מבצע לחגי תשרי! ספר אחד ב-60 ש״ח, שניים ב-110, שלושה ב-139 ש"ח + משלוח חינם לנקודת איסוף. המחיר יתעדכן באופן אוטומטי בקופה בהתאם לכמות המוצרים

אבא פה

״אבא״, הוא נצמד אלי לחיבוק חזק מאוד, ״אני מפחד״.

מחוץ לממ״ד שרקו הטילים האיראניים. או העיראקיים. או הטיל התימני הבודד והיצוגי שהם תמיד שולחים. או המטח מעזה. או הטילים מלבנון. מי זוכר. מי מבדיל. 

מי סופר כבר מה שולח אותנו לממ״ד בשבועות האחרונים.

ובכל זאת, הפיצוצים אכן היו חזקים מהרגיל, והאמת היא שגם אני הייתי משוכנע שכשנצא מהממ״ד – אם נצא, זאת אומרת – נגלה שמהשכונה שלנו נשארו חורבות ואש ותמרות עשן. ככה זה נשמע מהממ״ד הפעם.. אז אילה כבר יושבת עלי באופן קבוע בכל אזעקה, אבל הוא בדרך כלל שומר על מרחק ועל פאסון ובעיקר על האייפד, אבל פתאום הוא בא, שם את הראש ולחש ״אבא, אני מפחד״.

ואני עניתי לו במשפט מאוד מוזר שכאילו יצא ממני באיזה אינסטינקט אבהי שלא ידעתי שיש לי: ״אין לך מה לפחד, חמודי, אבא פה״.

וזה משפט מאוד משונה, כי לדעתי חוץ מ״חמודי״ אין בו מילה אחת שהיא אמת. 

יש לו מה לפחד. יש לו מלא מה לפחד.

ואבא לא פה.

תסתכל אל האופק, ילד, זה גם משהו

זאת אומרת, אבא פה, פיזית, בחדר, זורק לו פניני חוכמה כמו ״ששש״ ו״תראה משהו נחמד באייפד״, אבל כבר זמן מה אני חושד באבא שהוא לא איתנו כבר תקופה. הנה, עובדה, אבא מדבר על עצמו בגוף שלישי, איזו עוד הוכחה צריך?

אבל גם בלי הגוף השלישי, אין להכחיש שאבא כבר לא פה. 

אני דואג כל הזמן. זה נכון שאני עושה את זה באופן קבוע מאז מרץ 2020 וגם לפני הקורונה אני מתקשה להעיד שהייתי מהזורמים והרגועים הגדולים שידעה ההיסטוריה המערבית, ובכל זאת, אני לא זוכר שהייתה תקופה שבכל פעם שפתחתי חדשות היה כזה ערבוב של פאניקה. הבצאי, המדיני, הכלכלי, החברתי – הכל קורס.

לרוב הפתרון שלי הוא לא לקרוא חדשות, דבר שאני עושה בהצלחה יתרה כבר שנתיים, אבל כל פעם שיש אזעקה אני כל כך נבהל ונופל בסם, שלא לומר בסמוטריץ׳, ואז קורא על כל הגזירות הכלכליות ועל התגובה לתגובה לתגובה האיראנית ועל הריב היומי של שר הבטחון וראש הממשלה, שני אנשים שהמינימום שהם יכולים לעשות בעת הזאת זה להסתדר, ויוצא מבוהל יותר מהממ״ד ממה שנכנסתי אליו.

וככה כל היום אני מסתובב עם מחשבות שמעולם לא חשבתי, כמו מה נעשה אם החשמל יקרוס והאם יש לי מספיק בטריות רזרביות. אם לא כדאי להחביא סכינים בעוד מקומות בבית חוץ מאשר בממ״ד. מה אני אעשה כשיגמרו החסכונות שלי. האם הם לא כבר נגמרו, בעצם. מה אני אעשה אם שוב הילדים יהיו בבית כל היום. ועוד בלי חשמל!

איכשהו, המסקנה בסוף היא שאני צריך לקנות עוד בטריות נטענות. יש לי כבר תשע, אבל אם חלילה יגמר להם האייפד הם יחזרו לשאול שאלות. 

ואני אצטרך לחזור לספק להם תשובות.

אבא לא פה גם כשמגיע הרגע שהם מנסים להבין מה קורה. את אבא החליף איזה צ׳אט-בוט לא מאוד מתוחכם שאומר שעכשיו קשה, אבל שאנחנו מנצחים. שאף אחד לא יכול עלינו. שהמלחמה תיכף תיגמר. שאין מערכה שהפסדנו בה, וזה לא יקרה הפעם. שעזה מתה להרים דגל לבן, פשוט פוצצנו אותם כל כך חזק שאפילו דגל לבן לא נשאר להם. שלבנון מתה להתקשר ולהגיד שהם נכנעים ללא תנאים, אבל פוצצנו להם את כל הביפרים ומכשירי הקשר.

