"אתה חייב למצוא אותו, ומהר״, היא הסתכלה עלי בפנים מאוד רציניות ובמבט לחוץ.
״אני כבר לא מבין על מי אנחנו מדברים״, הסתכלתי למטה ביאוש על ערימת הדפים המפוזרים באקראי על הברכיים שלי שבהם רשמתי כמעט מילה במילה, מה שהצלחתי, את השיחה בשעה האחרונה. המתקשרת הזו עברה איתי על כל כך הרבה אנשים וגלגולי חיים ופשוט ירתה אותם עלי בלי שהצלחתי להשחיל מילה, ובשלב הזה הייתי כל כך המום ומבולבל שכבר לא הבנתי מה קורה.
״הילד הפנימי שלך״, היא אמרה לי בשיא הרצינות. ״אתה היחיד שיכול לעזור לו״.
איך יכולתי להיות כל כך אידיוט ולהקשיב לך. תמונה אחרונה מהסטודיו, פברואר 2020
השנה היא 1995, והילד שהייתי יושב מול שולחן העבודה שלו בחדר הקטן שלו ומשרטט רכבת הרים.
הוא לא מבין כלום ברבכות הרים.
זה לא מפריע לו לתכנן אחת.
החדר של הילד הזה מלא בדפים.
אתמול הוא תכנן בניין.
לפני שבוע הוא כתב שיר.
ותוכנית עסקית שלמה לרשת צעצועים.
במגירה הראשונה יש עלילה שלמה של משחק מחשב חדש.
במגירה התחתונה יש התחלות של 16 ספרים וחמישה ספרי קומיקס.
הוא לא ישן.
שוב.
הבית שקט.
כולם ישנים חוץ ממנו.
עוד עשרים דקות מייקל יעלה על המגרש.
יש לו סיכום עם ההורים שלו שהוא יכול לראות בלי ווליום.
לא בדיוק סיכום.
יותר כמו נמאס להם לקום ולראות אותו ער בכל לילה אז לפחות שיפסיק להרעיש.
כשמייקל יתחיל להוביל את הכדור, המחשבות שרצות לו בראש בלי טיפת הפסקה ובלי טיפת רחמים יפסיקו לכמה שעות.
הוא חייב לגמור לתכנן את רכבת ההרים הזו.
איפה הוא הניח את המחוגה, לעזאזל.
מחר הוא שוב יהיה עייף נורא בבית הספר.
הוא כבר רגיל.
מי ידע שעייפות זה דבר שמתרגלים אליו.
מייקל עולה ללייאפ מעל צ׳ארלס.
זה נכנס.
ברור שזה נכנס.
מריו מוביל עכשיו את הכדור אצל הסאנס.
הוא יודע את השמות הפרטיים של כולם על המגרש.
ושנות לידה.
הוא יודע כל כך הרבה דברים.
חוץ מאיך גורמים לראש הזה להפסיק לעבוד.
****
הבטתי עליה מאוכזב נורא.
על זה שילמתי 500 שקל לשעה? על אישה שתגיד לי שמקורה של הטראומה הכלכלית שלי היא במאה ה-13 ושהיחיד שיכול לעזור לי הוא הילד שפעם הייתי? נו, באמת.
״אל תזלזל בעצה הזאת״, היא ירתה.
״חלילה״, עניתי וקמתי ללכת. איך אני כל פעם מחדש נופל בבולשיט המטומטם הזה, אלוהים.
״אתה צריך לכתוב לו כל יום״, היא הלכה אחרי לסלון אחרי שיצאתי מדלת חדר התקשורים. ״אתה צריך לבקש ממנו סליחה״.
״אוקיי״, גיחכתי.
״אל תזלזל בזה, עומר״, היא חוסמת לי את היציאה ומשהו בעיניים שלה גורם לי לעצור. ״זה הסיכוי היחיד שלך להצליח״.
