״אבל אני רוצה את זה ממש ממש ממש קטן, בסדר?״, היא חייכה והתקרבה אלי.
״זה הכי קטן שיש לי״, השבתי לה, מנסה בכל כוחי להיענות להוראה המשונה ולצמצם את עצמי אפילו עוד יותר.
״קטן קטן קטן״, היא החזיקה לי את הרגל שהייתה מורמת באוויר והתחילה לסובב אותה, ״הכי קטן שיש לך, עוד יותר. אתה חייב למצוא את האזור הזה״.
בזמן האחרון היא בעניין של מיקרו תנועות.
היא זו ליהי, מדריכת הפילאטיס הטובה ביותר שפגשתי והאישה שכבר שבע שנים מצליחה לגרום לשק העצמות שהוא אני לזוז. אני חושב שאם הייתם רואים אותה לגמרי הייתם אומרים שהיא באמת נראית כמו מישהי שעושה פילאטיס כל היום, אבל היא רחוקה מאוד מלהיות הקלישאה שיש לכם בראש. אני הולך אליה בקביעות בכל שבוע, לעיתים פעמיים, ומעולם לא ראיתי אותה חוזרת על שיעור. אין לי מושג איך היא עושה את זה וכמה תרגילים היא מסוגלת להמציא וזה מעורר השראה כמה אפשר לחדש בכל פעם ולהכיר לקבוצה דברים חדשים.
ועכשיו, כאמור, היא – וכתוצאה מזה גם אנחנו – בעניין של מיקרו תנועות.
גם ללכת ולראות שקיעה זה קטן וטוב
אני לא אדם של מיקרו תנועות. אני בקושי אדם של פילאטיס. מי שנמצא איתי בשיעור יודע, אבל אני מבטיח לכם שאם ג׳וזף פילאטיס בעצמו היה רואה אותי הוא היה חושב לעצמו ״נראה לי שצריך לחשוב מחדש על כל השיטה״. זה שאני מקפיד להגיע זה דבר אחד, אבל על התקווה שמתישהו אני אצליח לסגל לעצמי את החן והקלילות שנדמה שכל שאר הכיתה טובלת בה כבר ויתרתי מזמן. זה שיעור מהמם בצניעות עבורי, כי גם אחרי שלוש שנים לעשור אני עדיין בינוני מינוס, ובכל זאת מקפיד לבוא גם כי כמות הפעילויות שאפשר לעשות בשכיבה ובלי להזיע ועדיין לספר לעצמך שאתה עושה ספורט היא מאוד מאוד מוגבלת, וגם אני אוהב את איך שהפילאטיס גורם לי להרגיש, בלי קשר לאם אני טוב בו או לא.
אבל היינו במיקרו תנועות.
בפעם הראשונה שהיא ביקשה מיקרו תנועה לא הבנתי מה היא רוצה. למעשה, בפעם הראשונה שהיא ביקשה מיקרו תנועה חשבתי לעצמי ״אוף, שוב ליהי עם ההמצאות שלה״. ״זה צריך להיות קטן קטן״, היא הסבירה שוב תוך שהיא מחזיקה לי את הרגל, ״כמעט בלתי מורגש. ממש בפחות ממילימטר״.
בפעם הראשונה שניסיתי, הרגל צנחה לי לרצפה.
גם בפעם השנייה.
אני אקצר לכם תהליכים, כי גם שלושה שיעורים אחר כך לא עשיתי שום מיקרו תנועה אל עבר הגאולה.
אני אגלה לכם משהו על הגוף שלי: הוא כואב נורא בזמן הפילאטיס. יש לי מה שהכירופרקטיה מכנה ״עצב כלוא״ (ומצד שני, למי מאיתנו אין מאז אוקטובר), מה שאומר שבפועל כל הצד השמאלי שלי בוער מכאב. כואב לי לשבת מזרחית. כואב לי לשכב על צד שמאל ואני צריך מיליון כריות וריפודים. כואב לי לשכב על צד ימין. כואב לי בגב עד שלעיתים אני בטוח שאני עומד להתעלף כשצריכים להעלות את הרגליים ל-90-90. ככה זה. ככה אני מכיר את הגוף שלי כאדם בוגר. אני כבר רגיל לחיות עם הכאבים האלה, ורוב הזמן אני לא מרגיש אותם, חוץ מבפילאטיס, שאז מתחשק לי לפעמים פשוט לצרוח.
