1. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
3. רגע, בואו, מה זה לא הצלחתי? בשלושה שבועות האלה כתבתי יותר מ-10,000 מילה בספר שלי וגם איזה סטטוס שהצליח להרעיד את המדינה לרגע. אבל זה היה מראשון עד חמישי. רק התחלתי להרגיש את יום שישי, ופתאום כל המערכות שלי כבו ושבקו חיים. ובמקום לפחד מזה, החלטתי להסתכל על זה ולנסות להבין מה לעזאזל קרה לי.
4. מהיום שגיליתי את הכתיבה – מה שקרה בגיל מוקדם מאוד – אני כותב רק מסיבה אחת: כדי לא להשתגע. אם אני לא כותב כל המחשבות שלי מתנגשות אחת בשנייה וכל העסק נראה ונשמע כמו יום חמישי בצהריים באיילון צפון. אני חייב לכתוב, כי בלי הכתיבה אני עוד פחות תפקודי מהאדם שאני בדרך כלל. כתיבה מעולם לא הייתה תחביב בשבילי. היא הייתה קרש הצלה, אוויר לנשמה, הדבר היחיד שבזכותו אני מצליח להעמיד פנים שאני אדם נורמלי.
5. יחסית.
6. ולמרות שאני נורא אוהב לחשוב שזה הסיפור הקלאסי של היה לי תחביב שנורא אהבתי ואז הוא הפך לעבודה שלי, מה שבאמת קרה זה שמצאתי איזה לופ הול במערכת שבו משלמים לי כסף כדי לעשות את הדבר הזה שאני עושה גם ככה. את הצ׳ק הראשון שלי מכתיבה קיבלתי בגיל 11 ו-10 חודשים. הכסף האחרון מתמלוגים על משהו שכתבתי נכנס לחשבון אתמול. וב-31 השנים שמפרידות בין שני התשלומים האלה התפרנסתי אך ורק מלעשות את הדבר היחיד שאני יודע לעשות: לנסות לא להשתגע.
רק השבוע כתבתי יותר מ-10,000 מילה בספר שלי, כך שהבעיה היא בפירוש לא כתיבה
7. הטור הזה התחיל מאותה מחשבה בדיוק. הימים הם קצת ימי אחרי אוקטובר 23 ויותר מכל תקופה אחרת בחיי, ניסיתי פשוט לא לצאת מדעתי. כתבתי כל יום. לחצתי פוסט. לא הייתה שום אסטרטגיה מעבר לזה. כתבתי כל מה שרציתי וכל מה שישב עלי. משהו נפתח בי באמת. כתבתי כדי לשמור על השפיות. ואולי אנשים קראו אותי מאותה הסיבה.
8. פתחתי פייסבוק ב-2006. בשנת 2023 היו לי 1,560 חברים. שנתיים אחר כך היו שם יותר מ-25,000. באינסטגרם היו לי 679 עוקבים. היום יש 14,000. יש שש קבוצות וואטסאפ שכוללות יותר מ-5,000 איש שמנויות רק לטור הזה, ועוד 10,000 איש שמנויים לניוזלטר. הטור הצליח. מ.ש.ל.
9. ואז קרה דבר שלא ציפיתי שיקרה: השתגעתי.
10. אני לא חושב שזה מוגדר רשמית בדי.אס.אמ, אבל בואו רק נגיד שיש מספר שעות מסוים שמותר לאדם לדבר על אסטרטגיות לתוכן שלו ברשת לפני שמאשפזים אותו, ובואו נגיד שאני בטוח עברתי אותו. כמות השיחות שהתחילו עם רותם ב״היו לי כמה מחשבות על התוכן שלי ברשת״ והיא לא הורידה עלי מחבת היא עדות אילמת לעובדה שהאישה הזאת אוהבת אותי באמת. חפרתי לרוני ומאירה. שיגעתי את הצ׳ט. אמרתי בקול רם את המשפט ״צריך לחשוב אסטרטגית״.
11. שזה, אגב, דבר שאני מבטיח לא לעשות יותר אף פעם בחיים שלי. עכשיו בואו נמשיך.
