השבוע אני לא רוצה לכתוב עלי.
זאת אומרת, אוקיי, זה שקר גס, אני תמיד רוצה לכתוב עלי, אחרת בשביל מה כל הדבר הזה נועד בכלל.
אבל לפני כמה שבועות פגשתי מישהו. והמישהו הזה הולך איתי במחשבות מאז ולא מרפה. ואני חושב שהפעם אני רק רוצה לספר את הסיפור שלו וזהו, כי כל כך מגיע לו וזה באמת המעט שאני יכול לעשות עבורו. ואולי גם עבורי.
קוראים לו נדב.
זאת אומרת, בכלל לא קוראים לו נדב. יש לו שם אחר לגמרי, אבל הוא לא רוצה שתדעו אותו. ניסיתי במשך שבועות ארוכים, מאז פגישתנו, שתדעו איך קוראים לו ואיזה איש מקסים הוא, אבל הוא לא רוצה. ״הדבר האחרון שיש לי זה הכבוד שלי, אתה מבין?״, הוא שאל אותי. אמרתי לו שאולי אני אוכל לעזור. שהפייסבוק יכול לעזור. הוא סירב בתוקף. ״אני לא יודע להגיד אם אני מאוד ביישן או מאוד מתבייש במצב שלי. אולי שניהם״. ניסיתי להסביר לו שלא הוא צריך להתבייש. זה לא עבד.
אז קוראים לו נדב, בשבילכם.
גם אותם צריך להחזיר הביתה. מפוני הצפון
את נדב פגשתי במכולת בצפון, אי שם באזור הכנרת. יש קטע עם מכולות בצפון, שהכל שם נראה אקלקטי בצורה חסרת תקדים. בשר ליד אקונומיקה, כריות ברזל ליד כריות החטיף, שום דבר לא איפה שהוא אמור להיות ואין שום סדר הגיוני בכלום.
או שאולי לנו במרכז אין סדר הגיוני בכלום וככה דברים צריכים להיות. אני לא יודע. זה לא גם לא סיפור על מכולות בצפון.
״אתה לא מפה, אה?״, הוא נעמד מאחורי והניח לי יד על הכתף, אחרי שהוא ראה אותי מחפש ארבע דקות פחמים למנגל. הוא שאל מאיפה. עניתי לו שמתל אביב. ״יפה שהגעתם לפה״, הוא אמר בלי שמץ של התנשאות, ״אף אחד לא בא למרות שפה שקט לגמרי״. שאלתי אותו איך התיירות פה, והוא ענה: ״אני לא יודע. גם אני לא מפה. ככה אני יודע לזהות אנשים שהם לא מקומיים״.
נדב מתקרב ל-70 עוד מעט. אוקיי, לא עוד מעט, אבל הוא חצה את ה-65 די מזמן. יש לו רעמה יפה ומתולתלת ושיער כסוף וסנדלים, כמובן. בגדול הוא נראה כמו הגרסה השרירית והיפה והמבוגרת של שרוליק. כשמדמיינים מלח הארץ, אתם מדמיינים אותו. לא היה אף אחד במכולת חוץ ממנו וממני, אז התחלנו לדבר, ושאלתי אותו מאיפה הוא.
אבל אני לא יכול לספר לכם מאיפה הוא, כי הבטחתי.
הוא מהצפון. מהצפון שכן יורים בו. מהצפון שיורים בו כל יום. מהצפון שיום אחד התקשרו אליו מהצבא ואמרו לו לפנות את הבית שלו. זה מושב קטן. יש לו שלושה צימרים שהוא בנה במו ידיו. ״הכל אני עשיתי. אינסטלציה, עץ, פרקטים, חשמל, את המיטות אני בניתי. זה היה החלום שלי״. הוא הראה לי תמונות בטלפון. זה צימר מטורף עם נוף שלא האמנתי שקיים בארץ ובריכה פרטית בכל אחד מהם. אמרתי לו ״די, אתה של הביוקר״, והוא חייך ואמר לי: ״תנחש כמה עולה״.
הימרתי על 3,000. זה ללא ספק אחד הצימרים הכי מפנקים שראיתי.
״850, חביבי״, הוא חייך כשהוא ראה את ההלם על הפנים שלי. ״אותו מחיר כבר עשרים שנה, אדוני. אני תמיד אמרתי שצריך לתת לאנשים יותר ממה שהם שילמו. עלה לי לתחזק אותו 370 שקל ללילה. אז בסדר. נשאר מספיק. היינו מלאים חודשים קדימה. מה רע, תגיד לי. אני תמיד אומר שלא צריך להיות חזירים בארץ. אפשר פשוט לחיות טוב״.
הוא חי טוב, נדב. יש לו אישה ושלושה ילדים וחוץ מהצימרים יש לו ארבע חנויות ביגוד והנעלה באזור קרית שמונה.
כלומר, היו לו.
כלומר, עדיין יש לו.