המבוגר שאני מסרב להאמין לו. מה הוא מבין, אני כועס. הוא בסך הכל ילד. הוא מסתכל על הריסות העסק. על חשבון הבנק. על רשימת הרעיונות שלי. מבין יותר ממך, הוא מסתכל עלי במבט מוכיח
כיתה ט׳.
הילד שהייתי מגיע עם אמא שלו לאסיפת הורים.
הוא מבועת. הוא מפחד מזה מאז שהודיעו על אסיפת ההורים.
הוא מסתיר באופן קבוע את המבחנים שלו. מזייף ציונים. הוא עייף מלשקר, אבל הוא לא יודע מה עוד אפשר לעשות.
הוא עייף מללמוד כל כך ברצינות למבחנים האלה ולגלות כל פעם מחדש שהוא לא מצליח, למרות שהוא נורא מנסה.
המורה מגישה לאמא שלו את דף הציונים.
אמא שלו בהלם.
ובצדק.
79 בהיסטוריה.
56 בספרות.
38 במתמטיקה.
אל האסיפה נכנסות גם רכזת השכבה והיועצת.
״מה נעשה איתך, עומר?״, שואלת רכזת השכבה במבט מאוכזב ומציתה סיגריה.
״בספרות הוא הגיש רק חצי מבחן״, אומרת המורה לאמא שלו. ״את ידעת מזה?״.
אמא שלו לא ידעה מזה.
המורה מפנה אליו את המבט. היא שואלת למה שילד כל כך חכם יעשה משהו כל כך אידיוטי.
הוא משפיל מבט.
היא שואלת אם הוא לא ידע את התשובות.
הוא מנסה שלא לצחוק.
הוא לא מצליח.
״זה לא מצחיק״, אומרת לו המורה. ״זה עניין רציני מאוד״.
הוא לא יודע איך להגיד שהמבחן היה כל כך משעמם עד שהוא הרגיש את הריאות שלו מתכווצות ואת הרגליים שלו רועדות.
שאם הוא ישב שם עוד שנייה אחת, בכיתה הרותחת הזאת, ולא יכתוב את הסיפור שרץ לו בראש מהתשובה הראשונה הוא ימות. פשוט ככה.
למה שילד כל כך חכם יעשה משהו כל כך אידיוטי.
הוא לא יודע את התשובה לשאלה הזאת.
אולי, הוא חושב לעצמו בפעם הראשונה אך בהחלט לא האחרונה, אולי הילד הזה פשוט לא כל כך חכם.
******
היא עוצמת עיניים ומדברת את הילדות שלי.
אני לא יודע איך היא עושה את זה או מה בדיוק קורה שם, אבל היא מספרת לי פלאשבקים מהילדות של עצמי.
היא יודעת על רכבת ההרים.
היא יודעת עוד הרבה דברים שאין שום סיכוי שהיא יודעת.
זו החוויה הכי מטורפת שעברתי בחיים שלי.
פתאום היא אוטמת את האוזניים ומכווצת את העיניים ומתכופפת ואומרת ״רעש. כמה רעש יש לך בראש. וכמה נורא אתה מדבר אליו. אתה צריך להתבייש״.
ואני מתבייש.
סכר של דמעות שלא ידעתי שהוקם בי נפרץ.
״אתה הבן אדם שלו בעולם, אתה מבין?״, היא שואלת ואני מהנהן. ״והוא צדק כשכולם טעו. לך, מכולם, אין את הזכות לדבר אליו ככה״.
אני מנסה לדבר איתו.
הוא לא עונה לי.
״איך אני יוצר איתו קשר?״, אני שואל אותה.
״זה תלוי״, היא מחייכת. ״מתי הייתה הפעם האחרונה שקשרת אותו וסתמת לו את הפה עם סלוטייפ?״.
****
מרץ 2020.
הילד שהייתי עומד באמצע סטודיו קטן ומסדר רעיונות על לוחות משעם. עוד מעט הם יהיו סרטים וסדרות וספרים יפים.
