לפני שלושה שבועות החלטנו לשוט בקאנו.
זה נשמע כמו רעיון טוב באותו רגע. באמת.
הלוואי והייתי יכול להגיד שהילדים גררו אותנו לזה, או שאנחנו או שאנחנו בכלל יודעים איך נראה קאנו לפני ששכרנו אחד, אבל אף אחד מאלה לא נכון. ראינו פרסום באינטרנט וביחד אמרנו: ״איזה מגניב, קאנו!״.
טוב, בסדר, אחד מאיתנו אמר ״איזה מגניב, קאנו!״ ואחת מאיתנו אמרה ״וואו, מה זה לא״, אבל אני לא אגלה לכם מי זה מי.
בקיצור, אני חש שעשינו החלטה משותפת.
בדמיוני זה דווקא נראה מאוד ברור. אחרי הכל, כבר השטתי קיאק או שניים במורד נהר הירדן, מה שנתן לי את הרושם המאוד מאוד מוטעה שאני כנראה טוב בחתירה, וזו אף פעם לא הזדמנות רעה להפגין בפני ילדי, זוגתי ובנותיה את הצד המסוקס שלי והגבריות המתפרצת שלי בעודי לוקח אותם לסיור קסום במימי הכנרת.
כמובן שאם היה לי שמץ של גבריות מתפרצת זה לא היה מזיק, בתור התחלה.
ככה נראה הקאנו כשסיימנו. כמו כן רותם טוענת שזה קיאק, אבל כבר לא אכפת לי
מדי פעם עולים לי רעיונות שאין לי שמץ של מושג מה הקשר ביני לבינם או מאיפה הם באים לי. ככה מצאתי את עצמי צורח ותלוי מאומגה לפני שנתיים. ככה מצאתי את עצמי בוכה במגלשת מים בקפריסין. ככה מצאתי את עצמי מנסה ללמד את שני הילדים שלי להחליק על הקרח ונזכר שכדי ללמד משהו כדי שיהיה לך מושג איך לעשות את זה בעצמך קודם. שלל רעיונות והרפתקאות שאת כולם יוזם האבא והגבר שאני רוצה להיות, אבל בסוף מי שנידון לבצע אותם הוא אני.
ואני באמת כבר אמור לדעת, בגילי ובמעמדי ועם כמות השיער הלבן שיש לי על הזקן, מה אני יודע לעשות ומה אני לא יודע לעשות. אבל מדי פעם, ואני מודה שבשנה האחרונה יותר מכל השנים שקדמו להן, עולה בי השאלה ״האם אני יכול גם יותר? האם יכול להיות שיש בי יותר ממה שנדמה לי?״.
והתשובה היא לא.
ובכל זאת, היה נדמה לי שהקאנו הזה יגדל עלי. שהביגלוגיה הגברית חזקה וגדולה ממני. שכמו שבוקר אחד, לפני שמונה חודשים, קמתי והטריף אותי שיש אורות דולקים בבית ומאז אני צועק על הילדים לכבות אורות גם כשהם בכלל לא דולקים, ככה גם עם קאנו. אני אתפוס משוט, אגיד למדריך שבא להסביר לנו איך שטים ״זה בסדר, חבוב, אני שייט מנוסה״ והשאר כבר יקרה מעצמו.
ולא שלא קרו דברים, אבל אני כן מתבאס להגיד שהדבר היחיד שממש קיוויתי שיקרה – שהקאנו הארור יזוז – דווקא זה לא קרה.
הושבנו את הילדים. הלבשנו אותם באפודי המגן המטופשים למרות שהמים הגיעו לכולנו עד הברכיים. רותם אמרה שעוד אפשר להתחרט וממש התאפקה לא לחבוט בי במשוט, ואני אמרתי לה בסמכותיות גברית ״את תשבי ותנוחי, זה עלי״.
הכנסתי את המשוט למים.
צעקתי ״היי הו סילבר״.
ומה שקרה זה שבאמת עשיתי עיגולים מאוד יפים במים, אבל הקאנו סירב לזוז.
רגע לפני שכולנו צוחקים עלי, אני רוצה לטעון כאן משהו להגנתי: קאנו זה דבר עצום בגודלו, לא כל שכן הקאנו שאנחנו קיבלנו, שהיה למעשה שני קאנואים (קאנונים? קאנוניים?) מחוברים כדי להכיל את כולנו. כלי התחבורה הבלתי יעיל הזה היה צריך לפחות ארבעה אנשים מבוגרים, אחד בכל פינה, או מנוע, כדי שהדבר הזה בכלל יחשוב על לזוז. זה היה ברור שגם אני ורותם ביחד, בכוחות משותפים שלאף אחד מאיתנו אין, בקושי יכולים להזיז את הדבר הזה, אבל במקום לקום ולהודות בטעות צעקתי למדריך שיתן דחיפה – ויצאנו לדרך.
אם אפשר לקרוא לזה דרך.
ואם אפשר לקרוא לזה יצאנו.
אני לא אלאה אתכם בכל הטיול המטורף שעשינו. אני רק אגיד שהוא נמשך שעה ורבע פחות מהשעה וחצי שהקצו לנו, וכשיצאנו לדרך הקופה הייתה קרובה אלינו וגם כשהיינו בדרך הקופה הייתה קרובה אלינו. בעוד שהיינו אמורים לעשות סובב כנרת גרמנו לכנרת להסתובב סביבנו, וחוץ מלתפוס לי את הגב לא הצלחתי לעשות שום דבר מועיל.
כאן כמובן אמור לבוא הקטע שבסוף היה כיף, אבל לא, לא היה כיף בכלל. ולמרות שלא היה כיף כאן אמור לבוא הקטע שצחקנו על זה כל הדרך ואמרנו לעצמנו כל הכבוד שניסינו, אבל גם זה לא קרה. הילדים היו מבואסים שיצאנו, רותם הייתה מבואסת שנכנסנו, ואני הייתי מבואס יותר מכולם, כי זה היה מאוד אחרת מאיך שדמיינתי את זה. ובעוד שכולם חזרו לשכשך במים אחרי שלוש דקות ושכחו מהאירוע, אני נשארתי לשבת על בול העץ הסמוך עצוב באמת, כי אכזבתי את כולם.
איזה גבר לא יודע להשיט קאנו?
ובכן, כל גבר שאינו אינדיאני, כנראה.
אבל זו לא הנקודה כרגע.
בערב שאלתי אותה אם היא מתבאסת עלי, והיא ענתה את המשפט היפה ביותר לגבר שכשל בתפקידו המסורתי: ״לא התאהבתי בך כי חשבתי שאתה יודע להשיט קאנו. זה ממש לא היה חלק מסט התכונות שחשבתי שיש לך״.
וזה יפה.
מעליב, כאילו, אבל יפה.
אני משחרר לחופשי את הדבר שחלמתי ופנטזתי כל החיים להיות, ואת האכזבה שבאה עם הגילוי שאני לא, כי לא כל הכשלונות נולדו שווים, וצריך ללמוד להבדיל ביניהם, ולהילחם רק על מה שחשוב באמת. רמז: לא קאנו
אני שונא להיכשל. זו האמת. לא רק זה, עשיתי קריירה לא רעה וגם סדרת הרצאות פומפוזית על איך הפכתי את הכשלונות שלי להצלחה מסחררת. אני בטח לא היחיד. שנים חונכנו להציב מטרה לא ריאלית (מי אמר ״הנצחון המוחלט״?) ואז להתבאס על עצמנו שאנחנו לא מצליחים. ככה זה היה עם הבגרות במתמטיקה שנכשלתי בה שוב ושוב והדבר הגדיר אותי במשך רוב חיי. ככה זה היה עם זוגיות לא טובה שבה פרידה היא רק ללוזרים, וככה סבלנו שנים בשקט ובטיפול זוגי במקום להודות באמת.
וכבר שלושה שבועות ארוכים אני מסתובב עם הקאנו הארור בראש שלי, וחושב לעצמי שאולי בקיץ הבא, או בסוכות, או תארזי את הבנות עכשיו וניסע, כי עוד הזדמנות אחת או שתיים או עשר וברור לי שאני אצליח לפצח את זה. כל כך הרבה מכשולים עברתי בחיים ובטח יש פה איזה לקח שצריך ללמוד, ואני באמת לא אתן לקרש המפואר הזה להיות מה שמגדיר אותי.
ודווקא אתמול הגעתי למסקנה שכן.
אני דווקא כן אתן לו להגדיר אותו.
אני לא אהיה אדם ששט בקאנו.
וככה זה ישאר.
אני לא אהיה אדם ששט בקאנו. אני לא אהיה אדם שמטפס על הרים. אני לא אהיה האיש הזה ששם טייץ עם מספר ומתאמן למרתון. אני לא אצא לקמפינג של שלושה ימים. גם לא של יומיים. למעשה אני די בטוח שאני לא אצא לקמפינג בכלל. אני לא אעמיד גריל באמצע יער ואעמוד עם קרטון ושני אבני צור ולא אוציא בסוף ערכה של אמגזית ואמזוג לכולם קפה שחור מהפינג׳אן.
אני בכלל לא אוהב קפה שחור.
גם אין לי פינג׳אן.
ושאלוהים ירחם על כולנו אם אני אנסה להדליק גזייה באמצע יער.
אני משחרר לחופשי את הדבר שחלמתי ופנטזתי כל החיים להיות, ואת האכזבה שבאה עם הגילוי שאני לא, כי לא כל הכשלונות נולדו שווים, וצריך ללמוד להבדיל ביניהם, ולהילחם רק על מה שחשוב באמת.
רמז: לא קאנו.
במקום זה אני אתמקד במה שאני טוב בו ובמה שאני באמת חולם להיות. במקום זה אני אסתכל על הגבר שנהייתי, שהוא גם די בסדר וראוי לאהבה לא פחות, כי אולי אני לא יכול להשיט קאנו אבל לגלוש על מטאפורות דווקא כן ולהכריז: יש הרבה כוח בלדעת מה לא תהיה ולהגיד ״זה לא בשבילי״. ובגיל ארבעים וחצי, אני לא מנסה לשלוט יותר בזרם. אלא לגמרי מתכוון לזרום עם מה שיש.
כבר לא תהיה לי בגרות במתמטיקה בסיבוב הזה.
כבר לא יהיה לי תואר מהאוניברסיטה.
כבר לא תהיה לי עבודה שכירה יציבה ובטוחה.
ואני כבר לא אשיט קאנו.
וזה בסדר.
אלה לא כשלונות. אלה פשוט הגבולות שלי. ולא את כל הגבולות חייבים לפרוץ ולאתגר.
מחר אנחנו הולכים לקאנטרי ביחד כדי לסגור את הקיץ. אני כמעט בטוח שאני לא אצטרך להשיט שום דבר. בדמיוני אני מפנטז איך אני אלמד את הילדים לקפוץ ראש, אבל בשכלי אני נזכר שאני בכלל לא יודע לעשות את זה, וגם את הרגליים אני די מתקשה להכניס לבריכה. אני גם לא אשב שם ואשוויץ בשרירי הבטן שאין לי. במקום זה אני אוכל אבטיח ששליש ממנו ימרח לי על החולצה ושליש ממנו יפול על הרצפה ואחשוב לעצמי בשקט שזה גבר מאוד מוזר להתאהב בו, אבל זו באמת הבעיה שלה.
ושלהכיר את עצמי ואת המגבלות שלי וללמוד לחיות עם מה שיש יהיה, כנראה, הדבר הכי גברי שאני אי פעם אעשה בחיי.
גם אם זה אומר שאף פעם לא נשוט בקאנו.
נ.ב. רותם קראה את הטור הזה ואמרה ״וואי, זו פעם ראשונה שזה נשמע כאילו אתה מגזים, אבל אתה לא. ככה בדיוק זה היה״. אז שתדעו שככה בדיוק זה היה.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
