השבוע, קצת אחרי האזעקה, הוא הודיע לי סופית שהוא סוגר במנצ׳סטר סיטי.
בעוד שבועיים הוא יהיה בן עשר, הילד שלי. כבר שנתיים אנחנו מתלבטים ביחד – כלומר, הוא מתלבט ואני אומר לו ״ממ-ממ״ – באיזו קבוצה כדאי לו לחתום. זה התחיל מפאריז סן ז׳רמן, שעל זה הטלתי איסור מוחלט כי זה כסף קטארי וגם יש להם ד.נ.א של לוזרים. אחר כך הוא עשה סיבוב קצר בנאפולי, חתם לרגע באשדוד (אל תשאלו), עשה גיחה למילאן, ישב על הספסל של ריאל מדריד והשבוע הוא החליט: סיטי.
אבא, החלטתי. אני אהיה שחקן במנצ׳סטר סיטי.
ואני ידעתי שהגיע הרגע שממנו חששתי מהיום שהוא נולד: הרגע הזה שבו יישבר לו הלב.
הוא לא רע בכדורגל, הילד שלי. הוא אמנם חושב שהוא מינימום רונאלדו, כי את הבטחון העצמי הוא לא ירש ממני, אבל יש לו מיקום טוב ובעיטה טובה והוא מתאמן הרבה. לצערו הענק הוא קיבל את הגנטיקה של אבא שלו, מה שהופך אותו למגושם בהרבה מהממוצע, אבל הוא מספיק טוב בשביל שיתקשרו אליו אחרי הצהריים ויזמינו אותו לשחק עם החבר׳ה. וזהו. שם זה עוצר. התחנה הבאה של להיות שחקן החודש של חוג ״גיל גול״ אינה, למרבה הצער, מנצ׳סטר סיטי.
אפילו לא מנצ׳סטר יונייטד, מה שקצת מצער אותי בתור אוהד הקבוצה הזו, כי במצבם אני חושב שאפילו הוא היה יכול לעזור להם.
זה לא משנה אם יש או אין לו את הנתונים. זה לא משנה אם יש או אין לו כשרון ברגליים. אבל השבוע הוא שאל אותי – בתור פרשן ספורט לשעבר, חלילה בתור אבא שלו – בכמה אני מעריך את הסיכויים שלו לחתום שם.
וזה היה הרגע הראשון בחיי שבו לא ידעתי מה לענות לילד שלי.
הוא לא אשם שהוא רוצה למנצ׳סטר סיטי. הוא הגיע לשם תוך שלוש עונות בפיפ״א, שזה, אם לא ידעתם, חתיכת הישג מרשים. הוא היה כשרון עולה בליגה השלישית הוירטואלית באנגליה ותוך שלוש עונות כבר נכנס לרוטציה של פפ גווארדיולה. ובלי שום קשר לפיפ״א, יש לו אבא שאומר לו מגיל אפס שחלומות צריך להגשים. שאין שום דבר שיכול לעצור אותו. שמה שהוא רוצה, זה מה שהוא יהיה.
חוץ משחקן במנצ׳סטר סיטי.
את החלום הזה לא ראיתי מגיע.
בקרוב אצלנו? המדים של מנ׳צסטר סיטי
הוא, כמובן, לא הילד היחיד שחולם את זה. גם אבא שלו רצה להיות שחקן בברצלונה, ואז מתאבק ב-WWE, ואז שחקן בחמישיה של שיקגו בולס ואז שוב ברצלונה. כל גבר, אני חושב, חולם את זה, ואין בזה שום דבר רע. להיפך. חלומות זה חשוב. אבל אני מודה שכשאני חלמתי את החלומות האלה בקול רם תמיד היה שם איזה מבוגר אחראי שיסביר לי מה אפשר להשיג בחיים ומה לא, ואיפה הגבולות שלי עוברים, ושלא רבים השחקנים שעולים למגרש עם עשרים קילו עודפים והתנשפויות של ג׳מוס אחרי מאה מטר.
אבל ההבדל בין דור ההורים הזה לדור ההורים שלנו הוא שאנחנו העפנו את המחסום הזה לקיבינימט. עודדנו את הילדים שלנו לחלום. הוא מאוד אוהב לשמוע – ואפילו היה בהרצאה אחת – את הסיפור איך כולם אמרו ״לא״ ללחוץ חתונה ובסוף הוא יצא והפך להיות הדבר שהוא נהיה. ״אתה אמרת שחובה לחלום ועוד יותר חובה להגשים״, הוא ציטט לי אותי מההרצאה. ״אז הנה, אבא, אני מקשיב לך״.
אה, לזה הוא מקשיב. אבל כשאני מבקש ממנו לנקות את הקקי של החתול או לסדר את החדר הוא מתנהג כאילו הוא לא מכיר אותי.
בראש שלי אני יודע שזה לא כזה ביג דיל. אני לא שחקן ב-NBA ולא מנחה ב-MTV ולא זכיתי בששטוס ובכל זאת, איך נגיד בעדינות, אני לא רואה את החיים שלי כאיזו אכזבה תהומית. אלה החיים. אתה גדל, אתה מבין דברים והחלומות שלך הופכים קצת ריאליים כמו, נניח, לחיות. או שלא יפנו אותך מהבית. או שתעבור שנה בלי אזעקה. או שאף פעם טנדר לבן חשוד לא יחכה לך בחניה של הבית. חלומות ריאליים, שזה חתיכת אוקסימורון בפני עצמו.
אבל אבא שלו אמר לו אלף פעם שהוא יכול להיות כל מה שהוא רוצה.
ואני תוהה אם הגיע הרגע שבו הוא יגלה שאבא שלו שקרן.
״אבא, אתה חושב שיש לי סיכוי?״.
כבר הרבה זמן אני תוהה ביני לבין עצמי אם הדור שלנו לא לקח את זה רחוק מדי. אם לא לקחנו את המחאה סביב העתיד שיעדו לנו – תעודה באוניברסיטה ומשרה במשרד ממשלתי – צעד אחד רחוק מדי עם הילדים שלנו, כשהצגנו להם עולם שבו הם רק צריכים לבחור בין יוטיוברים לשחקני כדורגל מקצוענים, ועכשיו זה הפך מסובך יותר, כי הכדורגלנים האלה הם גם חיות מדיה חברתית בזמנם הלא פנוי ולכל אחד מהם יש ערוץ עם מיליוני עוקבים. והוא מוקף בערוצים שבהם יושב ילד שגדול ממנו בארבע שנים ומשחק פיפ״א ויש לו מיליון עוקבים ומשפחה עם שני מיליון עוקבים שמתעדת את חייה וגם, כן, אבא שהגשים חלום והפך להיות סופר, אז מי אני שאגיד לו שהוא הגיע למקום שבו עבודה קשה ומוטיבציה גבוהה פשוט לא מספיקים.
מי אני שאספר לו שהוא הגיע למקום שאליו חלומות ילדות הולכים כדי למות.
מכל שאלות ההורות שעברו לי בראש בעשר שנותיו, אני מודה שזו השאלה שמציקה לי יותר מכולן ביחד. האם אני האיש שצריך לעודד אותו לכוון לכוכבים, או האם אני האיש שצריך להגיד לו להוריד את הראש ולחלום בקטן. ״גם מתכנת בהייטק זה לא רע״, אני זורק לו מדי פעם והוא נוחר בבוז כי שנינו יודעים שזה כן רע. כאילו, זו אחלה עבודה.
אבל זה לא חלום.
ואלה לא השנים לחלום. השנה האחרונה היא התגשמות כל הסיוטים כולם. אבל לקחת לו את זה אומר שנישאר פה רק עם המציאות, ושום ילד בן עוד שבועיים עשר לא צריך להישאר רק איתה
״נו, אבא, אתה חושב שאני יכול?״.
אני זוכר את השיחות הארוכות עם סבא שלי, מנהל אדמיניסטרטיבי שהיה צייר מוכשר מאין כמוהו ושרבט על כל פיסת נייר או עיתון שנקרתה בדרכו וכל כך הרבה פעמים שאלתי למה הוא לא נהייה צייר אם הוא כל כך אוהב את זה, והוא תמיד סיפר לי על הקיבוץ ואיך הוא הלך להיות פועל בניין כי זה מה שהיה, ורק בשנים האחרונות הבנתי למה התשובה הזאת קשורה לשאלה שלי.
