בזמן האחרון אני משקיע המון זמן בלמידה איך להתגונן מפני תקיפת תנין.
אני מניח שהמשפט הזה דורש איזשהו הסבר.
בעיקר לעצמי, אגב.
אני אנסה לספר את זה כמה שיותר קצר: אני מאוד אוהב את יוטיוב. זו הרשת החברתית שאני מבלה בה את רוב השעות שאני מבלה ברשתות חברתיות. פעם היו בה מלא יוצרים שאני אוהב. הם נעלמו בזה אחר זה. אולי אכל אותם תנין. כנראה שלא.
אחרי שהם נעלמו האלגוריתם – שאילפתי ועיצבתי אותו במשך שנים כך שיתאים בדיוק לצרכי – התחיל קצת להתחרפן, ובגלל שפעם אחת צפיתי בסרטון על מאחורי הקלעים של פארק היורה נשלחתי לעולם פרהיסטורי – די מרתק, חייבים להודות – של השוואות בין המוזאזאורוס למגלדון שצפיתי בהן כמו הגיק שאני.
ואז, יום אחד, לפני שבועים בערך, האלגוריתם איתר סרטון שבכותרת שלו הופיעה השאלה ״מה לעשות כשתוקף אותך תנין?״.
והתשובה, בניגוד גדול למה שחשבתי, היא אינה ״למות״.
להתחמק ממנו זה פשוט יותר ממה שחשבתם. אם אי פעם, כאילו, חשבתם
אני באמת לא יודע למה לחצתי על זה.
אולי זה השעמום, אולי זה כדי להסיח את דעתי ממתקפת הטילים האו-טו-טו-כבר-באים-תיכף-יורים-אנא-המתן-ותתפגר-לפי-התור. וכן, אני יודע היטב שאוכלוסית התנינים באזור שכונת המשתלה בתל אביב הדלדלה משמעותית בשנים האחרונות, והסיכוי להיאכל על ידי תנין הוא יחסית נמוך.
אבל בשנה האחרונה קרו עוד כמה דברים שחשבתי שהסיכוי אליהם הוא יחסית נמוך ותפסו אותי מאוד לא מוכן וכבר אי אפשר לדעת כלום יותר.
אז לחצתי.
ומה אתם יודעים, יש מה לעשות כשתוקף אותך תנין.
אפילו לא מעט.
הידעתם, למשל, שאם תנין רודף אחריכם כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לרוץ בקו ישר כי זה משגע את התנין והוא לא יכול לעקוב אחריכם ואז הוא מוותר נורא מהר?
הידעתם, למשל, שיש לתנין נקודה בין העיניים שאם רק תגעו בה עם הציפורן היא תגרום לו לסגת באופו מיידי?
הידעתם, למשל, שיש סרטון מדהים של זברה נלחמת בתנין באומץ אדיר והיא עושה כל כך הרבה רעש ותנועות עד שהתנין נבהל ובורח?
ואז היא יוצאת מהמים ספוגה בדם לקול מצהלות חברותיה הזברות שעומדות על שפת האגם ומריעות לה.
ואז טורף אותה ברדלס.
אני חש שזה סרטון שכל עצמאי צריך לראות, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
הנקודה היא שיש מה לעשות כשתנין תוקף אותך.
ובאופן משונה ביותר, אני מוצא המון נחמה באינפורמציה הזאת.
כי, אתם מבינים, אני תמיד חשבתי שאין מה לעשות כשתנין תוקף אותך. אחרי הכל, מדובר בחיה האימתנית ביותר בעולם ובדינוזאור מודרני. בגלל שיש לי כל כך הרבה אינפורמציה לא שימושית על תנינים בראש ועכשיו אני יכול להשליך אותה עליכם אני יכול לספר לכם שעוצמת נשיכה נמדדת ב-PSI. לאדם יש 150. לאריה יש 1,000.
לתנין יש 3,700.
שזה הכי הרבה בטבע.
ככה שאני תמיד חייתי תחת ההנחה שאם יום אחד תנין יתנפל עלי באמצע הקניות ביוחננוף, או בדיוק כשאני מתיישב בבית קפה, הכל אבוד.
אבל מה אתם יודעים, מסתבר שזה לא אבוד בכלל.
למעשה ראיתי כל כך הרבה סרטונים של אנשים מנצחים תנינים בכל כך הרבה דרכים שונות – מבהילים אותם עם שריקה, גורמים להם לרדוף אחריהם ואז צופים בהם מתייאשים ומוותרים – שאני כבר שבוע לפחות מרחם על התנין שיפגוש אותי באיזו קרן רחוב חשוכה או בקרן קיימת לישראל, כי אני ממש מוכן לקראתו.
ואני לא משלה את עצמי, כן? לפני כמה ימים היה ג׳וק באמבטיה ומה שעשיתי זה קפצתי גבוה, צרחתי, טרקתי את הדלת, רדפתי אחרי החתול שנראה מבועת מאי פעם, תפסתי אותו, פתחתי את הדלת, זרקתי אותו לאמבטיה גם כן, צעקתי לו ״תצדיק את הקיום שלך או שאין אוכל שבוע!״ וטרקתי את הדלת.
