״אבא״, הוא נצמד אלי לחיבוק חזק מאוד, ״אני מפחד״.
מחוץ לממ״ד שרקו הטילים האיראניים. או העיראקיים. או הטיל התימני הבודד והיצוגי שהם תמיד שולחים. או המטח מעזה. או הטילים מלבנון. מי זוכר. מי מבדיל.
מי סופר כבר מה שולח אותנו לממ״ד בשבועות האחרונים.
ובכל זאת, הפיצוצים אכן היו חזקים מהרגיל, והאמת היא שגם אני הייתי משוכנע שכשנצא מהממ״ד – אם נצא, זאת אומרת – נגלה שמהשכונה שלנו נשארו חורבות ואש ותמרות עשן. ככה זה נשמע מהממ״ד הפעם.. אז אילה כבר יושבת עלי באופן קבוע בכל אזעקה, אבל הוא בדרך כלל שומר על מרחק ועל פאסון ובעיקר על האייפד, אבל פתאום הוא בא, שם את הראש ולחש ״אבא, אני מפחד״.
ואני עניתי לו במשפט מאוד מוזר שכאילו יצא ממני באיזה אינסטינקט אבהי שלא ידעתי שיש לי: ״אין לך מה לפחד, חמודי, אבא פה״.
וזה משפט מאוד משונה, כי לדעתי חוץ מ״חמודי״ אין בו מילה אחת שהיא אמת.
יש לו מה לפחד. יש לו מלא מה לפחד.
ואבא לא פה.
תסתכל אל האופק, ילד, זה גם משהו
זאת אומרת, אבא פה, פיזית, בחדר, זורק לו פניני חוכמה כמו ״ששש״ ו״תראה משהו נחמד באייפד״, אבל כבר זמן מה אני חושד באבא שהוא לא איתנו כבר תקופה. הנה, עובדה, אבא מדבר על עצמו בגוף שלישי, איזו עוד הוכחה צריך?
אבל גם בלי הגוף השלישי, אין להכחיש שאבא כבר לא פה.
אני דואג כל הזמן. זה נכון שאני עושה את זה באופן קבוע מאז מרץ 2020 וגם לפני הקורונה אני מתקשה להעיד שהייתי מהזורמים והרגועים הגדולים שידעה ההיסטוריה המערבית, ובכל זאת, אני לא זוכר שהייתה תקופה שבכל פעם שפתחתי חדשות היה כזה ערבוב של פאניקה. הבצאי, המדיני, הכלכלי, החברתי – הכל קורס.
לרוב הפתרון שלי הוא לא לקרוא חדשות, דבר שאני עושה בהצלחה יתרה כבר שנתיים, אבל כל פעם שיש אזעקה אני כל כך נבהל ונופל בסם, שלא לומר בסמוטריץ׳, ואז קורא על כל הגזירות הכלכליות ועל התגובה לתגובה לתגובה האיראנית ועל הריב היומי של שר הבטחון וראש הממשלה, שני אנשים שהמינימום שהם יכולים לעשות בעת הזאת זה להסתדר, ויוצא מבוהל יותר מהממ״ד ממה שנכנסתי אליו.
וככה כל היום אני מסתובב עם מחשבות שמעולם לא חשבתי, כמו מה נעשה אם החשמל יקרוס והאם יש לי מספיק בטריות רזרביות. אם לא כדאי להחביא סכינים בעוד מקומות בבית חוץ מאשר בממ״ד. מה אני אעשה כשיגמרו החסכונות שלי. האם הם לא כבר נגמרו, בעצם. מה אני אעשה אם שוב הילדים יהיו בבית כל היום. ועוד בלי חשמל!
איכשהו, המסקנה בסוף היא שאני צריך לקנות עוד בטריות נטענות. יש לי כבר תשע, אבל אם חלילה יגמר להם האייפד הם יחזרו לשאול שאלות.
ואני אצטרך לחזור לספק להם תשובות.
אבא לא פה גם כשמגיע הרגע שהם מנסים להבין מה קורה. את אבא החליף איזה צ׳אט-בוט לא מאוד מתוחכם שאומר שעכשיו קשה, אבל שאנחנו מנצחים. שאף אחד לא יכול עלינו. שהמלחמה תיכף תיגמר. שאין מערכה שהפסדנו בה, וזה לא יקרה הפעם. שעזה מתה להרים דגל לבן, פשוט פוצצנו אותם כל כך חזק שאפילו דגל לבן לא נשאר להם. שלבנון מתה להתקשר ולהגיד שהם נכנעים ללא תנאים, אבל פוצצנו להם את כל הביפרים ומכשירי הקשר.
המשפט האחרון תמיד מצחיק אותם.
כמות השקרים שסיפרתי לילדים שלי מאז מרץ 2020 היא בלתי נגמרת, ובכל זאת היא הצליחה לעלות אקספוננציאלית מאז אוקטובר 23. לא, חמודי, החטופים לא סובלים. אין שם ילדים, מה פתאום. יש חוקים בינלאומיים, ואוי ואבוי למי שלא יציית להם. ברור שכולם בחיים. הם יחזרו בדיוק כמו נועה ארגמני, צה״ל יודע בדיוק איפה הם ואנחנו ממש בדרך לחלץ אותם, רק מתעכבים קצת במכס.
