מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.
אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.
ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.
היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.
כנראה שגם אז לא
רק רצה את הבן שלו בחזרה. סמ״ר בני אברהם ז״ל
אני לא ממש זוכר את הכתבה המדוייקת שבגללה נוצר הקשר הראשוני ביני לבין חיים. אולי שנה לחטיפה. אולי שנתיים. אולי הייתה איזו שמועה לא מבוססת וגם לא נכונה על מו״מ להחזרת הגופות. מי זוכר. הכל מעורפל לי.
מאז החטיפה ההיא היה את הפיגוע בדולפינריום ואת הפיגוע בסבארו ואת הפיגוע בבן יהודה ואת הפיגוע בקו מספר 16 בחיפה וראיינתי ומתו כל כך הרבה אנשים ופגשתי כל כך הרבה הורים שכולים והייתי מנוסה מאוד בתהליך.
אבל רק כשנפגשנו במשרד שלו ברמת גן הבנתי שאבא של חטוף זו אופרה אחרת לגמרי.
גוגל, למרבה ההפתעה, כמעט ולא זוכר את חיים אברהם, אז תנו לי לספר לכם שהיה מדובר באיש מתוק להחריד עם קול צרוד שהיה עשוי כולו שכבות של עצב. ככה זה הרגיש. הצער שלו היה כל כך גדול, כל כך חונק, עד שאי אפשר היה לנשום במשרד שלו.
למרות שבזמן החטיפה ראש הממשלה היה אהוד ברק ויוסי שריד שר החינוך ושמעון פרס השר לפיתוח אזורי וחיים היה איש מפלגת העבודה, אולי זה לא מאוד יפתיע אתכם לגלות שאחד הדברים הראשונים שהוא דיבר עליהם בראיון היה היעלמות הממשלה, ללמדנו שזה לא קשור לביבי כזה או אחר.
הוא סיפר לי, ואני לא יודע אם הסיפור הזה נכון אבל איכשהו אני מאמין שכן, שהפעם היחידה שהתקשרו אליו מהמפלגה היה אחרי שפנה לעיתונות וכעס שהממשלה אינה עושה די, ופואד התקשר לנזוף בו שהוא עושה נזק בתקופה רגישה.
אטימות ממשלתית היא באמת דבר ששני הצדדים של הפוליטיקה שלנו מתמחים בו.
עלו לו דמעות כמעט כל דקה, לחיים, והדבר הכמעט היחיד שאני זוכר מהראיון ההוא זה את כמות הפעמים שהוא הוריד את המשקפיים כדי לנגב את הדמעות ולהחזיר אותן. היגון שלו לחץ לי על כל עצם ועצב בגוף, ובכל זאת היה בו משהו טוב לב כל כך, שמה שהיה צריך להיות ראיון של ארבעים דקות הפך למפגש מרטיט של כמעט שמונה שעות.
באיזשהו שלב של הראיון תקף אותי רעב והוא הציע שנלך לבית קפה סמוך.
התיישבנו.
וחיים הוריד את המשקפיים וניגב אותן בחולצה שלו, והסתכל מסביב ואני לא אשכח את הרגע שהוא אמר: ״אני לא מצליח להבין איך כל כך הרבה אנשים ממשיכים בחיים שלהם, עומר. תהרוג אותי, אני לא מצליח להבין. אני צריך לזכור בשביל כולם, ואף אחד לא סוחב איתי את הזכרון״.
לא משפחת אביטן, לא משפחת סועאד ובטח לא משפחת אברהם עשו בלגנים. הם לא ארגנו הפגנות. הם לא התראיינו בתקשורת. הם היו אזרחים טובים והורים טובים לחטופים שאמרו להם לשבת בשקט ולחכות בסבלנות והם הקשיבו לממשלה שלהם.
הוא סיפר לי שמדי פעם הוא התקשר לשרים שהוא היה בקשר איתם, אבל הם לא ענו לו. הוא זעם על אוזלת היד ועל ההתעלמות המוחלטת. על ההפקרה. הזעם שלו הפתיע אותי כל כך כי הוא בא משום מקום ומי היה מאמין שהאיש העדין הזה מכיל בתוכו כל כך הרבה כעס ותסכול. הוא טינף עליהם, אחד אחד. אחר כך הוא ביקש – והתקשר עוד שלוש פעמים כדי לוודא – שאני לא אכניס דבר מתוך זה לכתבה כדי לא לפגוע בסיכויים לאולי-אם-יתחשק-להם מו״מ.
