את רוב השבוע השבוע ביליתי על הספה.
כלומר, זה לא ממש נכון. את רוב השבוע השבוע ביליתי במחשבות על הספה, וספרתי לאחור את השעות שבהן אני אוכל לשכב בשקט (יחסי, כי לילדה שלי יש סנסורים לרגע המדויק שבו אני נשכב על משהו) ולעשות את הדבר שאותו לא עשיתי מעולם: כלום.
אני רוצה, לראשונה בחיי, לא לעשות כלום.
וזה רצון מאוד משונה שאני עדיין לא בטוח מה עושים איתו.
אני לא יודע איך כלום נראה, אבל אני מדמיין לעצמי שהוא די קרוב לזה
אתם חושבים שאני מגזים, אני יודע.
אתם חושבים לעצמכם ״נו, עומר, באמת, מה, אף פעם לא עשית כלום?״.
והתשובה היא: לא.
אני לא יודע לעשות כלום. מהיום שאני זוכר את עצמי אני עושה משהו. אני גם לא מדבר על לשבת בשקט או לנוח – שני דברים שגם בהם אני כשלון טוטאלי – אני מדבר על ריק מוחלט.
לא לשכב על הספה ולחשוב מה עוד אני צריך לעשות.
לא לשבת מול הטלוויזיה ולקפל כביסה ולשקר לעצמי שהנה אני עושה כלום.
לא לשכב על הספה ולהגיד לעצמי ״יאללה, 25 דקות וממשיכים לעבוד״.
אני מתכוון ללשכב על הספה, מבט מזוגג לתקרה ובלי מחשבה אחת בראש.
אני מדבר על שקט מוחלט.
אני מדבר על להיות אמבה, בהנחה שהיא שקטה ולא חושבת על כלום.
והגוף שלי צורח כלום והראש שלי צורח כלום ואני רוצה להגיע לכלום, כל כך רוצה, ואין לי מושג מה הדרך לכלום.
אבל השבוע, בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי שאני ממש צריך להיות שם.
******
אני לא יודע להגיד מה שבר אותי.
אני גם לא יודע להגיד אם זה היה משהו אחד.
היה שבוע פח בעבודה.
לא הגעתי למספרי המכירות שקיוויתי להם בשבוע הספר.
לא נרשמו תלמידים לסדנאות במספרים שקיוויתי.
אבל כבר היו שבועות פח לפני. אני מכיר את התקופות האלה. זה מגיע. זה עובר. זה לא סיבה לרצות לשים את כל הז׳יטונים על כלום.
אולי זה ההסכם של ארצות הברית ואיראן שהוציא ממני את כל הרוח. הנה ניסינו לפתור את הבעיה של העולם, ואז הסתבר שהבעיה היא אנחנו.
כלומר, עצם קיומנו כאן, זו הבעיה.
ואחרי שניסו להפיל את המשטר האיראני וגילו שזה קשה, מסתבר שעברו לתוכנית ב׳, והיא לתת יד חופשית להרוג אותנו.
וזה אכן מזרח תיכון חדש, והוא בלעדינו.
אבל כבר היו מזרחים תיכונים חדשים. אני זוכר כמה וכמה הכרזות כאלה, ובסוף מה שהכי יפה במזרח התיכון זה שיש לו חוש היסטורי מפותח והוא נשאר בדיוק אותו דבר.
ובכל זאת, ככל שניסיתי לרדת לפרטיו של ההסכם המתגבש, כמו גם העובדה שהאתר שלי החליט דווקא השבוע שנמאס לו לסלוק כרטיסי אשראי וביליתי רק שבע שעות בשיחות עם מפתחים בניסיון להבין מה לא התגבש באתר שלי, הסתכלתי על הספה.
והיא הסתכלה עלי.
וכמו מייק בראון במשחק השישי של הניו יורק ניקס רציתי לזנק לתקרה ולסמן לצוות השופטים, לשחקנים, לקהל: טיים אאוט.
די.
די.
אני צריך הפסקה.
איך, לעזאזל, יוצאים פה להפסקה?
אני יודע מה אתם חושבים עכשיו: עומר, אתה נשמע קצת מותש. מובן לגמרי. סע לך לאיזה בית ביוון עם מרפסת שורה ראשונה לחוף, ותתאושש. אז קודם כל, בשביל לנסוע לאיזה בית ביוון צריך, ובכן, לנסוע ליוון. אחר כך צריך לקנות שם בית. אחר כך להיזכר שאני בכלל לא אוהב את הים ומה אני אעשה עם בית שורה ראשונה לחוף.
