״אבל אני רוצה את זה ממש ממש ממש קטן, בסדר?״, היא חייכה והתקרבה אלי.
״זה הכי קטן שיש לי״, השבתי לה, מנסה בכל כוחי להיענות להוראה המשונה ולצמצם את עצמי אפילו עוד יותר.
״קטן קטן קטן״, היא החזיקה לי את הרגל שהייתה מורמת באוויר והתחילה לסובב אותה, ״הכי קטן שיש לך, עוד יותר. אתה חייב למצוא את האזור הזה״.
בזמן האחרון היא בעניין של מיקרו תנועות.
היא זו ליהי, מדריכת הפילאטיס הטובה ביותר שפגשתי והאישה שכבר שבע שנים מצליחה לגרום לשק העצמות שהוא אני לזוז. אני חושב שאם הייתם רואים אותה לגמרי הייתם אומרים שהיא באמת נראית כמו מישהי שעושה פילאטיס כל היום, אבל היא רחוקה מאוד מלהיות הקלישאה שיש לכם בראש. אני הולך אליה בקביעות בכל שבוע, לעיתים פעמיים, ומעולם לא ראיתי אותה חוזרת על שיעור. אין לי מושג איך היא עושה את זה וכמה תרגילים היא מסוגלת להמציא וזה מעורר השראה כמה אפשר לחדש בכל פעם ולהכיר לקבוצה דברים חדשים.
ועכשיו, כאמור, היא – וכתוצאה מזה גם אנחנו – בעניין של מיקרו תנועות.
גם ללכת ולראות שקיעה זה קטן וטוב
אני לא אדם של מיקרו תנועות. אני בקושי אדם של פילאטיס. מי שנמצא איתי בשיעור יודע, אבל אני מבטיח לכם שאם ג׳וזף פילאטיס בעצמו היה רואה אותי הוא היה חושב לעצמו ״נראה לי שצריך לחשוב מחדש על כל השיטה״. זה שאני מקפיד להגיע זה דבר אחד, אבל על התקווה שמתישהו אני אצליח לסגל לעצמי את החן והקלילות שנדמה שכל שאר הכיתה טובלת בה כבר ויתרתי מזמן. זה שיעור מהמם בצניעות עבורי, כי גם אחרי שלוש שנים לעשור אני עדיין בינוני מינוס, ובכל זאת מקפיד לבוא גם כי כמות הפעילויות שאפשר לעשות בשכיבה ובלי להזיע ועדיין לספר לעצמך שאתה עושה ספורט היא מאוד מאוד מוגבלת, וגם אני אוהב את איך שהפילאטיס גורם לי להרגיש, בלי קשר לאם אני טוב בו או לא.
אבל היינו במיקרו תנועות.
בפעם הראשונה שהיא ביקשה מיקרו תנועה לא הבנתי מה היא רוצה. למעשה, בפעם הראשונה שהיא ביקשה מיקרו תנועה חשבתי לעצמי ״אוף, שוב ליהי עם ההמצאות שלה״. ״זה צריך להיות קטן קטן״, היא הסבירה שוב תוך שהיא מחזיקה לי את הרגל, ״כמעט בלתי מורגש. ממש בפחות ממילימטר״.
בפעם הראשונה שניסיתי, הרגל צנחה לי לרצפה.
גם בפעם השנייה.
אני אקצר לכם תהליכים, כי גם שלושה שיעורים אחר כך לא עשיתי שום מיקרו תנועה אל עבר הגאולה.
אני אגלה לכם משהו על הגוף שלי: הוא כואב נורא בזמן הפילאטיס. יש לי מה שהכירופרקטיה מכנה ״עצב כלוא״ (ומצד שני, למי מאיתנו אין מאז אוקטובר), מה שאומר שבפועל כל הצד השמאלי שלי בוער מכאב. כואב לי לשבת מזרחית. כואב לי לשכב על צד שמאל ואני צריך מיליון כריות וריפודים. כואב לי לשכב על צד ימין. כואב לי בגב עד שלעיתים אני בטוח שאני עומד להתעלף כשצריכים להעלות את הרגליים ל-90-90. ככה זה. ככה אני מכיר את הגוף שלי כאדם בוגר. אני כבר רגיל לחיות עם הכאבים האלה, ורוב הזמן אני לא מרגיש אותם, חוץ מבפילאטיס, שאז מתחשק לי לפעמים פשוט לצרוח.
בקיצור, אני בא לפילאטיס בעיקר בשביל מצב מנוחה.
אבל עכשיו אני על הצד והרגל שלי באוויר ואלה התרגילים שאני הכי שונא, כי העצב הכלוא נמצא בחיבור בין הישבן לרגל ומה אני אגיד לכם, אסיר שקט ונעים הוא לא. בדרך כלל אנחנו מרימים ומורידים את הרגל עד שליהי אומרת די או שעד שמתעלפים, מה שמגיע קודם, אבל הפעם לא, הפעם הרגל באוויר – וגם נשארת שם.
קטן קטן, היא מנחה. עוד יותר קטן. ממש שלא תרגישו.
קטן.
קטן קטן קטן.
להתרכז. לנסות למצוא את המקום הזה.
״איך אני אדע איפה זה המקום הזה?״, התעצבנתי וקיוויתי שנעבור לתרגיל שאני יותר טוב, כמו להימתח ולעצום עיניים. ״מה אני אמור להרגיש״.
״אתה תדע״, היא חייכה והמשיכה להזיז לי את הרגל.
