״אבל אני רוצה את זה ממש ממש ממש קטן, בסדר?״, היא חייכה והתקרבה אלי.
״זה הכי קטן שיש לי״, השבתי לה, מנסה בכל כוחי להיענות להוראה המשונה ולצמצם את עצמי אפילו עוד יותר.
״קטן קטן קטן״, היא החזיקה לי את הרגל שהייתה מורמת באוויר והתחילה לסובב אותה, ״הכי קטן שיש לך, עוד יותר. אתה חייב למצוא את האזור הזה״.
בזמן האחרון היא בעניין של מיקרו תנועות.
היא זו ליהי, מדריכת הפילאטיס הטובה ביותר שפגשתי והאישה שכבר שבע שנים מצליחה לגרום לשק העצמות שהוא אני לזוז. אני חושב שאם הייתם רואים אותה לגמרי הייתם אומרים שהיא באמת נראית כמו מישהי שעושה פילאטיס כל היום, אבל היא רחוקה מאוד מלהיות הקלישאה שיש לכם בראש. אני הולך אליה בקביעות בכל שבוע, לעיתים פעמיים, ומעולם לא ראיתי אותה חוזרת על שיעור. אין לי מושג איך היא עושה את זה וכמה תרגילים היא מסוגלת להמציא וזה מעורר השראה כמה אפשר לחדש בכל פעם ולהכיר לקבוצה דברים חדשים.
ועכשיו, כאמור, היא – וכתוצאה מזה גם אנחנו – בעניין של מיקרו תנועות.
גם ללכת ולראות שקיעה זה קטן וטוב
אני לא אדם של מיקרו תנועות. אני בקושי אדם של פילאטיס. מי שנמצא איתי בשיעור יודע, אבל אני מבטיח לכם שאם ג׳וזף פילאטיס בעצמו היה רואה אותי הוא היה חושב לעצמו ״נראה לי שצריך לחשוב מחדש על כל השיטה״. זה שאני מקפיד להגיע זה דבר אחד, אבל על התקווה שמתישהו אני אצליח לסגל לעצמי את החן והקלילות שנדמה שכל שאר הכיתה טובלת בה כבר ויתרתי מזמן. זה שיעור מהמם בצניעות עבורי, כי גם אחרי שלוש שנים לעשור אני עדיין בינוני מינוס, ובכל זאת מקפיד לבוא גם כי כמות הפעילויות שאפשר לעשות בשכיבה ובלי להזיע ועדיין לספר לעצמך שאתה עושה ספורט היא מאוד מאוד מוגבלת, וגם אני אוהב את איך שהפילאטיס גורם לי להרגיש, בלי קשר לאם אני טוב בו או לא.
אבל היינו במיקרו תנועות.
בפעם הראשונה שהיא ביקשה מיקרו תנועה לא הבנתי מה היא רוצה. למעשה, בפעם הראשונה שהיא ביקשה מיקרו תנועה חשבתי לעצמי ״אוף, שוב ליהי עם ההמצאות שלה״. ״זה צריך להיות קטן קטן״, היא הסבירה שוב תוך שהיא מחזיקה לי את הרגל, ״כמעט בלתי מורגש. ממש בפחות ממילימטר״.
בפעם הראשונה שניסיתי, הרגל צנחה לי לרצפה.
גם בפעם השנייה.
אני אקצר לכם תהליכים, כי גם שלושה שיעורים אחר כך לא עשיתי שום מיקרו תנועה אל עבר הגאולה.
אני אגלה לכם משהו על הגוף שלי: הוא כואב נורא בזמן הפילאטיס. יש לי מה שהכירופרקטיה מכנה ״עצב כלוא״ (ומצד שני, למי מאיתנו אין מאז אוקטובר), מה שאומר שבפועל כל הצד השמאלי שלי בוער מכאב. כואב לי לשבת מזרחית. כואב לי לשכב על צד שמאל ואני צריך מיליון כריות וריפודים. כואב לי לשכב על צד ימין. כואב לי בגב עד שלעיתים אני בטוח שאני עומד להתעלף כשצריכים להעלות את הרגליים ל-90-90. ככה זה. ככה אני מכיר את הגוף שלי כאדם בוגר. אני כבר רגיל לחיות עם הכאבים האלה, ורוב הזמן אני לא מרגיש אותם, חוץ מבפילאטיס, שאז מתחשק לי לפעמים פשוט לצרוח.
בקיצור, אני בא לפילאטיס בעיקר בשביל מצב מנוחה.
אבל עכשיו אני על הצד והרגל שלי באוויר ואלה התרגילים שאני הכי שונא, כי העצב הכלוא נמצא בחיבור בין הישבן לרגל ומה אני אגיד לכם, אסיר שקט ונעים הוא לא. בדרך כלל אנחנו מרימים ומורידים את הרגל עד שליהי אומרת די או שעד שמתעלפים, מה שמגיע קודם, אבל הפעם לא, הפעם הרגל באוויר – וגם נשארת שם.
קטן קטן, היא מנחה. עוד יותר קטן. ממש שלא תרגישו.