במקום למחות ולהפגין ולהבעיר את המדינה, הוא כתב. זה מאוד חיבר בינינו. הייתה לו סדרת ספרי ילדים מקסימה בשם ״עלילות יופ יופ״, והוא כתב גם שירים על אבל ושכול. היו לו מחברות קטנות כאלה, של פעם, חומות של דפתר, ובהן הוא כתב וכתב וכתב. המון מחברות היו שם. לא יודע כמה. עשרות. הוא כתב יפה. באמת יפה. אמרתי לו את זה. הוא שאל אם אני מכיר מישהו שיפרסם את זה. אמרתי לו שלא. אז הוא נאנח ואמר: ״גם לכתוב לעצמי זה בסדר. זה עוזר להתמודד״.
אני חושב על ההורים שלהם. כל הזמן. על הילדים שלהם. על בני הזוג שלהם. על זה שפעם אחר פעם, בכל דור ודור ובכל שבעה באוקטובר, האנשים האלה הופכים להיות מוקצים מהחברה. שאנחנו מחבקים אותם ואחרי שניה כועסים עליהם וחושדים בהם ואנחנו לא לומדים כלום והאמת היא שאין לזה שום קשר לשייכות פוליטית, אלא רק לפחד האיום והנורא שנידבק בבדידות ובעצב האלה
כמה חודשים לפני שנפגשנו – אולי הסיפור הזה ישמע לכם מוכר – הוא החליט להיכנס לפוליטיקה. אולי בגלל זה גם הייתה הכתבה. בראיון איתו הוא אמר לי שהוא רצה לרוץ לכנסת כדי להחזיר את הבנים הביתה. מהרגע ששמעו על ההחלטה – אולי גם הסיפור הזה ישמע לכם מוכר – הוא הותקף מכל צדדי הקשת הפוליטית וגם על ידי אזרחים שתהו על מניעיו האמיתיים ואמרו שעם כל הכבוד אין לערבב פוליטיקה וחטיפות, ואם תקראו את הטובקים מהידיעה הקטנה שפורסמה אז תגלו איזה טון ודברי ביקורת שאולי ישמעו לכם דומה.
שאלתי אותו על זה. הוא ביקש לא להרחיב. בבית קפה, אוף דה רקורד, הוא אמר: ״אומרים לך תשב יפה ותהיה סבלני. אל תעשה רעש. אל תעביר ביקורת. אל תכנס לפוליטיקה. אבל זה הבן שלי. אני קודם כל אבא של הבן שלי. מה אתה היית עושה אם זה היה הבן שלך?״.
ואני רק הנהנתי, כי הייתי אז בן עשרים, ומה ידעתי על מה זה להיות אבא.
נפרדנו בשעה 22:30 בלילה. אני זוכר את זה כי כבר לא היו אוטובוסים בשעה הזאת. אמרתי לו, כפי שאמרתי לכל המרואינים שלי, שנשמור על קשר. לא באמת התכוונתי לזה. אחד הדברים הנוראיים בלהיות עיתונאי הוא שאתה משתמש וזורק. נכנס לחיים של אנשים, מלווה אותם כמה שצריך, שואל אותם את השאלות הכי אינטימיות ואז נעלם כשהכתבה מתפרסמת. זה הדיל. זה חרא של דיל.
חיים אברהם, כנראה, לא ידע על הדיל הזה שהקשר נגמר כשהכתבה מתפרסמת. העיתונים הגדולים כבר שכחו ממנו ולפחות לפי הארכיונים לא התייחסו אליו מלכתחילה, ואני חושב שאני ועיתון ״במחנה״ הלא מאוד חשוב היינו קצת התקווה היחידה. הוא התקשר כל שבוע. לפעמים כמה פעמים.
בהתחלה עוד עניתי לו. דיברנו. אפשר היה להרגיש את הבדידות דרך הטלפון. הוא שאל אם היו תגובות לכתבה. אם אני מכיר מישהו מהממשלה, שבינתיים התחלפה. הוא ביקש לשלוח לי שירים לראות אם אולי מישהו יסכים לפרסם. הזמין אותי לקפה. נפגשנו עוד פעמיים או שלוש אחר כך, וכל הזמן זה הרגיש כמו שיחות עם יונה פוטאפוב מיגון של צ׳כוב. אצלי, אדוני, בן מת אצלי. ואני לא רציתי לשמוע ורק זעתי באי נוחות בכיסא וחיכיתי שייגמר כבר.
