ביום חמישי לפני כמה חודשים ראיתי את האור.
אני אמנם לגמרי מתכוון לזה במובן המטאפורי של המילה, אבל העובדה שפרוג׳קטור ענק כוון לי ישר לעיניים בהחלט עזרה לי להבין שיש פה התגלות אמיתית.
אבל חוץ מהפרוג׳קטור, ראיתי את האור.
ומעשה שהיה, כך היה.
***
לפני כמה שבועות התקשרו אלי מאולם קולנוע גדול ומוכר ושאלו אותי אם אני אוכל לבוא ולהרצות על קומדיות רומנטיות ועל הכתיבה שלהן בעברית.
ולכך עניתי כמובן: ״לא״.
אני לא עושה את זה כבר הרבה שנים, אמרתי להם. המשכתי הלאה. אבל הם התעקשו, סיפרו שיש מחסור במרצים בתחום (״למעשה הרשימה שלנו כוללת אותך וזהו״) והעלו את ההצעה הכספית.
וכמו כל אדם שמכבד את עצמו ואין לו עמוד שדרה, אמרתי כן.
זה יתבטל, ניחמתי את עצמי.
אף אחד גם ככה לא ירשם.
יומיים אחר כך התקשרו להגיד שכל הכרטיסים נמכרו, ולכך הגבתי כמובן ב״פאק!״.
״מה אמרת?״.
״אמרתי יופי, מאוד משמח״.
ובדרך לשם, בפקקים בלתי נסבלים ותוך שאני מקלל את עצמי באוטו שאיך אני אומר כן לכל דבר כמו איזה חנטריש אני (כמה רומנטי, אני יודע), ניסיתי לחשוב איך הדרדרתי ככה.
ומעשה שהיה, ובכן, כך היה.
פעם היה לי סטודיו עם המון תמונות של קומדיות רומנטיות שבו נכתבו רק קומדיות רומנטיות
למרות שאני מרגיש שסיפרתי את זה עשרת אלפים פעם, אולי אני צריך לעצור רגע ולהסביר מה הקטע שלי עם קומדיות רומנטיות.
אני אתן לכם את הגרסה המקוצרת: בגיל 15 התאהבתי בז׳אנר המופלא הזה מעל הראש ושמתי יד ורגל על כל סרט וספר ונשבעתי לכתוב את הקומדיה הרומנטית הישראלית הגדולה של דורנו.
כולם אמרו שזה לא יעבוד.
ואז יצא ״לחוץ חתונה״.
ואז הוא שבר את שיא המכירות לספר ביכורים ישראלי.
ואז כולם השתכענו שזה דווקא כן יכול לעבוד.
אחר כך בא הסרט.
אחר כך באו המון המון הרצאות.
אחר כך באו פסטיבלים בעולם.
ואז הפסקתי והודעתי שאני לא עושה את זה יותר והנושא לא קשור אלי.
ככה, במכה.
ואף אחד לא ידע להסביר למה.
אפילו לא אני.
ואז כיוונו לי פרוג׳קטור ענק לפנים וראיתי את האור.
ומעשה שהיה, ובכן, כך היה.
***
לא רק שקיללתי כל הדרך להרצאה, גם לא הכנתי כלום.
זה לא מתאים לי, לא להכין כלום.
שרבטתי כמה משפטים בנוטס של הטלפון וככה הגעתי לאולם מלא ב-150 איש.
איזה פאדיחות.
איזה חוסר מקצוענות.
אולי בסתר הלב רציתי שיהיה כל כך גרוע שאף אחד לא יחשוב אפילו להזמין אותי להרצות בנושא, אחרת קשה לי להסביר את זה.
אז הנחתי את הנוטס המסכנים שלי על הפודיום.
והתחלתי לדבר.
וסיפרתי על הילד שהייתי.
ועל החלום הגדול שהיה לו.
ושמעתי אנשים מתגלגלים מצחוק בקהל.
ושכחתי כמה אני אוהב לשמוע אנשים צוחקים.
