אני מצטער מראש אם הטקסט הזה יכעיס או יכאיב לאנשים. אין לי כוונה כזאת. אבל הדבר הזה שורף לי את הנשמה והמשפט הזה צורב לי את הלב: ה-7.10 הוא גם שלי.
הנה, אמרתי את זה.
ומיד תבינו למה.
לא, לא אמרתי שאני הנפגע העיקרי.
לא אמרתי שאין אנשים שנפגעו יותר. יש המון. אני עסוק כבר כמעט שנה בלפגוש אותם ולעבוד איתם ולהרצות להם ולכתוב איתם.
אבל ה-7.10 הוא גם שלי.
והיות וזה גם היום שלי, אני לא רוצה שני טקסים ביום הזה.
למעשה, אם כבר מדברים על זה, אני לא רוצה אפילו אחד.
אני לא באמת יודע אם נצליח לקום מזה
אני מבין שאני לא האדם שה-7.10 הכה בו וחורר את חייו. לא איבדתי בן או אח או אמא או אבא או חבר ולא חטפו לי אף אחד ולא גויסתי למילואים ולא פוניתי מהבית.
אני מבין.
אני מבין שיהיו כאלה שיקראו ויגידו ״סתום את הפה״, אבל אני לא רוצה, כי ה-7.10 אינו תחרות למי כואב יותר.
ב-7.10 ירו עלי ביום הזה 5,000 טילים והבית שלי רעד והיו שבע אזעקות ועוד מי יודע כמה אחר כך.
ב-7.10 רצתי עם הילדים שלי לממ״ד וסגרתי את התריסים ונשארתי שם כל היום ובכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם.
ב-7.10 ראיתי את העסק שלי מתרסק ונכנסתי לחובות גדולים שנוגסים בי עד עכשיו.
ב-7.10 חטפתי התקפי חרדה שכמעט הרגו אותי.
ב-7.10 נשארתי פה לעשות את התפקיד הקטן שלי כדי שנהיה חברה בריאה יותר.
ה-7.10 הוא גם שלי.
והיות וה-7.10 הוא גם שלי אז גם דעתי נחשבת.
והשני טקסים האלה מחוררים לי את הנשמה.
כבר שבוע ימים שהממשלה רבה עם האזרחים הכי פצועים שלה. אי אפשר לראות את זה בלי לבכות ולכן, רוב הזמן, אני מודה, אני פשוט לא רואה את זה. מדובר בערלות לב מהסוג הנמוך ביותר, פוליטיקה מכוערת במקום שבו אמפטיה פשוטה הייתה פותרת את זה. מדובר בהמשך ישיר לניתוק המסואב של לא לבוא, לא לבקר, לא לדבר, לא לנכוח בלוויות. וכבר שבוע ימים מתנהל מאבק כוח למי שייך ה-7.10: האם הוא שייך לממשלה ולשריה, או האם הוא שייך למשפחות החטופים והקיבוצים שנפגעו.
והאמת העצובה היא שהוא לא שייך לאיש מהם.
ה-7.10 אינו אסון פרטי של אף אחד.
הוא קרה לכולם.
הריב הזה, כמובן, לא התחיל מהיום. אני מכיר את שורשיו. אני כועס שהוא הגיע גם לטקס. אני כועס בכלל שיש טקס כאילו האירוע הזה הסתיים ונגמר, אבל זה כבר עניין אחר לגמרי. אבל החליטו טקס. ומאז אני רק כועס. ושבור. וכואב.
איך ביחד ננצח אם אפילו על טקס אנחנו לא מצליחים להסכים?
אני בעיקר רוצה שכל הורה של כל חטוף וכל בן משפחה של כל חייל שנהרג ירגיש ביום הזה שכל זה לא היה לשווא. ומי היה מאמין שזו בקשה מוגזמת
אפשר היה לפתור את זה בקלות מכעיסה כמעט. אפשר היה להעביר את הטקס לניהול הנשיא. אפשר היה להפקיד עליו את יו״ר הכנסת. אפשר היה למנות ועדה שכוללת הורי חטופים ואחים ובני זוג שכולים. אבל לא. הנה מירי רגב בפרצוף שלכם. והנה התגובות הכל כך צפויות למירי רגב בפרצוף שלכם. והנה מירי רגב מנפקת ציטוט מרתיח את הדם כמו בכל פעם בדיוק. והנה התגובה של משפחות חטופים שהם יעשו טקס לבד ולא צריך טובות.
אבל הטקס הזה לא של מירי רגב.
והוא לא, עם כל הצער והעצב שבדבר, של משפחות חטופים.
הוא שלנו.
וכן, אני מוצא את כל הטענות נגד הממשלה מאוד מוצדקות, ובעיקרן הטענה שיש – ואני אהיה מאוד עדין בהתנסחות שלי – טעם לפגם שהממשלה הנושאת באחריות למחדל ולאסון תהיה גם זו שתארגן את הטקס. יכול להיות שלדעתם הם לא אחראיים, אבל דעתם, כבר כתבתי אתמול, אינה נחשבות, משום שהאחריות היא על כתפיהם בין אם ירצו ובין אם לא. אני מוצא את שתיקתו של נשיא המדינה כשפל חדש – שמי היה מאמין שיש כזה – שהמוסד הפעם מכובד הזה הגיע אליו. אני גם מוצא את הפסילה וההתעלמות האבסולוטית מהממשלה העדיין נבחרת כשבירת הכלים של לוח המשחק הדמוקרטי שחלקנו עדיין מנסים לשחק.
אני בעיקר רוצה שכל הורה של כל חטוף וכל בן משפחה של כל חייל שנהרג ירגיש ביום הזה שכל זה לא היה לשווא.
ומי היה מאמין שזו בקשה מוגזמת.
עוד לא מאוחר, כמובן, להתעשת. עוד לא מאוחר להגיד שלא השתגענו לגמרי. עוד לא מאוחר להגיד שאם הקיבוצים יהיו בטקס אחד ושדרות ואופקים בטקס אחר אז הפסדנו במלחמה גם אם כל עזה תהיה משוטחת. עוד לא מאוחר שמישהו – עוד מתנדבים חוץ מעידן עמדי? מישהו אחר פעם אחת? – יקח את האחריות לאחד בין שני המחנות.
אני לא אוכל לצפות בטקס הרגיל בידיעה שיש טקס אלטרנטיבי ואמא אחת של חטוף אחד יושבת שם כי היא לא מרגישה שייכת לטקס הממלכתי.
אני לא אוכל לראות את הטקס האלטרנטיבי בידעה שיש טקס ממלכתי שחלק מהערים הנפגעות החליטו להיות מונצחות רק בו.
ה-7.10 כואב מספיק. אין צורך, באמת שאין, להכאיב עוד יותר ביום השנה שלו.
ואם יהיו לו שני טקסים, זו באמת תהיה המכה הכואבת מכולם.
ואולי גם המכה שממנה כבר לא נצליח לקום.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