הוא באמת צדק.
כולם באמת טעו.
בחדשות אומרים משהו על סגר. בידוד. הילד שהייתי לא מתייחס. הוא ממילא עובד לבד כל היום. אין לזה שום השפעה עליו.
הטלפון הראשון מגיע.
והשני.
הכל מוקפא.
העבודה שהוא המציא לעצמו הופכת שוב לדמיונית.
איך יכולתי להיות כל כך אידיוט ולהקשיב לך, אני צורח עליו, מה חשבתי לעצמי בכלל.
ואני נזכר במה שכבר ידעתי: הילד הזה, הוא לא כל כך חכם.
וגם המבוגר שהקשיב לו.
אני מפנה לו את הגב בזעם ונועל אותו בסטודיו, נשבע לעצמי לא להקשיב יותר לרעיונות הדפוקים שלו אף פעם.
מעכשיו רק אקסלים.
רק דברים שעובדים.
תישאר בסטודיו הקטן שלך ותיחנק שם ואל תצא יותר אף פעם, שמעת אותי?
****
במשך שנתיים אני עושה מה שהמתקשרת אמרה וכותב לו.
אני לא מאמין על עצמי באיזו רצינות אני לוקח את זה, אבל בכל בוקר אני יושב וכותב לו.
אני מבקש סליחה.
הוא לא עונה לי.
הרעיונות ממשיכים להגיע, אבל הם של בן אדם מבוגר.
הם לא טובים.
אני יודע שהם לא טובים.
בעצתה של רותם אני מתחיל תהליך אבחון של קשב וריכוז.
הילד שהייתי מקבל גאולה.
אני עובד עם מטפלת מומחית וטובה איך לדבר אליו יותר יפה.
ואז, קבור מתחת לערימת רעיונות גרועים, אני סוף סוף רואה אותו.
אני מושיט לו יד.
הוא מושיט לי רעיון לספר.
אני מזהה את הרעיונות שלו מיד.
״זה?״, אני שואל אותו בחוסר אמונה. ״זה הרעיון הגדול שלנו לפרוץ את תקרת הזכוכית ולחזור לקדמת הבמה?״.
הוא מהנהן.
המבוגר שאני מסרב להאמין לו. מה הוא מבין, אני כועס. הוא בסך הכל ילד.
הוא מסתכל על הריסות העסק.
על חשבון הבנק.
על רשימת הרעיונות שלי.
מבין יותר ממך, הוא מסתכל עלי במבט מוכיח.
מבין יותר ממך.
המבוגר שאני נותן את ההוראה לקרן החיסכון. ביחד אנחנו שוכרים צוות. הוא עומד להקים שוב את כל מה שהרסתי. מדי פעם אני מנסה להתערב. להיות זהיר. להגיד שזה לא ילך. שצריך תוכנית ב׳. ״תן לו להוביל״, עוצרת אותי האישה שלי ומסתכלת עליו במבט חומל ואוהב. ״הוא יודע מה הוא עושה״.
הוא יושב עם המלווה הפיננסי ומסביר לו על שינוי בתוכניות. שהספרים והתוכן חוזרים להוביל. זה הרעיון. זה מה שהולך לקרות. הוא מתעלם מהמבטים הספקנים.
הוא יודע מה הוא עושה.
״אתה באמת חושב שזה רעיון טוב?״, אני שואל אותו ומסתכל שוב על התוכניות.
הוא מהנהן.
לאט ובזהירות אני מתיישב לידו.
מניח יד על ראשו המתולתל שרעיונות לא מפסיקים לרוץ בו.
בלי מילים אני שולף דף לבן חלק מהערימה ומניח אותו בינינו. נותן עפרון אחד לו ומשאיר אחד לי.
וביחד, בפעם הראשונה, אנחנו מתחילים לשרטט רכבת הרים.