ושכחתי כמה אני אוהב לשמוע אנשים צוחקים מזה.
וככל שדיברתי עזבתי את הפודיום ואת הנוטס וסיפרתי בהתלהבות אדירה שלא ידעתי שעוד נשארה בי על לחוץ חתונה ואיך ישבתי לכתוב אותו ומה אמרו לי עליו לפני שהוא יצא וההצלחה המטורפת שלו ואיך החלטתי שזו משימת החיים שלי והבנתי שקטנה ככל שהיא נראית, אני הילד שנועד להגשים אותה.
״אז מה קרה?״, שאלה מישהי בקהל, כי היא צדקה וההרצאה די הסתיימה בשנת 2020 ומאז נהיה רק חור שחור.
ואני מודה שכבר שש שנים אני מסתובב בעצמי עם התהייה הזאת ולא מצליח לענות עליה
אבל פתאום, על הבמה, מול האישה הנחמדה הזאת הבנתי שאין לי באמת תשובה טובה לשאלה הזאת.
ראיתי את האור. סוף סוף מצאתי תשובה לשאלה שהטרידה אותי כל כך הרבה זמן. וכמה סימבולי זה שהאיש שכל מה שהוא רצה לעשות בחייו זה לכתוב קומדיה רומנטית הפסיק כי הקורונה ריסקה לו את הלב
סיפרתי על הסרט.
סיפרתי איך קיבלתי טלפון לעשות סדרה ולכתוב אותה ולצלם אותה מעכשיו לעכשיו.
סיפרתי שהחתימו אותי לעוד שלושה סרטים אחרי הסרט הזה.
סיפרתי שהפכתי להיות כותב הקומדיות הרומנטיות הישראלי הראשון במשרה מלאה.
ואז הגיעה הקורונה המזדיינת.
וכל הפרוייקטים הוקפאו ואחר כך הופסקו ואחר כך איבדתי בהם עניין ואחר כך סירבתי לכל הרצאה בנושא עד שהפסיקו להתקשר והמשכתי הלאה לדברים אחרים.
״למה?״, הקשתה האישה.
״כי״, עמדתי שם על הבמה וניסיתי למצוא מילים למה שעד אז לא הצלחתי להסביר, ״אני חושב שנשבר לי הלב״.
ואז, כי מהם החיים אם לא קומדיה רומנטית אחת גדולה, פרוג׳קטור ענק סינוור אותי ונכנס לי ישר לעיניים.
״שיט!״, צעק האיש הטכני שישב בקונטרול והסיט אותו, ״סליחה, אחי״.
אבל המטאפורה כבר הייתה ברורה מדי כדי להתעלם ממנה.
ראיתי את האור.
סוף סוף מצאתי תשובה לשאלה שהטרידה אותי כל כך הרבה זמן.
וכמה סימבולי זה שהאיש שכל מה שהוא רצה לעשות בחייו זה לכתוב קומדיה רומנטית הפסיק כי הקורונה ריסקה לו את הלב.
ושם, על הבמה, מול כל האנשים האלה, עדיין רואה קצת כתמים לבנים, אמרתי ספק לעצמי ספק להם ״אני חושב שאני רוצה לחזור לעשות את זה״.
ומחיאות הכפיים שקיבלתי באולם, כי כולם הבינו שהיה שם איזה רגע, לא הותירו מקום לספק שאולי עוד אפשר.
***
בחודשים האחרונים אני עובד כאילו השנה היא 2019.
אני כותב ספר חדש.
אני עובד על הצגה חדשה.
אני נהנה מכתיבה כמו שלא נהניתי ממנה הרבה זמן.
שיניתי את כל המודל העסקי שלי והצבתי מטרה: אני רוצה את התפקיד שיצרתי לעצמי בחזרה.
ראיתי את האור, בקיצור.
ואני לא יודע אם אפשר להאמין בחלום שוב אחרי שהוא נשבר.
אבל הנה לנו עוד שאלה שאני בהחלט מתכוון לחפש את התשובה אליה.
