנוגעים בדבר״.
ידעתי שאני לא אמור לענות לה. ידעתי שהחדר בספריה היפה בגבעתיים – ממוצע גילאים: 87, ואני לא מגזים – חשב בדיוק אותו דבר כמוה. הם באו כדי לשמוע שסופרים הם מסכנים, עניים וצריכים לעבוד בשש עבודות במקביל.
הם באו כדי לקבל הוכחה שלמרות שגם להם היה חלום לכתוב ספר, היה להם מזל גדול שהם הקשיבו לאמא שלהם, לבן הזוג שלהם או לעצמם וחסכו לעצמם את המבוכה, ההשפלה וחיי העוני המתלווים לכך.
לכן היא קצת הייתה מופתעת כשאמרתי לה שאני חושב שזה נהדר.
איך יוצאים לחופשת כתיבה חלומית?
את הטקסט הזה אני כותב לכם מחופשת הכתיבה החלומית שלי.
ורגע לפני שאתם מתים מקנאה, אני גם אגלה לכם שזה, ככל הנראה, גם יהיה הטקסט הארוך ביותר שכתבתי בחופשה הזאת.
חופשות כתיבה הן, ללא צל של ספק, אחד הדברים הטובים ביותר שיש למקצוע הזה להציע. היכולת להגיע למשרדי ההוצאה, להגיד שאתה צריך תקציב בלתי מוגבל לצורך תחקיר לספר החדש שלך, שהנהלת חשבונות תגיד שהתקציב מוגבל בהחלט כי איפה נראה לך שאתה נמצא, לארוז תיק ולנסוע היא בהחלט סיבה טובה דיה להגיד לאמא ואבא שלעזאזל ההייטק, כתיבה זה המקום להיות בו.
אז הלכתי להנהלת חשבונות ובישרתי להם שהספר הבא קורה בירושלים, הזכרתי להם שב״כולם לחייך״ הם נאלצו לממן שני קרוזים אז מבחינתם מלון יוקרתי בירושלים זה ממש שיפור בתנאים ואני מקווה שהם מעריכים את זה, וברחתי עם הצ׳ק לפני שמישהו שם ירה בי.
אח, חיי הכתיבה.
זה (כנראה) היה היום הכי משפיל שלי בתור סופר
ביום ראשון האחרון הגעתי לצומת ספרים לחתימת ספרים חגיגית ביותר. זאת שלפניה הייתה במודיעין (קהל קוראים אדיר, שתדעו) והייתה הצלחה גדולה עם עשרות אנשים שהגיעו עם ספרים חדשים וישנים, ולא היה לאף אחד ספק שמקום מרכזי בתל אביב יביא איתו את אותה הכמות, אם לא יותר.
ובכן, אני אעשה את זה קצר: אף אחד לא בא. אף לא נפש חיה אחת.
אני לא מתכוון לזה כמטאפורה או כדרך ביטוי להגיד שהיו ממש מעט אנשים, אני מתכוון לזה שהיו אפס אנשים. שני מוכרים, אני ושולחן גדול מידות עם ספרים מסודרים כל כך יפה וכיסא מהודר שבו התיישבתי.
ואף אחד אחר.
כמובן שהחלטתי להמתין, ואני שמח לבשר שהזמן הזה לא היה לשווא. בחנות היו כמה לקוחות, ואחת מהן ניגשה, הסתכלה בעניין ב״כולם לחייך״ ואמרה שאהבה את ״לחוץ חתונה״, אבל שהיא ציפתה לספר המשך ולא למשהו חדש. שתי דקות אחריה ניגש אלי אחד ממנהלי החנות ושאל: ״תגיד, אתה יודע איך הקודם מכר פה? חטפו אותו. את החדש לא חוטפים ככה. למה לא כתבת עוד אחד?״.
