הקדמה
את הניוזלטר הזה אני כותב לכם מבטומי, שזו ללא ספק העיר הגרועה ביותר שביקרתי בה בחיי.
ואני ביקרתי בכמה ערים גרועות בחיי, כן?
פעם אחת אפילו נשלחתי על ידי ידיעות אחרונות לבירוביג׳אן שברוסיה, עם שלג שמגיע עד המותניים, בלי מים חמים, הק.ג.ב עצרו אותי (סיפור ארוך, אני אספר לכם אותו בהזדמנות), העמידו אותי למשפט ביידיש (זה סיפור אמיתי, הוא עוד יותר ארוך, ואני אספר לכם גם אותו בהזדמנות) וכל זה כדי להגיד: אני ידעתי ערים גרועות בחיי.
ובטומי היא עדיין האיומה מכולן.
היא לא עשתה לי כלום. להגנתי יאמר שהיא גם לא עשתה שום דבר כדי להתחבב עלי. בחוץ יש רעש של אופנועים וריח של בנזין, האוכל תפל, האטרקציות איומות ואין לי אלא להגיע למסקנה שכל האנשים שהמליצו לי על גיאורגיה באופן כללי ובטומי באופן ספציפי כנראה לא היו בשום מקום אחר בעולם, אחרת אין לזה סיבה.
אבל המכתב הזה, שמבחינתי הוא מכתב מכונן ואולי החשוב ביותר שכתבתי בחיי, התחיל להתבשל אצלי כאן. דווקא כאן.
השראה היא דבר כל כך מוזר ומרגיז, בחיי.
מה קורה אצלי
יש לי פודקאסט חדש, שבו אדבר אתכם בכל שבוע על דברים שהעסיקו אותי. אפשר להקשיב לו (וגם לצפות בו) בספוטיפיי או ביוטיוב
רותם ואני העלינו פרק פודקאסט חדש על השראה ואיך מוצאים אותה. רמז: לא בבטומי
חולמים לכתוב ספר? יופי, אז ב-2.9 ב-20:30 רותם ואני נעשה הרצאה חינמית בזום איך אתם יכולים לכתוב את הספר שלכם כבר השנה. אני אמנם לא אובייקטיבי, אבל זו הרצאה פגז
לא צריכים הרצאה חינמית ואתם יודעים שאתם רוצים לכתוב ספר עם רותם ואיתי? יופי, אז הליווי האישי שלנו יוצא לדרך ב-9.9. קוד קופון להנחה של 400 ש״ח: וובינר
כל הספרים שלי חזרו למלאי והם במבצע מיוחד לראש השנה – 49 ש״ח לספר ו-129 ש״ח לכל שלישיית הפרוזה שלי. הפעם הבאה שיהיה משהו שדומה למחירים האלה תהיה רק בפברואר, ותעשו עם המידע הזה מה שנראה לכם נכון
שתוק ותן לי לחפש
אני שונא את פייסבוק ואינסטגרם.
הנה, אמרתי את זה.
זו לא מערכת יחסים של אהבה – שנאה חמודה ורומנטית כזו. אני שונא אותן כמו שאני שונא את בטומי.
אולי קצת יותר.
עזבו כ״יוצר תוכן״, עוד תואר שאני מתעב, אבל כאדם, כמשתמש, כמי שהדבר אמור לפתות אותו, אני מתעב את הרשתות האלה. אין לי מה לעשות שם, משעמם לי שם נורא, אני נגעל מפעולת הגלילה האין סופית הזאת ובכל פעם שהאלגוריתם מציע לי תוכן שאני עשוי לאהוב אני באמת מחזיק את עצמי, כי הדבר היחיד שאני עשוי לעשות זה לזרוק עליו מחבת.
וזה גרם לי לחשוב על חנויות ספרים.
טוב, זה נכון חלקית, כי טכנית מה שגרם לי לחשוב על חנויות ספרים זו חנות ספרים בגרנד מול בבטומי, שם הבן שלי עמד מול ערימה עצומה של ספרי מאנגה והסביר לי על כל אחת ואחת מהן, ובאמת שניסיתי להקשיב אבל אני באמת לא הבן אדם ולא מאוד ברור לי ממי הוא קיבל את האהבה למאנגה יפנית (רמז: לא ממני) אז המוח שלי התחיל לנדוד וחשבתי על איזה סטורי שהביצועים שלו ביאסו אותי ואת המחשבה שאני חושב כבר די הרבה זמן שפשוט לא בא לי לעשות את זה וכל מה שבא לי זה למחוק את הזבל הזה מהטלפון ו…
״אבא, אתה מקשיב לי?״.