קטן.
קטן קטן קטן.
להתרכז. לנסות למצוא את המקום הזה.
״איך אני אדע איפה זה המקום הזה?״, התעצבנתי וקיוויתי שנעבור לתרגיל שאני יותר טוב, כמו להימתח ולעצום עיניים. ״מה אני אמור להרגיש״.
״אתה תדע״, היא חייכה והמשיכה להזיז לי את הרגל.
חשבתי הרבה השבוע על מיקרו תנועות. על הפלא הזה שבו, בניגוד גמור לכל מה שאני יודע, הכאב והרוגע המוחלט והנעים נמצאים ממש מילימטר זה ליד זה. על ההלם הזה שהאין כאב נמצא ממש באזור מוסתר שבין כאב אחד למשנהו
ניסיתי להזיז את הרגל בלי להזיז אותה. ההוראה עצמה נוגדת כל היגיון. כבר חודש וחצי שאני מחפש מיקרו תנועה אלגנטית ועגולה כשכל מה שיוצא לי זו תנועה גסה ומאוד מורגשת. אבל דווקא בשבוע שעבר מצאתי אותה, והבנתי איך יודעים: כי לא מרגישים כלום.
אני לא מתכוון לזה כפאנץ׳. אני מתכוון לזה באמת. רגע לפני הרגל שלי הייתה בכאבי תופת וכבר הרגשתי את הבערה האיומה של תרגיל ארוך מדי מתחילה להתפשט לי בכל הצד השמאלי. ואז הרגל זזה פחות ממילימטר שמאלה, וכלום. שום דבר לא כואב. שום כלום. והזזתי אותה פחות ממילימטר ימינה, ושוב כאבי תופת והתנשפויות כאילו אני יולד.
ופחות ממילימטר שמאלה.
וכלום.
שקט. יכולתי לשמוע את שירת הציפורים בגינה שלה ואת שירתו הנפלאה עוד יותר של המזגן, שעד אז בכלל לא שמתי לב שהוא דולק.
חשבתי הרבה השבוע על מיקרו תנועות. על הפלא הזה שבו, בניגוד גמור לכל מה שאני יודע, הכאב והרוגע המוחלט והנעים נמצאים ממש מילימטר זה ליד זה. על ההלם הזה שהאין כאב נמצא ממש באזור מוסתר שבין כאב אחד למשנהו.
מהסיבה הזאת גם לא הלכתי להפגנה ביום ראשון, כמו שלא הלכתי לשום הפגנה אחרת מאז שהמלחמה התחילה. אני גם לא יודע מה אני חושב על העסקה ואני חושב שבאקלים הציבורי הנוכחי אין שום דרך לדיון מורכב ולשאלות קשות, וגם, האמת, פשוט אין לי את הכוחות להפגין נגד או בעד משהו כרגע. המצב הלאומי גדול עלי בכמה מידות כרגע, ושכל אחד יעשה מה שנכון וטוב לו, אבל אני לא הרגשתי צורך לחלוק את הכאב שלי עם עוד מאות אלפי אנשים אחרים. דווקא השבוע, עם כל הכאבים, ממש רציתי להיות לבד.
ומול כאבי התופת, שמעתי את ליהי בראש אומרת לי ״קטן קטן״.
אז בשבוע האחרון אני עושה מיקרו תנועות. חזרתי לעבוד בבתי קפה כי אני פשוט לא יכול להיות בבית כרגע. חתכתי (שוב) את החדשות. חתכתי את הפייסבוק. חתכתי קפאין ופחמימות וסוכרים.
זה לא כל כך מיקרו, אני יודע, אבל זה שינוי קטן שגרם לי להרגיש הרבה יותר טוב.
רותם ואני הלכנו אתמול לסדנת נשימה מודרכת בפרדס חנה. זה תמיד מדהים אותי כמה כוח ועוצמה יש בנשימה, ואיך אחרי סשן של שלוש שעות העולם נראה מקום אחר לגמרי.
הייתי רוצה שתקרה איזו תנועה גדולה. לעזוב פה הכל, שיהיה נצחון, שכל החטופים יחזרו, משהו שיגרום לאדמה ולרעוד ולחיים להרגיש כאילו הם מתקדמים לאנשהו מלבד השקיעה האיטית והמייסרת הזו בבוץ והכאב הבלתי נגמר שאנחנו חווים. אבל אין.
וזה מדהים איך את ההקלה העצומה אפשר למצוא דווקא בתנועות הקטנטנות.
הרבה אנשים מסביבי ויתרו על החיים השבוע. אירועי החטופים האיומים האחרונים גרמו להם להרים ידיים, ורובם שקעו לתוך מערבולת של כעס ועצב ואפאטיה ואין מה לעשות. והמצב רחוק מלהיות טוב והכאב רחוק מלעבור, אבל השבוע גיליתי שדווקא לדברים הקטנטנים והבלתי מורגשים יש כוח מרפא וגדול.
תעשו לעצמכם משהו טוב הסופ״ש הזה.
ואני רוצה את זה ממש ממש ממש קטן, בסדר?
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