אבל לתנין אני מוכן.
ולמרות שכשהוא הציע לי סרטי התגוננות מתנינים אמרתי לעצמי שאפילו האלגוריתם של יוטיוב התחרפן סופית, מסתבר שזה בדיוק מה שהייתי צריך. אם יבוא תנין, אני יודע מה לעשות. וזו, באופן שהפתיע גם אותי, דאגה אחת שלא ידעתי שיש לי ועכשיו אני באמת קצת יותר רגוע
ואני יודע מה אתם חושבים, כי זה בדיוק מה שאני חושב כל פעם כשאני פותח את היוטיוב כדי לראות אדם גורם לתנין להצטער על היום שהוא החליט לטרוף אותו: שאיבדתי את זה. שהאיום האיראני או הלבנוני או התימני או כולם ביחד כבר באמת העבירו אותי על דעתי. שהפעם זה הלך צעד אחד – או עשרה – רחוק מדי.
ובכל זאת כבר שבועיים זה ממש הדבר שגורם לי לקום בבוקר ומעודד אותי בכל פעם שאני חושב שהכל אבוד.
ואני חושב את זה די הרבה לאחרונה, אני מוכרח להודות.
וכחרדתי אני מנסה למפות את כל התרחישים האפשריים שמהם תבוא התקפה – עם אזעקה, בלי אזעקה, מכטב״מ, מפצצה גרעינית, מטיל מדויק, מטיל לא מדויק, מחוליית מחבלים – והצרה היא שאני לא יודע איך מתגוננים מול אף אחד מהם במידה שווה. אני גם קורא את כל תרחישי הבעתה הכלכליים ואת אלף ואחת הדרכים שבהן הכלכלה הישראלית יכולה לקרוס ובאמת לא מצליח לנשום מרוב תרחישי אימה שרצים לי בראש.
ולמרות שכשהוא הציע לי סרטי התגוננות מתנינים אמרתי לעצמי שאפילו האלגוריתם של יוטיוב התחרפן סופית, מסתבר שזה בדיוק מה שהייתי צריך. אם יבוא תנין, אני יודע מה לעשות.
וזו, באופן שהפתיע גם אותי, דאגה אחת שלא ידעתי שיש לי ועכשיו אני באמת קצת יותר רגוע.
ומה אני אגיד לכם, לא חשבתי שאפשר להיות קצת יותר רגוע בתקופה הזאת של החיים.
אני מבין שבקרוב מאוד אני איאלץ להיפרד מקטגורית הסרטונים המעולה אך הקצרה הזאת. יוטיוב כבר מכין אותי לקראת ההמשך, שהוא, אם תהיתם, איך להתמודד מול ממבה שחורה. אבל ראיתי סרטון אחד ומסתבר שהתשובה היא ״אין״, אז נישאר עם התנינים והתקווה שהם נותנים.
ואני לא יודע איך מנצחים את הכלכלה או את המלחמה או את המחשבה שיש 115 אנשים שיושבים עכשיו במנהרות וחושבים ששכחנו אותם או את הטילים או מחבלים בטנדרים. כל אלה גדולים עלי בכמה וכמה מידות.
מצד שני, זה גם מה שחשבתי על תנינים עד לא מזמן.
ואולי כל מה שאני צריך מול זה רק שהאלגוריתם ימצא את סרטון היוטיוב הנכון.
כל השאר, אולי, כבר יסתדר מעצמו.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
דה וסט אין דה וורלד
1. ״אבא״, היא צמצמה את העיניים והסתכלה עלי. ״מה… מה אתה לובש?״.
2. לפני שאני אספר לכם מה אני לובש, אני רק רוצה לציין שעוד חודשיים היא תהיה בת שמונה. היא ישנה עם בובת ארנב כל לילה. ובכל זאת, איכשהו הלכתי לישון עם ילדה וקמתי עם נערה מתבגרת בת 15. ועכשיו אני אספר לכם מה אני לובש.
3. אני לובש וסט, בסדר? אני לובש וסט שקניתי ביותר מדי כסף כי לרגע חשבתי שאני יכול להיות האדם הזה שיכול ללבוש וסט.
4. לא, אתם יודעים מה? זה לא נכון. מה שקרה זה שרותם ואני היינו באיזה יריד בפרדס חנה, ושם היה דוכן של וסטים. רותם אוהבת וסטים. אני, לעומת זאת, מודע למגבלותיי.
5. לרותם יש את הנטייה המרגיזה להיות דמות מושלמת מסרט, ולכן היא דפדפה בין הקולבים, מצאה וסט מושלם במידה מושלמת, מדדה אותו והייתה סופר מרוצה. ואז המוכר הסתכל עלי ושאל אותי: ״ואתה? מה איתך?״.
6. ״אני לא״, אמרתי לו וצחקתי. ״למה לא?״, הוא שאל. ״כי אני לא מגניב מספיק בשביל ללבוש וסט״, עניתי לו את האמת, כי וסט לגברים זו המקבילה לשפם: אתה יכול שיהיה לך אחד, אבל צריך סוג מסוים של אופי ופאסון כדי שתוכל להסתובב איתו בציבור.
7. לי אין אותו.
מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