״בטח בטח, תמשיך״.
״אוקיי, אז בכרך ה-17 של דימון קילר כל ה…״.
איפה היינו? אה, כן, רשתות חברתיות.
בקיצור, אחרי שהבנתי שאני באמצע פרזנטציה ואת כל ההסבר היפה הזה אני מקבל כדי שהוא יחזור עם מזוודה מלאת ספרים ונתתי אור ירוק הוא נשאר שם ואני הלכתי להסתובב בין המדפים הבאמת יפים ומזמינים וצבעוניים של החנות הזאת, וחשבתי לעצמי כמה אני אוהב חנויות ספרים ואיך אני אוהב ללכת לאיבוד בהן.
ואז הבנתי למה אני שונא את פייסבוק ואינסטגרם.
את אחד הספרים האהובים עלי בעולם, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה מאת הסופר האהוב עלי בעולם, דאגלס אדאמס, גיליתי בשיטוט מקרי בשבוע הספר. הייתי בן 15 או 16 חיפשתי ספר שלישי למבצע והעטיפה המשונה שלו פשוט קפצה עלי. זה עשה רושם של ספר מדע בדיוני ואלוהים מה לי ולמדע בדיוני אבל העטיפה מעולה ועוד מעט סוגרים פה ומה אכפת לי, זה ספר שלישי במתנה, אז לקחתי.
וכשסיימתי לקרוא את הספר הזה לא הייתי אותו בן אדם.
הספר הזה הפך את חיי. דאגלס אדאמס הפך את חיי. זה היה כל כך מצחיק, כל כך מפתיע, כל כך מענג עד שאמרתי: תנו לי עוד מכל הטוב הזה!
אבל לא היה עוד מכל הטוב הזה.
היה רק דאגלס אדאמס, יחיד ומיוחד. שום ספר מדע בדיוני אחר לא הצליח לדגדג לי את בלוטות העניין.
בשיטוט מקרי בחנויות ספרים גיליתי גם את ניק הורנבי, מריו לבררו, אדם ת׳ירוול ואם הייתי ליד הספריה שלי – אבל אני לא, אני בבטומי הארורה – הייתי נזכר בעוד ספרים (אה! איך לחיות בחינם של של פיצג׳רלד! איזו יצירת מופת!) שגיליתי לגמרי במקרה וממש לא הייתי אמור לאהוב אותם והם נכנסו לי ללב בכל זאת כי זה מה שטקסטים טובים עושים.
אבל אם אלגוריתם היה מרכיב חנות ספרים שמיועדת רק לי, אין לי ספק שהייתי שונא אותה.
וגרוע יותר, לא הייתי מוצא שם שום דבר מעניין לקרוא.
שזה, בגדול, בדיוק הסיפור שלי עם הרשתות החברתיות.
אני אוהב את החיפוש בחנויות ספרים. אני אוהב את ההפתעה. אני אוהב כריכה או דף של ספר או עמוד ראשון שמפתיעים אותי ומזנקים עלי. אני אוהב את החיפוש.
אלוהים, כמה אני אוהב את החיפוש.
ואתם יודעים מה אני שונא? את האלגוריתם.
ואת בטומי, אבל זה לא קשור.
קראת פוסט על בן גביר? הנה עוד שלושים כאלה!
התעניינת בפוסט של מישהו שטייל בטוקיו? הנה עוד מאתיים אנשים שהיו שם!
סמוך עלינו, חביבי, יש לנו המון אינפורמציה עליך ואנחנו יודעים בדיוק מה אתה אוהב.
וכל מה שבא לי להגיד להם כבר הרבה מאוד זמן זה: לא, אתם לא.
ומה שעוד יותר גרוע הוא שאני מרגיש מאוד כפוי טובה, כי רבים ורבות מעשרות אלפי העוקבים שלי גילו אותי רק בזכות האלגוריתם ולתדהמתם – או שלא, אני לא יודע – גילו שאכן הם לא רק עשויים לאהוב אותי אלא באמת אוהבים אותי, חלקם הגדול גם קנה ספרים ובא לסדנאות, אז על מי אני יוצא, בעצם?
