״אין שום סיכוי שאני עושה את זה איתך עוד פעם״, רותם הסתכלה עלי במבט הכי מזועזע שראיתי ממנה מאז, ובכן, הפעם הקודמת שהצעתי לה שנעשה את זה.
״אבל מאמי…״, אני מנסה לשכנע אותה.
״שום אבל מאמי״, היא אומרת בנחרצות, ״אני לא משתפת פעולה עם הסטייה הזאת שלך. אתה רוצה, תעשה את זה בחדר שינה עם עצמך בדלת סגורה״.
״אבל מאמי״, אמרתי לה, מנסה שלא להרגיש כמו הסוטה במעיל הגשם הצהוב מהסרטים, ״אני ממש רוצה שננסה לתכנן ביחד את השנה״.
***
שש שנים.
שש שנים שבכל שנה אני פותח קובץ אקסל נקי, מחדד את העפרון הדיגיטלי ומתכנן את העסק שלנו.
בפברואר תהיה פשוט לכתוב ילדות. במאי יוצא הספר שלה. באוגוסט שלי. במרץ, מאי ויולי לתכנן את הספר. באפריל, יוני וספטמבר פשוט לכתוב אותנטי, קורס הכתיבה שלנו לבעלי עסקים.
כל תכנון כזה לוקח לי שעות, אם לא ימים. יש כל כך הרבה משתנים שצריכים לקחת בחשבון. הלו״ז שלי. הלו״ז שלה. הלו״ז שלנו. חגים. מועדים. חופשים של הילדים. מי שלא הינדס אף פעם שנה של עסק לא יודע באיזו אמנות מדובר.
למרות השיחה שצוטטה למעלה, אלה לא מותרות. אנחנו אמנם זוג, אבל שני עסקים נפרדים עם לו״ז נפרד ולוח הרצאות נפרד, וכדי להבין מתי השבועות הספורים בשנה שאנחנו יכולים להתאחד לכדי סדנה משותפת, שהיא בעצם העסק השלישי שלנו, צריך תואר שלישי במתמטיקה.
שאין לי, אם זה לא היה ברור.
אני עושה תכנון שנתי מהיום שיצאתי לעצמאות, אי שם לפני כמעט 15 שנה.
עשיתי תכנון שנתי גם כשבאמת לא היה מה לתכנן והכל היה ריק.
עשיתי תכנון שנתי גם כשכל השנה שלי כללה כתיבת תסריט לסרט, ואחר כך לסדרה.
תכנון שנתי הוא החיים, ובלעדיו אני אבוד.
וכבר שש שנים שבכל שנה אני עושה תכנון שנתי, ולא משנה כמה אני משקיע, כמה פרמטרים אני לוקח בחשבון, הוא קורס לתוך עצמו ימים ספורים אחרי שהוא עולה על הכתב.
בסוף היא הסכימה. בערך
2020- התכנון השנתי קרס לתוך עצמו במרץ
2021 – אל תגרמו לי אפילו להתחיל עם כמות הסגרים שהיו. בוודאות יותר משלוש גרסאות שלו קרסו.
2022 – גם
2023 – סגרים לא פורמליים בינואר ופברואר הקריסו אותו לתוך עצמו, אבל גם בלי זה מספיק אוקטובר הארור ההוא שבו הכל קרס לתוך עצמו
2024 – אם הצלחתם תכנן משהו בשנה הזאת, סחטיין עליכם.
2025 – היה על כרעי תרנגולת עד יוני, אז הגיע הסבב הראשון עם איראן.
2026 – החזיק פחות מחודשיים, והפך לא רלוונטי בסוף פברואר.
איך מחזיקים עסק בלי שום יכולת לתכנן?
****
בשנים האחרונות, ובשנתיים האחרונות בפרט, היא מסרבת לשתף איתי פעולה. ״אני לא מתכננת יותר מרבעון״, היא אומרת, כנראה בצדק, כי מי המטומטם – חוץ ממני – שישב לתכנן את העתיד? מי המטומטם שיתעקש שיש עתיד מול המציאות הבלתי נסבלת הזו?
אני.
ובשקט בשקט, תוך כדי שאני מראה לה רק את התוכניות לרבעון הקרוב, וגם זה בקושי, אני מפליג קדימה באקסלים. הנה אוגוסט. הנה ספטמבר. ואפשר לתכנן גם את נובמבר.
ואני מסתכל על האקסלים האלה.
והם מסתכלים עלי.
ושנינו יודעים שהדבר הזה לא יקרה.
איך מחזיקים חיים בלי שום יכולת לתכנן?
****
אני צריך תוכניות.
אני מתגעגע, עד כאב, עד כדי שגעון, לימים שבהם קבענו לעשות משהו בסוף השבוע ולא הוספנו בסוף ״טוב, אבל עד סוף השבוע…״.
אני עורג לימים שבהם אפשר היה לקבוע עם חברים לעוד שלושה שבועות או חודש וסתם לבטל כמו בני אדם נורמליים במקום לגחך כמו אנשים שיודעים כמה זה מטומטם לקבוע משהו לתאריך כל כך רחוק ולא ידוע.