חשבתי הרבה השבוע על מיקרו תנועות. על הפלא הזה שבו, בניגוד גמור לכל מה שאני יודע, הכאב והרוגע המוחלט והנעים נמצאים ממש מילימטר זה ליד זה. על ההלם הזה שהאין כאב נמצא ממש באזור מוסתר שבין כאב אחד למשנהו
ניסיתי להזיז את הרגל בלי להזיז אותה. ההוראה עצמה נוגדת כל היגיון. כבר חודש וחצי שאני מחפש מיקרו תנועה אלגנטית ועגולה כשכל מה שיוצא לי זו תנועה גסה ומאוד מורגשת. אבל דווקא בשבוע שעבר מצאתי אותה, והבנתי איך יודעים: כי לא מרגישים כלום.
אני לא מתכוון לזה כפאנץ׳. אני מתכוון לזה באמת. רגע לפני הרגל שלי הייתה בכאבי תופת וכבר הרגשתי את הבערה האיומה של תרגיל ארוך מדי מתחילה להתפשט לי בכל הצד השמאלי. ואז הרגל זזה פחות ממילימטר שמאלה, וכלום. שום דבר לא כואב. שום כלום. והזזתי אותה פחות ממילימטר ימינה, ושוב כאבי תופת והתנשפויות כאילו אני יולד.
ופחות ממילימטר שמאלה.
וכלום.
שקט. יכולתי לשמוע את שירת הציפורים בגינה שלה ואת שירתו הנפלאה עוד יותר של המזגן, שעד אז בכלל לא שמתי לב שהוא דולק.
חשבתי הרבה השבוע על מיקרו תנועות. על הפלא הזה שבו, בניגוד גמור לכל מה שאני יודע, הכאב והרוגע המוחלט והנעים נמצאים ממש מילימטר זה ליד זה. על ההלם הזה שהאין כאב נמצא ממש באזור מוסתר שבין כאב אחד למשנהו.
מהסיבה הזאת גם לא הלכתי להפגנה ביום ראשון, כמו שלא הלכתי לשום הפגנה אחרת מאז שהמלחמה התחילה. אני גם לא יודע מה אני חושב על העסקה ואני חושב שבאקלים הציבורי הנוכחי אין שום דרך לדיון מורכב ולשאלות קשות, וגם, האמת, פשוט אין לי את הכוחות להפגין נגד או בעד משהו כרגע. המצב הלאומי גדול עלי בכמה מידות כרגע, ושכל אחד יעשה מה שנכון וטוב לו, אבל אני לא הרגשתי צורך לחלוק את הכאב שלי עם עוד מאות אלפי אנשים אחרים. דווקא השבוע, עם כל הכאבים, ממש רציתי להיות לבד.
ומול כאבי התופת, שמעתי את ליהי בראש אומרת לי ״קטן קטן״.
אז בשבוע האחרון אני עושה מיקרו תנועות. חזרתי לעבוד בבתי קפה כי אני פשוט לא יכול להיות בבית כרגע. חתכתי (שוב) את החדשות. חתכתי את הפייסבוק. חתכתי קפאין ופחמימות וסוכרים.
זה לא כל כך מיקרו, אני יודע, אבל זה שינוי קטן שגרם לי להרגיש הרבה יותר טוב.
רותם ואני הלכנו אתמול לסדנת נשימה מודרכת בפרדס חנה. זה תמיד מדהים אותי כמה כוח ועוצמה יש בנשימה, ואיך אחרי סשן של שלוש שעות העולם נראה מקום אחר לגמרי.
הייתי רוצה שתקרה איזו תנועה גדולה. לעזוב פה הכל, שיהיה נצחון, שכל החטופים יחזרו, משהו שיגרום לאדמה ולרעוד ולחיים להרגיש כאילו הם מתקדמים לאנשהו מלבד השקיעה האיטית והמייסרת הזו בבוץ והכאב הבלתי נגמר שאנחנו חווים. אבל אין.
וזה מדהים איך את ההקלה העצומה אפשר למצוא דווקא בתנועות הקטנטנות.
הרבה אנשים מסביבי ויתרו על החיים השבוע. אירועי החטופים האיומים האחרונים גרמו להם להרים ידיים, ורובם שקעו לתוך מערבולת של כעס ועצב ואפאטיה ואין מה לעשות. והמצב רחוק מלהיות טוב והכאב רחוק מלעבור, אבל השבוע גיליתי שדווקא לדברים הקטנטנים והבלתי מורגשים יש כוח מרפא וגדול.
תעשו לעצמכם משהו טוב הסופ״ש הזה.
ואני רוצה את זה ממש ממש ממש קטן, בסדר?
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
חושב מחוץ לקופסה
. “קופסאות״, לחש לי קול מאחורי האוזן שלי. ״אתה חייב קופסאות. אנחנו מוכרחים להשיג עוד קופסאות!״.
2. עכשיו, רק שיהיה ברור, אני לא מורגל בקולות מאחורי האוזן שלי. זה חדש. אבל מהיום הראשון שהתחילו הדיבורים על המלחמה עם איראן, הדבר היחיד שאני שמעתי זה ״קופסאות״. קופסאותקופסאותקופסאות.
קופסאות!!!
3. וככה, דוקטור, מצאתי את עצמי יושב בלילה מול טמו ומזמין, שאלוהים יכה אותי בברק אם אני משקר עכשיו, 230 קופסאות.
4. דברים שלא ידעתי על קופסאות וכנראה גם אתם לא: יש המון מהם. בכל הגדלים ובכל הסוגים ומכל החומרים. האדם הסביר היה מסתפק באיזו חבילה סטנדרטית של 15 או 20, כי כמה דברים כבר אפשר לשים בקופסאות בבית, אבל אני מעולם לא הייתי סביר, ולדעתי שליש מכלכלת סין נכון לעכשיו הגיעה ישירות מהארנק שלי.