על אף אחד.
אני רק אומר שלא בא לי יותר לשחק את המשחק הזה, לא כמשתמש ולא כיוצר.
ובא לי שהעולם יהיה שוב חנות ספרים ענקית, כי חנות ספרים לא מתיימרת להכיר אותך בשום דרך, היא פשוט מציעה לך לצאת למסע הזה לבד.
ובסופו של המסע הזה חנות הספרים לא מכירה אותך טוב יותר, אבל אתה מכיר את עצמך הרבה יותר טוב.
וזו, אני חושב, משאת הנפש שלי כבר הרבה מאוד זמן.
כתבתי את זה מדי פעם אז אני לא חושב שזה סוד כמוס שבשלב הזה של חיי הנוכחות שלי ברשתות האלה מאמללת אותי. הלייקים, ההוקים, האלגוריתם, החשיפות, כל אלה לא תרמו לי דבר ואני מרגיש שהם רק הפכו אותי לכותב גרוע יותר. הטקסט הזה, נניח, היה מקבל 60 לייקים להנחתי. אולי פחות.
אבל אולי הוא התגלגל אליכם במקרה וקראתם אותו בלי שהתכוונתם, או שאולי ממש נכנסתם לקרוא אותו עם כוונה כי אתם אוהבים לקרוא אותי, שגם זה, אגב, דבר שאני לא יכול לעשות בפייסבוק או באינסטגרם, כי ברגע שאני מתחיל לעקוב אחרי משהו אני יכול להיות סמוך ובטוח שאני לא אראה אותו יותר בפיד שלי לעולם.
והמשחק הזה קצת נמאס עלי, זה כל מה שאני אומר בעצם.
האם אני יכול להרשות לעצמי לא להיות ברשתות החברתיות? אני לא באמת יודע.
אבל המטרה שלי השנה היא לכתוב טקסטים כמו הטקסטים האלה, ולקוות שהם ימצאו את דרכם אל הקוראים שזה באמת מעניין אותם, ולא רק עשוי לעניין אותם.
ברוכים הבאים לחנות הספרים שלי, בקיצור.
יומן כתיבה
יש עוד פחות מחודש לדדליין של הספר החדש שלי, שמונה פרקים עוד לא נכתבו והייתי אומר שאני בלחץ, אבל אורנה המו״לית שלי מספיק בלחץ בשביל שנינו.
בשלב הזה הייתם מצפים – זה בסדר, גם אני הייתי מצפה – שאני אסתגר בחדר, אנעל את הדלת, אצעק ״אל תעבירו לי שיחות!״ ואתקתק במכונת הכתיבה שלי עד שהאצבעות יתחילו לדמם, אבל לא.
מה אני עושה במקום זה? חושב על מה אני אכתוב.
את זה אני עושה כל היום.
בשלושה שימושים לסכין של דיוויד מאמט (הה! עוד ספר שמצאתי במקרה בחנות יד שנייה באלנבי! ואיזה ספר מבריק זה!) הוא אומר על עבודת הכתיבה: ״לו רק היה אנשים היו יודעים כמה מהעבודה הזו נעשה בזמן שאתה שוכב על הספה ונראה שאתה לא עושה כלום״, וככל שחולפות השנים אני מגלה שהוא כל כך צודק.
וזה לא שאני לא כותב, אורנה, אבל בראש שלי רצות כל הסצינות האפשריות וכל הסיומים האפשריים ואני כותב לעצמי כל מיני פתקים קטנים ומבריקים בבית שהבעיה היחידה איתם תהיה שאני לא אזכור איפה שמרתי אותם ואיפה כתבתי מה, ואני יודע שמתישהו כל זה יזדקק לכדי ספר.
זאת אומרת, אני מקווה שמתישהו כל זה יזדקק לכדי ספר.
עשיתי את זה כבר שלוש פעמים בעבר, וככה זה בערך קרה, ולמרות שבכל פעם הבטחתי לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני עובד ככה ובפעם הבאה יהיה לי לוח זמנים מסודר כמו של סופר נורמלי, אז הנה אני שוב חודש לפני הדד ליין בבלגן אטומי בדיוק כמו כל סופר נורמלי אחר.