בקיצור, אני בא לפילאטיס בעיקר בשביל מצב מנוחה.
אבל עכשיו אני על הצד והרגל שלי באוויר ואלה התרגילים שאני הכי שונא, כי העצב הכלוא נמצא בחיבור בין הישבן לרגל ומה אני אגיד לכם, אסיר שקט ונעים הוא לא. בדרך כלל אנחנו מרימים ומורידים את הרגל עד שליהי אומרת די או שעד שמתעלפים, מה שמגיע קודם, אבל הפעם לא, הפעם הרגל באוויר – וגם נשארת שם.
קטן קטן, היא מנחה. עוד יותר קטן. ממש שלא תרגישו.
קטן.
קטן קטן קטן.
להתרכז. לנסות למצוא את המקום הזה.
״איך אני אדע איפה זה המקום הזה?״, התעצבנתי וקיוויתי שנעבור לתרגיל שאני יותר טוב, כמו להימתח ולעצום עיניים. ״מה אני אמור להרגיש״.
״אתה תדע״, היא חייכה והמשיכה להזיז לי את הרגל.
חשבתי הרבה השבוע על מיקרו תנועות. על הפלא הזה שבו, בניגוד גמור לכל מה שאני יודע, הכאב והרוגע המוחלט והנעים נמצאים ממש מילימטר זה ליד זה. על ההלם הזה שהאין כאב נמצא ממש באזור מוסתר שבין כאב אחד למשנהו
ניסיתי להזיז את הרגל בלי להזיז אותה. ההוראה עצמה נוגדת כל היגיון. כבר חודש וחצי שאני מחפש מיקרו תנועה אלגנטית ועגולה כשכל מה שיוצא לי זו תנועה גסה ומאוד מורגשת. אבל דווקא בשבוע שעבר מצאתי אותה, והבנתי איך יודעים: כי לא מרגישים כלום.
אני לא מתכוון לזה כפאנץ׳. אני מתכוון לזה באמת. רגע לפני הרגל שלי הייתה בכאבי תופת וכבר הרגשתי את הבערה האיומה של תרגיל ארוך מדי מתחילה להתפשט לי בכל הצד השמאלי. ואז הרגל זזה פחות ממילימטר שמאלה, וכלום. שום דבר לא כואב. שום כלום. והזזתי אותה פחות ממילימטר ימינה, ושוב כאבי תופת והתנשפויות כאילו אני יולד.
ופחות ממילימטר שמאלה.
וכלום.
שקט. יכולתי לשמוע את שירת הציפורים בגינה שלה ואת שירתו הנפלאה עוד יותר של המזגן, שעד אז בכלל לא שמתי לב שהוא דולק.
חשבתי הרבה השבוע על מיקרו תנועות. על הפלא הזה שבו, בניגוד גמור לכל מה שאני יודע, הכאב והרוגע המוחלט והנעים נמצאים ממש מילימטר זה ליד זה. על ההלם הזה שהאין כאב נמצא ממש באזור מוסתר שבין כאב אחד למשנהו.
מהסיבה הזאת גם לא הלכתי להפגנה ביום ראשון, כמו שלא הלכתי לשום הפגנה אחרת מאז שהמלחמה התחילה. אני גם לא יודע מה אני חושב על העסקה ואני חושב שבאקלים הציבורי הנוכחי אין שום דרך לדיון מורכב ולשאלות קשות, וגם, האמת, פשוט אין לי את הכוחות להפגין נגד או בעד משהו כרגע. המצב הלאומי גדול עלי בכמה מידות כרגע, ושכל אחד יעשה מה שנכון וטוב לו, אבל אני לא הרגשתי צורך לחלוק את הכאב שלי עם עוד מאות אלפי אנשים אחרים. דווקא השבוע, עם כל הכאבים, ממש רציתי להיות לבד.
