1. יש סיפור שאני כל כך אוהב על ג׳וזף הלר (שהוא הסופר שאני הכי אוהב), שהוזמן יחד עם קורט וונגוט לארוחה אצל אחד האנשים הכי עשירים באמריקה. האגדה (שאומתה כבר מאה אלף פעם והייתה באמת, אבל זה עדיין הקאמבק הטוב בהיסטוריה בעיני) מספרת שוונגוט ניסה להתגרות בהלר מול כל יושבי השולחן והצביע על המארח ואמר לו ״אתה יודע, ג׳וזף, האיש הזה מרוויח ביום יותר ממה שאתה הרווחת על כל המכירות של מלכוד 22 ביחד״.
והלר ניגב את הפה שלו במפית, חייך את החיוך הציני המפורסם שלו ואמר ״יכול להיות, אבל לי יש דבר אחד שבחיים לא יהיו לו״.
״באמת?״, השתומם המארח שלהם, ״ומה זה?״.
וג׳וזף הלר, החכם באדם, הרים את המבט וענה: ״מספיק״.
2. היפנים קוראים לזה טארו וו שירו. אומנות הלדעת מתי זה מספיק. אל תבלבלו את זה עם מינימליזם נוסח מארי קונדו, מדובר במשהו עמוק הרבה יותר. הרעיון הוא לא להסתפק במועט, אלא לדעת איפה נמצאת נקודת המספיק שלך.
3. ויותר מזה, וזה השלב הקשה באמת, לתרגל בכל בוקר את המשפט ״וור טאדה טארו וו שירו״, שמשמעו הוא: ״אני יודע שאני מספיק״, שזה ככל הנראה המשפט החשוב והיפה ביותר שאדם יכול לומר לעצמו.
4. שזו כנראה הסיבה המרכזית שבגללה לא אמרתי אותו לעצמי אפילו בוקר אחד.
5. איך יודעים מתי זה מספיק? איך יודעים שאני מספיק? ובכלל, היפנים הארורים מדגישים שחלילה לא לעצור את החיים, כי מספיק אין פירושו עצירה, מסתבר. צריך ליצור, צריך לכתוב עוד ספרים (במקרה שלי, אתם לא חייבים), צריך לקנות, אבל תמיד לשאול את עצמך: האם אני עושה את זה מתוך שמחה וסקרנות, או מתוך בור פנימי שאני מנסה למלא?
6. וממש בא לי לצלצל ליפנים שחשבו על השיטה ולשאול אותם: ״תסלחו לי, חבר׳ה, אבל זה לא אותו דבר?״.
ביקשתי מצ׳ט ג׳יפיטי ליצור לי תמונה על בסיס הטור. החלטתי שזה מספיק טוב, ושחררתי
7. הנה, ממש עכשיו, בשעות האלה, אני יושב וכותב את הספר הרביעי שלי שיצא בשנה הבאה. אני כותב אותו מתוך שמחה וסקרנות וגם מתוך הידיעה הברורה שבספר הבא הכל סוף סוף יסתדר. ינחתו עלי המיליונים שתמיד חשדתי שנמצאים בתחום הספרות, הוא יהיה רב מכר בכל מדינה אפשרית, מוסף הארץ סוף סוף יכתבו עלי ביקורת טובה, אגודת הסופרים הבינלאומית תתקשר ותגיד ״שומע, עומר? החלטנו להעניק לך כל פרס אפשרי שקיים על הפלנטה״.
8. ואז, אני כמעט בטוח, זה יהיה מספיק.
9. ומה אם לא? איך לעזאזל יודעים מתי זה מספיק?
10. בראיון שעשינו איתה בפודקאסט שלנו (אגב, השבוע יצא פרק חדש) ״מדברים כתיבה״ רביטל ויטלזון, שהיא באמת אחת הנשים הכי חכמות ומבריקות שאני מכיר, סיפרה שכשיצא הספר שלה היא החליטה בינה לבין עצמה על מספר מכירות שאם הספר עובר אותו היא מרוצה.
״ועברת אותו?״, שאלתי אותה.
״כן״, היא ענתה.
״וזה הספיק?״, שאלה אותה רותם.
״לא״.
11. איך לעזאזל יודעים מתי זה מספיק?