אבל כשהשיחות ממנו הפכו להרגל שבועי קבוע, הפסקתי לענות. האמפטיה התחלפה מהר מאוד בכעס שמה הוא בכלל מתקשר ומה הוא רוצה ממני, האיש הזה. כולה ראיינתי אותו לעיתון. הצער שלו ניפץ לי את הנשמה וזה היה בזבוז זמן מוחלט מבחינתי. אני לא אשם שחטפו לך את הילד, חיים, זה מה שרציתי להגיד לו. אני לא אשם.
במקום זה הפסקתי לענות לו.
והוא התקשר והתקשר והמשיך להתקשר גם שנה אחר כך.
ואני לא עניתי לו.
הייתי בן עשרים וקצת. זה היה גדול עלי. רק רציתי להמשיך הלאה בחיי. והמרתי את האשמה בכעס ובראש שלי הצדקתי את זה שהוא בכלל אשם ושהוא חצה את הגבול הדמיוני של מראיין מרואיין ושהוא סטוקר, כן, זה מה שהוא, וחשתי את עצמי מאוד צודק כשלא עניתי, כי זה בעצם לטובתו. ולטובתי.
אבל עכשיו אני כמעט כפול בגיל ממה שהייתי אז. אני גם אבא. אני יודע שגם אני הייתי מתקשר ולא מרפה ולא מפסיק ונאחז בכל שביב סיכוי. חטפו לו את הבן, לאיש הזה. ״ואצלי, אחא, מת בן, השמעת?״ כתב צ׳כוב וידע בדיוק על איזו יגון ומועקה הוא מדבר.
אין כזה יגון ומועקה בעולם כולו.
אף אחד לא רצה להקשיב ליונה מהסיפור.
אף אחד לא רצה להקשיב לחיים מהמציאות.
פסח עכשיו. זה לא חג, זה לא כלום, אני אפילו לא יודע מה זה השנה, אבל אני יכול להגיד לכם, עם יד על הלב, שאני לא חושב על החטופים. זו האמת. אני לא מכיר אף אחד מהם, אני לא יודע איפה הם מוחזקים ואין שום יכולת לדמיין מה עובר עליהם, לא פיזית ולא מנטלית.
אבל אני חושב על ההורים שלהם. כל הזמן. על הילדים שלהם. על בני הזוג שלהם. על זה שפעם אחר פעם, בכל דור ודור ובכל שבעה באוקטובר, האנשים האלה הופכים להיות מוקצים מהחברה. שאנחנו מחבקים אותם ואחרי שניה כועסים עליהם וחושדים בהם ואנחנו לא לומדים כלום והאמת היא שאין לזה שום קשר לשייכות פוליטית, אלא רק לפחד האיום והנורא שנידבק בעצב ובבדידות האלה.
ושאם נסיר מבט ונהדוף אותם בכעס מאיתנו לנו זה לא יקרה. קל לנו יותר לכעוס עליהם ולבקש מהם שיתנדפו לנו מהעיניים מאשר לחבק אותם.
חיים אברהם היה ואיננו. לפני עשור פחות חודשיים וחצי הוא נפטר מסרטן, ולמרות שאני לא רופא אני חושב שאני יכול לקבוע שזה לגמרי העצב שהרג אותו מבפנים. יש לנו הרבה מאוד חיים חדשים עכשיו. לא מגיע להם לגמור באותה הדרך.
אני לא מטיף פה לכלום. אני לא יותר טוב מאף אחד. כשניתנה לי ההזדמנות נעלמתי והתנדפתי ועכשיו נשאר לי רק צער ואשמה וזכרון מהמספר שלו על הצג, ועד שהבנתי שטעיתי כבר לא נשאר לי ממי לבקש סליחה.
אז רק שתדעו שהיה פעם איש כזה, חיים אברהם. איש מתוק וחמוד וטוב לב עם המון המון דמעות שרק רצה את הבן שלו בחזרה. הוא כתב ספרי ילדים יפים שאני מקריא אותם לילדים שלי והם אוהבים אותם מאוד. בתחילת כל ספר יש הקדשה אישית מהאיש הנפלא הזה, ותמיד הוא חתם ב״ושבו בנים לגבולם״.
סליחה, חיים. הלוואי ובסיבוב הזה נהיה טובים יותר.
איך מתחילים לכתוב?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה
הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-79 ש״ח בלבד
תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