ומול כאבי התופת, שמעתי את ליהי בראש אומרת לי ״קטן קטן״.
אז בשבוע האחרון אני עושה מיקרו תנועות. חזרתי לעבוד בבתי קפה כי אני פשוט לא יכול להיות בבית כרגע. חתכתי (שוב) את החדשות. חתכתי את הפייסבוק. חתכתי קפאין ופחמימות וסוכרים.
זה לא כל כך מיקרו, אני יודע, אבל זה שינוי קטן שגרם לי להרגיש הרבה יותר טוב.
רותם ואני הלכנו אתמול לסדנת נשימה מודרכת בפרדס חנה. זה תמיד מדהים אותי כמה כוח ועוצמה יש בנשימה, ואיך אחרי סשן של שלוש שעות העולם נראה מקום אחר לגמרי.
הייתי רוצה שתקרה איזו תנועה גדולה. לעזוב פה הכל, שיהיה נצחון, שכל החטופים יחזרו, משהו שיגרום לאדמה ולרעוד ולחיים להרגיש כאילו הם מתקדמים לאנשהו מלבד השקיעה האיטית והמייסרת הזו בבוץ והכאב הבלתי נגמר שאנחנו חווים. אבל אין.
וזה מדהים איך את ההקלה העצומה אפשר למצוא דווקא בתנועות הקטנטנות.
הרבה אנשים מסביבי ויתרו על החיים השבוע. אירועי החטופים האיומים האחרונים גרמו להם להרים ידיים, ורובם שקעו לתוך מערבולת של כעס ועצב ואפאטיה ואין מה לעשות. והמצב רחוק מלהיות טוב והכאב רחוק מלעבור, אבל השבוע גיליתי שדווקא לדברים הקטנטנים והבלתי מורגשים יש כוח מרפא וגדול.
תעשו לעצמכם משהו טוב הסופ״ש הזה.
ואני רוצה את זה ממש ממש ממש קטן, בסדר?
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
סיבה למסיבה
אף פעם לא עשיתי מסיבה.
כאילו, אתם יודעים, עשיתי אחת בגיל שש וגם בר מצווה הייתה לי, אבל מסיבה שלא ההורים שלי ארגנו? אף פעם. בחיים לא. אין סיכוי.
למעשה, אם תשאלו אותי מי האנשים שאני הכי מקנא בכם, אני אענה לכם בכל הכנות שאלה אנשים שמסוגלים לשלוח הודעה שכתוב בה ״סגרתי שולחן בפאב מעשר עד ארבע, אשמח אם תבואו לחגוג איתי את יום הולדתי״. כמה אומץ ותעוזה צריך בשביל לשלוח כזאת הודעה.
אני מדמיין אותי יושב בשולחן בפאב. לבד. מסתכל על הטלפון. בשעה השישית, אחרי כמה הודעות מתנצלות של אנשים שכתבו לי שהם דווקא ממש רצו לבוא אבל, אה, הם אנשים שפויים ונורמליים ולמה שהם יצאו מהבית, ועוד כמה אנשים שפשוט לא הגיעו, אני אבין את הרמז הדק ואלך הביתה שיכור וגלמוד. הסוף.
יום הולדת שמח, עומר.
זו הסיבה שבגללה אני כותב
אני רוצה לספר לכם על נורית פייגה.
עד אתמול לא הכרתי את נורית פייגה. זאת אומרת, כבר נפגשנו פעם, מסתבר, אבל הפגישה הייתה כל כך כאוטית ורגשית שלא זכרתי אותה בכלל. ולמרות שנפגשנו שוב רק אתמול ולא זיהיתי אותה והיא הייתה צריכה להציג את עצמה שוב, נורית פייגה היא האישה שבשבילה אני כותב ספרים.
ולא ידעתי את זה עד שנפגשנו.
16 מחשבות על הכבש השישה עשר
א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.
שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון.
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״.
פאק. זה נכון.
ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.
ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.
פרשת השבוע
א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.
שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון.
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״.
פאק. זה נכון.
ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.
ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.
לא רלוונטי
״נו״, היא מסתכלת עלי בהתלהבות, ״אז מה אתה אומר?״.
אני מסתכל עליה. מסתכל על השרטוטים ששרטטה במחברת. איזה משפך הולך לאיזה מוצר, איזה לקוח הולך לאיזה מסלול. אנחנו מכירים מאז שהיינו ילדים וחברים טובים מאז שכשכל החברים שלנו הלכו לאוניברסיטה אנחנו הפכנו למנודים כשהחלטנו להקים כל אחד את העסק שלו. חישוב מהיר שעשינו הוליד שאנחנו עצמאיים כבר 17 שנה. מה ידענו על החיים בגיל 23? לא ידענו כלום. אולי זו הסיבה שבגללה יש לנו עסק.
״נו״, היא מסתכלת בעצמה על השרטוטים שלה ומשהו בעיניים שלה נהיה אפור, ״אז מה אתה אומר?״.
במחברת יש המון מוצרים חדשים שהיא רוצה להשיק השנה. דברים שהיא ראתה בחו״ל שיכולים לעבוד כאן. דברים שהיא ראתה בדמיון שיכולים לעבוד כאן. היא בעלת העסק הכי מוצלחת שאני מכיר, ותמיד הייתה השראה בשבילי לכמה קל היא גורמת לזה להיראות. פעם – ואני מדבר על לפני חודשיים – הייתי נגנב ונדלק מהשרטוטים האלה. עכשיו הם רק עושים לי סחרחורת. הכל נראה לי גדול ומסורבל ולא ברור.
גבר הולך לעיבוד
קר לי.
למרות שסוף דצמבר בחוץ, ומולי יושבים אנשים בחולצה קצרה ואחד מהם בכפכפים והילדים שלי ישנים בחדר שלהם בלי שמיכה מרוב שחם להם, אני יושב במרפסת שלי וקופא מקור.
פעם אהבתי קור. בחיי. אני עדיין זוכר את עצמי מדלג ברחובות שיקגו בינואר עם חולצה קצרה ופליז צבאי שחור בזמן שברחובות התחוללה סופת שלגים ומד המעלות באוטו הראה מינוס 17. אני זוכר את עצמי מתרגש משלג עד הברכיים בנסיעה עיתונאית לסיביר ואיך הזעתי בשק שינה באיסלנד כשבחוץ היה מינוס שמונה מעלות. אני זוכר שאמרתי פעם משפטים כמו ״כשהמעלות יורדות למינוס הריאות שלי נפתחות ואני סוף סוף מתחיל לנשום״.
אבל עכשיו יש 18 מעלות בחוץ ואני עם שתי חולצות, סוודר, חלוק ומפזר חום שהוצאתי החוצה והצמדתי אותו לרגל, ואני לא מרגיש שאני נושם מי יודע כמה.
בראש אני יודע שאני אוהב קור. במציאות אני רועד ושוקל ברצינות להוציא את הגטקעס, שהפעם האחרונה שלבשתי אותם הייתה במישיגן בקור של מינוס 5 מעלות וסופת השלגים הכי מטורפת שהייתי בה אי פעם.
אז אולי תשאלו למה שלא תיכנס פנימה לאיפה שחם, עומר, ואני אענה לכם שיצאתי החוצה כדי להירגע קצת. בשעה האחרונה קפצתי שלוש פעמים מהרעש של המקרר החדש כי חשבתי שהוא אזעקה, מהרעש שעשה החתול בארגז שלו כי חשבתי שזו אזעקה, מהאזעקה של השכנים כי חשבתי שזו אזעקה ומאזעקה מוקלטת ששודרה במפתיע בטלוויזיה כי חשבתי שזו אזעקה.
זאת אומרת, זו באמת הייתה אזעקה, אבל אתם מבינים למה אני מתכוון.
אפילו השקט נשמע כמו אזעקה. הדמיון ביניהם לא מפסיק להדהים אותי.