המשפט האחרון תמיד מצחיק אותם.

כמות השקרים שסיפרתי לילדים שלי מאז מרץ 2020 היא בלתי נגמרת, ובכל זאת היא הצליחה לעלות אקספוננציאלית מאז אוקטובר 23. לא, חמודי, החטופים לא סובלים. אין שם ילדים, מה פתאום. יש חוקים בינלאומיים, ואוי ואבוי למי שלא יציית להם. ברור שכולם בחיים. הם יחזרו בדיוק כמו נועה ארגמני, צה״ל יודע בדיוק איפה הם ואנחנו ממש בדרך לחלץ אותם, רק מתעכבים קצת במכס. 

בחודשיים האחרונים הוא עסוק הרבה בשאלה מה יקרה אם יחטפו אותו, ואני לא יודע מה להגיד לו, אז עונה לו באותן שתי מילים שאני משוכנע שכל אבא במדינה הזו ממלמל מאז ה-7/10: אבא פה. 

וגם אם אבא לא יכול להגן מראשי נפץ גרעיניים או כדורים חודרי ממ״ד, אבא יעשה כל מה שאפשר כדי להגן עליך משני הדברים הכי מאיימים ומפחידים: המורכבות והמציאות

אני מודה שעדיין לא פיצחתי מה התפקיד של אבא במלחמה הזאת. רק אתמול ראיתי איור יפיפה של אמא שמשחקת עם הילדים שלה ותוך כדי פוזלת לחדשות מבועתת ומנסה להסתיר את מה שקורה שם. תפקידה של אמא במלחמה ברור וידוע. אבל כמו המילה האמורפית ״מעורב״, אבא ״פה״. מה שזה לא אומר.

הוא לא יודע שאבא עושה נסיונות כנים – וגם זה כבר קשה לו, האמת – לזכור את השמות של החברים ושל ההורים שלהם ולעקוב אחרי אלף ואחת קבוצות הוואטסאפ. להגן מול מחבלים וטילים בליסטיים זה לא בחבילת הבסיס של האבא הספציפי שלו. גם לא בחבילת הפרימיום. האבות שהילדים שלהם יודעים לעשות את זה נמצאים במילאים 380 ימים בשנה ושומרים על כולנו ולא נמצאים שם כדי ללטף את הראש של הילדים שלהם.

אבא עורפי שאין לו את הכישורים הנדרשים יושב בממ״ד ומלטף את השיער ומשקר את השקר הגברי והבסיסי מכולם, ומקווה בכל ליבו שזה מספיק מרגיע.

ושלאייפד לא נגמרה הבטריה, כי השארתי את כל הבטריות הנטענות בסלון ברוב חוכמתי.

והאמת, ילד שלי? האמת היא שבעת הזו אבא רוצה לענות שהוא יעשה כל מה שאפשר – את הנשמה הוא כבר נתן, ובהינתן ההזדמנות הוא יתן גם את הגוף – אבל זו תשובה קצת מורכבת לילד בן עשר, ואולי, רק אולי, הדבר הכי טוב ויפה שאבא יכול לעשות לבנו בעת הזו הוא באמת לספר לו סיפורים.

יחד ננצח.

תיכף זה נגמר.

אחר כך יהיה פה שקט. 

אבא פה.

וגם אם אבא לא יכול להגן מראשי נפץ גרעיניים או כדורים חודרי ממ״ד, אבא יעשה כל מה שאפשר כדי להגן עליך משני הדברים הכי מאיימים ומפחידים: המורכבות והמציאות. 

אז ששש, חמודי, אבא פה, והוא על המשמר כל הזמן. והוא עובד על סיפורים ללא הפסקה כדי לתפור לך את המציאות ככה שתוכל לישון בלילה ולקום בבוקר. והוא מסנן עבורך את האינפורמציה ומאדיר את יכולות הצבא הישראלי עד לרמת אופטימוס פריים ומגטרון, כי אבא יודע רק לספר סיפורים,אבל אולי בעת הזו זה כל מה שצריך.

ואולי, רק אולי, זה בעצם מה שהוא מבקש.

ואולי, רק אולי, לא לתת לו לאבד את התקווה זה מה שהוא צריך כרגע. וגם אני, האמת. 