אתה יודע מה יכול לקרות בחודש?
כן, אני יודע.
ואני לא רוצה לדעת יותר, זה העניין.
אני רוצה להחזיק בכרטיס טיסה ולדעת שהמטוס הזה ממש יצא ליעדו, באיחור של שעה או שעתיים כמקובל.
יותר מזה – קראו לי מטורף אם תרצו – אני רוצה להחזיק בכרטיס הטיסה חזור ולדעת שאין שום סיכוי שאני אתקע בארץ זרה יותר ממה שתכננתי. למה? כי תכננתי, לעזאזל.
כי עשיתי תוכניות ואני כנראה מספיק קשיש כדי לזכור את הזמן שממש היה בהן טעם.
כי עשית תוכניות ואני כנראה מספיק קשיש כדי לזכור כמה טוב הן עשו לי. שימו לי ביומן חופש במלון מפנק לעוד שמונה חודשים ותראו אותי נמתח כמו קפיץ ושורד את כל השמונה חודשים בלי שום בעיה.
אבל שימו לי יומן ריק ואיזו הבטחה אמורפית שאולי מתישהו כשיירגע וכשיהיה אפשר אז אולי מי יודע ניסע לאנשהו מתישהו, ותראו אותי רפוי ונבול וחסר חיים לחלוטין.
איך חיים בלי תוכניות? איך עושים את זה?
****
אני באמת חושב שעשיתי הרבה שינויים בחיים שלי בשלוש השנים האחרונות.
אני באמת חושב שיחסית לעובדה שיורים עלינו טילים כבר שלוש שנים ובכל פעם אנחנו מגלים מחדש שאין פיצוי ועכשיו גם מסתבר שאין טילים שמגנים עלינו בחזרה אני עושה עבודה יחסית יפה.
מרשימה, אפילו.
ובכל זאת, על החלק הזה אני לא יכול לוותר.
אני לא יכול לחיות חיים שבהם אין שום אופק קדימה.
המונח היפני המתאים הוא שיקטה גא נאי, שהוא המקבילה היפנית לאין מה לעשות. מדובר על פילוסופיה שלמה שאני שונא כל אות ופסיק בה, שמדברת על זה שיש כוחות שמעל לשליטתנו ושההתנגדות להם היא בזבוז זמן מוחלט.
ובכן, שיקטה נא גאי בתחת שלי.
אולי זו פילוסופיה שמפתחים אחרי שנוחתות עליך שתי פצצות אטום. כל עוד זה לא קרה (וכל עוד זה תלוי בי, גם אין לי שום תוכניות שזה יקרה) אני אנסה לשלוט בכל מעט הכוחות שנשארו לי.
ועל זה אני לא מוכן לוותר.
אנחנו נוסעים בחמישי הבא לחופשת כתיבה בצפון, ואני רוצה להאמין שיום חמישי יגיע. ושתהיה כתיבה. ושיהיה צפון. אני רוצה שנעשה תוכניות
איך חיים בלי תוכנית? לא חיים.
ולכן אני מתעקש להמשיך ולקבוע אותן.
ביומן שלי שוב נעוצות הרצאות חודשיים ושלושה קדימה.
הסדנאות שוב מתוכננות עד ינואר הבא.
יש לנו טיסה באוגוסט עם הילדים ואני מתפלל כל יום שנגיע אליה וגם מדבר איתם – ועם עצמי – כאילו זה באמת יקרה.
יש לנו טיסה בספטמבר ליום ההולדת של אמא שלי וגם איתם אני מתעקש לדבר כאילו זה יקרה.
אנחנו נוסעים בחמישי הבא לחופשת כתיבה בצפון, ואני רוצה להאמין שיום חמישי יגיע.
ושתהיה כתיבה.
ושיהיה צפון.
אני רוצה שנעשה תוכניות.
אני רוצה שנתכנן כאילו יש מחר, כי זו הדרך היחידה להאמין שמחר באמת יגיע בארץ הזאת ושעדיין לא ויתרנו עליו.
ואולי בגלל זה אני ממשיך עם הסטייה שלי.
כי עוד לא הרמתי ידיים.
כי גם אם זה מטומטם ופתטי, זו דרכי להגיד שאני כאן היום, ואני אהיה כאן גם מחר ושבוע הבא ואפילו עד סוף השנה, ושאינני נתון לגחמותיו של נשיא ארצות הברית שמחליף גחמות כל שעתיים.
איך חיים בלי תוכניות? לא חיים.
ולכן עושים אותן בכל זאת.
******
בסוף התפשרנו על חצי שנה.
כאילו, אני תכננתי עד 2028, אבל היא הסכימה לתכנן איתי ביחד חצי שנה. עד דצמבר.
גם זה משהו.
באוקטובר קבעתי לנו ביומן ישיבת תכנון על השנה הבאה. זו תהיה שנה מרגשת עבור שנינו, עם שני ספרים חדשים.
והיא תקרה.
אני יודע שהיא תקרה.
אחרי הכל, עשיתי תוכניות.
עכשיו כל מה שנשאר זה שהן יתגשמו.