אני יודע מה אתם חושבים עכשיו: עומר, אתה נשמע קצת מותש. מובן לגמרי. סע לך לאיזה בית ביוון עם מרפסת שורה ראשונה לחוף, ותתאושש.
אז קודם כל, בשביל לנסוע לאיזה בית ביוון צריך, ובכן, לנסוע ליוון.
אחר כך צריך לקנות שם בית.
אחר כך להיזכר שאני בכלל לא אוהב את הים ומה אני אעשה עם בית שורה ראשונה לחוף.
ובכלל, על מה אתם מדברים איתי? אני מדבר אתכם על מצב שבו ביום רביעי בדקה ה-19 של אנגליה – קרואטיה התנתק לי (שוב!) האינטרנט הארור בדירה שלי ובמקום לעשות ריסטארט לראוטר הלכתי לפריזר, הוצאתי גלידה, ואכלתי אותה מול העיגול המסתובב של סלקום והכיתוב ״מנסה להתחבר״.
האינטרנט חזר בדקה ה-67.
וזה לא בגלל שקמתי אליו כדי לנתק ולחבר אותו, כי אפילו את זה אין לי כבר כוח לעשות.
די.
די.
די.
אני לא רוצה לטפל בראוטר.
אני לא רוצה להתקשר לכאל ולשאול אותם למה החודש גבו ממני דמי כרטיס של 19 שקל.
אני לא רוצה לאמץ לילדים חתול, למרות שהבטחתי להם.
אני לא רוצה לנקות את הבית, לשמוע בחיים שלי את המשפט ״בוא ננקה טוקנים באתר וננסה שוב״, לכתוב עוד סטטוס אחד, לתהות אם אני אצליח לעמוד בדדליין של הספר שלי לאוגוסט, לנסות לעמוד בדדליין של הספר שלי באוגוסט, לנסות לעקוב באיזשהו אופן אחרי החדשות (״נרגעתם ממלחמת איראן – ארה״ב? אז הנה בא הסופר אל ניניו!״), ללמוד איך עובד AI (הוא לא עובד, מתי כבר תפנימו?) או לענות לארבעה טלפונים בהולים מחברת דורגז ופקידה שבקול מתכתי אומרת שיש לי חוב כבר שנתיים ואחרי ריבית והצמדה אני חייב לשלם אותו מיידית.
״אוקיי״, אני אומר לה בעייפות ובתבוסה, ״כמה החוב?״.
תקותקים במחשב.
״אחרי ריבית והצמדה״, היא אומרת לי, ״63 אגורות״.
די.
די.
די.
די!!!!
אחרי שלוש (שמונה?) מערכות, שלושה (תשעה?) סגרים, שבע (18?) חזיתות, אני רוצה שיהיה שבוע אחד, רק שבוע אחד, שבו אני יכול לעשות שום דבר.
פשוט כלום.
הייתי אומר ״להרים שלט שנגמר לי הכוח ואין לי דלק יותר כי כולו במיצרי הורמוז״, אבל זו פעולה שגדולה עלי כרגע.
איך, לכל הרוחות, סוגרים את המיצרים שלי ומטילים מצור ימי מלא על הכניסות והיציאות אל הראש שלי עד שאשתנק כטל ברודי ואצעק ״אני בספה ונשאר בספה״.
האם זה בכלל אפשרי?
אני לא יודע.
אני רק יודע שבשלב הנוכחי של חיי, לראשונה, אני צריך. אני רוצה הפסקה. אני צריך הפסקה.
אני צריך, רק לשבוע אחד, אם כי אפשר לנסות להגיע למזכר הבנות תוך 60 ימים ומקסימום נאריך את העניין בהסכמה הדדית, שהחיים יהיו נורמליים ושפויים ורגועים ורגילים ובלי טלפונים מעיריית תל אביב שבאו למדוד את הדירה שלי בשבוע שעבר וקבעו שהמחסן לא נמדד וכבר ארבעים דקות, ממש תוך כדי שאני כותב לכם את זה, אני עסוק בלהסביר לשלל נציגיהם שהמחסן לא נמדד כי אין מחסן.
די.
די.
די.
אני רוצה, לראשונה בחיי, לא לעשות כלום, שזה בדיוק הדבר האחד שאני לא יודע לעשות.
אבל באלוהים, מעולם לא הייתי נחוש ללמוד איך עושים משהו כמו עכשיו.