אבל הן סגורות כבר הרבה זמן, ומרווחים הוא עבר לחובות גדולים.
בוקר אחד הכל נפסק. הצימרים, החנויות, הכל. זה היה קצת אחרי הבוקר ההוא שהכל נפסק במדינה. קיבל הוראה לקחת את הדברים וללכת. הם פונו לחדר קטן במלון בטבריה. הוא לא רוצה להגיד איזה. לא רוצה להוציא שם רע לעסקים אחרים. אבל החשמל היה חשוף והשטיח היה מגעיל והחדר היה צפוף ומסריח וקטן. ״לא ככה מארחים״, הוא אמר והניד את הראש לשלילה. ״לא ככה מארחים פשוט״.
בשלושה חודשים הראשונים הוא עוד קיבל פיצויים. ״קצת, לא הרבה, זה לא הספיק לכלום״. בדצמבר כבר אמרו לו מהמדינה שאין יותר פיצויים ויתחשבנו איתו אחרי המלחמה, ״אלוהים יודע מתי זה יהיה. הם גם לא יתחשבנו איתי. זרקו אותי, כי זה הדבר היחיד שהמדינה הזאת יודעת לעשות״. ההכנסה שלו צנחה לאפס. החנויות משלמות שכירות. הסחורה שוכבת שם. פתאום התחילו להופיע חובות.
אולי עכשיו אתם שואלים את עצמכם איך. אני מכיר את החוכמולוגים שתמיד מגיבים שאם הוא היה מתכונן כמו שצריך לא היה לו כי היה לו רזרבות. נדב לא יגיד את זה, אבל אני אגיד לכם את זה: אין לכם מושג ירוק מהחיים שלכם אם זה מה שאתם חושבים. אם נדמה לכם שיש איזשהו בעל עסק שבתוכנית העסקית שלו הופיעה האפשרות שיום אחד יפנו אותו מהבית שלו וכל ההכנסה שלו, ללא יוצא מהכלל, תיעלם, כל מה שאני יכול לאחל לכם הוא שלעולם לא תהיו במצבו. המדרון בישראל בין ״חי טוב״ לבין ״עוני מוחלט״ הוא חלקלק ביותר וכמעט לא קיים. הוא לא הסכים להגיד לי מספרים, אבל הוא כן אמר לי איפה החנויות, ואני מעריך את השכירויות בעשרות אלפי שקלים בחודש. יש לו עובדים שזכאים לתנאים סוציאליים למרות שלו לא מגיע. זה לא משנה כמה כסף יש לו בצד. הכסף הזה נמחק תוך כלום זמן גם אם הוא בעל העסק הטוב ביותר בעולם.
אחרי שניסה להשיג מישהו שיענה לו למה לא מגיע לו יותר פיצויים וכל מה שהוא קיבל זה משיכת כתפיים, הוא ניסה לחפש עבודה ומצא אחת בשטיפת כלים. אדם בן עוד מעט 70, יכול להיות אבא שלי, איש שהקים עסקים משגשגים במו ידיו, עומד ושוטף כלים שמונה שעות ביום. ״זה מה שמצאתי״, הוא אומר. ״זה לא שמחפשים פה המון עובדים בצפון, אתה יודע״. והוא המשיך לשטוף כלים, ואחרי חודשיים נהיה לו בקע בגב.
והוא לא אומר את זה בקול רם אבל אני אגיד בשבילו: ולב שבור.
״אני לא משווה ביני לחטופים, כן? אבל כל פעם שאני רואה את השלטים של ׳תחזירו אותם הביתה׳ הלב שלי מתרסק, כי גם אני לא בבית, אבל במקרה שלי לאף אחד לא אכפת״
״אין לי בושה לשטוף כלים. זה לא מביך אותי״, הוא אמר לי. ״אבל אני יכול להגיד לך שעמדתי שם, עם גב שורף מכאבים, וכל הזמן שאלתי את עצמי מה עשיתי שזה מגיע לי. איך יכול להיות שזה החיים שלי עכשיו. אני ניהלתי את העסקים שלי בשקט ובצניעות. אני אזרח שומר חוק. שילמתי מיסים כל החיים. איפה ביטוח לאומי? איפה המדינה? פשוט פינו אותנו ונעלמו. וזהו״.
חודש וחצי הוא שכב בבית בלי יכולת לזוז אחרי הרפתקאת הכלים. את העבודה ההיא הוא מן הסתם איבד. במשך חודשיים הוא חיפש ולא מצא כלום.