עכשיו לך תראה משהו נחמד באייפד, ילד, כי הבטריה תיכף נגמרת. אחר כך אספר לך את המעשייה האהובה עלי מכולם: מחר בבוקר הכל יהיה שונה.  

אני לא יודע מה יהיה מחר. אני לא יודע אם הטילים יפסיקו ליפול, אם המצב הכלכלי ישתפר, אם הפילוג בעם ירפא. אבל אני יודע דבר אחד: אני אמשיך להיות שם עבור הילדים שלי, ללטף את הראש, לספר סיפורים ולשמור על התיקווה שלהם חיה. כי אולי, בסופו של דבר, זה כל מה שחשוב.

אז אבא פה, ילד שלי. אבא פה.

איך מקבלים עוד ממני?

מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי

ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם

קוראים את הספרים שלי

וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית

כותבים איתי ספר

נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד

מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״

בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

התקף החרדה הראשון שלי (פרק מתוך ״חף משפע״)

אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.

אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.

זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.

אללללף.

סטופ.

נ׳.

קראו עוד »

ארץ-עיר, שנה למלחמה

אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.

אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.

זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.

אללללף.

סטופ.

נ׳.

קראו עוד »

אבא פה

״אבא״, הוא נצמד אלי לחיבוק חזק מאוד, ״אני מפחד״.

מחוץ לממ״ד שרקו הטילים האיראניים. או העיראקיים. או הטיל התימני הבודד והיצוגי שהם תמיד שולחים. או המטח מעזה. או הטילים מלבנון. מי זוכר. מי מבדיל.

מי סופר כבר מה שולח אותנו לממ״ד בשבועות האחרונים.

ובכל זאת, הפיצוצים אכן היו חזקים מהרגיל, והאמת היא שגם אני הייתי משוכנע שכשנצא מהממ״ד – אם נצא, זאת אומרת – נגלה שמהשכונה שלנו נשארו חורבות ואש ותמרות עשן. ככה זה נשמע מהממ״ד הפעם.. אז אילה כבר יושבת עלי באופן קבוע בכל אזעקה, אבל הוא בדרך כלל שומר על מרחק ועל פאסון ובעיקר על האייפד, אבל פתאום הוא בא, שם את הראש ולחש ״אבא, אני מפחד״.

ואני עניתי לו במשפט מאוד מוזר שכאילו יצא ממני באיזה אינסטינקט אבהי שלא ידעתי שיש לי: ״אין לך מה לפחד, חמודי, אבא פה״.

וזה משפט מאוד משונה, כי לדעתי חוץ מ״חמודי״ אין בו מילה אחת שהיא אמת.

יש לו מה לפחד. יש לו מלא מה לפחד.

ואבא לא פה.

קראו עוד »

חלום כלל עולמי

השבוע, קצת אחרי האזעקה, הוא הודיע לי סופית שהוא סוגר במנצ׳סטר סיטי.

בעוד שבועיים הוא יהיה בן עשר, הילד שלי. וכבר שנתיים אנחנו מתלבטים ביחד – כלומר, הוא מתלבט ואני אומר לו ״ממ-ממ״ – באיזו קבוצה כדאי לו לחתום. זה התחיל מפאריז סן ז׳רמן, שעל זה הטלתי איסור מוחלט כי כסף קטארי וגם יש להם ד.נ.א של לוזרים, עשה סיבוב קצר בנאפולי, חתם לרגע באשדוד (אל תשאלו), עשה גיחה למילאן, ישב על הספסל של ריאל מדריד והשבוע הוא החליט: סיטי.

אבא, החלטתי. אני אהיה שחקן במנצ׳סטר סיטי.

ואני ידעתי שהגיע הרגע שממנו חששתי מהיום שהוא נולד: הרגע הזה שבו יישבר לו הלב.

הוא לא רע בכדורגל, הילד שלי. הוא אמנם חושב שהוא מינימום רונאלדו, אבל יש לו מיקום טוב ובעיטה טובה והוא מתאמן הרבה. לצערו הענק הוא קיבל את הגנטיקה של אבא שלו, מה שהופך אותו למגושם בהרבה מהממוצע, אבל הוא מספיק טוב בשביל שיתקשרו אליו אחרי הצהריים ויזמינו אותו לשחק עם החבר׳ה. וזהו. שם זה עוצר. התחנה הבאה של להיות שחקן החודש של חוג ״גיל גול״ אינה, למרבה הצער, מנצ׳סטר סיטי.