אני זוכר שישבתי בבית של אח של סבא שלי שכל כך רצה להיות שחקן והיה כל כך מוכשר בזה וגם בגיל 75 הוא סיפר את הסיפור איך רבקה מיכאלי באה עד ליד מרדכי כדי לשכנע אותם שלילד יש כשרון אדיר והקיבוץ השיב שצריך אותו כאן.
דור שלם שחלם, והמציאות אפילו לא נתנו לו לנסות להגשים.
ואת הכאב הזה – אני יודע, הוא יצא אצלי בסדנאות, שאפילו לא ניתנה להם ההזדמנות להיכשל בחלומות, הם סחבו וסוחבים איתם עד היום האחרון שלהם.
וגם אם זה לא נאמר במפורש, האנשים האלה הקימו מדינה כדי שהילדים שלהם והנכדים שלהם והנינים שלהם יוכלו לחלום בה.
וגם אם לא להגשים, לפחות יהיה לנו דבר שהם ויתרו עליו במודע: את הזכות לנסות.
וכן, אני יודע שזה פומפוזי, אבל לקחת לו את החלום הזה עכשיו, לפני שהוא אפילו ניסה, זה לבגוד בכל הערכים שבשבילם המדינה הזאת קמה.
גם המדינה הזו הייתה פעם רק חלום של איש מזוקן שכולם אמרו לו לא. זה הדנ״א שלנו.
המדינה הזו, הרי, עשויה מחלומות.
זו זכותנו – ואולי גם חובתנו – הטבעית וההיסטורית לחלום.
״כן״, עניתי לו בסוף. ״אני חושב שיש לך סיכוי״.
הוא שמח, והלך ללבוש את החולצה של סיטי שקניתי לו באחת מהגיחות לאירופה. אחר כך התווכחנו קצת אם הוא יהיה חלוץ או קשר שמאלי. אמרתי לו שילך על הקשר. יש גבול. האלאנד הוא לא. אבל ג׳יימס מקאטי אולי כן, מה אני יודע.
מה אני יודע.
ואלה לא השנים לחלום. השנה האחרונה היא התגשמות כל הסיוטים כולם. אבל לקחת לו את זה אומר שנישאר פה רק עם המציאות, ושום ילד בן עוד שבועיים עשר לא צריך להישאר רק איתה. ואם הוא יחלום על המבחנים של מנצ׳סטר סיטי ביום אולי הוא יפסיק לעבור אלי למיטה כי הוא חלם על אזעקה בלילה, ואולי זה, באמת, הדבר האבהי האחראי לעשות.
אולי זה כל מה שנשאר לנו כהורים.
ואולי, במציאות הטרופה וההזויה הזאת, להשאיר את החלומות שלהם בחיים זה התפקיד החשוב ביותר שנשאר לנו.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
חושב מחוץ לקופסה
. “קופסאות״, לחש לי קול מאחורי האוזן שלי. ״אתה חייב קופסאות. אנחנו מוכרחים להשיג עוד קופסאות!״.
2. עכשיו, רק שיהיה ברור, אני לא מורגל בקולות מאחורי האוזן שלי. זה חדש. אבל מהיום הראשון שהתחילו הדיבורים על המלחמה עם איראן, הדבר היחיד שאני שמעתי זה ״קופסאות״. קופסאותקופסאותקופסאות.
קופסאות!!!
3. וככה, דוקטור, מצאתי את עצמי יושב בלילה מול טמו ומזמין, שאלוהים יכה אותי בברק אם אני משקר עכשיו, 230 קופסאות.
4. דברים שלא ידעתי על קופסאות וכנראה גם אתם לא: יש המון מהם. בכל הגדלים ובכל הסוגים ומכל החומרים. האדם הסביר היה מסתפק באיזו חבילה סטנדרטית של 15 או 20, כי כמה דברים כבר אפשר לשים בקופסאות בבית, אבל אני מעולם לא הייתי סביר, ולדעתי שליש מכלכלת סין נכון לעכשיו הגיעה ישירות מהארנק שלי.