אשתו, נורית, שזה גם לא השם שלה אבל מה אני יכול לעשות, מבוגרת ממנו בכמעט עשור. הם סיפור אהבה יפה. הכירו באוניברסיטה. התחתנו כשהיא הייתה בת 31. אמרו לה שהוא צעיר ויעזוב אותה. הם יחד יותר מארבעים שנה. נורית כבר לא יכולה לעבוד. היא בת יותר מ-75. הבן הגדול עבד בצימרים ועכשיו הוא עובד במה שהוא מצליח למצוא והוא עם ארבעה ילדים. הבן הקטן פוטר מהעבודה שלו. הבינונית באמריקה עם בעלה. עזבו לפני שנתיים לפוסט דוק, ולא נראה שיש להם כוונה לחזור, ויש לי הרגשה שאם תחזור אבא שלה בעצמו יבעט אותה בחזרה למטוס. נדב ונורית שורפים את החסכונות שלהם ומנסים גם לעזור לילדים. הוא קצת מפחד שהכל ילך, כי מי יודע כמה זמן זה ימשך.
אחרי כמה חודשים הוא מצא עבודה במכולת. פאקינג מכולת. בן אדם עם ארבע חנויות וצימרים מרוויח עכשיו 45 שקל לשעה. ״זה לא הרבה״, הוא אומר בראש חפוי, ״אבל זה משהו. זה משהו. הבעלים גם נותן לי מדי פעם אוכל הביתה, כאילו אני מסכן. אולי אני באמת מסכן. אני כבר לא יודע. בראש שלי אני עדיין בחיים הקודמים שלי. מדי פעם אני מסתכל על הקופה הזאת ואני שואל את עצמי ׳איך הגעתי לכאן׳, אבל אני עדיין לא ממש יודע לענות״.
בין כל הזוועות שהתרחשו ב-7.10 קל להתעלם מהמפונים. זאת אומרת, לא קל וזו לא התעלמות, אבל בין הנובה לחטופים לטבח הנורא שהיה שם לחיילים ההרוגים בעזה, מי בכלל זוכר שיש כמה אנשים שבוקר אחד פשוט אמרו להם לקום ולעבור למלון ומאז שכחו אותם שם. גם אני שכחתי אותם. אני לא כותב עליהם אפילו פעם אחת. שורה פה, אולי שורה שם. יש לי שלוש דסקיות שעליהן כתוב ״הלב שלנו בעזה״. לאנשים מהצפון אף אחד לא עושה מרצ׳נדייז כרגע.
״אף אחד לא מפגין בשבילנו״, הוא אומר בחיוך מריר. ״ובסדר, זה בסדר, למה שיפגינו. ואני לא משווה ביני לחטופים, כן? אבל כל פעם שאני רואה את השלטים של ׳תחזירו אותם הביתה׳ הלב שלי מתרסק, כי גם אני לא בבית, אבל במקרה שלי לאף אחד לא אכפת״
על פי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת, נכון ליולי יש 68,5000 מפונים מהצפון. אני אכתוב את המספר הזה במילים: שישים ושמונה אלף וחמש מאות אנשים שזה המצב שלהם כרגע.
שישים. ושמונה. אלף. וחמש. מאות.
איזה מספר בלתי נתפס.
איך בכלל מתחילים לעכל מספר כזה.
נדב ואני התכתבנו במשך שבועיים. הוא היה מאוד להוט לספר לי את הסיפור שלו כולו, ובכל זאת לא הרשה לי לכתוב עליו אפילו מילה. אחר כך הסכים שאני אכתוב אבל לא בשמו. כתבתי לו לפחות שש פעמים שאני בטוח שאדם עם ניסיון כמו שלו יכול לעשות משהו יותר טוב מלעבוד במכולת. בטוח שאפשר, אבל הוא סירב: ״שלא יצא ממך שאני צריך עזרה. לפחות את הכבוד שלי תשאיר לי״.
הוא איש שיחה מרתק, נדב. יש עוד כל כך הרבה פרטים שמרתיחים את הדם, אבל הבטחתי לא לספר אותם כי הוא פוחד שיזהו אותו. אני חושב שעשינו עבודה לא רעה בלהסוות אותו, אבל הפצע הזה חשוף וגלוי, ובמקום שנדב יתבייש, אני חושב שהמדינה צריכה להרכין ראש. ואני מאוד מאוד מקוה שבטקס הממלכתי או הלאומי או איך שלא קוראים לזה יקחו לפחות כמה דקות כדי לדבר על המספר הבלתי נתפס של 61,000 איש שאין להם בית ואין להם פרנסה ואין להם מדינה, ואמרו להם להמשיך את החיים כרגיל כאילו כלום.
שאלתי את נדב מה הוא צריך. הוא ענה שכלום. הוא מסתדר. ״רק שידעו שזה המצב. שאנחנו מנסים להשיג נציגים מהממשלה ואף אחד לא יורק לכיוננו. אני לא מופתע, ללוויות של חיילים הם לא הולכים, אבל בכל זאת. אני כבר התייאשתי ממזמן. זה לא מעניין אותם. שיהיו בריאים. אני רק רוצה שתכתוב ככה שאולי בסוף הם יתביישו קצת. שידעו שזה מה שעושים לנו. שידעו שזה המצב. רק תעשה שידעו. זה הכל״.
אז הנה. עכשיו אתם יודעים.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