בחודשיים האחרונים הוא עסוק הרבה בשאלה מה יקרה אם יחטפו אותו, ואני לא יודע מה להגיד לו, אז עונה לו באותן שתי מילים שאני משוכנע שכל אבא במדינה הזו ממלמל מאז ה-7/10: אבא פה.
וגם אם אבא לא יכול להגן מראשי נפץ גרעיניים או כדורים חודרי ממ״ד, אבא יעשה כל מה שאפשר כדי להגן עליך משני הדברים הכי מאיימים ומפחידים: המורכבות והמציאות
אני מודה שעדיין לא פיצחתי מה התפקיד של אבא במלחמה הזאת. רק אתמול ראיתי איור יפיפה של אמא שמשחקת עם הילדים שלה ותוך כדי פוזלת לחדשות מבועתת ומנסה להסתיר את מה שקורה שם. תפקידה של אמא במלחמה ברור וידוע. אבל כמו המילה האמורפית ״מעורב״, אבא ״פה״. מה שזה לא אומר.
הוא לא יודע שאבא עושה נסיונות כנים – וגם זה כבר קשה לו, האמת – לזכור את השמות של החברים ושל ההורים שלהם ולעקוב אחרי אלף ואחת קבוצות הוואטסאפ. להגן מול מחבלים וטילים בליסטיים זה לא בחבילת הבסיס של האבא הספציפי שלו. גם לא בחבילת הפרימיום. האבות שהילדים שלהם יודעים לעשות את זה נמצאים במילאים 380 ימים בשנה ושומרים על כולנו ולא נמצאים שם כדי ללטף את הראש של הילדים שלהם.
אבא עורפי שאין לו את הכישורים הנדרשים יושב בממ״ד ומלטף את השיער ומשקר את השקר הגברי והבסיסי מכולם, ומקווה בכל ליבו שזה מספיק מרגיע.
ושלאייפד לא נגמרה הבטריה, כי השארתי את כל הבטריות הנטענות בסלון ברוב חוכמתי.
והאמת, ילד שלי? האמת היא שבעת הזו אבא רוצה לענות שהוא יעשה כל מה שאפשר – את הנשמה הוא כבר נתן, ובהינתן ההזדמנות הוא יתן גם את הגוף – אבל זו תשובה קצת מורכבת לילד בן עשר, ואולי, רק אולי, הדבר הכי טוב ויפה שאבא יכול לעשות לבנו בעת הזו הוא באמת לספר לו סיפורים.
יחד ננצח.
תיכף זה נגמר.
אחר כך יהיה פה שקט.
אבא פה.
וגם אם אבא לא יכול להגן מראשי נפץ גרעיניים או כדורים חודרי ממ״ד, אבא יעשה כל מה שאפשר כדי להגן עליך משני הדברים הכי מאיימים ומפחידים: המורכבות והמציאות.
אז ששש, חמודי, אבא פה, והוא על המשמר כל הזמן. והוא עובד על סיפורים ללא הפסקה כדי לתפור לך את המציאות ככה שתוכל לישון בלילה ולקום בבוקר. והוא מסנן עבורך את האינפורמציה ומאדיר את יכולות הצבא הישראלי עד לרמת אופטימוס פריים ומגטרון, כי אבא יודע רק לספר סיפורים,אבל אולי בעת הזו זה כל מה שצריך.
ואולי, רק אולי, זה בעצם מה שהוא מבקש.
ואולי, רק אולי, לא לתת לו לאבד את התקווה זה מה שהוא צריך כרגע. וגם אני, האמת.
עכשיו לך תראה משהו נחמד באייפד, ילד, כי הבטריה תיכף נגמרת. אחר כך אספר לך את המעשייה האהובה עלי מכולם: מחר בבוקר הכל יהיה שונה.
אני לא יודע מה יהיה מחר. אני לא יודע אם הטילים יפסיקו ליפול, אם המצב הכלכלי ישתפר, אם הפילוג בעם ירפא. אבל אני יודע דבר אחד: אני אמשיך להיות שם עבור הילדים שלי, ללטף את הראש, לספר סיפורים ולשמור על התיקווה שלהם חיה. כי אולי, בסופו של דבר, זה כל מה שחשוב.
אז אבא פה, ילד שלי. אבא פה.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
חושב מחוץ לקופסה
. “קופסאות״, לחש לי קול מאחורי האוזן שלי. ״אתה חייב קופסאות. אנחנו מוכרחים להשיג עוד קופסאות!״.
2. עכשיו, רק שיהיה ברור, אני לא מורגל בקולות מאחורי האוזן שלי. זה חדש. אבל מהיום הראשון שהתחילו הדיבורים על המלחמה עם איראן, הדבר היחיד שאני שמעתי זה ״קופסאות״. קופסאותקופסאותקופסאות.
קופסאות!!!
3. וככה, דוקטור, מצאתי את עצמי יושב בלילה מול טמו ומזמין, שאלוהים יכה אותי בברק אם אני משקר עכשיו, 230 קופסאות.
4. דברים שלא ידעתי על קופסאות וכנראה גם אתם לא: יש המון מהם. בכל הגדלים ובכל הסוגים ומכל החומרים. האדם הסביר היה מסתפק באיזו חבילה סטנדרטית של 15 או 20, כי כמה דברים כבר אפשר לשים בקופסאות בבית, אבל אני מעולם לא הייתי סביר, ולדעתי שליש מכלכלת סין נכון לעכשיו הגיעה ישירות מהארנק שלי.