12. בשבועות האחרונים, מאז שנחת לידי הספר הזה במקרה, אני מנסה לשבת עם עצמי ולחשוב אם אני מספיק. אם כבר הגעתי. אם שלושה ספרים מתוך שלושה במקום הראשון ברבי המכר הם מספיק, או שאני חייב גם את הפעם הרביעית כי אחרת זו תהיה ההוכחה שאני לא שווה כלום. האם אפשר לכתוב בלי הקרנף האדיר הזה על הכתפיים שבו אני חייב לעקוף את מספר המכירות הקודם שגם הוא בעצמו עקף את הקודם שגם הוא בעצמו… הנקודה ברורה. האם אני חייב כל הזמן לטפס למעלה, או שאני יכול לעצור ולהנות מהנוף?
13. במילים אחרות, האם אני יכול לכתוב ולדעת שהספר שלי יצא באיזו הוצאה שיתחשק לי – הישג לא מבוטל בפני עצמו, אני חייב להגיד – ולהגיד לעצמי שמה שהוא לא יעשה בעולם, זה מספיק?
14. אני לא יודע, אבל איזה חלום זה נשמע
השאלה הזאת, איך יודעים מתי זה מספיק, לא יוצאת לי מהראש מאז שהיא נכנסה לשם. אני חי אותה בכל שנייה ובכל רגע, ושואל את עצמי ״זה מספיק? וזה?״. ומתישהו, אני כמעט בטוח, אני אמצא את התשובה
15. בחלוקת העבודה הפנימית בין רותם וביני אני אחראי על לתכנן קדימה את השנה שלנו, והיא אחראית על להסתכל על התכנון שלי ולהגיד לו ״לא״. לפני שנתיים, למשל, הצגתי לה תוכנית שנתית שכללה 24 סדנאות בשנה. אולי יותר.
16. ורותם – שהיא האישה הכי חכמה ומבריקה שאני מכיר – לקחה את טבלת האקסל שלי, חתכה אותה בשני שליש וחרצה שזה מה שאנחנו עושים השנה. ״זה נורא מעט״, הסתכלתי על הטבלה הריקה. ״נכון״, היא אישרה, ״אבל בשבילנו זה מספיק״.
17. והיא צדקה.
18. ומאז אנחנו עושים כל סדנה רק פעם אחת בשנה. ומה אתם יודעים, זה מספיק.
19. ואני לא יודע אם זה קשור או לא, אבל מאז גם חזרה לי שמחת החיים והתשוקה לסדנאות.
20. בונה, יש מצב שזה קשור, האמת.
21. כבר כמה שבועות אני יושב עם עצמי ועם המחברות שלי וכותב על כל תחום שאני יכול לחשוב עליו מתי זה יהיה מספיק. ככה, למשל, הפסקתי לחפש דירות חמישה חדרים רק כי אני יכול לשכור אותן ושכרתי דירה מהממת של שלושה חדרים וחצי. לשני הילדים שלי ולי זה מספיק. באמת. הדירה הזו יפיפיה. אני שמח בה בכל רגע. אין שום חדר או ארון שחסר לי בה.
22. טארו וו שירו.
23. מה שהכי מדהים לגלות במחברות האלה הוא שאני לא רחוק מהטארו וו שירו שלי כמו שחשבתי, אבל גם לא כזה קרוב. רק אתמול כתבתי פרק שכל כך אהבתי שהדבר הראשון שדמיינתי היה את הביקורת הטובה שיכתבו עלי סוף סוף במוסף הארץ. אם אתם מכירים את המוסף ואת האלרגיה שלו לספרים שמישהו עלול להנות מהם או לא לרצות להוציא לעצמו את העין עם מזלג, אתם יודעים כמה זה מופרך. ואם לא יכתבו? ואם יקטלו אותי שוב? האם הפרק שאני יודע שהוא יפיפה ואני גם צודק יהיה מספיק? האם אני יכול לכתוב בלי הקול הזה בראש?
24. טארו וו שירו?
25. אני לא איזה חסיד גדול של תורות יפניות, אבל אני כן יודע שהשאלה הזאת, איך יודעים מתי זה מספיק, לא יוצאת לי מהראש מאז שהיא נכנסה לשם. אני חי אותה בכל שנייה ובכל רגע, ושואל את עצמי ״זה מספיק? וזה?״. ומתישהו, אני כמעט בטוח, אני אמצא את התשובה.
26. בינתיים אני כותב. זו פריבילגיה עצומה לעבוד בזה. אני עושה כל סדנה רק פעם בשנה. אני גר בדירה שאין בה מטר רבוע אחד מיותר. האישה שהכי אהבתי אי פעם היא בת הזוג שלי. אין לי מיליונים בבנק. אני לא נוסע בטסלה. החסכונות שלי לא מספיקים לי כדי לקנות דירה. אני לא יודע מה הסיכויים שלי להגיע למקום הראשון בפעם הרביעית.
27. ובכל זאת, איזה קטע, יש לי מספיק