12. הטור הצליח. זו השורה התחתונה. וזה מאוד מתאים לי לשבת כאן ולהתבכיין על כמה שזה קשה שמשהו שאתה עושה מצליח, שבזה, בלי להשוויץ חלילה, אני הרונאלדו והמסי של דורנו, אבל אני לא אעשה את זה הפעם, בעיקר בגלל סיבה אחת: נורא רציתי שהוא יצליח. מי שכותב ומפרסם ואומר שמשאת נפשו היא שלא יקראו אותו (עולם הספרות, למשל, מפוצץ באנשים כאלה) עושה שקר גדול מאוד בנפשו. ואני הרבה דברים, אבל שקרן גדול מאוד בנפשי זה דבר אחד שאני לא.
13. זה היה בחנוכה לפני שנה שטור שלי הגיע ל-13,000 תגובות. תקראו שוב את המספר הזה בבקשה, כי הוא מטורף: שלוש עשרה אלף תגובות. לפי הצ׳ט הייתי צריך 29 שעות רצופות רק כדי לקרוא את כולן. והייתי על גג העולם. הצלחתי. הצלחתי. הצלחתי. אמא, הבאתי גביע.
14. בטור שכתבתי שבוע אחר כך היו 59 לייקים, אפס שיתופים ושבע תגובות. וכמה מוזר להגיד, אבל הדבר שעשיתי כדי לא להשתגע שיגע אותי לגמרי.
15. התחלתי לספור לייקים בקנאות. מה זה לספור, ניהלתי טבלאות אקסל של לייקים. בדקתי כל יום כמה אנשים הצטרפו לקבוצות. צללתי לתוך חור התולעת שהוא מומחי תוכן אמריקאים רק כדי לנסות להבין מה השיטה. בכיתי לרוני ומאירה כל יום שהאלגוריתם לא אוהב אותי, שאנשים איבדו בי עניין, שהנה שוב הצלחתי לרגע ומסתבר שאני אפילו לא וואן טריק פוני, אלא סתם חמור. דברים התפוצצו באופן רנדומלי לחלוטין. טור שכתבתי בתחתונים בסלון בשתי דקות הגיע לעשרות אלפי לייקים. טור שקיוויתי שיעורר שיחה הביא 47 לייקים שקטים מאוד. אני טוב רק כשאני לא יודע שיש מערכת. מהרגע שאני מנסה להבין איך המערכת עובדת, אפשר להתחיל לספור את השניות לאחור.
ואז עלו לי מחשבות שעולות לי בכל פעם שמשהו שלי מצליח: אני צריך לסגור. לא, לא לסגור, אני צריך לשרוף את זה עד היסוד ולהתחיל משהו חדש לגמרי! כן! ככה היה עם לחוץ חתונה. ככה היה עם הסרטים. ככה היה עם הסדרות. ככה גם עכשיו. לשרוף ולמחוק את כל מה שבניתי, רק כדי שאני אוכל להמשיך ולהגיד ש כלום לא מצליח לי אף פעם
16. והיו גם התגובות. גם על זה צריך לדבר. אני לא אספר לכם על כל התגובות המרושעות שקיבלתי. במקום זה אספר לכם על איש שפעם היה קרוב ויקר מאוד לליבי, שקרא משהו שכתבתי ואיבד שליטה על המקלדת שלו כאילו שאנחנו לא מכירים בכלל. חסמתי אותו כי החלטתי שאת השיח הזה אני לא רוצה אצלי. מאז הוא פתח דפים פיקטיביים כדי להמשיך לקרוא אותי, ולפני שבוע, בגלל שהוא חסום בכל מקום אחר, שלח לי לטלפון הודעה שאני דביל מוחלט ועוד כמה אבחנות מחמיאות. ואז מחק אותה. עכשיו קחו את הסיפור הזה, תכפילו אותו ב־500, ותבינו למה על כל דבר שאני חושב לכתוב אני שואל קודם: ״כן? באמת יש לי כוח לזה עכשיו?״.
17. ורוב הזמן, אגב, התשובה היא: לא.
18. וככה, פחות או יותר, הגענו למצב שבו לא מתחשק לי לפרסם כלום.
19. ואז עלו לי מחשבות שעולות לי בכל פעם שמשהו שלי מצליח: אני צריך לסגור. לא, לא לסגור, אני צריך לשרוף את זה עד היסוד ולהתחיל משהו חדש לגמרי! כן! ככה היה עם לחוץ חתונה. ככה היה עם הסרטים. ככה היה עם הסדרות. ככה גם עכשיו. לשרוף ולמחוק את כל מה שבניתי, רק כדי שאני אוכל להמשיך ולהגיד שכלום לא מצליח לי אף פעם.
20. והיתרון היחיד בלהיות בן 42 – כי זה בטח לא המפרקים והברכיים – הוא להגיד לעצמך שזה יהיה ממש נחמד לא לעשות את אותה הטעות עוד פעם.
21. צ׳ויו.
22. איך עושים צ׳ויו, קיבינימט? הדבר הכי קל הוא לחיות בקצוות. לשבור שיאי מכירות, למכור את הספר לסרט ומיד אחר כך לסרב לדבר אליו או להתייחס אליו או להתראיין עליו ולדחות כל הזמנה להרצאה ולא לכתוב ספרים במשך שש שנים. אבל איך נשארים בתוך משהו מצליח בלי שהוא משתלט לך על החיים? זה דבר שאני לא בטוח שאני יודע איך עונים עליו.
23. דבר אחד אני יודע: אי אפשר לחזור להתחלה. זה רצון רומנטי שלא יכול לקרות. ובכל זאת, איך מחזירים חופש לדבר שכבר יש סביבו קהל וציפיות ומספרים והיסטוריה ובעיקר כלוב מוצלח מאוד שבניתי בעצמי לעצמי?
24. בתור התחלה, אני חושב, מחזירים את החופש לכתוב. אם אני ארצה לכתוב פוליטיקה, אני אחזור לכתוב פוליטיקה, בלי לחשוב מה זה יעשה ומה יהיו ההשלכות של זה וכמה אנשים ירצו לסמס לי שאני דביל ומטומטם. ואם אני ארצה לכתוב על שבוע הכתיבה המטורף שהיה לי ועל הספר החדש שלי, אני אכתוב על הספר החדש, בלי לחשוב כמה אנשים יעזבו את הקבוצות או יפסיקו לעקוב כי למי אכפת מהעבודה שלי ודי לעשות פרסומות. במקום לחשוב מה אתם רוצים לקרוא אני צריך לחזור לחשוב מה מתחשק לי לכתוב, ועד כמה שזה נשמע פשוט, זה לא.
25. אין לי באמת פתרון לזה. זה לא ״מעכשיו הטור יהיה פעם בשבועיים״ ולא ״מעכשיו הטור יהיה רק כשיתחשק״, כי זה להפוך את המשבר לאסטרטגיה, ואני נשבעתי להפסיק עם אסטרטגיות. אני כותב כרגע את הספר שלי. אני מושקע בו כל כולי. הוא נהדר ממש, אם יורשה לי, והוא גם שואב ממני כמעט את כל תשומת הלב שלי. הדדליין שלו בעוד חודש. אולי אני אכתוב כאן בזמן הזה. אולי לא. ואם לא, זה לא אומר שעזבתי. זה רק אומר שאני מבשל לכם ספר באמת נפלא.
26. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות: אני כבר לא מסתובב עם גפרורים ושמן עלי. שום דבר ממה שנבנה לא יישרף כאן עד היסוד. לא הפעם. מותר לקחת הפסקה. מותר להגיד אין לי מה לכתוב. מותר גם להופיע שבוע הבא כאילו כלום לא קרה ולהבין שעצם זה שאתם יודעים שיחרר אצלי משהו. הכל מותר. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. בעברית יש כנראה סיבה שאין לזה מילה וגם לא הוראות הפעלה, אבל דבר אחד אני יודע: זה יהיה מסע מאוד מעניין לכתוב עליו.