בערב ראש השנה אני נוסע לארבעה ימים למלון בירושלים (למה לירושלים? כי הספר קורה שם וזה מוזר לכתוב אותו בעיר אחרת) כדי לסגור את הדלת, לפתוח אותה רק לרותם שבאה לכתוב את הספר השני בסדרה של ״כוכבת״ ולכתוב את כל הרעיונות המבריקים האלה שכתבתי על פתקים שאני לא זוכר איפה הנחתי אותם.
יהיה בסדר.
אני ממש מקווה.
ראיתי, קראתי, שמעתי
- אני רוצה לכתוב עליה בנפרד כי וואו איזה תהליך שאני עברתי עם הסדרה הזאת, אבל ״בודקת״ של גיתית פישר הנפלאה היא אחת הסדרות היותר טובות שראיתי בחיים שלי, וזה אחרי שבסוף הפרק השני שלה הודעתי לרותם שאני לא ממשיך לראות איתה את הסדרה והיא אמרה לי ״תנסה עוד פרק אחד״, והשאר היסטוריה. אני אכתוב עליה מתישהו משהו קצת יותר רציני, אבל בינתיים אני אגיד שאם אתם לא צופים בה, תעשו לעצמכם טובה. זו יצירת מופת.
2. הספר האחרון של פרדריק בקמן אהובי (לשעבר?) לא תורגם כי הוא נשוי לאיראנית ולא מעוניין בקשר עם ישראל כרגע, אבל כשגיליתי שיש לו ספר חדש עוד לא ידעתי את זה ורק אחר כך בדקתי למה לעזאזל אין אותו בעברית והבנתי, אבל לצערי זה כבר היה מאוחר מדי, כי ״החברים שלי״ הוא ספר כל כך טוב שאני לא יכול להפסיק לקרוא אותו באמצע. ובכלל, אני מודה, אני עוד לא מוכן לאבד גם את פרדריק בקמן. רק בשנה האחרונה איבדתי את טיילר טומלינסון, ביל בר ודייב שאפל, את כולם אהבתי כל כך וכולם שברו את ליבי כשדיברו על ישראל בצורה כל כך מכוערת, שלא לדבר על ג׳ון סטיוארט שפעם הייתי גדול מעריציו, אז גם לקחת לי את הסופר החי האהוב עלי זה יותר מדי כרגע. סורי. בלי קשר להיותו שונא ישראל ודביל זה ספר מעולה, מצחיק, מרגש, עצוב וכרגיל מלא תובנות מעולות על החיים ועל אומנות ועל ציור ועל חברות. אני קורא אותו באיטיות כי אני יודע – או לפחות חושש מאוד – שזה יהיה הספר האחרון של בקמן שאקרא בחיי, והמחשבה הזו מעציבה אותי כל כך. אין לי מושג מה לעשות עם גל שונאי ישראל האלה, חוץ מלברך על זה שרוב הסופרים שאני אוהב חיים כאן או מתים.
3. הוא לא ספר חדש בשום דרך, אבל לפני שבוע קראתי שוב את ״גם זה יעבור״ של מילנה בוסקטס ונזכרתי איזה ספר מדהים זה, אבל מה שהכי מדהים אותי בספר הזה הוא שאף אחד לא אהב אותו חוץ ממני. בזמנו, כשהוא יצא, המלצתי עליו לארבעים אנשים. אולי יותר. שלחתי את חברים שלי לקרוא אותו, את אמא שלי, תלמידים בסדנאות, אמרתי לכולם בעיניים נוצצות שהם חייבים לקרוא אותו. הם הקשיבו לי. ובואו רק נגיד שמאז איש מהם לא קרא עוד ספר בהמלצתי. גם זה יעבור הוא ספר לא שגרתי מאת סופרת לא שגרתית ועם הפרעת קשב קשה מאוד שמקשה על רוב האנשים בעולם לעקוב אחריה אבל אני מוצא בה כל כך הרבה יופי והיגיון, וזה ספר כל כך חכם ומצחיק ומרגש ומבריק שכשהוא נפל עלי מהמדף – לא מטאפורית, אלא פיזית ממש כשסידרתי את הספריה – אמרתי לעצמי שאם אני אקרא אותו שוב אני בטח רק אתאכזב כמו כולם, אבל לא. לא. לא. איזה ספר מדהים. תקראו אותו. חייב להיות עוד מישהו בעולם שאוהב אותו חוץ ממני.
לסיום
אל תסעו לבטומי. ראיתי לנכון להזכיר את זה שוב.
נתראה בשבוע הבא.
עומר.