אפילו לא מנצ׳סטר יונייטד, מה שקצת מצער אותי בתור אוהד הקבוצה הזו, כי במצבם אני חושב שאפילו הוא היה יכול לעזור להם.

זה לא משנה אם יש או אין לו את הנתונים. זה לא משנה אם יש או אין לו כשרון ברגליים. אבל השבוע הוא שאל אותי – בתור פרשן ספורט לשעבר, חלילה בתור אבא שלו – בכמה אני מעריך את הסיכויים שלו לחתום שם.

וזה היה הרגע הראשון בחיי שבו לא ידעתי מה לענות לילד שלי.

הוא לא אשם שהוא רוצה למנצ׳סטר סיטי. הוא הגיע לשם תוך שלוש עונות בפיפ״א, שזה, אם לא ידעתם, חתיכת הישג מרשים. הוא היה כשרון עולה בליגה השלישית הוירטואלית באנגליה ותוך שלוש עונות כבר נכנס לרוטציה של פפ גווארדיולה. זה הישג מרשים. הוא גאה בו מאוד. ובלי שום קשר לפיפ״א, יש לו אבא שאומר לו מגיל אפס שחלומות צריך להגשים. שאין שום דבר שיכול לעצור אותו. שמה שהוא רוצה, זה מה שהוא יהיה.

חוץ משחקן במנצ׳סטר סיטי.

את החלום הזה לא ראיתי מגיע.

קראו עוד »

איך (לא) לשוט בקאנו

לפני שלושה שבועות החלטנו לשוט בקאנו.

זה נשמע כמו רעיון טוב באותו רגע. באמת.

הלוואי והייתי יכול להגיד שהילדים גררו אותנו לזה, או שאנחנו או שאנחנו בכלל יודעים איך נראה קאנו לפני ששכרנו אחד, אבל אף אחד מאלה לא נכון. ראינו פרסום באינטרנט וביחד אמרנו: ״איזה מגניב, קאנו!״.

טוב, בסדר, אחד מאיתנו אמר ״איזה מגניב, קאנו!״ ואחת מאיתנו אמרה ״וואו, מה זה לא״, אבל אני לא אגלה לכם מי זה מי.

בקיצור, אני חש שעשינו החלטה משותפת.

בדמיוני זה דווקא נראה מאוד ברור. אחרי הכל, כבר השטתי קיאק או שניים במורד נהר הירדן, מה שנתן לי את הרושם המאוד מאוד מוטעה שאני כנראה טוב בחתירה, וזו אף פעם לא הזדמנות רעה להפגין בפני ילדי, זוגתי ובנותיה את הצד המסוקס שלי והגבריות המתפרצת שלי בעודי לוקח אותם לסיור קסום במימי הכנרת.

כמובן שאם היה לי שמץ של גבריות מתפרצת זה לא היה מזיק, בתור התחלה.

קראו עוד »

תחזירו (גם) אותם הביתה

השבוע אני לא רוצה לכתוב עלי.

זאת אומרת, אוקיי, זה שקר גס, אני תמיד רוצה לכתוב עלי, אחרת בשביל מה כל הדבר הזה נועד בכלל.

אבל לפני כמה שבועות פגשתי מישהו. והמישהו הזה הולך איתי במחשבות מאז ולא מרפה. ואני חושב שהפעם אני רק רוצה לספר את הסיפור שלו וזהו, כי כל כך מגיע לו וזה באמת המעט שאני יכול לעשות עבורו. ואולי גם עבורי.

קוראים לו נדב.

זאת אומרת, בכלל לא קוראים לו נדב. יש לו שם אחר לגמרי, אבל הוא לא רוצה שתדעו אותו. ניסיתי במשך שבועות ארוכים, מאז פגישתנו, שתדעו איך קוראים לו ואיזה איש מקסים הוא, אבל הוא לא רוצה. ״הדבר האחרון שיש לי זה הכבוד שלי, אתה מבין?״, הוא שאל אותי. אמרתי לו שאולי אני אוכל לעזור. שהפייסבוק יכול לעזור. הוא סירב בתוקף. ״אני לא יודע להגיד אם אני מאוד ביישן או מאוד מתבייש במצב שלי. אולי שניהם״. ניסיתי להסביר לו שלא הוא צריך להתבייש. זה לא עבד.

אז קוראים לו נדב, בשבילכם.

קראו עוד »
תמונה של עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

התקף החרדה הראשון שלי (פרק מתוך ״חף משפע״)

ארץ-עיר, שנה למלחמה

אבא פה

חלום כלל עולמי

איך (לא) לשוט בקאנו

תחזירו (גם) אותם הביתה

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

תמונה של עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים